(א) מקץ שבע שנים -
יכול שבע שנים לכל מלוה ומלוה?
תלמוד לומר: (פסוק ט) קרבה שנת השבע.
ואם אתה אומר שבע שנים לכל מלוה ומלוה להלוואת כל אחד ואחד, היאך היא קרבה?
הא למדת שבע שנים למניין השמיטות:

(ב) שמוט כל בעל משה ידו -
שמוט את ידו של כל בעל משה:

(ג) את הנכרי תיגוש -
זו מצוות עשה:

(ד) אפס כי לא יהיה בך אביון -
ולהלן הוא אומר (פסוק יא) כי לא יחדל אביון, אלא בזמן שאתם עושים רצונו של מקום, אביונים באחרים ולא בכם, וכשאין אתם עושים רצונו של מקום אביונים בכם. אביון דל מעני, ולשון אביון שהוא תאב לכל דבר:

(ה) רק אם שמוע תשמע -
אז לא יהיה בך אביון:
שמוע תשמע -
שמע קמעא משמיעין אותו הרבה:

(ו) כאשר דבר לך -
והיכן דבר?
(דברים כח, ג) ברוך אתה בעיר:
והעבטת -
כל לשון הלוואה כשנופל על המלווה, נופל בלשון מפעיל. כגון והלווית, והעבטת. ואם היה אומר ועבטת היה נופל על הלוה, כמו ולווית:
והעבטת גויים -
יכול שתהא לוה מזה ומלוה לזה?
תלמוד לומר: ואתה לא תעבוט:

ומשלת בגוים רבים -
יכול גויים אחרים מושלים עליך?
תלמוד לומר: ובך לא ימשולו:

(ז) כי יהיה בך אביון -
התאב תאב קודם:
מאחד אחיך -
אחיך מאביך, קודם לאחיך מאמך:
שעריך -
עניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת:
לא תאמץ -
יש לך אדם שמצטער אם יתן אם לא יתן, לכך נאמר לא תאמץ.
יש לך אדם שפושט את ידו וקופצה, לכך נאמר ולא תקפוץ:
מאחיך האביון -
אם לא תתן לו, סופך להיות אחיו של אביון [בעניות]:

(ח) פתח תפתח -
אפילו כמה פעמים:
כי פתח תפתח -
הרי כי משמש בלשון אלא:
והעבט תעביטנו -
אם לא רצה במתנה, תן לו בהלוואה:
די מחסורו -
ואי אתה מצווה להעשירו:
אשר יחסר לו -
אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו:
לו -
זו אשה.
וכן הוא אומר (בראשית ב, יח) אעשה לו עזר כנגדו:

(ט) וקרא עליך -
יכול מצווה?
תלמוד לומר (דברים כד, טו) ולא יקרא:

והיה בך חטא -
מכל מקום, אפילו לא יקרא.
אם כן למה נאמר וקרא עליך?
ממהר אני ליפרע על ידי הקורא יותר ממי שאינו קורא:

(י) נתון תתן לו -
אפילו מאה פעמים:
לו -
בינו ובינך:
כי בגלל הדבר -
אפילו אמרת ליתן, אתה נוטל שכר האמירה עם שכר המעשה:

(יא) על כן -
מפני כן:
לאמר -
עצה לטובתך אני משיאך:
לאחיך לעניך -
לאיזה אח, לעני:
לעניך -
ביו"ד אחד, לשון עני אחד הוא.
אבל ענייך בשני יודי"ן, שני עניים:

(יב) כי ימכר לך -
על ידי אחרים, שמכרוהו בית דין בגנבתו הכתוב מדבר.
והרי כבר נאמר (שמות כא, ב) כי תקנה עבד עברי, ובמכרוהו בית דין הכתוב מדבר. אלא מפני שני דברים שנתחדשו כאן:
אחד שכתוב או העבריה, אף היא תצא בשש. ולא שמכרוה בית דין, שאין האשה נמכרת בגנבתה, שנאמר בגנבתו ולא בגנבתה, אלא בקטנה שמכרה אביה, ולמד כאן שאם יצאו שש שנים קודם שתביא סימנין תצא.

