 |
 |
ילקוט שמעוני, דברים פרק יב
המשך סימן תתעז
אלה החקים - אלו המדרשות. והמשפטים - אלו הדינים.
אשר תשמרון - זה משנה.
לעשות - זה מעשה.
בארץ - שומע אני לא יהו נוהגין אלא בארץ?
תלמוד לומר: כל הימים אשר אתם חיים על האדמה.
אי כל הימים, יכול כל המצות נוהגות בין בארץ בין בחוצה לארץ?
תלמוד לומר: בארץ, אחר שריבה הכתוב ומיעט צא ולמד במה שנאמר בענין: אבד תאבדון את כל המקומות, מה עבודת אלילים מיוחדת שהיא חובת הגוף ונוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ, אף כל שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ חוץ מן הערלה וכלאי הכרם דהילכתא גמירי לה דאף על גב דחובת קרקע נינהו נוהגות בין בארץ בין בחוצה לארץ. אבל חדש בארץ אִין בחוצה לארץ לא, מה טעמא?
מושב לאחר ירושה וישיבה משמע.
רבי אליעזר אומר:
אף חדש בין בארץ בין בחוצה לארץ, מושב בכל מקום שאתם יושבים משמע.
אבד תאבדון את כל המקומות -
מנין אתה אומר שאם קצץ אשרה והחליפה אפילו עשר פעמים שחייב לקוצצה?
תלמוד לומר: אבד תאבדון.
את כל המקומות וגו' -
מגיד שהיו הכנענים שטופין בעבודת אלילים יותר מכל אומות העולם.
אשר אתם יורשים אותם את אלהיהם -
שלא תעשו כמעשיהם ויבואו אחרים ויירשו את הארץ (בתוב ברמז תת"ן ותרכ"ד):
סימן תתעח
מכאן אמרו:
עבודת אלילים של עובדי אלילים אין אסורה עד שתעבד, ושל ישראל אסורה מיד, דברי ר' ישמעאל.
ר' עקיבא אומר:
חילוף הדברים של גוים אסורה מיד ושל ישראל עד שתעבד.
אמר מר:
בכלים שנשתמשו בהן לעבודת אלילים הכתוב מדבר, הא המקומות כתיב, אם אינו ענין למקומות דלא מיתסרי דכתיב: אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם, תנהו ענין לכלים.
מכאן אמרו:
עבודת אלילים של עובדי אלילים אינה אסורה עד שתעבד.
והא בכלים אוקימנא?
אמר קרא: אשר אתם יורשים אותם את אלהיהם.
מקיש אלהיהם לכלים: מה כלים עד שיעבדו אף אלהיהם עד שיעבדו.
ור' עקיבא, את הפסיק הענין.
ור' ישמעאל, אשכחן עבודת אלילים של עובדי אלילים דאינה אסורה עד שתעבד, עבודת אלילים דישראל שאסורה מיד מנא ליה?
סברא הוא מדעובדי אלילים עד שתעבד מכלל דישראל אסורה מיד, אימא דישראל כלל לא? השתא גניזה בעיא, איתסורי מיבעיא?
ואימא כגוים?
אמר קרא: ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל משעת עשיה קם ליה בחטא.
ואימא הני מלי למיקם גברא [בחטא איתסורי לא מיתסרא?
אמר קרא: ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה, משעת עשיה קם ליה בארור, אימא הני מילי למיקם גברא] בארור, איתסורי לא מיתסרא?
תועבת ה' כתיב.
ור' עקיבא,
אמר לך: דבר המביא לידי תועבה.
ור' עקיבא אומר:
עבודת אלילים של עובדי אלילים אסורה מיד, מנא ליה?
אמר קרא: פסילי אלהיהם תשרפון באש משפסלו נעשה אלוה, ואידך, ההיא מיבעי ליה לכדתני רב יוסף מנין לעובדי אלילים שפוסל אלוהו שנאמר: פסילי אלהיהם תשרפון באש. ואידך, נפקא ליה מדשמואל,
דשמואל רמי כתיב (פסילי אלהיהם תשרפון באש) [לא תחמוד כסף וזהב עליהם].
וכתיב: ולקחת לך הא כיצד?
פסלו לאלוהו - לא תחמוד, פסלו מאלוהו - ולקחת לך.
ור' עקיבא אשכחן עבודת אלילים של עובדי אלילים דאסורה מיד, דישראל עד שתעבד מנא לן? אמר קרא: ושם בסתר עד שיעשה לה דברים שבסתר. ואידך, ההוא מיבעי ליה לכדר' יצחק: מנין לעבודת אלילים דישראל שטעונה גניזה?
שנאמר: ושם בסתר.
ואידך, נפקא ליה מדרב חסדא אמר רב.
דאמר רב חסדא אמר רב:
מנין לעבודת אלילים שטעונה גניזה?
שנאמר: לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח - מה מזבח טעון גניזה אף אשרה טעונה גניזה. ואידך, ההוא מיבעי ליה כדריש לקיש:
כל המעמיד דיין שאינו הגון כאלו נוטע אשרה בישראל, שנאמר: שופטים ושוטרים תתן לך
וכתיב: לא תטע לך אשרה.
אמר רב אשי:
ובמקום תלמיד חכם כאלו נטעו אצל מזבח, שנאמר: אצל מזבח ה' וגו'.
על ההרים -
(כתוב ברמז תת"ן, וכן ונתצתם):
ונתצתם את מזבחותם -
זה (אבן שחצבה) [מזבח שבנה] מתחלה לעבודת אלילים.
ושברתם את מצבותם -
זו מצבה שהצבה לעבודת אלילים.
ואשריהם תשרפון באש -
זו אשרה שנעשה תחלה לעבודת אלילים.
ופסילי אלהיהם תגדעון -
זו שהיתה נטועה (מתחלה) [וגדעה] לעבודת אלילים.
דבר אחר:
ונתצתם את מזבחותם -
מכאן אמרו:
שלש אשרות הן:
אילן שנטעו מתחלה לעבודת אלילים - הרי זה אסור, שנאמר: ואשריהם תשרפון באש.
החליף נוטל מה שהחליף, שנאמר: ופסילי אלהיהם תגדעון.
לא החליף אלא העמיד תחת עבודת אלילים וסילקה - מותר, שנאמר: ואבדתם את שמם מן המקום ההוא.
שלשה בתים הם:
בית שבנאו מתחלה לעבודת אלילים - הרי זה אסור, שנאמר: אבד תאבדון את כל המקומות. חידש נוטל מה שחידש, שנאמר: ואבדתם את שמם.
לא חידש אלא הכניס לתוכו אליל והוציאו - הרי זה מותר, שנאמר: ונתצתם את מזבחותם, נתצת את המזבח הנח לו, שברת את המצבה הנח לה.
יכול אתה מצווה לרדוף אחריהם בחוצה לארץ?
תלמוד לומר: ואבדתם שמם מן המקום ההוא - בארץ ישראל אתה מצווה לרדוף אחריהם ואי אתה מצווה לרדוף אחריהם בחוצה לארץ.
רבי אליעזר אומר:
מנין לקוצץ את האשרה שהוא חייב לשרשה?
שנאמר: ואבדתם את שמם מן המקום ההוא.
א"ל רבי עקיבא:
מה אני צריך לומר, והלא כבר נאמר: אבד תאבדון ומה תלמוד לומר: ואבדתם?
לשנות את שמם, או יכול לשבח?
תלמוד לומר: שקץ תשקצנו.
ונתצתם את מזבחותם -
מה חטאו עצים ואבנים?
אלא לפי שבאת לאדם תקלה על ידיהם אמר הקב"ה: ונתצתם.
והרי דברים קל וחומר: ומה אם עצים ואבנים שאין להם לא זכות ולא חובה לא טובה ולא רעה אלא ע"י שבאת לאדם תקלה על ידיהם אמר הכתוב ונתצתם, אדם שהוא מחטיא חבירו ומטהו מדרך חיים לדרך המות על אחת כמה וכמה.
כיוצא בו: והרגת את האשה ואת הבהמה וגו'.
כיוצא בו: לא תניף עליהן ברזל וגו' וכו',
וכן הוא אומר: אבנים שלמות תבנה כו'.
מנין לנותץ אבן אחת מן ההיכל ומן המזבח ומן העזרה שעובר בלא תעשה?
תלמוד לומר: (ואבדתם את שמם) [ונתצתם את מזבחותם]
לא תעשון כן ה' -
רבי ישמעאל אומר:
מנין למוחק אות אחת מן השם שעובר בלא תעשה?
שנאמר: ואבדתם את שמם לא תעשון כן לה' אלהיכם.
רבן גמליאל אומר:
וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין למזבחותיהן חס ושלום?
אלא שלא תעשו כמעשיהם ויגרמו מעשיכם הרעים למקדש אבותיכם שיחרב.
סימן תתעט
דרוש על פי נביא.
יכול תמתין עד שיאמר לך נביא?
תלמוד לומר: לשכנו תדרשו ובאת שמה - דרוש ואתה מוצא ואחר כך יאמר לך נביא.
וכן את מוצא בדוד: זכור ה' לדוד וגו' אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב אם אבא באהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי אם אתן שנת לעיני וגו' עד אמצא מקום לה', שלא תעשה אלא על פי נביא, שנאמר: ויבא גד (החוזה) [אל דוד] ביום ההוא ויאמר לו עלה הקם לה' מזבח בגורן ארונה היבוסי.
ואומר: ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלם בהר המוריה אשר נראה לדוד אביהו.
כתוב אחד אומר: באחד שבטיך
וכתוב אחד אומר: מכל שבטיכם
כיצד יתקיימו שני כתובים הללו?
יודעין היו שבית המקדש עתיד לבנות בחלק יהודה ובנימין, לפיכך הפרישו דושנה של יריחו מיריחו, מי אכלן כל אותן השנים?
