המשך סימן תתפה

את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם -
שתהא מצוה קלה חביבה עליך כמצוה חמורה.

אותו תשמרו לעשות -
ר' אליעזר בן יעקב אומר:
ליתן לא תעשה על כל עשה האמור בפרשה.

לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו -
מכאן אמרו:
הניתנין במתנה אחת שנתערבו בניתנין במתנה אחת ינתנו במתן אחד.

דבר אחר:
לא תוסף עליו -
מנין שאין מוסיף על הלולב ועל הציצית?
תלמוד לומר: לא תוסף עליו.
ומנין שאין פוחתין מהן?
תלמוד לומר: ולא תגרע ממנו.
ומנין שאם פתח לברך ברכת כהנים שלא יאמר הואיל ופתחתי לברך אומר: ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם?
תלמוד לומר: הדבר - אפילו דבר לא תוסיף עליו.

כי יקום בקרבך נביא -
מה משה בְּכֹּה אמר
אף הנביאים בְּכֹּה אמר.

משה אמר מקצת וקיים מקצת,
אף נביאים אמרו מקצת וקיימו מקצת,

ומה משה זקן ובן שמנים ובן עמרם, יכול אף הנביאים כך?
תלמוד לומר: נביא מכל מקום.

או חולם חלום -
מכל שנאמר אל משה פה אל פה, יכול אף הנביאים כן?
תלמוד לומר: או חולם חלום.

בקרבך -
לרבות את האשה.

ונתן אליך אות -
בשמים.
וכן הוא אומר: והיו לאותות ולמועדים.
מצינו מופת בארץ - וכן הוא אומר: אם טל יהיה על הגזה לבדה ועל כל הארץ חורב ויעש ה' כן בלילה ההוא וגו'. ובא האות והמופת וגו'.

אמר רבי יוסי הגלילי:
ראה עד היכן הגיע הכתוב לסוף דעתן של עובדי אלילים, נתן להם ממשלה, אפילו מעמידים חמה ולבנה כוכבים ומזלות אל תשמע להן, מפני מה?
כי מנסה ה' אלהיכם.

אמר רבי עקיבא:
חס ושלום שמעמיד הקב"ה חמה ולבנה כוכבים ומזלות לעובדי עבודת אלילים, הא אינו מדבר אלא במי שהיו נביאי אמת מתחלה וחזרו להיות נביאי שקר כחנניה בן עזור, לא תשמע אל דברי הנביא ההוא ולא החוזר בו.

או אל חולם החלום ההוא -
ולא החוזר בו.

או אל חולם החלום ההוא -
ולא חשוד למפרע (כי מנסה וגו').

סימן תתפו

ובא האות והמופת -
אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן:
בכל אם יאמר לך נביא: עבור על דברי תורה! שמע לו, חוץ מעבודת אלילים, שאפילו מעמיד לך חמה באמצע הרקיע אל תשמע לו.

אמר רבי יוסי:
הגיעה תורה לסוף דעתן של עובדי אלילים וכו' (כדלעיל).

אמר רבי חמא בר חנינא:
מאי דכתיב: אחרי ה' אלהיכם תלכו, וכי איפשר לו לאדם להלך אחר השכינה, והלא כבר נאמר: כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה.
[מה] הקב"ה הלביש ערומים, שנאמר: ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם,
אף אתה הלבש ערומים.

הקב"ה ביקר חולים דכתיב: וירא אליו ה'.
אף אתה בקר חולים.

הקב"ה ניחם אבלים, דכתיב: ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו.
אף אתה נחם אבלים.

הקב"ה קבר מתים, דכתיב: ויקבר אותו בגיא,
אף אתה קבור מתים.

אמר רבי יהושע בן לוי:
אין הצבור רשאין לצאת עד שינטל ספר תורה [ויניח במקומו]

ושמואל אמר:
עד שיצא, ולא פליגי, הא דאיכא פיתחא אחרינא, והא דליכא פיתחא אחרינא.

אמר רבא בר אהינא:
אסברא לי אחרי ה' אלהיהם תלכו.
כה אמר ה' מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי וילכו אחרי ההבל ויהבלו.

אמר רבי יצחק:
זה שמניח ספר תורה ויוצא.

אחרי ה' אלהיכם תלכו -
זה עשה.

