סימן תתצא

בנים אתם לה' אלהיכם -
ר' יהודה אומר:
בנים אתם לה' אלהיכם - בזמן שאתם נוהגין מנהג בנים.

ר' מאיר אומר:
בין כך ובין כך קרויין בנים, שנאמר: בנים סכלים המה.
ואומר: בנים לא אמון בם.
ואומר: זרע מרעים בנים משחיתים.
ואומר: והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי, מאי ואומר?
וכי תימא בנים דכלים הוא דמיקרו בני כי לית בהו הימנותא לא מיקרו בני?
תלמוד לומר: בנים לא אמון בם.
וכי תימא כי לית בהו הימנותא הוא דמקרו בני, כי פלחי לאלילים לא מיקרי בני?
תלמוד לומר: בנים משחיתים, וכי תימא [בנים משחיתים הוא דמיקרו] בני מעלו לא מיקרו, תלמוד לומר: במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי.

לא תתגודדו -
א"ל הקב"ה: לא תצערו עצמכם על מת כשם שהעובדי אלילים עושין כשימות להן מת הן מסרטין את גופן ומצערין את עצמן.
ראה היאך חיבב הקב"ה את ישראל, שהוא מצוה אותן שלא יצערו עצמן ויטלו שכר.

א"ר תנחום בר חניאלי:
כתיב: חכו ממתקים יש חיך מתוק משל הקב"ה, שהוא מזהיר ישראל על שקצים ורמשים שלא יאכלו ונותן להם שכר יש חיך מתוק מזה?
וכן הדם מאכל לכלבים ואסר לישראל לא תאכל דם טול שכר, אף כאן מזהיר לא תתגודדו שלא יצערו עצמם ויטלו שכר.

דבר אחר:
לא תתגודדו -
לא תשימו אגודות אגודות ותהיו חלוקין אלו על אלו, שלא תשימו קרחה בכם כשם שעשה קרח שחלק לישראל ועשאן אגודות אגודות ועשה קרחה בישראל שנבלעו עמו בני אדם הרבה, ראה חיבה שחיבב הקב"ה את ישראל.

א"ר שמעון בן יוחאי:
ראה בכמה לשונות חיבבן הקב"ה, קרא אותן בנים וחזר וקרא אותם עם קדוש בפרשה זו, ושלשה פעמים יחד שמו עליהן בפרשה זו: בנים אתם לה' אלהיכם, כי עם קדוש אתה לה', ובך בחר ה' אלהיך.
א"ל הקב"ה לישראל: בעוה"ז בחרתי בכם ויחדתי שמי עליכם, לעתיד לבא אני בכבודי מתהלך ביניכם: והתהלכתי בתוככם וגו'.

תנן התם:
מגילה נקראת בי"א בי"ב בי"ג בי"ד בט"ו,
א"ל ריש לקיש לרבי יוחנן:
קרי כאן לא תתגודדו - לא תעשו אגודות אגודות, האי לא תתגודדו מיבעי ליה לגופיה, דאמר רחמנא: לא תעשו חבורה על מת. א"כ ליכתוב קרא לא תְּגוֹדְדוּ, מאי לא תִתְגֹדֲדוּ?
שמע מינה להכא הוא דאתא.
ואימא כוליה להכי הוא דאתא, א"כ לכתוב קרא: לא תָּגֹדוּ, מאי לא תִתְגֹדֲדוּ?
שמע מינה תרתי. כי אמרינן לא תִתְגֹדֲדוּ, כגון בית דין אחר אחד בעיר אחת, פלג מורים כדברי בית שמאי ופלג מורים כדברי בית הלל אבל שני בתי דינין בעיר אחת לית לן בה:

לא תתגודדו -
לא תעשו אגודות אגודות אלא היו כולכם אגודה אחת.
וכן הוא אומר: הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה.

דבר אחר:
לא תתגודדו - כדרך שאחרים עושין, שנאמר: ויתגודדו כמשפטם.

איסי תני:
בבל יקרחו קרחה נשים פטורות. מה טעמא?
דאיסי דריש הכי בנים - ולא בנות לקרחה.
או אינו אלא לגדידה?
כשהוא אומר: כי עם קדוש אתה וגו' הרי גדידה אמורה.
מה אני מקיים בנים?
ולא בנות לקרחה.
ומה ראית?
מרבה אני את הגדידה שישנה במקום שער ושלא במקום שער, ומוציא אני את הקרחה שאינה אלא במקום שער.
ואימא: בנים ולא בנות לקרחה ולגדידה, וכי כתיב: עם קדוש אתה בשריטה הוא דכתיב.

קסבר איסי:
שריטה וגדידה אחת היא.

אביי אמר:
היינו טעמא דאיסי דגמר קרחה קרחה מבני אהרן, מה להלן נשים פטורות אף כאן נשים פטורות.

רבא אמר:
היינו טעמא דאיסי, יליף בין עיניכם מתפילין, מה להלן נשים פטורות אף כאן נשים פטורות. ובין לרבא ובין לאביי האי בנים אתם לה' - בזמן שאתם נוהגין מנהג בנים וכו' (כדלעיל).

ולא תשימו קרחה בין עיניכם -
יכול לא יהא חייבים אלא על בין העינים בלבד, מנין לרבות כל הראש?
תלמוד לומר: בראשם - לרבות את כל הראש.
יכול דכהנים שריבה בהן הכתוב מצות יתירות חייבין על כל קרחה וקרחה וחייבין על הראש כבין העינים, אבל ישראל שלא ריבה בהן הכתוב מצות יתירות לא יהו חייבין אלא אחת ולא יהו חייבין אלא בין העינים בלבד?
תלמוד לומר: קרחה קרחה לגזרה שוה:
מה קרחה האמורה בכהנים חייבים על כל קרחה וקרחה וחייבין על הראש כבין העינים,
אף קרחה האמורה בישראל חייבין על כל קרחה וקרחה וחייבין על הראש כבין העינים.

ומה קרחה האמור בישראל אין חייבין אלא על המת בלבד
אף קרחה האמורה בכהנים אין חייבין אלא על המת (כתוב ברמז תרכ"ט).

רב המנונא, מפקד לחבריא פקדון לנשיכון כד הוון קיימין על מתיא לא לתלשון בשעריהון, שלא יבאו לידי קרחה: (שנאמר:) כי עם קדוש אתה לה' - קדושה שהיא עליך היא גרמה לך.

דבר אחר:
לא תגרום לעם אחר להיות קדוש.
כיוצא בו: ובך בחר ה',
כי יעקב בחר לו יה,
להיות לו לעם סגולה,
ישראל לסגולתו.