בני קיני חותן משה אכלוהו כל אותן ד' מאות וארבעים שנה, שנאמר: ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים, אבל כשנבנה הבית נסעו והלכו להם, דברי רבי שמעון.
רבי יהודה אומר:
אצל יעבץ היו שהלכו ללמוד, שנאמר: ומשפחות סופרים יושבי יעבץ וגו'.
כתוב אחד אומר: באחד שבטיך.
וכתוב אחד אומר: מכל שבטיכם,
[הכסף מכל השבטים], בית הבחירה משבט אחד.
באחד שבטיך - זה שילה.
מכל שבטיכם - זו ירושלים.
כתוב אחד אומר: ויקן דוד את הגורן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים.
וכתוב אחד אומר: ויתן דוד לארנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות,
כיצד יתקיימו שני הכתובים?
שבטים הם י"ב, נטל חמשים שקלים מכל שבט ושבט נמצא שש מאות שקלים לכל השבטים.
לשום את שמו שם -
נאמר כאן: (שמו) [לשום]
ונאמר להלן ושמו,
מה האמור להלן בלשון הקודש,
אף שָׂמוּ האמור כאן בלשון הקודש.
מה שמו האמור להלן ברכת כהנים,
אף שמו האמור כאן ברכת כהנים.
אין לי אלא במקדש, בגבולין מנין?
תלמוד לומר: בכל המקום אשר אזכיר את שמי.
אם כן למה נאמר לשום את שמו?
במקדש אומר את השם ככתבו ובגבולין בכינויו.
תנו רבנן:
אין מעברין את השנה אלא ביהודה ואם עיברוה בגליל מעוברת.
העיד חנניה איש כפר אונו אם עיברוה בגליל אינה מעוברת?!
שנאמר: לשכנו תדרשו ובאת שמה, כל דרישות שאתה דורש לא יהיו אלא בשכנו של מקום.
סימן תתפ
תנו רבנן: חייבי חרמים והערכין והקדשות, בכור ומעשר ופסח לקט שכחה ופיאה חטאות ואשמות ועולות ושלמים צדקות ומעשרות כיון שעברו עליהן שלש רגלים - עובר בבל תאחר.
רבי שמעון אומר:
שלשה רגלים כסדרן וחג המצות תחלה.
רבי מאיר אומר:
כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בבל תאחר.
רבי אליעזר בן יעקב אומר:
[כי שערו עליהן שני רגלים עובר בבל תאחר,
ר' אלעזר בר' שמעון אומר]:
כיון שעבר עליו חג הסוכות עובר עליו בבל תאחר,
מאי טעמא דתנא קמא?
מכדי מיניה סליק, למה לי למהדר למיכתב בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות?
שמע מינה לבל תאחר.
ורבי שמעון מאי טעמא?
לא יאמר חג הסוכות, שבו דיבר הכתוב, אלא למה נאמר?
לומר שזה אחרון.
ורבי מאיר מאי טעמא?
דכתיב: ובאת שמה והבאתם שמה.
ורבנן, ההוא לעשה הוא דאתא.
ורבי מאיר, כיון דאמר רחמנא אייתי ולא אייתי, ממילא קם ליה בבל תאחר,
ורבי אליעזר בן יעקב מה טעמא?
דכתיב: אלה תעשו לה' במועדיכם [מיעט מועדים שנים].
ורבנן סברי כר' יונה דאמר:
הוקשו כל המועדים זה לזה.
ורבי אליעזר ברבי שמעון מאי טעמא?
אינו צריך לומר חג הסוכות שבו דיבר הכתוב אלא לומר שזה גורם.
ורבי מאיר ורבי אליעזר בן יעקב:
האי בחג המצות וחג השבועות [ובחג הסוכות] מאי דרש ביה?
מיבעי להו להקיש חג שבועות לחג המצות: מה חג המצות יש לו תשלומין כל שבעה אף עצרת, ולקיש לחג הסוכות: מה להלן שמנה, דתנן: מי שלא חג יו"ט הראשון של חג חוגג והולך כל הרגל ויו"ט האחרון של חג [אף כאן שמונה]?
תפסת מרובה לא תפסת תפסת מועט תפסת.
[אלא] למאי הילכתא כתביה רחמנא לחג הסוכות?
לאקושי לחג המצות: מה חג המצות טעון לינה, דכתיב: ופנית בבקר והלכת לאוהליך אף חג הסוכות טעון לינה.
ותנא קמא ורבי שמעון תשלומין לעצרת מנא להו?
נפקא להו מדתני רבה בר שמואל, אמרה תורה: מנה ימים וקדש חדש, מנה ימים וקדש עצרת, מה חדש למנויו אף עצרת למנויו. ועצרת מנינן שבועי.
דאמר אביי:
מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי.
ועוד חג שבועות כתיב. ופסח בר מיקרב ברגלים הוא, [פסח זימנא קביעא ליה], אי אקרביה אקרביה ואי לא אקרביה אידחי ליה?
מה פסח?
שלמי פסח.
תנא: שלמים הבאים מחמת עצמן
ותנא: שלמים הבאים מחמת פסח, סלקא דעתך אמינא הואיל ומחמת פסח קאתי כפסח דמו, קא משמע לן.
אמר רבא:
כיון שעברו עליו שלש רגלים בכל יום ויום עובר בבל תאחר.
בעי ר' זירא:
יורש מהו בבל תאחר?
כי תדור נדר - אמר רחמנא והאי לא נדר, או דלמא ובאת שמה והבאתם שמה (משמע תרי) [והא מיחייב]?
תא שמע: דתני רב (חנניה) [חייא]:
מעמך פרט ליורש.
והאי מעמך מיבעי ליה ללקט שכחה ופיאה?
קרי ביה עמך וקרי ביה מעמך.
תנא:
בשלמא טמא, דכתיב: ובאת שמה והבאתם שמה - כל שישנו בביאה ישנו בהבאה, אלא ערל מנלן? הא מני?
רבי עקיבא דמרבי לערל כטמא.
דתניא: רבי עקיבא אומר:
איש איש - לרבות את הערל.
סימן תתפא
למה נאמר?
לפי שנאמר: אלה תעשו לה' במועדיכם - יכול אין לי שקרב ברגל אלא קרבנות רגל בלבד, מנין לקרבנות צבור שהוקדשו לפני הרגל שיבואו ברגל וקרבנות יחיד שהוקדשו לפני הרגל שיבואו ברגל ושהוקדשו ברגל שיבואו ברגל?
תלמוד לומר: אלה תעשו לה' במועדיכם - לרבות עופות ומנחות להתיר כולן שיבואו ברגל.
יכול רשות?
תלמוד לומר: אלה תעשו לה' במועדיכם - אם להתיר כבר התיר, אם כן למה נאמר: אלה תעשו לה' במועדיכם לקבעם חובה שכולם יבואו ברגל.
יכול באיזה רגל שירצה?
תלמוד לומר: ובאת שמה.
אם להתיר כבר התיר ואם לקבוע כבר קבע א"כ למה נאמר: ובאת שמה והבאתם שמה? לקבעם חובה, שלא יבואו אלא ברגל הראשון שפגע בו.
יכול אם עבר רגל אחד ולא הביא יהא עובר עליו [בבל תאחר]?
תלמוד לומר: אלה תעשו לה' במועדיכם - הא אין עובר עליו משום בל תאחר עד שיעברו עליו רגלי שנה כולה.
עולותיכם - עולת יחיד ועולת צבור.
וזבחיכם - זבחי שלמי יחיד וזבחי שלמי צבור,
מעשרותיכם -
רבי עקיבא אומר:
בשני מעשרות הכתוב מדבר:
אחד - מעשר דגן
ואחר - מעשר בהמות.
ותרומתם ידכם -
אלו בכורים, כענין שנאמר: ולקח הכהן הטנא מידך.
ובכורות - זה הבכור.
בקרכם וצאנכם -
אלו חטאות ואשמות.
בכור אף על גב דכתיב: ובכורות בקרך וצאנך דידך אִין דשותפות לא, כתב רחמנא ובכורות בקרכם וצאנכם, אלא בקרך וצאנך למה למה לי?
למעוטי שותפות דנכרי.
ואכלתם שם לפני ה' אלהיכם -
במחיצה.
ושמחתם -
נאמר כאן שמחה,
ונאמר להלן שמחה,
מה שמחה האמורה להלן שלמים,
אף שמחה האמורה כאן שלמים.
בכל משלח ידכם -
בכל מה שאתם שולחים (בו) [את] ידכם אשלח בו ברכה.
אתם וביתכם -
זו אשתו.
אשר ברכך ה' אלהיך -
הכל לפי הברכה הָבֵא.
לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים -
תנו רבנן:
כל הנידר והנידב קרב בבמה, כל שאין נידר ונידב אין קרב בבמה [מנחה ונזירות קריבין בבמה] דברי ר' מאיר.
וחכמים אומרים:
לא קרבו יחיד אלא עולת ושלמים בלבד.
רבי יהודה אומר:
כל שהצבור והיחיד מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל.
מה בין אהל מועד שבמדבר לאהל מועד שבגלגל?
אוהל מועד שבמדבר לא היו הבמות מותרות] אהל מועד שבגלגל היו הבמות מותרות.
ובמתו שבראש גגו לא היה מקריב עליה אלא עולה ושלמים בלבד.
וחכמים אומרים:
כל שהצבור (והיחיד) מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל, וכאן וכאן לא קרבו יחיד אלא עולות ושלמים בלבד.
ר' שמעון אומר:
אף צבור לא הקריבו אלא פסח בלבד וחובות שקבוע להן זמן.
מה טעם דר' מאיר?
אמר קרא: לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה, היום - אמר להן משה לישראל כי עייליתו לארץ ישראל יַשְׁרוּת אקריבו חובות לא תקריבו, מנחות ונזירות ישרות נינהו.
