(ב) אבד תאבדון -
אבד ואחר כך תאבדון מכאן לעוקר עבודה זרה שצריך לשרש אחריה:
את כל המקומות אשר עבדו שם וגו' -
ומה תאבדון מהם?
את אלוהיהם אשר על ההרים:

(ג) מזבח -
של אבנים הרבה:
מצבה -
של אבן אחת.

והוא בימוס ששנויה במשנה (ע"ז מז ב):

אבן שחצבה מתחילתה לבימוס:

אשרה -
אילן הנעבד:
ואבדתם את שמם -
לכנות להם שם לגנאי, בית גליא קורין לה בית כריא, עין כל עין קוץ:

(ד) לא תעשון כן -
להקטיר לשמים בכל מקום (פסוק ה), כי אם במקום אשר יבחר.

דבר אחר:
ונתצתם את מזבחותם ואבדתם את שמם לא תעשון כן, אזהרה למוחק את השם ולנותץ אבן מן המזבח או מן העזרה.

אמר רבי ישמעאל: וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבחות?!
אלא שלא תעשו כמעשיהם, ויגרמו עונותיכם למקדש אבותיכם שיחרב:

(ה) לשכנו תדרשו -
זה משכן שילה:

(ו) וזבחיכם -
שלמים של חובה:
מעשרתיכם -
מעשר בהמה ומעשר שני לאכול לפנים מן החומה:
תרומת ידכם -
אלו הבכורים, שנאמר בהם (דברים כו, ד) ולקח הכהן הטנא מידך:
ובכורות בקרכם -
לתתם לכהן ויקריבם שם:

(ז) אשר ברכך ה' -
לפי הברכה הבא:

(ח) לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים וגו' -
מוסב למעלה (דברים יא, לא) על כי אתם עוברים את הירדן וגו' כשתעברו את הירדן מיד מותרים אתם להקריב בבמה, כל ארבע עשרה שנה של כבוש וחלוק, ובבמה לא תקריבו כל מה שאתם מקריבים פה היום במשכן, שהוא עמכם ונמשח והוא כשר להקריב בו חטאות ואשמות נדרים ונדבות, אבל בבמה אין קרב אלא הנידר והנידב.
וזהו איש כל הישר בעיניו, נדרים ונדבות שאתם מתנדבים על ידי שישר בעיניכם להביאם ולא על ידי חובה, אותם תקריבו בבמה:

(ט) כי לא באתם -
כל אותן ארבע עשרה שנה:
אל המנוחה -
זו שילה:
הנחלה -
זו ירושלים:
עד עתה -
כמו עדיין:

(י) ועברתם את הירדן וישבתם בארץ -
משתחלקוה ויהא כל אחד מכיר את חלקו ואת שבטו:
והניח לכם -
לאחר כבוש וחלוק ומנוחה (שופטים ג, א) מן הגויים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל. ואין זאת אלא בימי דוד, אז:

(יא) והיה המקום וגו' -
בנו לכם בית הבחירה בירושלים.
וכן הוא אומר בדוד (שמואל ב' ז, א - ב) ויהי כי ישב המלך בביתו, וה' הניח לו מסביב מכל אויביו. ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים, וארון האלוהים יושב בתוך היריעה:

שמה תביאו וגו' -
למעלה אמרו (פסוק ו) לעניין שילה וכאן אמור לעניין ירושלים, ולכך חלקם הכתוב, ליתן היתר בין זו לזו, משחרבה שילה ובאו לנוב, וחרבה נוב ובאו לגבעון, היו הבמות מותרות עד שבאו לירושלים:
מבחר נדריכם -
מלמד שיביאו מן המובחר:

(יג) הישמר לך -
ליתן לא תעשה על הדבר.

בכל מקום אשר תראה -
אשר יעלה בלבך, אבל אתה מקריב על פי נביא, כגון אליהו בהר הכרמל:

(יד) באחד שבטיך -
בחלקו של בנימין. ולמעלה הוא אומר (פסוק ה) מכל שבטיכם.
הא כיצד?
כשקנה דוד את הגורן מארונה היבוסי גבה הזהב מכל השבטים, ומכל מקום הגורן בחלקו של בנימין היה:

(טו) רק בכל אות נפשך -
במה הכתוב מדבר?
אם בבשר תאווה להתירה להם בלא הקרבת אימורים, הרי הוא אומר במקום אחר (פסוק כ) כי ירחיב ה' אלוהיך את גבולך וגו' ואמרת אוכלה בשר וגו'.
במה זה מדבר?
בקדשים שנפל בהם מום, שיפדו ויאכלו בכל מקום.
כול יפדו על מום עובר?
תלמוד לומר: רק:

תזבח ואכלת -
אין לך בהם היתר גיזה וחלב, אלא אכילה על ידי זביחה:
הטמא והטהור -
לפי שבאו מכוח קדשים, שנאמר בהם (ויקרא ז, יט) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, הוצרך להתיר בו, שטמא וטהור אוכלין בקערה אחת:
כצבי וכאיל -
שאין קרבן בא מהם:
כצבי וכאיל -
לפוטרן מן הזרוע והלחיים והקיבה:

(טז) רק הדם לא תאכלו -
אף על פי שאמרתי שאין לך בו זריקת דם במזבח לא תאכלנו:
תשפכנו כמים -
לומר לך שאין צריך כסוי.

דבר אחר:
הרי הוא כמים להכשיר את הזרעים:

(יז) לא תוכל -
בא הכתוב ליתן לא תעשה על הדבר.