דבר אחר:
כי עם קדוש אתה לה' אלהיך -
קדושת עצמך.

ובך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים -
מלמד שכל אחד ואחד מישראל חביב לפני הקב"ה מכל עובדי אלילים,
יכול אף מאבות הראשונים?
תלמוד לומר: מכל העמים אשר על פני האדמה, אמור מעתה משלפניו ומשל אחריו ולא מאבות הראשונים: לא תאכל כל תועבה.

אמר רב אסי:
מנין לבשר בחלב שאסור באכילה?
נאמר: לא תאכל כל תועבה - כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל.
אין לי אלא באכילה, בהנאה מנין?
כדרבי אבהו.

[דאמר רבי אבהו] אמר רבי אלעזר:
כל מקום שנאמר: לא תאכל, לא תאכלו, לא יאכל, אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה לגר, בנתינה ולנכרי במכירה וכו' (ע"ש).

וכל בהמה מפרסת פרסה [ושסעת שסע שתי פרסות] מעלת גרה. -
עד שיהו בה שלשה סימנין הללו אינה מותרת באכילה.

אבא חנן משום רבי אליעזר אומר:
השסועה מין חיה.

אמר רבי יאשיה:
כל מקום שנאמר: צפור - בטהור הכתוב מדבר.

אמר ר' יצחק:
עוף טהור נקרא – עוף, ונקרא צפור, והטמא אינה נקרא אלא עוף לבדו.

לא תאכל כל תועבה -
רבי אליעזר אומר:
מנין לצורם אזן הבכור ואוכל ממנה שהוא בלא תעשה?
תלמוד לומר: לא תאכל כל תועבה.

אחרים אומרים:
בפסולי המקודשים הכתוב מדבר
נאמר כאן תועבה
ונאמר להלן לא תזבח לה' אלהיך שור ושה וגו' כי תועבת וגו',
מה תועבה האמורה להלן בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר
אף תועבה האמורה כאן בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר.

זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כבשים ושה עזים איל וצבי וגו' -
מלמד שחיה בכלל בהמה.
מנין אף בהמה בכלל חיה?
תלמוד לומר: זאת החיה אשר תאכלו וגו' - מלמד שחיה קרויה בהמה ובהמה קרויה חיה, ומלמד, שבהמה טמאה מרובה מבהמה טהורה בכל מקום שהכתוב פורט את המועט.

ותאו -
רבי יוסי אומר:
תאו - זה שור הבר.

וכל בהמה פרסת פרסה וגו' -
לפי שמצינו שריבה הכתוב טרפה כעין טרפות, אף אני ארבה את הפסול כעין הפסולין, ואיזה זה?
החורש בשור ובחמור ובמוקדשין,
תלמוד לומר: שור שה כשבים ושה עזים תאכלו, מרבה אני את אלו ועדיין לא ארבה את הרובע ואת הנרבע מוקצה ונעבד ואתנן ומחיר וכלאים (וטרפה) ויוצא דופן?
תלמוד לומר: שור שה כשבים וגו',
מרבה אני את אלו ועדיין לא ארבה את שנעבדה בו עבירה על פי עד אחד או ע"פ הבעלים?
תלמוד לומר: שור שה כבשים וגו'.
מרבה אני את אלוועדין לא ארבה את שנעבדה בו עברה ע"פ שנים עדים ועדיין לא נגמר דינו? תלמוד לומר: שור שה כשבים ושה עזים תאכלו.
מרבה אני את אלו שגדלו בטהרה ועדיין לא ארבה את ולד טרפה שינקה מן הכשרה?
תלמוד לומר: בבהמה.
מרבה אני את ולד טרפה שינקה מן הכשרה ועדיין לא ארבה את ולד טרפה שינקה מבהמה טהורה עם הטמאה?
תלמוד לומר: בבהמה.
כל בהמה בבהמה תאכלו לרבות את השליא.
יכול אפילו יצתה מקצתה?
תלמוד לומר: אותה. אותה תאכלו אותה באכילה ואין בהמה טמאה באכילה.
אין לי אלא בעשה, מנין אף בלא תעשה?
תלמוד לומר: את הגמל ואת הארנבת ואת השפן ואת החזיר.

מבשרם לא תאכלו -
אין לי אלא אלו בלבד, שאר בהמה [טמאה] מנין?
ודין הוא: ומה אלו שיש בהן סימני טהרה הרי הם בלא תעשה, שאר בהמה טמאה שאין בהן סימני טהרה אינו דין שיהו בלא תעשה על אכילתן?
נמצאו הגמל והארנבת והשפן והחזיר מן הכתובין.
ושאר בהמה טמאה מקל וחומר.
נמצאת: מצות עשה להן מן הכתוב,
ומצות לא תעשה מקל וחומר.

אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה השסועה -
אמר רבי עקיבא:
וכי משה רבינו קניגי היה או בליסטרי היה, אלא מכאן תשובה לאומרים: אין תורה מן השמים.

אמר רב חנן בר רבא:
השסועה - בריה בפניה עצמה היא, שיש לה שני גבין ושני שדראות.
המפלת - בריה שיש לה שני גבין ושני שדראות.

רב אמר:
באשה אינו ולד ובבהמה אסורה באכילה.

ושמואל אמר:
באשה ולד ובבהמה מותר באכילה.
וקמפלגי בדרב חנן בר אבא דאמר:
השסועה בריה שיש לה שני גבין ושני שדראות.

רב אמר:
בריה בעלמא ליתא וכי אגמריה רחמנא למשה במעי אמה אגמריה.

ושמואל אמר:
בריה בעלמא איתא וכי אגמריה רחמנא למשה היכא שיצא לאויר העולם, אבל במעי אמה שרי.

איתיביה רב שימי בר חייא לרב:
איזהו גבן האמור בתורה?
כל שיש לו שני גבין ושני שדראות, [פסול לעבודה אלמא דחיי],
א"ל: שימי, את ששדרתו עקומה.

כל צפור טהור תאכלו -
לרבות המשולחת.

וזה אשר לא תאכלו -
לרבות את השחוטה, ואיפוך אנא.

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי:
לא מצינו בבעלי חיים שאסורים.

דבי רבי ישמעאל תנא:
ושלח על פני השדה -
[כשדה], מה שדה מותרת אף הא נמי מותרת.
והאי שדה מיבעי ליה לכדתניא: שדה שלא יעמוד ביפו - ויזרקנה לים, בגבת - ויזרקנה למדבר ושלא יעמוד חוץ לעיר ויזרקנה בתוך העיר, אלא כל שעומד בעיר ויזרקנה חוץ לחומה.
ואידך, אם כן ליכתוב קרא שדה מאי השדה?
שמע מינה תרתי.