ורבנן, מנחה אין מנחה בבמה, נזירות חובה היא.
אמר שמואל:
מחלוקת בעולה ושלמים, אבל חטאת ואשם דברי הכל חובות נינהו ולא קרבו.
וחכמים אומרים:
כל שהצבור מקריבין באהל מועד וכו'.
מה טעם דרבנן?
דכתיב: איש כל הישר בעיניו - איש ישרות הוא דלקריב, חובות לא לקריב, וצבור אפילו חובות נמי (לא לקריב.
ורבי יהודה אמר לך:
כי כתיב: איש כל הישר בעיניו - במדבר הוא דכתיב, אבל בבמה גדולה אפילו חובות נמי לקריב. ואלא הכתיב איש?
כי כתיב: איש להכשיר את הזר.
זר מוזרק הכהן וגו' נפקא, מהו דתימא ניבעי קידוש בכורות כדמעיקרא, קא משמע לן.
חכמים היינו תנא קמא?
אמר רב פפא:
נסכים במדבר איכא בינייהו.
ר' שמעון סבר:
אף צבור לא הקריבו אלא פסחים.
מה טעם דר' שמעון?
דכתיב: ויחנו בני ישראל בגלגל ויעשו בני ישראל את הפסח בגלגל, פשיטא?
אלא לאו הא קא משמע לן דחובות הקבוע להן זמן הוא דקרב, דלאו כעין הפסח לא קרב.
ואידך, ההוא מיבעי ליה לכדרבי יוחנן.
דאמר ר' יוחנן משם רבי בנאה:
ערל מקבל הזאה.
לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים -
חובה בבית עולמים, רשות - בבמה.
דבר אחר:
לא תעשו - צאו ועשו.
מכאן אמרו:
משהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים.
באו לארץ הותרו הבמות.
באו לשילה נאסרו הבמות,
בא לנוב וגבעון הותרו הבמות,
באו לירושלים נאסרו הבמות,
ומכאן ואילך לא הותרו.
דבר אחר:
לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום -
היום אנו מטלטלין את המשכן,
היום אנו אסורין בבמה,
משנבוא לארץ אין אנו אסורין בבמה.
רבי יהודה אומר:
יכול יהא צבור מקריב בבמה?
תלמוד לומר: איש - היחיד מקריב בבמה ואין הצבור מקריב בבמה.
איש כל הישר בעיניו -
כל שנידר ונידב קרב בבמת יחיד וכל שאין נידב ונידב אין קרב בבמת יחיד.
ר' שמעון אומר:
היום אנו מקריבין חטאות ואשמות משנכנסו לארץ אין אנו מקריבין חטאות ואשמות.
(עד מתי)?
כי לא באתם עד עתה –
ליתן היתר בבמה בין מנוחה לנחלה.
כי לא באתם עד עתה אל המנוחה –
זו שילה.
נחלה - זו ירושלים,
ולמה חלקן הכתוב?
ליתן היתר בין זה לזה.
נחלה - זו ירושלים
וכן הוא אומר: היתה לי נחלתי כאריה ביער.
ואומר: העיט צבוע נחלתי לי, דברי ר' יהודה,
רבי שמעון אומר:
מנוחה - זו ירושלים.
נחלה - זו שילה.
וכן הוא אומר: זאת מנוחתי עד עד פה אשב כי אויתיה.
ואומר: כי בחר ה' בציון אוה למושב לו.
בשלמא למאן דאמר: מנוחה זו שילה, היינו דכתיב: אל המנוחה ואל הנחלה,
אלא למאן דאמר נחלה - זו שילה, מנוחה - זו ירושלים, אל הנחלה ואל המנוחה מיבעי ליה כו'?
קשיא.
בשלמא למאן דאמר: זו וזו שילה, [מנוחה] דנחו מכיבוש, נחלה דפלגו נחלות, דכתיב: (ויחלק) [וישלך] להם יהושע (ויפל להם ה)גורל בשילה.
אלא למאן דאמר זו וזו ירושלים, בשלמא נחלה נחלת עולמים, אלא מנוחה וכו',
מאי מנוחה?
מנוחת הארון, דכתיב: (בנוח הארון) לנוחך אתה וארון וגו'].
בשלמא למאן דאמר: זו וזו ירושלים אבל שילה הוה שריא במות היינו דכתיב: ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה ויעל על הצור.
אלא למאן דאמר זו וזו שילה, במות הוו אסירן, מאי ויקח מנוח?
הוראת שעה היתה.
תנא דבי ר' ישמעאל ברבי שמעון בן יוחאי:
דאמר זו וזו ירושלים, וסימניך משכי גברא לגברי:
ועברתם את הירדן -
רבי יהודה אומר:
שלשה מצות נצטוו ישראל (כתוב ברמז רס"ח).
(היו שם שתי מחיצות מחיצה לקדשי קדשים ומחיצה לקדשים קלים).
עולותיכם - עולת יחיד ועולת צבור.
וזבחיכם - זבחי [שלמי יחיד וזבחי] שלמי צבור.
ומעשרותיכם -
רבי עקיבא אומר:
בשני מעשרות הכתוב מדבר:
אחד - מעשר דגן,
ואחר - מעשר בהמה.
ותרומת ידכם -
אלו בכורים.
וכל מבחר נדריכם -
לרבות נדרים ונדבות [שלא יביא אלא מן המובחר].
מנין לרבות בכורות ומעשרות חטאות ואשמות?
תלמוד לומר: מבחר נדריכם וכל מבחר נדריכם.
רבי אומר:
אם נאמרו למעלה למה נאמרו למטה?
ראשונה לענין שילה,
שניה לענין ירושלים.
ושמחתם -
נאמר כאן שמחה,
ונאמר להלן שמחה,
מה שמחה האמור להלן שלמים,
אף שמחה האמור כאן שלמים.
לפני ה' אלהיכם -
במחיצה.
אתם ובניכם ובנותיכם ועבדיכם ואמהותיכם -
חביב חביב קודם.
והלוי אשר בשעריך -
כל מקום שאתה מוצא את הלוי (הזה לומד) תן לו חלקו,
אין לו חלקו תן לו מעשר עני,
אין לו מעשר עני תן לו שלמים.
השמר לך פן תעלה עולותיך -
(כתוב ברמז תק"פ).
באו לשילה נאסרו הבמות, ולא היה שם תקרה אבל בית של אבנים מלמטה ויריעות מלמעלה והיא היתה מנוחה.
קדשי קדשים - נאכלים לפנים מן הקלעים.
קדשים קלים ומעשר שני - בכל מקום שאתה רואה.
מנא הני מילי?
אמר רבי אליעזר אמר רבי הושעיא:
דאמר קרא: השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה - בכל מקום שאתה רואה אי אתה מעלה אבל אתה אוכל בכל מקום שאתה רואה.
רבי אבדימי בר חמא אמר:
אמר קרא: ונסב הגבול מזרחה תאנת שילה - מאי תאנת שילה?
שכל הרואה אותו מתאנח על אכילת קדשים שלו.
רבי אבהו אמר:
אמר קרא: בן פרת עלי עין - עין שלא רצתה ליהנות מדבר שאינו שלו, תזכה ותאכל מלא עין שלה.
רבי יוסי בר חנינא אמר:
ורצון שֹׁכְנִי סְנֶה - עין שלא רצתה ליהנות מדבר שאינו לו תזכה ותאכל בין השנואין (שלה).
תנא: רואה שאמרו, כל שרואה ואין מפסיקו.
אמר רב פפא:
רואה שאמרו, לא רואה כולו אלא אפילו רואה מקצתו.
סימן תתפב
השמר - בלא תעשה,
פן - בלא תעשה.
פן תעלה עולותיך -
ולא עולת נכרים, דברי ר' שמעון.
רבי יהודה אומר:
ולא עולת נכרים שהוקדשו בחוצה לארץ.
בכל מקום אשר תראה -
אבל מעלה אתה בכל מקום שיאמר לך הנביא, כדרך שהעלה אליהו בהר הכרמל.
כתוב אחד אומר: באחד שבטיך.
וכתוב אחר אומר: מכל שבטיכם.
זו היא שרבי יהודה אומר:
כסף - מכל שבטיכם
בית הבחירה - משבט אחד.
שם תעלה עולותיך -
אין לי אלא עולה, שאר קרבנות מנין?
תלמוד לומר: שם תעשה וגו'.
ועדין אני אומר עולה שהיא בעשה ולא תעשה שאר קדשים לא יהו אלא בעשה,
לא תעשה מנין?
תלמוד לומר: שם תעלה עולותיך.
עולה בכלל היתה ולמה יצאה?
להקיש אליה: מה עולה מיוחדת שהיא בעשה ולא תעשה, כך כל שהיא בעשה הרי היא בלא תעשה.
רק בכל אות נפשך תזבח -
ולא גיזה,
בשר - ולא חלב,
ואכלת - ולא לכלביך,
מכאן: שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים.
אית דאמרי:
תזבח ואכלת -
אין לך היתר אכילה אלא משעת זביחה ואילך, אבל פודין את הקדשים להאכילן לכלבים (הכי נמי דאמרינן).
א"ר שמואל בר יצחק:
מנין למעשר בהמה [של יתומים] שמוכרין אותו כדרכן?
שנאמר: רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת - איזו הוא (זבח)?
[דבר] שאין בו ברכה מחיים אלא לאחר שחיטה, הוי אומר: זה מעשר בהמה.
רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת -
במה הכתוב מדבר?
אם בבשר תאוה כבר אמור ואם באכילת קדשים כבר אמור, הא אינו מדבר אלא בפסולי המוקדשים שיפדו.
יכול יפדו על מום עובר?
תלמוד לומר: רק.
תזבח ואכלת - ולא גיזה.
בשר - ולא חלב.
יכול יהו אסורין לאחר זביחה?
תלמוד לומר: כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך.