ואותו תיראו -
שיהא מוראו עליכם.

ואת מצותיו תשמרו -
זו מצות [לא] תעשה.

ובקולו תשמעו -
(ליתן לא תעשה) [בקול נביאיו].

ואותו תעבודו -
(בתורתו) עבדהו במקדשו.

ובו תדבקון -
הפרישו [עצמכם] מעבודת אלילים ודבקו במקום.

והנביא ההוא -
ולא אנוס.

או חולם החלום ההוא -
ולא מוטעה.

יומת כי דבר סרה על ה' אלהיכם -
והלא דברים קל וחומר: ומה המזייף דברי חבירו חייב מיתה, המזייף דבריו של המקום על אחת כמה וכמה!

המוציא אתכם מארץ מצרים -
אפילו אין לו עליך [אלא שהוציאך מארץ מצרים דיו.

והפודך מבית עבדים -
אפילו אין לו עליך] אלא שפדך מבית עבדים דיו.

להדיחך מן הדרך -
זו מצות עשה.

אשר צוך ה' אלהיך -
זו מצות לא תעשה.

ללכת בה -
לא האומר מקצת ומשייר מקצת.

ובערת הרע (מישראל) [מקרבך] -
בער עושי רעות מישראל.

תנו רבנן:
נביא שהדיח בסקילה.

ר' שמעון אומר:
בחנק.
מה טעם דרבנן?
אתיא הדחה הדחה ממסית, מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה.

ור' שמעון מיתה כתיבא ביה, וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק.

אמר רב חסדא:
מחלוקת בעוקר הגוף דעבודת אלילים, וקיום מקצת וביטול מקצת דעבודת אלילים, דרחמנא אמר: מן הדרך ואפילו מקצת דרך, אבל עוקר הגוף דשאר מצות, דברי הכל - בחנק.
וקיום מקצת וביטול מקצת דבשאר מצות - דברי הכל פטור.

ורב המנונא אמר:
מחלוקת בעוקר הגוף בין באלילים בין בשאר מצות, וקיום מקצת [וביטול מקצת דאלילים], דרחמנא אמר: מן הדרך ואפילו מקצת דרך, אבל קיום מקצת וביטול מקצת דבשאר מצות - דברי הכל פטור.

אמר (רב) [רבא]:
ההורג את הטרפה - פטור.
וטרפה שהרג בפני בית דין – חייב, שלא בפני בית דין - פטור.
בפני בית דין חייב, דכתיב: ובערת הרע מקרבך.
שלא בפני בית דין פטור, דהוה ליה עדות שאי אתה יכול להזימה.

כי יסיתך אחיך בן אמך -
אין הסתה אלא טעות, שנאמר: אשר הסתה אותו איזבל אשתו.

אחרים אומרים:
אין הסתה אלא גירוי, שנאמר: אם ה' הסיתך בי.
מכלל שנאמר: לא יומתו אבות על בנים - למדנו שאין מעידין זה על זה.
אחיך - זה אחיך מאביך.
בן אמך - זה (אחיך) בן אמך.
או בנך - זה בנך מכל מקום.
או בתך - זה בתך מכל מקום.
או אשת - זו ארוסה.
שוכבת חיקך - זו נשואה.
או רעך - זה הגר.
אשר כנפשך - זה אביך.
בסתר - מלמד שאין אומרים דבריהן אלא בסתר.
וכן הוא אומר: בנשף בערב יום באישון לילה ואפלה, אבל דברי תורה אין נאמרין אלא בפרהסיא, וכן הוא אומר: חכמות בחוץ תרונה וגו'.

נלכה ונעבדה אלהים אחרים -
רבי יוסי הגלילי אומר:
הרי זה דבר גנאי לישראל שאומות העולם אין מניחין דבר שמסרו להן אבותיהן, [וישראל מניחין] והולכין ועובדין אלילים.

מאלהי העמים אשר סביבותיכם הקרובים אליך -
מה קרובים אליך אתה יודע מה הן, אף רחוקים כן.
מקצה הארץ ועד קצה הארץ -
אלו חמה ולבנה שהולכין מסוף העולם ועד סופו.