רבא אמר:
לא אמרה תורה שלח לתקלה.

הנשר והפרס והעזניה -
רבי עקיבא אומר:
נאמר כאן נשר,
ונאמר להלן נשר,
מה נשר האמור להלן עשה כל האמורים עם הנשר בבל תאכיל ובל תאכל,
אף נשר האמור כאן עשה כל האמורים עם הנשר בבל תאכיל ובל תאכל.

רבי שמעון אומר:
נאמר כאן איה,
ונאמר להלן איה,
מה איה האמורה כאן עשה את הראה מין איה,
אף איה האמורה להלן עשה את הדאה מין איה.

דבר אחר:
הדאה - זו דיה וכולן מין דיה.

איסי בן יהודה אומר:
יש מאה עופות במזרח וכולן מין איה, איה דיה ראה דאה, למה נשנו במשנה תורה?
בבהמה - מפני השסועה,
ובעוף - מפני הראה.

עורב -
זה עורב הגדול,
ואת כל עורב - להביא עורב העמקי ועורב הבא בראש יונים.

למינהו -
להביא את הזרזיר.
כשהוא אומר למינהו להביא האיה.

ואת בת היענה וגו' -
מלמד, שעוף טהור מרובה מעוף טמא בכל מקום הכתוב פורט את המועט.
סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה סימני העוף לא נאמרו.

ואמרו חכמים:
כל עוף דורס טמא, שנאמר: נשר - מה נשר מפורש אין לו זפק ואין לו אצבע יתירה ואין קרקבנו נקלף ודורס ואוכל טמא, אף כך כל כיוצא בו טמא וכל שאין בו סימנין אלו טהור.


כל עוף טהור תאכלו -
מצות עשה.

וכל שרץ העוף טמא הוא לכם -
מצות לא תעשה.

רבי שמעון אומר:
כל עוף טהור תאכלו -
אלו חגבים טהורים.

וכל שרץ העוף טמא הוא לכם -
אלו חגבים טמאים.

לא תאכלו כל נבילה וגו' -
אין לי אלא לגר בנתינה ולנכרי במכירה, לגר במכירה מנין?
תלמוד לומר: לגר אשר בשעריך תתנה או מכור.
ולנכרי בנתינה מנין?
תלמוד לומר: תתננה או מכור לנכרי, נמצא אחד גר ואחד נכרי בין בנתינה בין במכירה, דברי רבי מאיר.

ר' יהודה אומר:
דברים ככתבן, לגר בנתינה ולנכרי במכירה. מאי טעמא דרבי יהודה?
אי סלקא דעתך כדקאמר רבי מאיר, לכתוב רחמנא: לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך ולנכרי תתננה ואכלה ומכר, או למה לי?
שמע מינה: דברים ככתבן, לגר – בנתינה, ולנכרי - במכירה.

ורבי מאיר אומר:
מיבעי ליה להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי.

ורבי יהודה, ההוא לא איצטריך קרא סברא הוא, זה אתה מצווה להחיותו וזה אי אתה מצווה עליו להחיותו.

ומתנת חנם גופה תנאי היא, דתניא: לא תאכלו כל נבלה וגו' - אין לי אלא לגר בנתינה וכו'.
תניא: אחד נותן טעם לפגם ואחד נותן טעם לשבח – אסור, דברי ר' מאיר.

רבי שמעון אומר:
לשבח – אסור, לפגם - מותר.
מאי טעמא דר' מאיר?
יליף מגיעולי נכרים דנותן טעם לפגם הוא, ואפילו הכי אסריה רחמנא, הכא נמי לא שנא. ואידך, (כדרב חייא בר הונא) [כדרב הונא בריה דרבי חייא]: לא אסורה תורה אלא קדירה בת יומא [דלאו לפגם הוא].
ואידך, קדרה בת יומא נמי, אי אפשר דלא פגמא פורתא.
ורבי שמעון מאי טעמא?
דתניא: לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך - כל הראויה לגר קרויה נבלה וכו'.
ור' מאיר, ההיא למעוטי סרוחה מעיקרא.
ור' שמעון, סרוחה מעיקרא לא צריך קרא, עפרא בעלמא היא.

אמר בר פדא:
טומאה חמורה עד לגר, טומאה קלה עד לכלב.

ור' יוחנן אמר: אחת זו ואחת זו עד לכלב.
מאי טעמא דבר פדא?
דכתיב: לא תאכלו כל נבלה לגר וגו' נבלה הראויה לגר - קרויה נבלה, ושאינה ראויה לגר - אינה קרויה נבלה.
ואידך, ההוא למעוטי סרוחה מעיקרא,
ואידך, סרוחה מעיקרא לא צריכא קרא, למעוטי, עפרא בעלמא היא.

לא תאכלו כל נבלה -
כל לרבות נבלת כּוֹי, וקסבר: כוי בריה בפני עצמה הוא.

לא תאכלו כל נבלה וגו' -
בשלמא לרבי מאיר, דאמר: אחד גר ואחד נכרי בין בנתינה בין במכירה, מדאיצטריך קרא למישרא [נבלה בהנאה], מכלל דכל איסורין שבתורה אסורין בין באכילה בין בהנאה.
אלא לרבי יהודה, דאמר: לדברים ככתבן הוא דאתא, הא כל איסורין שבתורה דאסירי בהנאה מנא ליה?
נפקא ליה מלכלב תשליכון אותו - אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה.

ורבי מאיר:
אותה אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה.

ורבי יהודה:
חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא.

לא תאכלו כל נבלה -
אין לי אלא נבלה טרפה מנין?
תלמוד לומר: נבלה כל נבלה וגו'.

רבי יהודה אומר:
דברים ככתבן כו' (כדלעיל):

כי עם קדוש אתה -
דברים המותרין ואחרים נהגו בהו איסור, אי אתה ראשי להתירן בפניהם.

כי עם קדוש אתה -
קדש את עצמך במותר לך (כתוב ברמז רט"ו).

לא תבשל גדי -
(כתוב ברמז שנ"ט).

ר' שמעון בן יוחאי אומר משום רבי שמעון:
בשר בחלב אסור באכילה ומותר בהנאה שנאמר: כי עם קדוש אתה לה' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו.
ולהלן הוא אומר: ואנשי קדש תהיון לי.
מה להלן אסור באכילה ומותר בהנאה ,אף כאן נמי אסור באכילה ומותר בהנאה.

סימן תתצב

עשר תעשר -
מה כתיב למעלה מן הענין?
לא תאכלו כל נבלה, האוכל פירותיו טבלים כאוכל נבלות וטרפות.
מה טעם לא תאכלו כל נבלה עשר תעשר?
האוכל פירותיו טבלים למעשר עני - חייב מיתה.