יכול אם קדם מום קבוע להקדשן ונפדו יהיו אסורין (לאחר זביחה)?
תלמוד לומר: רק.
ומנין שאין נשחטין אלא על מום קבוע?
אמרת קל וחומר הוא: ומה בכור שאינו נוהג בכל הולדות ויוצא לחולין שלא בפדיון אין נשחט אלא על מום קבוע, קדשים שהן נוהגין בכל הולדות ואין יוצאין לחולין אלא בפדיון אינו דין שלא יהו נשחטין אלא על מום קבוע?!
לא, אם אמרת בבכור שכן קדושתו מרחם וקדושתו חלה עליו על בעל מום קבוע, תאמר בקדשים שאין קדושתן מרחם ואין קדושתן חלה עליהן על בעל מום קבוע?
תלמוד לומר: בכל שעריך ונאמר להלן בשעריך,
שעריך שעריך לגזירה שווה:
מה שעריך האמור להלן אין נשחטין אלא על (בעל) מום קבוע,
אף שעריך האמור כאן אין נשחטין אלא על (בעל) מום קבוע.
הטמא יאכלנו -
אין לי אין לי אלא טמא, טהור מנין?
תלמוד לומר: והטהור יאכלנו.
[הטמא] והטהור יאכלנו -
מגיד ששניהן אוכלין מן קערה אחת.
יכול אף תרומה נאכלת מן קערה אחת?
תלמוד לומר: (יחדו) יאכלנו - זה נאכל מתוך קערה אחת ואין תרומה נאכלת מן קערה אחת. יכול יהו חייבין במתנות?
תלמוד לומר: כצבי, אוציאו מכלל מתנות ולא אוציאו מכלל חזה ושוק?
תלמוד לומר: וכאיל.
אי מה הצבי כלו מותר אף זה כלו מותר?
תלמוד לומר: רק.
רבי שמעון אומר:
יכול כשם שנתנה תורה מחיצה בין קדשי קדשים לקדשים קלים בזמן שהן תמימין כך נתנה תורה מחיצה בין קדשי קדשים לקדשים קלים בזמן שהן בעלי מומין?
תלמוד לומר: כצבי וכאיל - מגיד הכתוב שכשם שלא נתנה תורה מחיצה בין צבי ואיל כך לא נתנה תורה מחיצה בין קדשי קדשים לקדשים קלים בזמן שהן בעלי מומין.
תנו רבנן:
צבי -
מה צבי פטור מן הבכורה אף פסולי המוקדשין פטורין מן הבכורה.
אוציא את הבכורה ולא אוציא את המתנות?
תלמוד לומר: איל [מה איל פטור מן הבכורה ומן המתנות אף פסולי המוקדשין פטורין מן הבכורה ומן המתנות].
אי מה הצבי ואיל חלבן מותר אף פסולי המוקדשין חלבן מותר?
תלמוד לומר: אך חלק.
אמר מר:
אוציא את הבכורה ולא אוציא את המתנות?
מאי שנא?
אוציא את הבכורה שאינה שוה בכל ולא אוציא את המתנות ששוות בכל?
[תלמוד לומר: איל].
אמר ליה רב פפא לאביי:
אי מה צבי ואיל אין אותו ואת בנו נוהג בהן אף פסולי המוקדשין אין אותו ואת בנו נוהג בהן. אמר ליה: למאי מדמית להו?
אי לחולין, אותו ואת בנו נוהג בחולין, ואי למוקדשין אותו ואת בנו נוהג במוקדשין.
[א"ל]: אי הכי גבי חלבו נמי נימא הכי, למאי מדמית להו?
אי לחולין חלבן אסור ואי לקדשים אסור. אלא, לאו מי אמרת: אך ולא חלבו, אימא נמי אך ולא אותו ואת בנו.
רבא אמר:
אך לאותו ואת בנו הוא דאתא, וחלבו (ממנו) [מדמו] נפקא, דכתיב: רק את דמו לא תאכל.
מאי דמו?
אילימא דמו ממש, לא יהא אלא כדמן של צבי ואיל, אטו דמן דצבי ואיל מי שרי?
אלא מאי דמו?
חלבו. וליכתוב חלבו?
אי כתב חלבו הווה אמינא אהני היקישא ואהני קרא, אהני היקישא למעוטי מכרת, ואהני קרא למיקם עליה בלאו בעלמא, להכי אפקיה רחמנא בלשון דמו, לומר לך מה דמו בכרת אף חלבו בכרת.
והא תנא אך ולא חלבו, קאמר, הכי קאמר: אלו לא נאמר דמו הייתי אומר אך ולא חלבו, עכשיו שנאמר: דמו אך ולא אותו ואת בנו (כתוב ברמז תקפ"ג וברמז תקפ"ד).
אמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן:
מנין לדם קדשים שאינו מכשיר?
שנאמר: לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים - דם שנשפך כמים - מכשיר, שאינו נשפך כמים - אינו מכשיר (כתוב ברמז תקמ"ב).
רק הדם לא תאכלו -
לאו אחד יש בו ואין בו שני לאוין.
יכול כדם המוקדשים?
תלמוד לומר: רק הדם לא תאכלו לאו אחד יש בו ואין בו שני לאוין.
על הארץ תשפכנו כמים -
ולא לתוך ימים ולא לתוך נהרות ולא לתוך כלים.
תשפכנו כמים -
ולא לתוך מים עצמן.
כמים -
מה מים מותרין בהנאה
אף דם מותר בהנאה.
מה מים מכשירים את הזרעים
אף דם מכשיר.
מה מים פטורים מלכסות,
אף דם פטור מלכסות.
סימן תתפג
רבי יהושע בן קרחה אמר:
יכול אני, אבל איני רשאי.
כיוצא בו אתה אומר: ואת היבוסי יושבי ירושלם לא יכלו בני (ישראל) [יהודה] להורישם יכולים היו, אבל אינן רשאין.
מעשר -
אין לי אלא טהור, טמא מנין?
תלמוד לומר: דגנך.
לקוח בכסף מעשר מנין?
תלמוד לומר: תירושך.
אין לי אלא טהור, טמא מנין?
תלמוד לומר: ויצהרך.
רבי שמעון אומר:
מכלל שנאמר: לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא, היכן הוא מוזהר איני יודע? תלמוד לומר: לא תוכל לאכול בשעריך מעשר וגו'
[יכול הנותן במתנה יהא חייב?
תלמוד לומר: לא תוכל לאכול בשעריך] - האוכל חייב ואין הנותן במתנה חייב (כתוב למטה ברמז תצ"ט).
תניא:
ורבי שמעון - מתיר.
מאי טעמא דרבנן?
אמר קרא: לא תוכל לאכול בשעריך וגו'
ואמר מר:
ותרומת ידך - אלו בכורים, דאיתקש בכורים למעשר:
מה מעשר אסור לאונן,
אף בכורים אסורין לאונן.
ורבי שמעון, תרומה כתיב בהו, מה תרומה מותרת לאונן אף בכורים.
(ורבנן) [ור' שמעון] נהי דהיקשא לית ליה, שמחה מיהא מיכתב כתיבא בהו, דכתיב: ושמחת בכל הטוב?
ההוא לזמן שמחה. דתניא:
ובכורים אסורין לאונן.
ור' שמעון – מתיר,
וחייבין בביעור
ור' שמעון פוטר, דכתיב: לא תוכל לאכול בשעריך וגו'
ואמר מר:
תרומת ידך -
אלו הבכורים, ואיתקש בכורים למעשר וכו' (כדלעיל)
ור' שמעון פוטר,
מר מקיש ומר לא מקיש.
תניא: לפי שמצינו במעשר שני ובבכורים אע"פ שיצאו חוץ למחיצתן יחזרו, היכן מצינו שמותרין?
דכתיב: לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך, בשעריך הוא דלא תיכול, אבל יצאו חוץ למחיצתן וחזרו מותרין.
תניא ר' שמעון אומר:
לא בערתי ממנו בטמא - בין שאני טמא והוא טהור, בין שאני טהור והוא טמא, והיכן הוא מוזהר על אכילה?
[איני יודע, תלמוד לומר: לא תוכל וגו']. טומאת הגוף בהדיא כתיבא: נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב ולא יאכל מן הקדשים, אלא טומאת עצמו מנין?
תלמוד לומר: לא תוכל לאכול בשעריך.
ולהלן הוא אומר: בשעריך תאכלנו.
ותנא דבי רבי ישמעאל:
אפילו טמא וטהור אוכלין בקערה אחת ואין חוששין, וקאמר רחמנא: היאך טמאין דשראי לך גבי בכור הכא לא תוכל לאכול:
אמר רבי אילא:
האוכל מעשר דגן תירוש ויצהר חוץ לירושלים לוקה שלש.
והא אין לוקין על לאו שבכללות?
שאני הכא דמייתרא קרא, דמכדי כתיב: ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך בפנים אִין בחוץ לא, למה לי דכתב רחמנא: לא תוכל לאכול בשעריך וגו'?
שמע מינה לחלק.
אי מההוא הווה אמינא בעשה, אבל בלאו אימא לא, כתב רחמנא: לא תוכל לאוקמא בלאו. ואכתי לאו שבכללות הוא, אם כן לימא קרא: לא תוכל לאכלם מאי לא תוכל לאכול וגו'? ליחודי אכילה אכל חד וחד.
מה טעמא?
כולהו איקרו תרומה.
גבי חלה כתיב: ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה.
בכורים נמי איקרו תרומה , דתניא: ותרומת ידך [אלו בכורים], אבל אינך לא צריכא.
תנו רבנן:
תרומת ידך -
אלו הבכורים.
אמר ר' שמעון:
וכי מה בא זה ללמדנו?
אם לאכול בכורים חוץ לחומה - קל וחומר ממעשר.
ומה מעשר הקל אם אכל חוץ לחומה לוקה, בכורים שחמורין לא כל שכן?!
