(א) לא תתגודדו -
לא תתנו גדידה ושרט בבשרכם על מת כדרך שהאמוריים עושין, לפי שאתם בניו של מקום ואתם ראויין להיות נאים ולא גדודים ומקורחים:
בין עיניכם -
אצל הפדחת.
ובמקום אחר הוא אומר (ויקרא כא, ה) לא יקרחו קרחה בראשם, לעשות כל הראש כבין העיניים:

(ב) כי עם קדוש אתה -
קדושת עצמך מאבותיך.
ועוד, ובך בחר ה':

(ג) כל תועבה -
כל שתיעבתי לך, שאם צרם אוזן בכור כדי לשוחטו במדינה, הרי דבר שתיעבתי לך כל מום לא יהיה בו, ובא ולמד כאן שלא ישחט ויאכל על אותו המום.
בשל בשר בחלב הרי דבר שתיעבתי לך, והזהיר כאן על אכילתו:

(ד - ה) זאת הבהמה וגו', איל וצבי ויחמור -
למדנו שהחיה בכלל בהמה.
ולמדנו שבהמה וחיה טמאה, מרובה מן הטהורה, שבכל מקום פורט את המועט:
ואקו -
מתורגם:

יעלא.

(איוב לט, א) יעלי סלע הוא אשטנבו"ק [יעל סלע]:
ותאו -
תורבלא, שור היער. באלא יער, בלשון ארמי:

(ו) מפרסת -
סדוקה כתרגומו:
פרסה -
פלנט"א [כף רגל]:
ושסעת -
חלוקה בשתי צפרנים שיש סדוקה ואינה חלוקה בצפרנים והיא טמאה:
בבהמה -
משמע מה שנמצא בבהמה אכול.
מכאן אמרו שהשליל ניתר בשחיטת אמו:

(ז) השסועה -
בריה היא שיש לה שני גבין ושתי שדראות.

אמרו רבותינו:

למה נשנו, בבהמות? מפני השסועה.
ובעופות? מפני הראה, שלא נאמרו בתורת כוהנים:

(ח) ובנבלתם לא תגעו -
רבותינו פירשו:

ברגל. שאדם חייב לטהר את עצמו ברגל.
יכול יהיו מוזהרים בכל השנה?
תלמוד לומר (ויקרא כא, א) אמור אל הכוהנים וגו'.
ומה טומאת המת חמורה, כוהנים מוזהרים ואין ישראל מוזהרים, טומאת נבלה קלה לא כל שכן:

(יא) כל צפור טהורה תאכלו -
להתיר משולחת שבמצורע:

(יב) וזה אשר לא תאכלו מהם -
לאסור את השחוטה:

(יג) והראה ואת האיה וגו' -
היא ראה היא איה היא דיה.
ולמה נקרא שמה ראה?
שרואה ביותר.
ולמה הזהיר בכל שמותיה?
שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק, שלא יהא האוסרה קורא אותה ראה והבא להתיר אומר, זו דיה שמה או איה שמה, וזו לא אסר הכתוב.
ובעופות פרט לך הטמאים, ללמד שהעופות הטהורים מרובים על הטמאים, לפיכך פרט את המועט:

(טז) והתנשמת -
קלב"א שורי"ץ [עטלף]:

(יז) שלך -
השולה דגים מן הים:

(יח) דוכיפת -
הוא תרנגול הבר ובלע"ז הרופ"א [דוכיפת] וכרבלתו כפולה:

(יט) שרץ העוף -
הם הנמוכים הרוחשים על הארץ, כגון זבובין וצרעים וחגבים טמאים, הם קרויים שרץ:

(כ) כל עוף טהור תאכלו -
ולא את הטמא. בא ליתן עשה על לא תעשה. וכן בבהמה, אותה תאכלו ולא בהמה טמאה.
לאו הבא מכלל עשה עשה, לעבור עליהם בעשה ולא תעשה:

(כא) לגר אשר בשעריך -
גר תושב שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה ואוכל נבלות:
כי עם קדוש אתה לה' -
קדש את עצמך במותר לך.
דברים המותרים ואחרים נוהגים בהם איסור, אל תתירם בפניהם:

ולא תבשל גדי -
שלוש פעמים. פרט לחיה ולעופות ולבהמה טמאה:
לא תבשל גדי וגו':

(כב) עשר תעשר -
מה עניין זה אצל זה?
אמר להם הקב"ה לישראל: לא תגרמו לי לבשל גדיים של תבואה עד שהן במעי אמותיהן, שאם אין אתם מעשרים מעשרות כראוי, כשהוא סמוך להתבשל אני מוציא רוח קדים והיא משדפתן. שנאמר (מלכים ב' יט, כא) ושדפה לפני קמה, וכן לעניין בכורים:

שנה שנה -
מכאן שאין מעשרין מן החדש על הישן:

(כג) ואכלת וגו' -
זה מעשר שני.
שכבר למדנו ליתן מעשר ראשון ללווים, שנאמר (במדבר יח, כו) כי תיקחו מאת בני ישראל וגו', ונתן להם רשות לאוכלו בכל מקום, שנאמר (שם יח, לא) ואכלתם אותו בכל מקום, על כורחך זה מעשר אחר הוא:

(כד) כי יברכך -
שתהא התבואה מרובה לשאת:

(כו) בכל אשר תאווה נפשך -
כלל:
בבקר ובצאן וביין ובשכר -
פרט:
ובכל אשר תשאלך נפשך -
חזר וכלל.
מה הפרט מפורש ולד ולדות הארץ וראוי למאכל אדם וכו':

(כז) והלוי וגו' לא תעזבנו -
מליתן לו מעשר ראשון:
כי אין לו חלק ונחלה עמך -
יצאו לקט שכחה ופאה והפקר, שאף הוא יש לו חלק עמך בהן כמוך, ואינן חייבין במעשר:

(כח) מקצה שלוש שנים -
בא ולמד שאם השהה מעשרותיו של שנה ראשונה ושנייה לשמטה, שיבערם מן הבית בשלישית:

(כט) ובא הלוי -
ויטול מעשר ראשון:
והגר והיתום -
ויטלו מעשר שני, שהוא של עני של שנה זו, ולא תאכלנו אתה בירושלים כדרך שנזקקת לאכול מעשר שני של שתי שנים:
ואכלו ושבעו -
תן להם כדי שביעה.
מכאן אמרו אין פוחתין לעני בגורן וכו'. ואתה הולך לירושלים למעשר של שנה ראשונה ושנייה שהשהית ומתודה (דברים כו, יג) בערתי הקדש מן הבית, כמו שמפורש (שם כו, יב) בכי תכלה לעשר.