אמר רבי יצחק:
בשלשה מקומות כתיב: לא תבשל גדי,
אחד לענינו,
ואחד לענין מעשרות,
ואחד לעניני תורה.
לענינו מה כתיב?
ראשית בכורי אדמתך [וגו' לא תבשל וגו']
מה כתיב בתריה?
הנה אנכי שולח מלאך לפניך.
לענין תורה מה כתיב?
ראשית בכורי אדמתך.
מה כתיב בתריה?
ויאמר ה' אל משה כתוב לך את הדברים האלה,
א"ל הקב"ה למשה: עד דסנדלא ברגלך דרוס כובא, מלא תבשל גדי בחלב אמו, כתב לך את הדברים האלה.
לענין מעשרות, לא תאכלו כל נבלה וגו' לא תבשל גדי בחלב אמו.
מה כתיב בתריה?
עשר תעשר (אלא) אמר הקב"ה: אל תגרמו לי לבשל גדיים עד שהם במעי אמותיהן, שאם אין אתם מוציאין מעשרותיכם כראוי רוח אחת של קדים אני שולח והיא שדפתן כמה דאת אמר: ושדפה לפני קמה. זה שאמר הכתוב: נבהל להון איש רע עין וגו'

רבי לוי פתר קרא בזה שאינו מוציא מעשרותיו כראוי.
[מעשה באדם אחד שהיה מוציא מעשרותיו כראוי] והיתה לו שדה עושה אלף מדות והיה מוציא ממנה מאה מדות למעשר וממנה היה ניזון כל ימיו וממנה מתפרנס כל ביתו. בשעת מיתתו קרא לבנו ואמר לו: בני, תן דעתך בשדה זו, כך [וכך מדות היא עושה, כך] וכך הייתי מוציא למעשר ממנה, והייתי מוציא ממנה כל מזונותי כל ימי וממנה הייתי מתפרנס כל ימי. בשנה ראשונה עשתה אלף מדות והוציא ממנה מאה מדות למעשר,
בשניה הכניס בה עין הרע והיה פוחת עשרה והיא פתחה מאה,
וכן בשנה שלישית רביעית וחמישית פחת לה עשרה והיא פחתה מאה עד שעמדה על מעשרותיה.
וכיון שידעו בו קרוביו לבשו לבנים ונתעטפו לבנים ונכנסו אצלו.
אמר להם: מה באתם לשמוח על אותו האיש שנדוהו?
אמרו לו: חס ושלום, לא באנו אלא לשמוח עמך, לשעבר היית בעל הבית והקב"ה כהן ועכשיו נעשית כהן והקב"ה בעל הבית.

אמר ר' לוי:
איפחית לה שנה מן שנה, שנה עליו עידנא.
לפיכך משה מזהיר את ישראל ואמר להם: עשר תעשר. בטח ה' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה.

רבי חגי מסרס הדין קריא: בטח בה' ועשה טוב - עשה טוב ובטה בה'.
משל לאגרנימוס שיצא לשער את המדות, וראה אותו אחד והיה מיטמן מלפניו.
אמר לו: מה לך מיטמן?
עשה מדותיך ביושר ואל תתירא, הדא הוא דכתיב: בטח בה' עשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה - עשה שכונה של ארץ, הוי זורע, הוי נוטע, ורעה אמונה רעה אמונתן של אבות, כמה דאת אמר: עיני בנאמני ארץ.

ר' יהושע דסכנין בשם רבי לוי:
בזכות שני דברים ישראל מתחטאים לפני המקום:
בזכות שבת,
ובזכות מעשרות.

בזכות שבת, כתיב: אם תשיב משבת רגלך,
מה כתיב בתריה?
אז תתענג על ה'.

ובזכות מעשרות, דכתיב: ושמחת בכל הטוב.

דבר אחר:
ושמחת בכל הטוב - ואין טוב אלא תורה, דכתיב: כי לקח טוב, לפיכך משה מזהיר את ישראל עשר תעשר.

כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך - שאם היית נאה אל תהי פרוץ בעריות, שלא יאמרו הבריות: איש פלוני נאה ואינו גדור מן הערוה, על שם כבד את ה' מהונך.

דבר אחר:
כבד את מהונך - שאם היה קולך ערב פרוס על שמע ועבור לפני התיבה.

חייא בר אדא בר אחתיה דבר קפרא היה קולו ערב והיה בר קפרא אומר לו: בני, היה פורס את שמע והוי עובר לפני התיבה על שם כבד את ה' מהונך ממה שחוננך.

דבר אחר:
כבד את ה' מהונך - עביד מהונך עד דלא תעביד דלא בהונך.
מעשה באחד שהיה כונס יין ושמן ולא היה מוציא מעשרותיו כראוי.
מה עשה לו הקב"ה?
הכניס בו רוח תזזית ונטל את המקל והתחיל משבר בחביות.
גער בו בן ביתו, מה עשה לו?
נטל את המקל פצעו על ראשו.
א"ל: תחת דמסייע יתי את גער בי?!
א"ל: תן את המקל ואני משבר אף אני, נתן לו את המקל והוה הוא מתבר חדא חדא והוא מתבר תרתי [תרתי], ומי גרם לו?
על ידי שלא היה מוציא מעשרותיו כראוי.

מעשה באדם אחד שנתן מעשרותיו כראוי והיתה לו שדה אחת, נתן הקב"ה בלבו ועשה אותה חציה זרע וחציה בית מקוה מים ובאה שנת בצורת, והיו מכריזין ואומרין: סאה דחטין בסלע וסאה מים בתלת סלעין.
והיה מכריז ואומר: מאן בעי סאה דמיא, דהיא עבדה תלת סאין דחטין.
מי גרם לו?
על ידי שהיה מוציא מעשרותיו כראוי.
לפיכך משה מזהיר את ישראל עשר תעשר.

לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים - חזקיה אמר: משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש ששה חדשים בחמה, וששה חדשים בצינה.
בתחלה הקב"ה מכניסן בגיהנם [והן אומרים: זו היא גיהנם של הקב"ה, ואח"כ הוא מוציא לשלג] והן אומרים: ווי.
הוא שדוד אומר: ויעלני מבור שאון מטיט היון, מאי היון?
ממקום שאומרים הִי וַוי.

והיכן הם משלימים נפשותיהם?
יהודה בר רבי אמר:
בשלג, הדא הוא דכתיב: בפרש שדי וגו' תשלג - השלג היא צלמונה שלהם.
יכול אף ישראל כן?
תלמוד לומר: כי כל ביתה לבוש שנים, מילה ופריעה, ציצית ותפילין, הענק תענק, נתן תתן, פתח תפתח, עשר תעשר.