אלא לא בא הכתוב אלא לאוכל בכורים עד שלא קרא עליהן שהוא לוקה.
ונדבותיך -
זו תודה ושלמים.
אמר ר' שמעון:
וכי מה בא זה ללמדנו?
אם לאוכל תודה ושלמים חוץ לחומה - קל וחומר ממעשר.
אלא לא בא הכתוב אלא לאוכל תודה ושלמים לפני זריקה שהוא לוקה.
ובכורות -
(כתיב) זה הבכור.
אמר ר' שמעון:
וכי מה בא זה ללמדנו?
אם לאוכל בכור חוץ לחומה - קל וחומר ממעשר.
אם לאוכל לפני זריקה - קל וחומר מתודה ושלמים.
אלא לא בא הכתוב אלא לאוכל מן הבכור אפילו לאחר זריקה שהוא לוקה.
בקרך וצאנך -
זו חטאת ואשם.
אמר רבי שמעון:
וכי מה בא זה ללמדנו?
אם לאוכל חטאת ואשם חוץ לחומה - קל וחומר ממעשר.
אם לאוכל לפני זריקה - קל וחומר מתודה ושלמים.
אם לאחר זריקה - קל וחומר מבכור.
אלא לא בא הכתוב אלא לאוכל חטאת ואשם אפילו לאחר זריקה חוץ לקלעים שהוא לוקה.
נדריך -
זו עולה.
א"ר שמעון:
וכי מה בזה זה ללמדנו?
אם לאוכל עולה חוץ לחומה - קל וחומר ממעשר.
אם לאוכל לפני זריקה - קל וחומר מתודה ושלמים.
אם לאוכל לאחר זריקה - קל וחומר מבכור.
אם לאוכל חוץ לקלעים - קל וחומר מחטאת ואשם.
הא לא בא הכתוב אלא לאוכל עולה אפילו לאחר זריקה אפילו בפנים שהוא לוקה.
אמר רבא:
כל דילדה אימיה כרבי שמעון תילוד. ואף על גב דאית ליה פירכא,
מאי חומרא דבכורים ממעשר שכן אסור לזרים?
אדרבה, מעשר (עדיף) [חמור] שכן אסור לאונן.
ומאי חומרא דתודה ושלמים ממעשר, שכן טעונין מתן דמים ואימורין על גבי המזבח?
אדרבה, מעשר חמור שכן טעון כסף צורה.
ומאי חומרא דבכור מתודה ושלמים, שכן קדושתו מרחם?
אדרבה, תודה ושלמים חמורים שכן טעונין מתן [ב' שהן] ד' סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק.
ומאי חומרא דחטאת ואשם מבכור שכן קדשי קדשים (וכו')?
אדרבה, בכור חמוּר שכן קדושתו מרחם.
ומאי חומרא דעולה מחטאת ואשם שהן כליל?
[אדרבה], חטאת ואשם חמירי שכן מכפרין, וכולהו חמירי מעולה, שכן יש בהם שתי אכילות, אלא מאי כל דילדה אימיה כר' שמעון תילוד?
דלמאי דסבירא ליה לדידיה (מפרש) [מסרס] לקרא ודריש ליה.
וכי מזהירין מן הדין?
קרא יתירא הוא, מכדי כתיב: והבאתם שמה עולותיכם וגו' לכתוב קרא: לא תוכל לאכלם מהדר ומפרש בהו למה לי?
שמע מינה: לייחודי להו לאוי כל חד וחד.
ומה מעשר, שמותר לזרים האוכל ממנו חוץ לחומה עובר בלא תעשה, בכורים שאסורים לזרים לא כל שכן?
ומה מעשר, שאין חייבין עליו משום פגול ונותר וטמא, האוכל ממנו חוץ לחומה עובר בלא תעשה, בכורים שאסורים לזרים לא כל שכן?
ומה מעשר שאין חייבין עליו משום פגול ונותר וטמא האוכל ממנו חוץ לחומה עובר בלא תעשה, תודה ושלמים לא כל שכן.
ומה תודה ושלמים שמותרים לזרים, האוכל ממנו לפני זריקת דמים עובר בלא תעשה,
בכור לא כל שכן?
ומה בכור שקדשים קלים, האוכל ממנו לפני זריקת דמים עובר בלאו, חטאת ואשם שהן קדשי קדשים לא כל שכן?
ומה חטאת ואשם שמותרין באכילה, האוכל ממנו חוץ לקלעים עובר בלא תעשה, עולה לא כל שכן? (כדלעיל):
סימן תתפד
זו שילה.
במקום אשר יבחר ה' -
זו ירושלים.
אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך -
חביב חביב קודם.
והלוי אשר בשעריך -
כל מקום שאתה מוצא הלוי (הזה) תן לו מחלקו.
אין לו מחלקו תן לו ממעשר עני,
אין לו מעשר עני תן לו שלמים.
כי אם לפני ה' תאכלנו -
אמר רב אסי א"ר יוחנן:
מעשר שני מאימתי חייבין עליו?
משיראה פני החומה, מה טעם?
אמר קרא: כי אם לפני וגו'.
וכתיב: לא תוכל לאכול בשעריך.
כל היכא דקריא ביה: כי אם לפני ה' אלהיך תאכלנו.
קרי ביה: לא תוכל לאכול בשעריך,
וכל היכא דלא קריא ביה: לפני ה' אלהיך תאכלנו, לא קרי ביה: לא תוכל לאכול בשעריך.
השמר - בלא תעשה.
פן - בלא תעשה.
פן תעזוב את הלוי כל ימיך -
אפילו שמיטין ויובלות.
על אדמתך -
ולא בגולה.
א"ר אבהו:
כתיב: השמר לך פן תעזוב את הלוי.
מה כתיב בתריה?
כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך.
וכי מה ענין זה אצל זה?
[אלא] אמר הקב"ה: לפי מתנותיך מרחיבין לך.
רב (הונא בשם רבי אחא) [אחא בשם רבי הושעיא]:
עבד מביא פר ורבו מביא (עולה) [פר] עבד קודם לרבו.
תניא: מתן אדם ירחיב לו.
מעשה בר' אליעזר ורבי יהושע ור' עקיבא שהלכו לחולות [אנטוכיא] לעסוק במגבת [צדקה] לחכמים, הוה תמן חד אבא יודן שהיה עושה מצוה בעין יפה וירד לו מנכסיו, כיון שראה רבותינו עלה לביתו ופניו חולניות.
א"ל אשתו למה פניך חולניות?
תנא לה עובדא: רבותינו כאן, ואיני יודע מה לעשות להן.
אשתו שהיתה צדקת, מה אמרה לו?
לא נשתיירה לך שדה אחת?!
לך מכור חציה ותן להם, הלך ועשה כן.
כשהוא נותן להם, אמרו לו: המקום ימלא חסרונך והלכו להן רבותינו.
יצא לחרוש, כשהוא חורש חצי שדהו, האיר לו הקב"ה עיניו ונבקעה הארץ מתחתיו ונפלה פרתו ונשברה, ירד להעלותה ונמצא תחתיה סימא, אמר: לטובתי נשברה רגל פרתי,
כשחזרו רבותינו שאלו עֲלֵהּ מה אבא יודן [עביד?
א"ל: הוא אבא יודן דעבדי, אבא יודן דעיזיין, אבא יודן דגמלי, אבא יודן דתורי, מן יכיל למיחמי סבר אפוי דאבא יודן.
כיון ששמע יצא לקראתן.
אמרי ליה: מה אבא יודן עביד]?
אמר להן: עשתה תפלתכם פירות ופרי פירות.
א"ל: אע"פ שנתן אדם יותר ממך, לך כתבנו בראש. נטלוהו והושיבוהו אצלן וקראו עליו הפסוק הזה: מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו.
רבי חייא בר אבא, עבד פסיקא למיתן בהדא מדרשא דטבריא.
קם חד מבנוי דסילכא ופסק ליטרא דדהבא.
נטלו רבי חייא והושיבו אצלו וקרא עליו: מתן אדם ירחיב לו.
ריש לקיש אזל לבוצרה הוה תמן חד אבא יודן רמאי. וח"ו לא הוה רמאי אלא שהיה מרמה במצותה. הוה חמי מה צבור פסיק ופסיק לקביל צבור.
נטלו ריש לקיש והושיבו אצלו וקרא עליו: מתן אדם ירחיב לו.
השמר לך פן תעזוב את הלוי -
וכתיב: כי ירחיב,
משל למה הדבר דומה?
לאחד שאמר לחברו: השאילני זהוב אחד.
א"ל: איני מכיר חשבונך.
א"ל: בדוק אותי, נתן לו ופרע לו מיד.
א"ל: אם אתה צריך אפילו עד כ' זהובים, אפילו עד ל' טול לך.
מי גרם לו שאמר להו כן?
אלא שעשה לו חשבון טוב.
כך כשאדם מפריש מעשרותיו כראוי מיד מרחיבים את גבולו.
וכן הוא אומר: מתן אדם ירחיב לו (כתוב ברמז ר"ז).
כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר דבר לך -
מה דבר לך?
את ארץ הקיני קניזי וקדמוני.
רבי אמר:
כבר אלו אמורים, ומה דבר לך?
מפאת קדים עד פאת ים דן אחד יהודה אחד אשר אחד.
ואמרת אוכלה בשר -
רבי ישמעאל אומר:
לא בא הכתוב אלא להתיר להן בשר תאוה.
ר' עקיבא אומר:
וזבחת מבקרך ומצאנך -
לא בא הכתוב אלא לאסור להן בשר נחירה, שבתחלה הותר להן בשר נחירה, משנכנסו לארץ נאסר להן בשר נחירה.
רבי עקיבא סבר:
בשר תאוה לא איתסר כלל.
רבי ישמעאל סבר:
בשר נחירה לא אישתרי כלל.