כי יסיתך אחיך -
אמר: יש יראה במקום פלוני, כך אוכלת, כך שותה, כך מטיבה, כך מריעה.
כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין עליהם חוץ מזה, אמר לשנים הן עדיו, ומביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו.
אמר לאחד, הוא אומר: יש לי חברים רוצים בכך, אם היה ערום ואינו יכול לדבר בפניהם מכמינין לו עדים אחורי הגדר, והוא אומר לו: אמור מה שאמרת לי ביחוד, והוא אומר לו, והלה אומר לו: היאך נעזוב את אלהינו שבשמים ונלך ונעבוד עצים ואבנים?
אם חוזר בו מוטב, ואם אמר כך הוא חובתנו, וכך יפה לנו לעשות, העומדין אחורי הגדר מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו.

מאלהי העמים -
מטיבתן של קרובים אתה יודע כו'.

אמר רבי יוחנן משום רשב"י:
רמז ליחוד מן התורה מנין?
כי יסיתך אחיך בן אמך - וכי בן אם מסית בן אב אינו מסית?!
אלא לומר לך: בן מתיחד עם אמו ואין אחר מתיחד עם כל עריות שבתורה.
פשטיה דקרא במאי כתיב?

אמר אביי:
לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא בן אב דסני ליה ויועץ ליה עצות רעות. אלא אפילו בן אם נמי דלא סני ליה דלית ליה חלוקה בהדיה, אימא נציית ליה?
קמשמע לן דלא נציית ליה.
רמז ליחוד מן התורה וכו' עד ואין אחר מתיחד עם כל עריות שבתורה וכו' עד יחוד דאשת איש, אתא דוד גזר אפילו יחוד [דפנויה ואתו תלמידי בית שמאי ובית הלל וגזרו אפילו איחוד] דגויה.

לא תאבה לו -
מכלל שנאמר: ואהבת לרעך כמוך - יכול אתה אוהב לזה?
תלמוד לומר: לא תאבה לו.

ולא תשמע אליו -
מכלל שנאמר: עזוב תעזוב עמו יכול אתה עזוב עם זה?
תלמוד לומר: ולא תשמע אליו.

ולא תחוס עינך -
מכלל שנאמר: ולא תעמוד על דם רעך - יכול אי אתה רשאי לעמוד על דמו של זה?
תלמוד לומר: ולא תחוס עינך עליו.

ולא תחמול -
לא תלמד עליו זכות.

ולא תכסה עליו -
אם אתה יודע לו חובה אי אתה רשאי לשתוק.
מנין ליוצא מבית דין חייב שאין מחזירין אותו לזכות?
תלמוד לומר: כי הרג.
יצא זכאי מנין שמחזירין אותו לחובה?
תלמוד לומר: תהרגנו.

ידך תהיה בו בראשונה להמיתו -
מצוה ביד הניסת להמיתו.
מנין לא מת ביד הניסת ימות ביד כל אדם?
תלמוד לומר: ויד כל העם באחרונה.

תניא: אין עושין שלש עיירות מנודחות בארץ ישראל, אבל עושין שתים, כגון אחת ביהודה ואחת בגליל, אבל שתים ביהודה או שתים בגליל אין עושין, וסמוך לספר אפילו אחת אין עושין, שמא ישמעו נכרים ויבואו ויחריבו ארץ ישראל.
ותיפוק לי דמקרבך אמר רחמנא ולא מן הַסְּפָר.

רבי שמעון הוא דדריש טעמא דקרא.
תניא: מנה לי בידך.
א"ל: הן.
למחר א"ל: תנהו לי!
א"ל: משטה אני בך - פטור, ולא עוד אפילו הכמין לו עדים מאחורי הגדר וא"ל: מנה לי בידך,
א"ל: הן,
א"ל: רצונך שתודה לי בפני פלוני ופלוני?
א"ל: מתירא אני שמא תכפני לדין.
למחר אמר להם: תנהו לי!
א"ל: משטה אני בך - פטור.
ואם לא טען אין טוענין לו, ובדיני נפשות אע"פ שלא טען טוענין לו, ואין טוענין למסית, דכתיב: לא תחמול ולא תכסה עליו.
מנין שאין טוענין למסית?
(כתוב בפסוק ויאמר ה' אלהים אל הנחש ברמז כ"ט).

לא תחמול -
(כתוב ברמז שנ"ב).