והארץ חנפה תחת יושביה -
אמר ר' יצחק:
את סבור מחנפא לה והיא מחנפא לך,
מראה לך קמה ואינה מראה לך גדיש,
מראה לך גדיש ואינה מראה לך גורן,
מראה לך גורן ואינה מראה לך ערימה, למה?
כי עברו תורות חלפו חק, שעברו שתי תורות תורה שבכתב ותורה שבעל פה,
חלפו חק - חלפו חוקן של מעשרות,
הפרו ברית עולם - הפרו בריתן של אבות,
לפיכך משה מזהיר את ישראל עשר תעשר.

נצור בני מצות אביך ואל תטוש תורת אמך -
אמר רבי הונא:
אבות הראשונים הפרישו תרומות ומעשרות.
אברהם הפריש תרומה גדולה, שנאמר: הרמותי ידי אל ה', ואין הרמה אלא תרומה, כמה דאת אמר: והרמותם ממנו תרומת ה'. (לה)

יצחק הפריש מעשר שני, שנאמר: ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה היא מאה שערים, והלא אין הברכה שורה לא המדוד ולא על השקול ולא על המנוי, ולמה מדדן?
בשביל לעשרן, הדא הוא דכתיב: ויברכהו ה'.

יעקב הפריש מעשר ראשון, הדא הוא דכתיב: וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך.

ואל תטוש תורת אמך - אומתך.
הוא שדוד אומר: לעשות רצונך אלהי חפצתי ותורתך בתוך מעי.
וכי יש תורה בתוך מעיים, לא כן כתיב ועל לבם אכתבנה?
אלא אמר דוד: כך יבא עלי אם ירד דבר בתוך מעי שלא עשרתי אותו, הדא הוא דכתיב: ועל אוצרות המלך עזמות בן עדיאל ועל האוצרות בשדה בערים ובכפרים ובמגדלות יהונתן בן עוזיהו.

אם עלי אדמתי תזעק ויחד תלמיה יבכיון -
אמרו לאיוב: כלום יש בה אלא (שלש) [ארבע] אמות בשעת מיתתך, ואת אמר: אם עלי אדמתי תזעק?!
היך עבידא דידך?

ר' חייא רבה אמר:
משל לאחד שהיה מוכר טלית באטליז ועבר אחד וראה אותה ואמר: שלי היא!
א"ל: התעטף בה, אם מחזקת היא אותך - הרי היא שלך, ואם לאו - אינה שלך.
כך אמר הקב"ה לאיוב: לא אני שכתבתי בי: הלא את השמים ואת הארץ אני מלא?!
ואתה אמרת: אם עלי אזמתי תזעק!

ור' שמעון בן חלפתא אמר:
משל לאחד שהיה מוכר שפחה באטליז, ועבר אחד וראה אותה אמר שלי היא!
א"ל: נזוף בה, אם נשמעת לך - הרי היא שלך, ואם לאו - אינה שלך.
כך אמר הקב"ה לאיוב: לא אני שכתבתי בי: המביט לארץ ותרעד יגע בהרים ויעשנו.
ואת אמרת: אם עלי אדמתי אזעק היך עבידא דידך?!
באותה שעה אמר איוב לפני הקב"ה: רבש"ע, לא כך אמרתי לפניך, אלא בלשון הזה אמרתי לפניך: אם עלי אדמתי תזעק - אם לא הוצאתי מעשרותיה כראוי, יחד תלמיה יבכיון,
אם זרעתי אותה כלאים, אם כחה אכלתי בלי כסף מעשר שני, דכתיב: ונתתה בכסף,
ונפש בעליה הפחתי - זה מעשר עני, אם לא עשיתי כן - תחת חטה יצא חוח.

תני ר' אושעיא:
למדתך תורה דרך ארץ:
שדה שהיא מעלה חוחים יפה לזורעה חטים,
שדה שהיא מעלה באושים יפה לזורעה שעורים,
ומה טעם?
תחת חטה יצא חוח תחת שעורה באשה.
עד עכשיו הוא חוזר ומתנבא כמה נבואות, ואת אמרת: תמו דברי איוב?!
אלא אמר איוב: אם לא עשיתי כן - יתמו דברי, ואל יהי לי פתחון פה לומר לפניך: בערתי הקדש מן הבית, לפיכך משה מזהיר את ישראל עשר תעשר.

תני בשם רבי נחמיה:
בנוהג שבעולם אדם יש לו שדה אחת והוא נותנה למחצה ולשליש ולרביע.
אבל הקב"ה אינו כן, אלא משיב רוחות ומעלה עננים ומוריד גשמים מפריח טללים ומגדל צמחים ומדשן פירות ולא אמר לנו להפריש אלא אחד מעשרה, לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם: עשר תעשר.

סימן תתצג

עשר תעשר -
עשר שלא תתחסר, עשר שתתעשר.
אמר הקב"ה: עשר את שלי ואני מעשר את שלך.

אמר רבי אבא:
רמז לפרגמוטוטין ולמפרשי ימים שיהו מוציאין אחד מעשרה לעמלי תורה.

תבואת זרעך היוצא השדה-
אם זכיתם - סוף שאתם יוצאים לזרוע השדה, ואם לא - סוף שהיוצא בשדה מתגרה בכם, ואיזה זה?
עשו הרשע דכתיב: ביה איש יודע ציד איש שדה.

דבר אחר:
תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה -
אם זכית - סופך נפיק לחקלא וחמי עלמא צריך מיטרא ומתפלל ונענה.
ואם לאו - סוף ששונאי ישראל יוצאין לקבור בניהם בשדה.

סימן תתצד

שנה שנה -
אין מעשרין משנה לחבירתה, דברי רבי עקיבא.

ר' יוחנן אשכחיה לינוקיה דריש לקיש:
א"ל: אימא לי פסוקיך!
א"ל עשר תעשר,
א"ל: (ליפרוש לי מר) [ומאי עשר תעשר]?
א"ל: עשר בשביל שתתעשר.
והכתיב לא תנסו את ה'?
א"ל: הכי א"ר הושעיא: חוץ מזו, דכתיב: הביאו את כל המעשר אל בית האוצר וגו' ובחנוני נא בזאת אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די - עד שיבלו שפתותיכם לומר דיי (כדכתיב: ברמז קמה טעם).