בשלמא לרבי ישמעאל היינו דכתיב: ושחט את בן הבקר.
אלא לרבי עקיבא מאי ושחט?
קדשים שאני.
בשלמא לרבי ישמעאל היינו דכתיב: הצאן ובקר ישחט להם.
אלא לרבי עקיבא וניחר מיבעי ליה?
נחירה שלהן זו היתה שחיטתן.
בשלמא לרבי ישמעאל היינו דתנן:
[אלא לר' עקיבא אמאי פטור מלכסות]?
הואיל ואיתסר איתסר,
בשלמא לרבי עקיבא דאמר: בשר תאוה לא איתסר כלל, היינו דכתיב: אך כאשר יאכל את הצבי וגו'.
אלא לר' ישמעאל צבי ואיל מי הוו שרו?
דילמא כי אסר רחמנא בהמה, דחזיא להקרבה, [אבל חיה] דלא חזיא להקרבה לא אסר רחמנא:
כי ירחיב ה' את גבולך -
לימדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון.
יכול יקח בשר מן השוק ויאכל?
תלמוד לומר: מבקרך ומצאנך.
יכול יזבח כל בקרו ויזבח כל צאנו ויאכל?
תלמוד לומר: מבקרך ולא כל בקרך, מצאנך ולא כל צאנך,
מכאן אמר רבי אליעזר בן עזריה:
מי שיש לו מנה יקח לפתו ליטרא ירק.
י' מנה יקח לפתו ליטרא דגים.
ג' מנה יקח לפתו ליטרא בשר.
ק' מנה ישפות לו קדירה בכל יום.
ואינך מאימת?
מערב שבת לערב שבת.
אמר רב:
צריכין אנו לחוש לדברי זקן.
א"ר יוחנן:
אבא ממשפחת בריאים היה אבל כגון אנו מי שיש לו פרוטה בתוך ביתו ירצנה לחנוני.
אמר רבי נחמן:
כגון אנן לווין ואוכלין.
כי ירחק ממך המקום -
המקדש בחולין שנשחטו בעזרה אינה מקודשת.
מנא הני מילי?
אמר אביי:
מהכא דתניא: ושחטו ושחט אותו.
[ושחט אותו] מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: כי ירחק ממך המקום וזבחת - ברחוק מקום אתה זובח, ואי אתה זובח במקום קרוב, פרט לחולין שלא ישחטו בעזרה.
ואין לי אלא תמימים הראוין ליקרב.
מנין לרבות בעלי מומין?
מרבה אני בעלי מומין שהוא ממין הכשר.
מנין לרבות החיה?
מרבה אני את החיה שהיא בשחיטה כבהמה.
מנין לרבות העופות?
תלמוד לומר: [ושחטו, ושחט אותו].
יכול לא ישחוט ואם שחט יהא מותר?
תלמוד לומר: כי ירחק ממך המקום ואכלת וזבחת - מה שאתה זובח ברחוק מקום אתה אוכל, ואי אתה אוכל מה שאתה זובח במקום קרוב, פרט לחולין שנשחטו בעזרה.
ואין לי אלא תמימים וכו' (כדלעיל)?
תלמוד לומר: ושחט אותו.
יכול לא ישחוט ואם שחט ישליכנו לפני כלבו?
תלמוד לומר: לכלב תשליכון אותו - אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה.
רב אשי אמר:
אתיא משחיטה עצמה, דאמר רחמנא: וזבחת מבקרך שחוט ואכול, (ודילמא) [וליחוש] שמא במקום נקב שחט?
אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא.
אמר רב אשי:
אמריתא לשמעתא לקמיה דרב כהנא וא"ל: ודילמא היכא דאיפשר איפשר והיכא דלא איפשר לא איפשר, דאי לא תימא הכי לר' מאיר דחייש למיעוטא הכי נמי דלא אכיל בישרא, וכי תימא הכי נמי, פסח וקדשים מאי איכא למימר?!
אלא היכא דאיפשר אפשר היכא דלא איפשר לא איפשר.
רב יֵימַר אמר:
מנין לשחיטה מן התורה?
אמר קרא: וזבחת ממקום שזב חתהו.
[מאי משמע דהאי] חתהו לישנא דמיתבר?
דכתיב: אל תירא ואל תחת.
וזבחת כאשר צויתיך -
מלמד שנצטוה משה על הושט וקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה (כתוב ברמז תקפ"ד).
כאשר צויתיך -
מה קדשים בשחיטה,
אף חולין בשחיטה.
אי מה קדשים במקום,
אף חולין במקום?
תלמוד לומר: כי ירחק ממך המקום וזבחת - ברחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקרוב מקום, פרט לחולין שנשחטו בעזרה.
אין לי אלא תמימין, בעלי מומין מנין?
תלמוד לומר: ושחטו פתח אהל מועד.
יכול אף חיה ועוף פתח אהל מועד?
תלמוד לומר: אותו - אותו פתח אהל מועד ואין חיה ועוף פתח אהל מועד.
אי מה קדשים בזמן אף חולין בזמן?
תלמוד לומר: ואכלת בשעריך בכל אות נפשך.
אי מה קדשים במחיצה אף חולין במחיצה?
תלמוד לומר: ואכלת בשעריך.
(אי מה קדשים ביום אף חולין ביום?
תלמוד לומר: ואכלת בשעריך).
אי מה קדשים בטהרה אף חולין בטהרה?
תלמוד לומר: הטמא יאכלנו.
אין לי אלא טמא, טהור מנין?
תלמוד לומר: והטהור יאכלנו, מלמד ששניהם אוכלין מתוך קערה אחת.
יכול אף תרומה תהא נאכלת מתוך קערה אחת?
תלמוד לומר: (יחדו) יאכלנו זה נאכל מתוך קערה אחת ואין תרומה נאכלת מתוך קערה אחת. יכול יהו חייבין בחזה ושוק?
תלמוד לומר: כצבי, אוציאו מכלל חזה ושוק ולא אוציאו מכלל שתי הכליות ויותרת הכבד?
תלמוד לומר: כאיל, אי מה צבי כלו מותר אף זה כלו מותר?
תלמוד לומר: אך. אך כאשר יאכל את הצבי.
רבי אלעזר הקפר ברבי אומר:
וכי מה בא זה ללמדנו בין צבי לאיל?
אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד, מה בהמה בשחיטה אף חיה בשחיטה, אבל עוף אינו אלא מדברי סופרים.
רבי אומר:
כאשר צויתיך -
מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הגרגרת ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה.
רק חזק לבלתי אכול הדם -
ר' יהודה אומר:
מגיד שהיו שטופין בדם קודם מתן תורה.
יכול אף משקיבלו אותה בשמחה מהר סיני?
אמר ר' שמעון בן עזאי:
והלא שלש מצות עשה בתורה כיוצא בזה, לומר: מה דם שאין בכל המצות קל ממנו הזהירך הכתוב עליו שאר כל המצות על אחת כמה וכמה!
ר' שמעון אומר:
כל מצוה שקבלו אותה ישראל בשמחה מהר סיני - עדין הן עושין אותה בשמחה, וכל מצוה שלא קיבלו אותה בשמחה - אין עושין אותה בשמחה.
רבן שמעון בן גמליאל אומר:
כל מצוה שמסרו ישראל נפשם עליה בשעת השמד - נוהגין אותה בפרהסיא, וכל מצוה שלא מסרו ישראל נפשן עליה בשעת השמד - עדיין מרופה היא בידן.
והרי אבר מן החי דרחמנא אמר: לא תאכל הנפש עם הבשר.
ותניא ר' נתן אומר:
מנין שלא יושיט כוס לנזיר ואבר מן החי לבני נח?
שנאמר: ולפני עור לא תתן מכשול - הא לכלבים שרי, שאני אבר מן החי דאיתקש לדם: דכתיב: רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש.
ולחזקיה דם מן החי איתקש לאבר מן החי [ואיזה זה] ?
דם הקזה שהנפש יוצאה בו (כתוב ברמז תק"ה וברמז תקפ"ה).
א"ר יוחנן:
מנין לדם קדשים שאינו מכשיר?
שנאמר: לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים, דם שנשפך כמים - מכשיר, שאינו נשפך כמים - אינו מכשיר.
והרי דם התמצית דנשפך כמים ואינו מכשיר?
א"ל: הנח לדם התמצית דאפילו בחולין לא מכשיר, דאמר קרא: רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש (דם הנפש) דם שהנפש יוצאה בו קרוי דם, דם שאין הנפש יוצאה בו אין קרוי דם.
כי הדם הוא הנפש -
להגיד מה גרם.
ולא תאכל הנפש עם הבשר -
זה אבר מן החי.
והלא דין הוא: ומה בשר וחלב מותר לבני נח אסור לישראל, אבר מן החי שאסור לבני נח אין דין שיהא אסור לישראל?!
יפת תואר וכל הדומין לה תוכיח, שאסורה לבני נח ומותרת לישראל, אף אתה אל תתמה על אבר מן החי שאע"פ שאסור לבני נח שיהא מותר לישראל?!
תלמוד לומר: לא תאכל הנפש עם הבשר - זה אבר מן החי.
ר' חנינא בן גמליאל אומר:
זה דם מן החי.
לא תאכלנו -
לרבות בשר בחלב.
והרי דין הוא: מה נבלה שאין חייבין על בישולה חייבין על אכילתה, בשר בחלב שחייבין על בישולו אינו דין שיהו חייבין על אכילתו?!
כלאי זרעים יוכיחו שחייבין על זריעתן ואין חייבין על אכילתן, ואף אתה אל תתמה על בשר בחלב, שאע"פ שחייבין על בישולו לא יהו חייבין על אכילתו?!
תלמוד לומר: לא תאכלנו - לרבות בשר בחלב.