אמר רבי אבהו:
עשרה דברים יש בין דיני ממונות לדיני נפשות, וכולן אין נוהגין בשור הנסקל, חוץ מעשרים ושלשה, דאמר קרא: לא תטה משפט אביונך בריבו אבל אתה מטה משפט של שור הנסקל. וחילופיהן במסית, דרחמנא אמר: לא תחמול ולא תכסה עליו.

תנא דבי רבי ישמעאל:
לכל דבר [אין] הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו, חוץ ממסית ומדיח, שהרי אמרה תורה: לא תחמול ולא תכסה עליו.

וסקלתו באבנים ומת -
יכול באבנים מרובות?
תלמוד לומר: אבן, אי באבן יכול באבן אחת?
תלמוד לומר: באבנים.
אמור מעתה, לא מת בראשונה ימות בשניה.

כי בקש להדיחך -
נאמר כאן הדחה,
ונאמר להלן הדחה,
מה הדחה האמורה (להלן) [כאן] בסקילה,
אף הדחה האמורה [כאן] (להלן) בסקילה.

מעל ה' אלהיך המוציאך -
אפילו אין לו עליך אלא שהוציאך מארץ מצרים די.

סימן תתפז

וכל ישראל ישמעו וייראו -
משמרין אותו עד הרגל וימות ברגל, שנאמר: וכל ישראל ישמעו וייראו, דברי ר' עקיבא.

רבי יהודה אומר:
אין מענין (בבית דין) [את דינו] כו'. אין לי אלא זה בלבד.
מנין לאומר: אלך ואעבוד נלך ונעבוד, אלך ואזבח נלך ונזבח, אלך ואקטיר נלך ונקטיר, אלך אנסך נלך וננסך אלך ואשתחוה נלך ונשתחוה?
תלמוד לומר: ולא יוסיפו לעשות עוד כדבר הרע הזה - לא לעשות לא כדבר ולא כרע ולא כזה. יכול אף המגפף והמנשק והמרבץ והמרחיץ והסך והמלביש והמנעיל והמעטיף?
תלמוד לומר: הזה - זה בסקילה ולא החוזר והמפותת.

[כי תשמע] -
יכול יהא רטוש?
תלמוד לומר: ודרשת וחקרת ושאלת היטב.
ודרשת - מן התורה,
וחקרת - מן העדים,
ושאלת - מן התלמידים.
באחת עריך - עיר אחת עושין עיר הנדחת ואין עושין שלש עיירות נדחות.
יכול אף לא שתים?
תלמוד לומר: עריך.

תנו רבנן:
אחת, אחת ולא שלש, או אינו אלא אחת ולא שתים.
כשהוא אומר: עריך - הרי שתים אמור, הא מה אני מקיים אחת?
אחת ולא שלש.
זימנין אמר רב:
בבית דין אחד הוא דאין עושין, אבל בשנים ושלשה בתי דינין עושין,
וזימנין אמר רב:
לעולם אין עושין משום קרחה.
אשר ה' אלהיך נותן לך - פרט לחו"ל.
לשבת שם - פרט לירושלם שלא נתנה לבית דירה.

עשרה דברים נאמרו בירושלים:
אין הבית חלוט בה, דכתיב: לצמיתות לקונה.
וקסבר: ירושלים לא נתחלקה לשבטים [ואינה מביאה עגלה ערופה דכתיב: כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלהיך נותן לך לרשתה וירושלים לא נתחלקה לשבטים].
ואינה נעשית עיר הנדחת, דכתיב: עריך, וקסבר: ירושלים לא נתחלקה לשבטים.
ואינה מיטמא בנגעים, דכתיב: ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, וירושלים לא נתחלקה לשבטים.
ואין מוציאין בה זיזים, (כתוב לעיל ברמז תקס"ד).

אנשי עיר הנדחת אין להן חלק לעולם הבא, שנאמר: יצאו אנשים בני בליעל מקרבך, ואינן נהרגין עד שיהו מדיחיה מאותה העיר ומאותו השבט ועד שידיחו רובה ועד שידיחוה אנשים, הדיחוה נשים או קטנים או שהודחו מיעוטם או שהיו מדיחיה חוצה לה - הרי אלו כיחידים וצריכים שני עדים והתראה לכל אחד ואחד.
זה חומר ביחידים מבמרובים, שהיחידים - בסקילה [לפיכך ממונן פלט] והמרובים – בסייף, לפיכך ממונן אבד, שנאמר: הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב.