תניא ר' שמעון:
פוטר את האתרוגין בקוטנן, דכתיב: עשר תעשר כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה.
תניא: מפני מה חרבו חניות של בית הינו שלש שנים קודם חורבן הבית?
מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה, שהיו אומרים: עשר תעשר ואכלת - ולא מוכר, תבואת זרעך - ולא לוקח.

בעא מיניה רבי מרבי ישמעאל ב"ר יוסי:
עשירים שבארץ ישראל במה הם זוכים?
א"ל: בשביל שהם מעשרים, שנאמר: עשר תעשר - עשר בשביל שתתעשר.
ושבבבל במה הן זוכין?
[א"ל]: בשביל שהם מכבדין את התורה.
ושבשאר ארצות?
בשביל שמכבדין את השבת.

עשר תעשר -
בשני מעשרות הכתוב מדבר:
אחד מעשר בהמה,
ואחד מעשר דגן.

ר' מאיר סבר:
מקיש מעשר בהמה למעשר דגן:
מה מעשר דגן סמוך לגמרו עישורו, אף מעשר בהמה סמוך לגמרו עישורו.

ורבי אלעזר ורבי שמעון סברי:
מקיש מעשר בהמה למעשר דגן:
מה מעשר דגן ראש השנה שלו תשרי, אף מעשר בהמה ראש השנה שלו תשרי.

עשר תעשר תבואת זרעך -
היתרא זרעי אינשי איסורא לא זרעי אינשי.
ליטרא מעשר טבל שזרעה בקרקע והשביחה והרי היא כי' ליטרין חייבת במעשר ובשביעית, ואותה לטרא מעשר עליה ממקום אחר לפי חשבון [מעשר] שבה.
ויהא חדש וישן מתעשרין מזה על זה מקל וחומר: ומה כבשים ועזים שהם כלאים זה בזה מתעשרין מזה על זה, חדש וישן שאינן כלאים זה בזה אינו דין שיתעשרו מזה על זה?
תלמוד לומר: עשר תעשר בשתי מעשרות הכתוב מדבר:
[אחד מעשר בהמה,
ואחד מעשר דגן].

ומקיש מעשר בהמה למעשר דגן: מה מעשר דגן מחדש על הישן – לא, אף מעשר בהמה מחדש על הישן - לא.
אי הכי כבשים ועזים [נמי] לימא מקיש מעשר בהמה למעשר דגן: מה מעשר דגן ממין על שאינו מינו לא, אף מעשר בהמה ממין על שאינו מינו לא, להכי רבי רחמנא צאן. אי הכי חדש וישן נמי, הא כתיב: עשר תעשר, ומה ראית?

אמר רבא:
אמר קרא: שנה שנה, לשנה הקשתיו ולא לדבר אחר.

סימן תתצה

עשר תעשר -
מה כתיב למעלה הימנו?
לא תאכלו כל נבלה.
משל לגנבים שחפרו ביתו של מלך, אחד גנב זהב ואחד גנב עורות.
תפסום והביאום לפני המלך חייבם ליהרג.
אמר אותו שגנב עורות: זה גנב זהב ואני גנבתי עורות ואנו שוין?!
א"ל: הכל של טמיון הם, לכך נסמך, להודיע שכל מי שאוכל מעשרות כאלו אוכל נבלות.
מה כתיב למעלה?
לא תבשל גדי, אימתי שתהו מבערין השבולין נתונים במעי אמו כחלב הזה, ואם לאו אני מייבש אותו כחלב הזה.
ולא עוד, אלא מעלה אני עליכם כאלו בשלתם בשר בחלב.

דבר אחר:
עשר - בשביל שתתעשר.
משל לבעל הבית שהיה מלוה לכל בני העיר חטין טובות והיו נותנין לו חטין טובות בשעת הגורן. היה שם אחד עינו רעה וערב בהם תבן ועפר והוליך לו. ראה אותו בעל הבית שהיו רעות,
אמר לבן ביתו: הנח אותן לעצמן ואל תערבם עם התבואה, שכשיבא ללות ממנו, מהן אני נותן לו.
כך אמר משה לישראל: אם הפרשתם מעשר מעין רעה - עפר הוא נותן לכם, שנאמר: יתן ה' את מטר ארצך אבק ועפר, ואם הפרשתם כראוי - יפתח ה' לך את אוצרו הטוב.

עשר תעשר -
מלמד שאין מעשרין משנה לחבירתה.
אין לי אלא מעשר שני שבו דבר הכתוב, מנין לרבות שאר מעשרות?
תלמוד לומר: עשר תעשר.
מנין למעשר בהמה שאין מעשרין אותה משנה לחבירתה?
תלמוד לומר: שנה שנה.

ר' שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון:
מנין למעשר בהמה שהוא בְּעֲמֹד וְעַשֵּׂר?
תלמוד לומר: עשר תעשר.
יכול שגדולו מן הארץ כגון אסטיס וקוצה יהא חייב במעשר?
תלמוד לומר: עשר תעשר ואכלת.
יכול אף דבש וחלב?
תלמוד לומר: היוצא השדה שנה שנה.
אמור מעתה: דבר היוצא (מרשות שנה) [מן השדה ונאכל].
מכלל שנאמר: ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר וגו' מעשר דגנך.
יכול אין לי חייב אלא על דגן תירוש ויצהר, מנין לרבות שאר פירות?
תלמוד לומר: תבואת, יאמר זה, שאילו כן הייתי אומר: מה תבואה מיוחדת שמכניסה לקיום ודרכה להאכל כמות שהיא, אף אני איני מרבה אלא את כיוצא בה.
את מה אני מרבה?
את האורז ואת הדוחן והפרגין והשומשמין.
מנין לרבות שאר מיני קטניות?
תלמוד לומר: עשר תעשר.
מרבה אני את הקטניות שדרכן להאכל כמות שהם, ועדיין לא ארבה את התורמסין ואת החרדל שאין דרכן להאכל כמות שהם?
תלמוד לומר: עשר תעשר.
יכול אע"פ שלא השרישו?
תלמוד לומר: ואכלת.
מנין לרבות ירקות למעשרות?
תלמוד לומר: וכל מעשר הארץ.

סימן תתצו

מזרע הארץ -
לרבות שום שחלים וגרגיר.
יכול שאני מרבה לפת צנונות וזרעוני גנה שאין נאכלים?
תלמוד לומר: מזרע הארץ ולא כל זרע הארץ.