רבי יהושע בן קרחה אומר: יכול אתה, אבל אינך רשאי, כיוצא בו:
(יהושע טו, סג) ואת היבוסי יושבי ירושלים לא יכלו בני יהודה להורישם, יכולים היו, אלא שאינן רשאין, לפי שכרת להם אברהם ברית כשלקח מהם מערת המכפלה.
ולא יבוסים היו אלא חתיים היו?!
אלא על שם העיר ששמה יבוס [נקראים יבוסים].
כך מפורש בפרקי דרבי אליעזר.

והוא שנאמר (שמואל ב' ה, ו) כי אם הסירך העורים והפסחים, צלמים שכתבו עליהם את השבועה:

ובכורות בקרך -
אזהרה לכוהנים:
ותרומת ידך -
אלו הבכורים:

(יח) לפני ה' -
לפנים מן החומה:
והלוי אשר בשעריך -
אם אין לך לתת לו מחלקו, כגון מעשר ראשון, תן לו מעשר עני. אין לך מעשר עני, הזמינהו על שלמיך:

(יט) השמר לך -
ליתן לא תעשה על הדבר:
על אדמתך -
אבל בגולה אינך מוזהר עליו יותר מעניי ישראל:

(כ) כי ירחיב וגו' -
למידה תורה דרך ארץ, שלא יתאווה אדם לאכול בשר, אלא מתוך רחבת ידים ועושר:
בכל אות נפשך וגו' -
אבל במדבר נאסר להם בשר חולין, אלא אם כן מקדישה ומקריבה שלמים:

(כא) כי ירחק ממך המקום -
ולא תוכל לבוא ולעשות שלמים בכל יום כמו עכשיו שהמשכן הולך עמכם:
וזבחת וגו' כאשר ציויתך -
למדנו שיש צווי בזביחה היאך ישחוט, והן הלכות שחיטה שנאמרו למשה בסיני:

(כב) אך כאשר יאכל את הצבי וגו' -
אינך מוזהר לאכלן בטהרה.
אי מה צבי ואיל חלבן מותר, אף חולין חלבן מותר?
תלמוד לומר אך:

(כג) רק חזק לבלתי אכל הדם -

ממה שנאמר חזק אתה למד שהיו שטופים בדם לאוכלו, לפיכך הוצרך לומר חזק, דברי רבי יהודה.
רבי שמעון בן עזאי אומר: לא בא הכתוב אלא להזהירך ו

ללמדך

עד כמה אתה צריך להתחזק במצות, אם הדם, שהוא קל להישמר ממנו, שאין אדם מתאווה לו, הוצרך לחזקך באזהרתו, קל וחומר לשאר מצות!

ולא תאכל הנפש עם הבשר -
אזהרה לאבר מן החי:

(כד) לא תאכלנו -
אזהרה לדם התמצית:

(כה) לא תאכלנו -
אזהרה לדם האיברים:

למען ייטב לך וגו' -
צא ולמד מתן שכרן של מצות, אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו, הפורש ממנו זוכה לו ולבניו אחריו, קל וחומר לגזל ועריות שנפשו של אדם מתאווה להם:

(כו) רק קדשיך -
אף על פי שאתה מותר לשחוט חולין, לא התרתי לך לשחוט את הקדשים ולאכלן בשעריך בלא הקרבה, אלא הביאם לבית הבחירה:

(כז) ועשית עלתיך -
אם עולות הם, תן הבשר והדם על גבי המזבח.
ואם זבחי שלמים הם, דם זבחיך ישפך על המזבח תחלה ואחר כך והבשר תאכל.

ועוד דרשו רבותינו (פסוק כו):

רק קדשיך, בא ללמד על הקדשים שבחוצה לארץ וללמד על התמורות ועל ולדות קדשים שיקריבו:

(כח) שמור -
זו משנה שאתה צריך לשמרה בבטנך שלא תשכח. כעניין שנאמר (משלי כב, יח) כי נעים כי תשמרם בבטנך, ואם שנית אפשר שתשמע ותקיים, הא כל שאינו בכלל משנה אינו בכלל מעשה:
את כל הדברים -
שתהא חביבה עליך מצווה קלה כמצווה חמורה:
הטוב -
בעיני השמים:
והישר -
בעיני אדם:

(ל) פן תנקש -
אונקלוס תרגם:

לשון מוקש.

ואני אומר שלא חש לדקדק בלשון, שלא מצינו נו"ן בלשון יוקש ואפילו ליסוד הנופל ממנו, אבל בלשון טירוף וקשקוש מצינו נו"ן (דניאל ה, ו) וארכבתה דא לדא נקשן.

ואף זה אני אומר, פן תנקש אחריהם פן תיטרף אחריהם להיות כרוך אחר מעשיהם, וכן (תהילים קט, יא) ינקש נושה לכל אשר לו, מקלל את הרשע להיות עליו נושים רבים ויהיו מחזירין ומנקשין אחר ממונו:

אחרי השמדם מפניך -
אחר שתראה שאשמידם מפניך, יש לך לתת לב מפני מה נשמדו אלו, מפני מעשים מקולקלים שבידיהם, אף אתה לא תעשה כן שלא יבואו אחרים וישמידוך:
איכה יעבדו -
לפי שלא ענש על עבודת אלילים אלא על זיבוח וקטור ונסוך והשתחואה, כמו שכתוב (שמות כב, יט) בלתי לה' לבדו, דברים הנעשים לגבוה בא ולמדך כאן, שאם דרכה של עבודה זרה לעבדה בדבר אחר, כגון פוער לפעור, וזורק אבן למרקוליס, זו היא עבודתה וחייב. אבל זבוח וקטור ונסוך והשתחואה, אפילו שלא כדרכה חייב:

(לא) כי גם את בניהם -
גם, לרבות את אבותיהם ואמותיהם.

אמר ר' עקיבא: אני ראיתי נוכרי שכפתו לאביו לפני כלבו ואכלו.