תנו רבנן:
יצאו - הן ולא שלוחן,
אנשים - אין אנשים פחות משנים.

דבר אחר:
אנשים - ולא נשים [אנשים] ולא קטנים.
בני בליעל - בנים שפרקו עול שמים מעל צואריהם.
מקרבך - ולא מן הספר.

וידיחו את יושבי עירם -
ולא יושבי עיר אחרת.
לאמר - שצריכין שני עדים והתראה לכל אחד ואחד עד שיודח רובה.
היכי עבדינן?

אמר עולא:
דנין סוקלין דנין וסוקלין.

וריש לקיש אמר:
מרבין להן בתי דינין ומעיינין בדיניהן ומסקינן להו לבית דין הגדול וגמרי להו לדינייהו וקטלי להו, שנאמר: והוצאת את האיש ההוא וגו' - איש ואשה אתה מוציא לשעריך, ואי אתה מוציא כל העיר לשעריך.

תנו רבנן:
החמרת והגמלת (והספנת) העוברת ממקום למקום מצילין אותן, שנאמר: וידיחו את יושבי עירם, ולא יושבי עיר אחרת.
מדיחי עיר הנדחת – בסקילה.

רבי שמעון אומר:
בחנק, מאי טעמא דרבנן?
גמרי הדחה הדחה ממסית או מנביא שהדיח.
ורבי שמעון גמר הדחה הדחה מנביא. וליגמר ממסית, דנין מסית דרבים ממסית דרבים ואין דנין מסית רבים ממסית דיחיד. אדרבה, דנין הדיוט מהדיוט ואין דנין הדיוט מנביא?
ורבי שמעון, כיון שהדיח אין לך הדיוט גדול מזה.

סימן תתפח

ודרשת וחקרת ושאלת -
היו בדוקין אותן בשבע חקירות:
באיזו שבוע,
באיזו שנה,
באיזו חדש,
בכמה בחדש,
באיזו יום,
באיזו שעה,
באיזו מקום.
מנהני מילי?

אמר רב יהודה:
דאמר קרא: ודרשת וחקרת ושאלת היטב. ואומר: והוגד לך ושמעת ודרשת היטב.
ואומר: ודרשו השופטים היטב.
ואימא חדא חדא כדכתיבא: דאם כן ליכתבינהו כחדא, כיון דכולהו בהדדי כתיבא מהדדי ילפי, וכיון דילפי מהדדי כמאן דכתיבן כחדא דמי. והא לא דמיין להדדי,
עיר הנדחת להנך תרתי לא דמיין שכן ממונן פלט.
עובד אלילים להנך תרתי לא דמיא, שכן בסייף.
עדים זוממין להנך תרתי לא דמיא, שכן צריכין התראה.
בהיטב היטב ילפינן מהדדי, [וגזירה שווה] מופנה דאי לא מופנה איכא למיפרך, לאיי אפנויי מופני. מדהוה ליה למיכתב: ודרשו וחקרו ושני קרא בדיבוריה בהיטב שמע מינה לאפנויי. ואכתי מופנה מצד אחד הוא, בשלמא הנך תרתי מופנה הוא משום דהווה לה למיכתב, אלא עיר הנדחת מאי הווה לה למיכתב הא כתיבא כולהו?
התם נמי אפנויי מופני, מדהווה לה למיכתב דרוש תדרוש או חקור תחקור ושני קרא בדיבוריה בהיטב שמע מינה לאפנויי.
ואתו נחנקים בקל וחומר מנסקלין ומנהרגין.
ואתו נשרפין בקל וחומר מנסקלין.
הניחא לרבנן דאמרי: סקילה חמורה,
אלא לרבי שמעון דאמר: שרפה חמורה מאי איכא למימר?
אלא אר' יוחנן והנה אמת נכון הדבר הרי חד סרי שבע לשבע חקירות, [דל] תלת לגזרה שוה, פשו להו חדא, לרבי שמעון לאתויי הנשרפין,
לרבנן מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא.
בדיקות מנין?
תלמוד לומר: והנה אמת נכון הדבר אם סופנו לרבות בדיקות, מה תלמוד לומר: חקירות?
אמר אחד: איני יודע עדותן בטלה.
בדיקות - אמר אחד איני יודע, אפילו שנים אומרים: אין אנו יודעין - עדותן קיימת.
אחד חקירות ואחד בדיקות בזמן שמכחישות זו את זו - עדותן בטלה.