רבי אליעזר אומר:
ומה פסח שאין חייבין על בישולו חייבין על אכילתו, בשר בחלב שחייבין על בישולו אינו דין שחייבין על אכילתו?!
פטום הקטרת , שחייבין על פיטומה ואין חייבין על ריחה, ואף אתה אל תתמה על בשר בחלב שאע"פ שחייבין על בישולו שלא יהיו חייבין על אכילתו?!
תלמוד לומר: לא תאכלנו - לרבות בשר בחלב.
רבן גמליאל ברבי אומר:
הרי הוא אומר: רק חזק לבלתי אכול הדם - מה [דם] שאין בכל המצות קל ממנו הזהירך הכתוב עליו, שאר מצות על אחת כמה וכמה.
רק קדשיך אשר יהיו לך -
תנא דבי רבי ישמעאל:
רק קדשיך אשר יהיו לך -
בולדי קדשים ותמורתן הכתוב מדבר.
מה תקנתן?
תשא ובאת אל המקום.
יכול יעלם לבית הבחירה וימנע מהם מים ומזון בשביל שימותו?
תלמוד לומר: ועשית עולותיך הבשר והדם - לומר לך כדרך שאתה נוהג בעולה נהוג בתמורתה, כדרך שאתה נוהג בשלמים נהוג בולדותיהן.
יכול אף ולד חטאת ותמורת אשם כן?
תלמוד לומר: רק, דברי רבי ישמעאל.
רבי עקיבא אומר:
אינו צריך, הרי הוא אומר: אשם הוא, בהוייתו יהא.
קתני: בשביל שימותו, אמאי, הא גבי ולד חטאת הוא דגמירי בה מיתה?
אי לאו קרא הוה אמינא ולד חטאת בכל וולדי קדשים בבית הבחירה, קא משמע לן דלא.
קתני: יכול אף ולד חטאת ותמורת אשם כן?
תלמוד לומר: רק, למה לי קרא?
הילכתא גמירי לה, ולד חטאת למיתה אזלא?
הכי נמי למיתה אזלא וקרא לאשם הוא דאתא, אשם נמי הילכתא גמירי לה, כל שבחטאת מתה, באשם רועה?
[אלא] אי מהילכתא הוה אמינא הילכתא, ואי אקרביה לא ליחייב עליה ולא כלום, קא משמע לן קרא, דאי מקריב ליה קאים עליה בעשה.
ר' עקיבא אומר:
אינו צריך, הרי הוא אומר: אשם הוא בהוייתו יהא, למה לי קרא?
גמרא גמירין לה: כל שבחטאת מתה, באשם רועה?
הכי נמי, וכי אתא קרא לכדרב.
דאמר רב:
אשם שניתק לרעיה ושחטו לשם עולה - כשר, טעמא דניתק הא לא ניתק לא, דאמר קרא: הוא בהוייתו יהא.
רק קדשיך -
אלו התמורות.
אשר יהיו לך -
אלו הולדות.
[ונדריך] -
הקישן הכתוב לנדר:
מה נדר בעל מום לא אף הכא נמי בעל מום לא (ונדריך זה נדר).
תשא ובאת -
שומע אני יכניסם לבית הבחירה וכו' עד רבי עקיבא אומר:
אינו צריך, הרי הוא אומר: אשם הוא - הוא קרב ואין תמורתו קריבה.
אמר מר:
יכול יכניסם לבית הבחירה וכו', הא מהיכא תיתי?
והא גמרא גמירי דה' חטאות מתות [הנך מקרב קריבי]?
מהו דתימא חמש חטאות מתות בכל מקום והנך ימותו בבית הבחירה.
לישנא אחרא:
סלקא דעתך אמינא חמש חטאות ממיתין להן בידים, והני גרמא אִין בידים לא, קא משמע לן ועשית.
אמר מר:
יכול אף ודלות קדשים כן ולד דמאן?
אי דעולה זכר הוא, אי ולד דחטאת למיתה אזיל, אי דתמורת אשם הא גמרא הוא: כל שבחטאת מתה, באשם רועה! אלא כי איצטריך קרא דאי עבר ומקריב ליה קאי עליה בעשה.
רק קדשיך -
במה הכתוב מדבר?
אם בקדשי הארץ הרי כבר אמור, הא אין מדבר אלא בקדשי חוצה לארץ.
תשא ובאת -
שחייב בטפול הבאתו עד שיביאם לבית הבחירה.
רבי יהודה אומר:
עד באר הגולה חייב באחריותן. מבאר הגולה ואילך אין חייב באחריותן.
יכול אף בכור ומעשר?
תלמוד לומר: ונדריך, קדשים שהן באין בנדר ונדבה, יצאו בכור ומעשר שאין באין בנדר ונדבה.
יכול שאני מוציא חטאת ואשם?
תלמוד לומר: קדשיך (אם) [ומי] לְחָשְׁךָ להביא את חטאת ואשם ולהוציא את בכור ומעשר? אחר שריבה הכתוב ומיעט, מביא אני חטאת ואשם שאין להן פרנסה אלא במקומן, ומוציא אני בכור ומעשר שיכול להתפרנס בכל מקום.
רבי עקיבא אומר:
(בתרומת) [בתמורת] קדשים הכתוב מדבר.
תשא ובאת אל המקום -
יכול אף בכור ומעשר?
תלמוד לומר: ונדריך.
יכול יהא מעשר בהמה נוהג בשותפות?
תלמוד לומר: אשר יהיו לך.
יכול שאני מוציא את האחין שקנו בתפוסת הבית ואחר כך חלקו?
תלמוד לומר: אשר יהיו לך.
בן עזאי אומר:
יכול יהא מעשר בהמה נוהג ביתום?
תלמוד לומר: רק.
ועשית עולותיך הבשר והדם -
רבי יהושע אומר:
אם אין בשר - אין דם, ואם אין דם - אין בשר.
רבי אליעזר אומר:
דם - אע"פ שאין בשר, שנאמר: ודם זבחיך ישפך, אלא מה אני מקיים: ועשית עולותיך הבשר והדם?
לומר לך, מה דם בזריקה אף בשר בזריקה.
ורבי יהושע, נמי הכתיב: ודם זבחיך ישפך?
אמר לך, כתיב: ואת הבשר תאכל.
ותרי קראי למה לי?
חד בעולה וחד בשלמים. וצריכא.
דאי כתב רחמנא עולה שכן כליל, אבל שלמים דלא חמירי אימא לא.
ואי כתב רחמנא שלמים שכן יש בהן שתי אכילות, אבל עולה אימא לא?
צריכא.
ורבי אליעזר:
האי והבשר תאכל מאי עביד ליה?
שאין הבשר מותר באכילה עד שיזרק הדם.
ואימא כוליה קרא להכי הוא דאתא, דם אע"פ שאין בשר, לרבי אליעזר מנא ליה?
א"ל: אם כן נכתוב רחמנא: והבשר תאכל והדר: ודם זבחיך ישפך מאי שנא דכתב קרא ברישא: ודם זבחיך ישפך והדר והבשל תאכל?
לאשמועינן דם אע"פ שאין בשר כו'.
ורבי יהושע האי מקל וחומר אתיא:
ומה אימורין, דכי ליתנהו לא מעכבי, כי איתנהו מעכבי, דם כי ליתיה מעכב, כי איתיה לא כל שכן?
ואידך, מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב ליה קרא.
ורבי יהושע כל היכא דאיכא למידרש דרשינן.
שאל רבי ישמעאל בן יוסי בן לקוניא את ר' יוסי אומר היה ר' שמעון בן יוחאי:
אויר היה בין כבש למזבח.
א"ל: ואתה אי אתה אומר כן?
והלא כבר נאמר: ועשית עולותיך הבשר והדם - מה דם בזריקה אף בשר בזריקה.
א"ל: שאני אומר, עומד בצד המערכה וזורק.
א"ל: וכשהוא זורק, למערכה דלוקה הוא זורק או למערכה שאינה דלוקה?
הוי אומר: למערכה דלוקה, התם משום דלא איפשר הוא.
אמר רב פפא:
כדם, מה דם אויר קרקע מפסיקו, אף בשר אויר קרקע מפסיקו.
(כתוב ברמז תמ"ה וברמז ש"ד).
תנו רבנן:
מנין לניתנין על מזבח החיצון שנתנן מתנה אחת שכפר?
שנאמר: ודם זבחיך ישפך.
והאי להכי הוא דאתא?
האי מיבעי ליה לכדתניא: מנין לכל הדמים שטעונין מתן דם ליסוד?
תלמוד לומר: ודם זבחיך ישפך.
נפקא ליה מדרבי,
דתניא רבי אומר:
והנשאר בדם ימצה.
מה תלמוד לומר: בדם?
לפי שלא למדנו אלא לניתנין מתן ארבע שטעונים מתן דם ליסוד, שאר כל הדמין מנין?
תלמוד לומר: והנשאר בדם ימצה שאין תלמוד לומר: בדם - לימד על כל הדמים שטעונין מתן דמים ליסוד.
ואכתי להכי הוא דאתא, מיבעי ליה לכדתניא: מנין לניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא?
תלמוד לומר: ודם זבחיך ישפך.
סבר לה כר' עקיבא דאמר:
לא זריקה בכלל שפיכה ולא שפיכה בכלל זריקה.
דתנן: ברך את של פסח פטר את של זבח ושל זבח לא פטר את של פסח, דברי ר' ישמעאל.
ר' עקיבא אומר:
לא זו פוטרת זו ולא זו פוטרת זו.
אכתי להכי הוא דאתא, מיבעי ליה לכדתניא: ר' שמעון אומר:
מתוך שנאמר: אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה כי קודש הם - למדנו לבכור שטעון מתן דם ואימורין לגבי מזבח, מעשר ופסח מנין?
תלמוד לומר: ודם זבחיך ישפך, סבר לה כר' יוסי הגלילי.