מפרי העץ -
לרבות פירות האילן.
יכול שאני מרבה חרובי שיטה וחרובי צלמונה וחרובי גידודא שאין נאכלין?
תלמוד לומר: מפרי העץ ולא כל פרי העץ.
מנין שאדם מעשר את שאוכל?
תלמוד לומר: (עשר תעשר) [ואכלת]
יכול אע"פ שלא נגמרה מלאכתו בשדה?
תלמוד לומר: כדגן מן הגורן והרי הוא בשדה, וכמלאה מן היקב עד שיהא ביקב.
יכול יהא אדם אוכל עראי בשדה?
תלמוד לומר: עשר תעשר.
מנין שזורע?
תלמוד לומר: היוצא השדה.
מנין שכונס?
תלמוד לומר: תבואת זרעך.

סימן תתצז

ואכלת לפני ה' אלהיך -
אם זכיתם - דגנך, ואם לאו – דגני, כמה דאת אמר: ולקחתי דגני בעתו.
אם זכיתם - תירושך, ואם לא - תירושי כמה דאת אמר: [לקחתי] ותירושי במועדו.

א"ר שמעון בן לקיש:
אמר הקב"ה: אני אמרתי לכם שתהיו מוציאין מעשרותיכם מן המובחר, כיצד?
בא בן לוי אצלך, אם נתת לו מן המובחר - אף אני יש לי ליתן לך מן המובחר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב. ואם נתת לו מן החפוריות ומן הקטניות - אף אני יש לי ליתן לך מן החפוריות ומן הקטניות, שנאמר: יתן ה' את מטר ארצך אבק ועפר.
מנין לשתיה שהיא בכלל אכילה?
שנאמר: ואכלת לפני ה' (כתוב ברמז תקע"ז).

ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך -
בכורות בקרך -
מקיש בכור למעשר:
מה מעשר אינו נפסל משנה לחברתה,
אף בכור אינו נפסל משנה לחברתה.

תניא: רבי יוסי אומר:
שלשה דברים משום שלשה זקנים,
רבי ישמעאל אומר:
יכול יעלה אדם מעשר שני בירושלים בזמן הזה ויאכלנו?
ודין הוא: בכור טעון הבאת מקום ומעשר שני טעון הבאת מקום, מה בכור אינו אלא בפני הבית אף מעשר שני אינו אלא בפני הבית.
איכא למיפרך: מה לבכור שכן טעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח, בכורים יוכיחו, מה לבכורים שכן טעונים הנחה, תלמוד לומר: ואכלת לפני ה' אלהיך וגו'.
מקיש מעשר לבכור: מה בכור אינו אלא בפני הבית אף מעשר שני אינו אלא בפני הבית. גבי בכורים הנחה אִין קרייה לָא, מה טעמא לאו?
משום דקרייה לא מעכבא.

א"ל רב אשי:
נהי דעכובי לא מעכבא, מצוה מי ליכא?
ונימא מצוה, ולפרוך: מה לבכורים שכן טעונין הנחה לעכב וקרייה למצוה, אלא אמר רב אשי:
כיון דאיכא בכורי הגר, דבעי למימר: אשר נשבע ה' לאבותינו ולא מצי אמר, לא פסיקא ליה. ונהדר דינא וניתי במה הצד.
משום דאיכא למיפרך:
מה להצד השוה שבהם?
שכן יש בהן צד מזבח.
ומאי קסבר: אי קסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא [אפילו בכור נמי, אי קסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא אפילו בכור נמי תבעי.

אמר רבינא:
לעולם קסבר קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא] והכא בבכור שנזרק דמו קודם חורבן הבית וחרב הבית ועדין בשרו קיים, ואיתקש בשרו לדמו:
מה דמו במזבח אף בשרו במזבח, ואיתקש מעשר לבכור.
וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהקש?
מעשר דגן חולין הוא.
הניחא למאן דאמר בתר למד אזלינן, אלא למאן דאמר בתר מלמד אזלינן מאי איכא למימר? בשר ודם חדא מלתא היא.

ואכלת לפני ה' אלהיך -
רבי יוסי אומר:
שלשה דברים משום שלשה זקנים.

רבי עקיבא אומר:
יכול יהא אדם מעלה בכורות מחוצה לארץ לארץ?
תלמוד לומר: ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר - ממקום שאתה מביא מעשר דגן אתה מביא בכורות, מחוצה לארץ שאי אתה מביא מעשר דגן אי אתה מביא בכורות.

שמעון בן זומא אומר:
יכול כשם שנתנה תורה מחיצה בין קדשי קדשים לקדשים קלים כך נתנה תורה מחיצה בין בכור למעשר שני?
ודין הוא: בכור טעון הבאת מקום ומעשר שני טעון הבאת מקום, מה בכור אין נאכל אלא לפנים מן החומה, אף מעשר שני לא יהא נאכל אלא לפנים מן החומה.
מה לבכור שכן מיעט מקום אכילתו שכן מיעט זמן אכילתו תאמר במעשר שני שרבה זמן אכילתו ורבה מקום אכילתו?
תלמוד לומר: ואכלת לפני ה' אלוהיך וגו'.
מה בכור אינו נאכל אלא לפנים החומה, אף מעשר שני אינו נאכל אלא לפנים מן החומה.

ר' ישמעאל אומר:
יכול יהא אדם מעלה מעשר שני כו'? (כדלעיל).

אחרים אומרים:
יכול בכור שעבר זמנו משנה לחברתה יהא פסול כפסולי המוקדשין?
תלמוד לומר: ואכלת לפני ה' אלהיך וגו' אם ללמד על הבכור שנאכל לפנים מן החומה אין צריך שהרי כבר נאמר לפני ה' תאכלנו.
ואם ללמד על מעשר שני שנאכל לפנים מן החומה אין צריך שהרי כבר נאמר ואכלת לפני ה'. מקיש בכור למעשר שני:
מה מעשר שני נאכל משנה לחברתה,
אף בכור נאכל משנה לחברתה.

למען תלמד ליראה את ה' אלהיך -
מגיד שהמעשר מביא את האדם לידי תלמוד תורה.

כל הימים -
בין בארץ בין בחוצה לארץ.

רבי ינאי הוה ליה ההוא אריסא דהוה מייתי לה כנתא דפירי כל מעלי שבתא.
יומא חד נגה ליה ולא אתא, שקל עישר מפירי דביתיה עלייהו.
אתא לקמיה דרבי חייא א"ל: שפיר עבדת, דתניא: למען תלמד ליראה את ה' אלהיך כל הימים - אלו שבתות וימים טובים, למאי הלכתא?
אילימא לעשורי ולמיכל אצטריך קרא למשרי טלטול דרבנן, אלא לאו כהאי גוונא.

וכי ירבה ממך הדרך -
יכול ברחוק זמן הכתוב מדבר?
תלמוד לומר: כי ירחק ממך המקום ברחוק מקום הכתוב מדבר ולא ברחוק זמן.
אין לי אלא בזמן שהוא מרובה, מנין אף במועט?
תלמוד לומר: כי לא תוכל שאתו.
אין לי אלא עני, עשיר מנין?
תלמוד לומר: כי יברכך ה' אלהיך.