והנה אמת נכון הדבר וגו' -
לרבות גרים ועבדים משוחררים.


הכה תכה את יושבי העיר ההיא -
ולא יושבי עיר אחרת.

מכאן אמרו:
החמרת והגמלת העוברת ממקום למקום הרי אלו מצילין אותה.

לפי חרב -
לתוך פיה של חרב שלא תנוולם.
החמרת והגמלת העוברת ממקום למקום ולנה בתוכה מחרימין אותם, שנאמר: החרם אותה ואת כל אשר בה - לרבות נכסי צדיקים שבתוכה.

מכאן אמרו:
נכסי צדיקים שבתוכה - אובדין,
ושבחוצה לה - פליטין,
ושל רשעים בין שבתוכה בין שבחוצה לה - אובדין.

החרם אותה -
פרט לנכסי צדיקים שבחוצה לה.

ואת כל אשר בה -
לרבות נכסי צדיקים שבתוכה.

ואת בהמתה -
ולא בהמת (עיר אחרת) [הקדש].

ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה -
אין לך רחוב אינה נעשית עיר הנדחת, דברי ר' ישמעאל.

רבי עקיבא אומר:
אין לה רחוב עושין לה רחוב.
היה רחוב ה חוצה לה כונסין אותה לתוכה, שנאמר: אל תוך רחובה.
כמאן אזלא הא דתניא: עיר הנדחת לא היתה ולא עתיד להיות ולמה נכתבה דרוש וקבל שכר.

כמאן כרבי אליעזר דאמר: כל עיר שיש בה אפילו מזוזה אחת אינה נעשית עיר הנדחת, דאמר קרא: ואת כל שללה תקבוץ - אל תוך רחובה ושרפת באש, וכיון דאיכא מזוזה לא אפשר דכתיב: לא תעשון כן לה' אלהיכם.

א"ר יונתן:
אני דאיתיה וישבתי על תלה [הכה תכה את כל יושבי העיר ההיא.

מכאן אמרו:
[אין] מקיימין את הטפלין.

אבא חנן אומר:
לא יומתו אבות על בנים - בעיר הנדחת הכתוב מדבר.

תקבוץ וגו' ושרפת -
מכאן אמרו:
אילנות המחוברין – מותרין,
תלושין - אסורין.
בורות שיחין ומערות - [מותרין].
וכתבי הקדש - מותרין, שנאמר: שללה - ולא שלל שמים.

דבר אחר:
ולא שלל שמים ההקדשות כו' וכתבי הקדש יגנזו].

ושרפת באש את העיר ואת כל שללה -
שללה - ולא שלל שמים.

מכאן אמרו:
ההקדשות שבה – יפדו,
ותרומות - ירקבו,
מעשר שני וכתבי הקדש - יגנזו.

מתניתין דלא כר' אליעזר דאמר:
כל עיר שיש בה אפילו מזוזה וכו'.
שללה - ולא שלל שמים.
כל שללה - לרבות נסכי רשעים שבחוצה לה.

אמר ר' שמעון:
מפני מה אמרה תורה נכסי [צדיקים] שבתוכה יאבדו?
מי גרם להם שידורו בתוכה?
ממונן, לפיכך ממונן אבד.

אמר מר:
ואת כל שללה תקבוץ -
לרבות נכסי רשעים שבחוצה לה.

אמר רב חסדא:
ובנקבצין לתוכה.

כליל לה' אלהיך -
ר' שמעון אומר
אם אתה עושה דין בעיר הנדחת, מעלה אני עליך כאלו אתה מעלה עולה וכליל לפני.

והיתה תל עולם -
לא תעשה אפילו גנות ופרדסין, דברי ר' יוסי הגלילי.

ר' עקיבא אומר:
לכמות שהיתה אינה נבנית, אבל נעשית גנות ופרדסין.

כליל לה' אלהיך -
וכן הוא אומר: וישבע יהושע וגו' ארור האיש וגו' אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו, וכי אין אנו יודעין שיריחו שמה?
אלא שלא יבנה אותה ויקראו שמה כעיר אחרת, ושלא יבנו עיר אחרת ויקראו שמה יריחו,
וכן הוא אומר: בנה חיאל בית האלי את יריחו באבירם בכורו יסדה וגו'.
יכול שוגג?
תלמוד לומר: כדבר ה' אשר דבר ביד (עבדו) יהושע בן נון.
אמור מעתה: מזיד היה.