דתניא ר' יוסי הגלילי אומר:
דמו לא נאמר אלא דמם, חלבו לא נאמר אלא חלבם, לימד על בכור מעשר ופסח שטעונין מתן דמים ואימורים לגבי מזבח.
ור' ישמעאל, האי קרא מפיק ליה להכי ומפיק ליה להכי.
תרי תנאי אליבא דרבי ישמעאל.
בשלמא לרבי ישמעאל דמוקי ליה כוליה בבכור, היינו דכתיב: ובשרם יהיה לך,
אלא לר' יוסי הגלילי דמוקי ליה נמי בפסח ומעשר, מעשר ופסח בעלים אכלי ליה, מאי ובשרם יהיה לך?
אחד תם ואחד בעל מום, לימד על בכור בעל מום שנתן לכהן שלא מצינו לו בכל התורה כולה.
ורבי ישמעאל נפקא ליה מולך יהיה דסיפא.
בשלמא לרבי יוסי הגלילי דמוקי ליה במעשר ופסח, היינו דכתיב: לא תפדה קודש הם - הן קריבים ואין תמורתן קריבה.
ותנן:
ותנן אמר רבי יהושע:
שמעתי שתמורת פסח קרבה (לעולם) ותמורת פסח אינה קריבה, ואין לי לפרש.
אלא לרבי ישמעאל דמוקי ליה כוליה בבכור, מעשר ופסח דלא קריבה תמורתן, מנא ליה? מעשר גמר העברה העברה מבכור, פסח בהדיא כתיב ביה: כשב, מה תלמוד לומר: אם כשב? לרבות תמורת פסח אחר הפסח שקרבה שלמים.
יכול אף לפני הפסח כן?
תלמוד לומר: הוא. וכל הנך תנאי דמפקי ליה להאי ודם זבחיך ישפך לדרשא אחרינא, האי כל הניתנין על מזבח החיצון שנתנן מתנה אחת כיפר, מנא להו?
סברי להו כבית הלל, דאמרי:
אף החטאת שנתנה מתנה אחת כיפר, וילפי כולהו מחטאת.
רבי ישמעאל אומר:
בתמורת קדשים הכתוב מדבר.
תשא ובאת אל המקום -
הרי הוא בא אל המקום, מה יעשה לו?
תלמוד לומר: ועשית עולותיך הבשר והדם - מה (בשר) [עולה] טעונה הפשט [ונתוח] וכליל לאישים אף תמורה כיוצא בה.
ומה עולה טעונה מתן יסוד ושפיכה אחת על גבי המזבח, אף תמורתה כיוצא בה.
ומה עולה פקעו אברים מעל גבי המזבח מחזירן למערכה, אף תמורתה כיוצא בה.
ומה כל קדשים אינן מותרין בבשר אלא לאחר זריקת דמים, אף תמורתן כיוצא בהן.
שמר ושמעת -
אם שמעת מעט - סופך לשמוע הרבה,
אם שמרת מעט - סופך לשמור הרבה.
(אשר אנכי מצוה -
שתהא מצוה קלה חביבה עליך כמצוה חמורה),
אם שמרת מה ששמעת - סופך לשמור מה שלא שמעת.
שמרת מה שבידך - סופך לשמור לעתיד לבא.
רבי אומר:
זכה אדם לתורה - זוכה לו ולדורותיו ולדורי דורותיו עד סוף כל הדורות.
דבר אחר:
שמור ושמעת -
כל שאינו בכלל משנה אינו בכלל מעשה.
את כל הדברים האלה אשר אנכי מצוך -
שתהא מצוה קלה חביבה עליך כמצוה חמורה.
כי תעשה הטוב והישר -
הטוב - בעיני שמים, והישר - בעיני אדם, דברי רבי עקיבא.
רבי ישמעאל אומר:
הישר - בעיני שמים, והטוב - בעיני אדם,
וכן הוא אומר: ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם.
סימן תתפה
משל למה הדבר דומה?
למלך שנטע כרם בתוך שדהו, והיו בתוכו ארזים גדולים וקוצים.
הלך המלך וקיצץ את הארזים והניח את הקוצים.
אמרו לו עבדיו: אדוננו המלך, הקוצים שהן אוחזין בבגדינו הנחת, וקצצת את הארזים?!
אמר להם: אם לא קצצתי את הקוצים במה הייתי גודר את כרמי?
[אלא יפה עשיתי, יעמוד הכרם על עמדו ואני מצית בהן את האור].
כך ישראל הם כרמו של הקב"ה, דכתיב: כי כרם ה' צבאות בית ישראל והכניס אותן לארץ ישראל וקיצץ את הארזים שבה, שנאמר: ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו והניח את בניהם שם כדי שישמרו ישראל את התורה, שנאמר: ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל וגו', וכשיעמוד הכרם על עמדו במשמרת התורה, נאמר: והיו עמים משרפות סיד קוצים כסוחים באש יצתו.
וכתיב: כל הגוים כאין נגדו מאפס ותהו נחשבו לו.
וכתיב: כי בא סוס פרעה וגו' - כולן מתו בנשימה אחת, שנאמר: נשפת ברוחך וגו'.
וכן לעתיד לבא גוג ומגוג, שנאמר: ונשפטתי אתו וגו' והתגדלתי והתקדשתי וגו' ואותה שעה וידעו כי אני ה'.
כי יכרית -
זה שאמר הכתוב: ורשעים מארץ יכרתו, למה?
כי ישרים ישכנו ארץ, כל הימים שהרשעים בעולם הצדיקים מטולטלים, וכשנעקרו הרשעים מיד ישכנו הצדיקים.
וכן אתה מוצא ביעקב, מה כתיב?
וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו מיד וישב יעקב, אף כשהיו שבעת אומות יושבות בארץ היו ישראל מטולטלין, כיון שנעקרו מתוכה התחילו ישראל יושבין.
אמר הכתוב: הכרתי גוים נשמו פנותם החרבתי חוצותם מבלי עובר נצדו עריהם מבלי איש מאין יושב אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר - בשעה שישראל חוטאין עובדי אלילים לוקין שיהא ישראל רואה שהעובדי אלילים לוקה ומתיירא ועושה תשובה.
אמרו עובדי אלילים: בניך חוטאין ואנו לוקין?!
אמר להם הקב"ה: אלף אלפים כיוצא בכם אינם ספונים לפני כלום, שנאמר: כל הגוים כאין נגדו מאפס ותהו נחשבו לו, אני אכרית אתכם מן העולם כדי שישבו ישראל בשלוה, הדא הוא דכתיב: כי יכרית ה' אלהיך.
וכן לעתיד לבא אחרית רשעים נכרתה.
מהו אומר אחריו?
ותשועת צדיקים מה' מעוזם בעת צרה.
כי יכרית ה' אלהיך את הגוים -
עשה מצוה האמורה בענין שבשכרה יכרית ה' אלהיך את הגוים.
אשר אתה בא שמה -
בשכר שתבא ותירש.
וירשת אותם וישבת בארצם -
לפי שנאמר: וירשתם וישבת בעריהם וגו' יכול אי אתה רשאי להוסיף על הבנין?
תלמוד לומר: וישבת בארצם כל מקום שאתה רוצה לבנות בנה.
דבר אחר:
וירשת אותם -
מעשה ברבי יהודה בן בתירא ורבי מתיא בן חרש ורבי חנינא בן אחי רבי יהושע ורבי יהושע ורבי יונתן שהיו יוצאין חוצה לארץ והגיעו לפלטוס וזכרו את ארץ ישראל, זקפו עיניהן וזלגו דמעותיהן וקרעו בגדיהן וקראו את המקרא: וירשת וישבת בה, ושמרתם לעשות.
אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה.
ומעשה ברבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר שהיו הולכין לנציבין אצל רבי יהודה בן בתירא ללמוד ממנו תורה, והגיעו לצידון וזכרו את ארץ ישראל וזקפו עיניהם וזלגו דמעותיהן וקרעו בגדיהן, וקראו את המקרא: וירשת וישבת בה ושמרת לעשות את החקים האלה,
אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה.
חזרו ובאו להם למקומן.
השמר -
בלא תעשה,
פן תנקש אחריהם -
שמא תמשך אחריהם או שמא תדמה להם, שמא תעשה כמעשיהם ויהיו לך למוקש.
אחרי השמדם מפניך -
שלא תעשה כמעשיהם ויבאו אחרים וישמדו מפניך.
ופן תדרוש לאלהיהם לאמר -
שלא תאמר הואיל והן יוצאין באבטיגא אף אני יוצא באבטיגא, הואיל והן יוצאין בארגמן אף אני יוצא בארגמן, הואיל והם יוצאין בקולסין ואני יוצא בקולסין אף.
איכה יעבדו -
(כתוב ברמז תק"פ).
ואעשה כן גם אני -
יש כן לעבודה ויש כן (שנעבדה) למתעביד],
מכאן אמרו:
דבר שמקריבין אותו למזבח ואין מקריבין אותו לאלילים, אם הקריב – חייב.
ודבר שמקריבין אותו לאלילים אם הקריבו למזבח (פטור) - [חייב].
ודבר שאין מקריבין למזבח והקריבו לאלילים - אם מקריב כיוצא בו – חייב, ואם לאו - פטור. יכול (יהו) [היו] מקריבין חטאות ואשמות?
תלמוד לומר: כי כל תועבת ה' אשר שנא וגו' - דבר שנאוי ומתועב למקום.
דבר אחר:
נתכוונו להקריב אלא דבר שהמקום שונא, שנאמר: כי גם את בניהם ואת בנותיהם, אין לי אלא בנים ובנות, אבות ואמהות מנין?
תלמוד לומר: (בניהם) כי גם את בניהם ואת בנותיהם (גם בנותיהם).
אמר רבי יעקב:
אני ראיתי גוי אחד שכפתו לאביו לפני כלבו ואכלו.
הפרק הבא הפרק הקודם