ועוד חידש כאן (פסוק יד) העניק תעניק:

(יד) העניק תעניק -
לשון עדי בגובה ובמראית העין, שיהא ניכר שהטיבות לו.

ויש מפרשים:
לשון הטענה על צווארו:

מצאנך ומגרנך ומיקבך -
יכול אין לי אלא אלו בלבד?
תלמוד לומר: אשר ברכך, מכל מה שברכך בוראך.
ולמה נאמרו אלו?
מה אלו מיוחדים שהם בכלל ברכה אף כל שהוא בכלל ברכה, יצאו פרדות.

ולמדו רבותינו במסכת קידושין (יז א):

בגזרה שווה כמה נותן לו מכל מין ומין:

(טו) וזכרת כי עבד היית -
והענקתי ושניתי לך מביזת מצרים וביזת הים, אף אתה הענק ושנה לו:

(יז) עבד עולם -
יכול כמשמעו?
תלמוד לומר (ויקרא כה, י) ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשובו.
הא למדת שאין זה, אלא עולמו של יובל:

ואף לאמתך תעשה כן -
הענק לה.
יכול אף לרציעה השוה הכתוב אותה?
תלמוד לומר (שמות כא, ה): ואם אמור יאמר העבד, עבד נרצע, ואין אמה נרצעת:

(יח) כי משנה שכר שכיר -
מכאן אמרו עבד עברי עובד בין ביום ובין בלילה. וזהו כפלים שבעבודת שכירי יום.
ומהו עבודתו בלילה?
רבו מוסר לו שפחה כנענית והולדות לאדון:

(יט) כל הבכור וגו' תקדיש -
ובמקום אחר הוא אומר לא יקדיש, שנאמר (ויקרא כז, כו) אך בכור אשר יבכר לה' וגו'.
הא כיצד?
אינו מקדישו לקרבן אחר, וכאן למד שמצווה לומר הרי אתה קדוש לבכורה.

דבר אחר:
אי אפשר לומר תקדיש שכבר נאמר לא יקדיש, ואי אפשר לומר לא יקדיש שהרי כבר נאמר תקדיש.
הא כיצד?
מקדישו אתה הקדש עילוי, ונותן להקדש כפי טובת הנאה שבו:

לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז וגו' -
אף החילוף, למדו רבותינו שאסור, אלא שדבר הכתוב בהווה:

(כ) לפני ה' אלוהיך תאכלנו -
לכהן הוא אומר, שכבר מצינו שהוא ממתנות כהונה אחד תם ואחד בעל מום, שנאמר (במדבר יח, יח) ובשרם יהיה לך וגו':
שנה בשנה -
מכאן שאין משהין אותו יותר על שנתו.
יכול יהא פסול משעברה שנתו?
כבר הוקש למעשר, שנאמר (לעיל יד כג) ואכלת לפני ה' אלוהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך, מה מעשר שני אינו נפסל משנה לחברתה, אף בכור אינו נפסל, אלא שמצווה תוך שנתו:

שנה בשנה -
אם שחטו בסוף שנתו אוכלו אותו היום ויום אחד משנה אחרת.
למד שנאכל לשני ימים ולילה אחד:

(כא) מום -
כלל:
פסח או עור -
פרט:
כל מום רע -
חזר וכלל.
מה הפרט מפורש מום הגלוי ואינו חוזר, אף כל מום שבגלוי ואינו חוזר:

(כג) רק את דמו לא תאכל -
שלא תאמר הואיל וכולו היתר הבא מכלל איסור הוא, שהרי קדוש ונשחט בחוץ בלא פדיון ונאכל.
יכול יהא אף הדם מותר?
תלמוד לומר רק את דמו לא תאכל.