ולא ידבק בידך מאומה מן החרם -
שכל זמן שהרשעים בעולם - חרון אף בעולם.
אבדו רשעים מן העולם - נסתלק חרון אף מן העולם.
רשע בא לעולם - רעה באה לעולם, שנאמר: בבוא רשע בא גם בוז.
אבד רשע מן העולם - טובה באה לעולם, שנאמר: באבוד רשעים רנה.
צדיק נפטר מן העולם - רעה באה, שנאמר: הצדיק אבד ואין שם על לב וגו' כי מפני הרעה נאסף הצדיק.
צדיק בא לעולם - טובה באה לעולם, שנאמר: זה ינחמנו ממעשנו.

ולא ידבק בידך מאומה מן החרם -
מכאן אמרו:
נטל מקל או (מלגז) [מזלג] או כרכר או שרביט - כולן אסורין בהנאה.
מה יעשה להן?
יוליכם (הנאה) ליום המלח.
כללו של דבר: כל הנהנה מאלילים יוליך הנאה לים המלח.

למען ישוב ה' מחרון אפו -
כל זמן שאלילים בעולם - חרון אף בעולם,
נסתלקו אלילים מן העולם - נסתלק חרון אף מן העולם.

אמר רב (אשי בר אבין) [אחדבוי] אמר רב:
המקדש בפרש שור הנסקל - מקודשת, בפרש עגלי עבודת אלילים - אינה מקודשת.
איבעית אימא סברא, איבעית אימא קרא.
איבעית אימא סברא, גבי עגלי עבודת אלילים ניחא ליה בנפחיה, [אבל] גבי שור הנסקל לא ניחא ליה בנפחיה.
איבעית אימא קרא, הכא כתיב: לא ידבק בידך מאומה מן החרם.
התם כתיב ביה: סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו, בשרו – אסור, הא פרשו מותר.

תנן התם:
מצא כלים ועליהם צורת חמה, צורת לבנה, צורת דרקון, יוליכם לים המלח.

רבי יוסי אומר:
שוחק וזורה לרוח או מטיל לים.
אמרו לו: אף הוא נעשה זבל, ונאמר: לא ידבק בידך מאומה מן החרם.

תניא: אמר להם ר' יוסי:
הרי הוא אומר: ואת חטאתם אשר עשיתם את העגל וגו',
א"ל: משם ראיה, הרי הוא אומר: ויזר על פני המים, לא נתכוון משה אלא לבודקן כסוטות.
אמר להן: הרי הוא אומר: וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה,
א"ל: משם ראיה, הרי הוא אומר: ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף משלך, ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו.
ובדין הוא: דכתותי נמי לא הוה צריך, אלא כיון דחזא חזקיה דקא טעו ישראל אבתריה עמד וכתתו.

שאל פורקלוס בן פלוספוס את רבן גמליאל בעכו כשהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי:
אמר כתוב בתורתכם: לא ידבק בידך מאומה מן החרם - למה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי?
א"ל: אין משיבין במרחץ.
לאחר שיצא אמר לו: אני לא באתי בגבולה היא באה בגבולי, אין אומרים נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי אלא אפרודיטי נאה למרחץ.

דבר אחר:
אם נותנין לך ממון הרבה [אי] אתה נכנס לבית אלילים שלך ערום ובעל קרי ומשתין לפניה, וזו עומדת ע"פ הביב וכל אדם משתין לפניה, ולא נאמר אלא אלהיהם את שנוהג בו לשם אלוה – אסור, ואת שאינו נוהג בו לשם אלוה – מותר.

סימן תתפט

ונתן לך רחמים -
לך רחמים ולא לאחרים רחמים.

ורחמך -
מכאן רבן גמליאל בר רבי אומר:
כל זמן שאתה מרחם על הבריות מרחמין עליך מן השמים, אין אתה מרחם על הבריות אין מרחמין עליך מן השמים.

והרבך -
כמה שנאמר: והרביתי את זרעך ככוכבי השמים.

כאשר נשבע לאבותיך -
הכל בזכות אבותיך.

שבתאי בר מרינוס איקלע לבבל בעא מינייהו עיסקא ולא יהבו ליה ומיזן נמי לא זנוהו,
אמר: הני מֵעֵרֶב רַב קא אתו, דכתיב: ונתן לך רחמים ורחמך - כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל שאינו מרחם על הבריות - בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו.
כתיב: ויקרא המלך לגבעונים ויאמר אליהם והגבעונים לא מבני ישראל המה, דוד גזר עליהן, אמר דוד: שלשה סימנין יש באומה זו:
רחמנין,
וביישנין,
וגומלי חסדים.
רחמנין, ונתן לך רחמים.
ביישנין, דכתיב: בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו.
גומלי חסדים, דכתיב: כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו'.
כל מי שיש בו שלשה סימנין הללו - ראוי להדבק באומה זו, וכל מי שאין בו שלשה סימנין הללו - אין ראוי להדבק באומה זו.

סימן תתצ

כי תשמע בקול ה' -
מכאן אמרו:
התחיל אדם לשמוע קימעא, סופו לשמוע הרבה.

לשמור את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום -
שתהא מצוה קלה חביבה עליך כמצוה חמורה.

לעשות הישר בעיני ה' -
זה שאמר רבי ישמעאל:
הישר בעיני שמים.

בנים אתם -
(כתוב ברמז תתמ"א).
ראה שחבב הקב"ה את ישראל יותר ממלאכי השרת.
כיצד?
נקראו העליונים מלאכים,
ונקראו ישראל מלאכים, שנאמר: ברכו ה' מלאכיו.

קרא לעליונים קדישין, שנאמר: ומאמר קדישין שאילתא.
וישראל קדושים - ואמרת אליהם קדושים תהיו.
ומי חביב יותר?
מי שהקב"ה ביניהם, שנאמר: אלהים נצב בעדת אל.

נקראו העליונים עומדים, שנאמר: שרפים עומדים ממעל לו.
וישראל נקראו עומדים, שנאמר: אתם נצבים היום,
ומי חביב יותר?
מי שהקב"ה משבח עמידתו, שנאמר: כן יעמד זרעכם ושמכם,
וכתיב: זאת קומתך דמתה לתמר.

נקראו העליונים אלהים - ויראו בני האלהים את בנות האדם
וישראל נקראו אלהים - אני אמרתי אלהים אתם.

נקראו העליונים בנים - ידמה לה' בבני אלים
וישראל נקראו בנים - בני בכורי ישראל.
ומי חביב יותר מישראל שהן עמוסין מן הקב"ה?
שנאמר: העמוסים מני בטן.
ואומר: בנים אתם לה' אלהיכם.
זה שאמר הכתוב: אספרה אל חק ה', אמר אלי בני אתה.
אתה מוצא בשעה שהיו ישראל במדבר היו מעוטפין בענני כבוש ובעמוד האש, והיו אומות העולם נבהלין: מי הן אלו שכל מעשיהם באש?
מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן.
והקב"ה משיבן: מקוטרת מר ולבונה וגו', יש להן יתידות טובות להתלות עליהן, יש להן זכות אבות.
מקוטרת מר - מה עסקו של מר זה אינו מודיע ריחו הטוב אלא באש, אף אברהם אימתי הודיע מעשים הטובים כשירד לכבשן האש.
ולבונה - זה יצחק, מה לבונה זו נתנת על גבי המזבח, שנאמר: ונתן עליה לבונה,
אף יצחק נתקרב על גבי המזבח.
מכל אבקת רוכל - זה יעקב, מה עסקה של אבקת רוכל, יש בה כל דבר ואינה חסרה כלום, אף יעקב לא היה חסר כלום: כהנים עמדו ממנו, לוים עמדו ממנו, מלכים עמדו ממנו, נביאים עמדו ממנו.

אמר ר' יודן בר רבי שלום:
א"כ יאמר מכל קופת רוכל מהו אבקת?
לשון ויאבק איש עמו.
אמר דוד: (למה) [ה'] אמר אלי בני אתה?
אתה מוצא כתוב: כי ה' אלהיך אש אכלה, לפיכך אף ישראל כל מעשיהן באש, שהן בנים של הקדוש ברוך הוא, שנאמר: בנים אתם לה' אלהיכם.