א"ר אליעזר:
מנין למעשר שני שנטמא שפודין אותו אפילו בירושלים?
תלמוד לומר: כי לא תוכל שאתו ואין שאתו אלא אכילה, שנאמר: וישא משאות מאת פניו.

אמר רב (אשי) [ביבי א"ר אסי]:
מנין למעשר שני טהור שפודין אותו אפילו בפסיעה אחת חוץ לחומה?
תלמוד לומר: כי לא תוכל שאתו.
האי מיבעי ליה לכדרבי אליעזר.
אם כן לכתוב קרא: לא תוכל לאוכלו מאי שאתו?
ואימא כולה להכי הוא דאתא, אם כן לכתוב קרא לא תוכל ליטלו, מאי שאתו?
שמע מינה תרתי.

יתיב רב חנינא ורב הושעיא (אפתחא דירושלים) וקא מבעיא להו [אתחא דירושלים מהו], פשיטא הוא מבחוץ ומשאו בפנים קלטוהו מחיצות, אלא הוא בפנים ומשאו מבחוץ מהו?
תנא להו ההוא סבא דבי רבי שמעון בן יוחאי:
אמר קרא: כי ירחק ממך המקום מִמִּלּוּאֲךָ.

אמר רב אסי א"ר יוחנן:
מעשר שני מאימתי חייבין עליו?
משראה פני החומה. מה טעמא?
אמר קרא: כי אם לפני ה' אלהיך תאכלנו.
וכתיב: לא תוכל לאכול בשעריך?
כל היכא דקרינן ביה: כי אם לפני ה' אלהיך תאכלנו, קרינן ביה לא תוכל לאכול בשעריך,
וכל היכא דלא קרינן ביה: כי אם לפני ה' אלהיך תאכלנו, לא קרינן ביה לא תוכל לאכול בשעריך.

וצרת הכסף -
מעשר שני שחללו על אסימון אינו פדוי, דרחמנא אמר: וצרת הכסף בידך - (דבר) [כסף] שיש עליו צורה.

א"ר יוחנן רבי דוסא ורבי ישמעאל אמרו:
דבר אחד, דתניא: מחללין מעשר שני על אסימון.
דבי רבי דוסא:
מאי אסימון?
פולסא.

רבי ישמעאל דתניא:
וצרת הכסף בידך -
לרבות דבר הנצרר ביד, דברי רבי ישמעאל.

ר' עקיבא אומר:
לרבות כל דבר שיש עליו צורה.

הכסף -
כסף (ריבה ואפילו) [ראשון ולא] כסף שני.

בעי רמי בר חמא:
מעשר אין מתחלל על אסימון, דכתיב: וצרת הכסף.

חומש מעשר מהו שיתחלל על אסימון?
[אמר רבא]:
אמר קרא: עליו לרבות חומשו כמותו.
המפקיד מעות אצל חבירו צררן והפשילן לאחוריו, או שמסרן לבנו ולבתו הקטנים ונעל בפניהם שלא כראוי – חייב, שלא שמר כדרך השומרים.
בשלמא כולהו שלא שמר כדרך השומרים, אלא צררן והפשילן לאחוריו מאי הוה ליה למעבד?

אמר רבא א"ר יצחק:
אמר קרא: וצרת הכסף בידך - אע"פ שהן צרורין, יהיו בידך.

ואמר רבי יצחק:
לעולם ישליש אדם את מעותיו:
שליש בקרקע,
ושליש בפרקמטיא,
ושליש תחת ידו.

ואמר ר' יצחק:
לעולם יהא כספו של אדם מצוי בידו, שנאמר: וצרת הכסף בידך ונתתה הכסף - מלמד שאין מתחלל אלא על הכסף.
ומנין לעשות שאר מטבעות ככסף?
ודין הוא: הואיל והקדש מתחלל על הכסף ומעשר שני מתחלל [על הכסף], מה הקדש עשה בו שאר מטבעות ככסף אף מעשר שני נעשה בו שאר מטבעות ככסף.
[מה להקדש שעשה בו שאר מטלטלים ככסף, תאמר במעשר שלא עשה בו שאר מטלטלים ככסף]?
תלמוד לומר: כסף כסף ריבה.

וצרת הכסף -
דבר שדרכו ליצרר, דברי רבי ישמעאל.

ר' עקיבא אומר:
דבר שיש עליו צורה פרט לאסימון.
בידך - פרט לשיצא חוץ מרשותו.

והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו -
זו שילה ובית עולמים.

תניא: ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך כלל,
בבקר ובצאן וביין ובשכר - פרט,
ובכל אשר תשאלך נפשך - חזר וכלל,
כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט - מה הפרט מפורש פרי מפרי וגדולי קרקע, אף כל פרי מפרי וגדולי קרקע.

ותניא אידך: מה הפרט מפורש ולד וולדות הארץ, אף כל ולד וולדות הארץ.
מאי בינייהו?
איכא בינייהו: עופות.
מאן דאמר: פרי מפרי וגדולי קרקע, עופות נמי גדולי קרקע נינהו.
מאן דאמר: ולד וולדות הארץ, עופות מהרקק נבראו.

העיד ר' יהודה בן גדיש לפני ר' אליעזר של בית אבא:
היו לוקחין ציר בכסף מעשר.
א"ל: שמא לא שמעת אלא כשקרבי דגים מעורבין בו?
במאי קמפלגי?
בהאי קרא: ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך - ריבה,
בבקר ובצאן וביין ובשכר - מיעט,
ובכל אשר תשאלך נפשך - חזר וריבה,
ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל.
מאי רַבֵּי?
רבי כל מילי.
ומאי מיעט?
לר' אליעזר מיעט ציר.
לר' יהודה בן גדיש מיעט מים ומלח.

בן בג בג אומר:
בַּבָּקָר - מלמד שלוקחין בקר אגב עורו,
ובצאן - מלמד שלוקחין על גבי גיזתה,
וביין - מלמד שלוקחין יין על גבי קנקנה,
ובשכר - מלמד שלוקחין תְּמָד משהחמיץ.

א"ר יוחנן:
מאן דמתרגם לי בַּבָּקָר אליבא דבן בג בג מובילנא מאניה אבתריה לבי מסותא. [מה טעמא? כולהו צריכי לבר מבבקר דלא צריך.
ומאי] צריכי?
דאי כתב רחמנא בַּבָּקָר הווה אמינא בקר הוא דמזדבן אגב עורו משום דגופיה הוא, אבל צאן אגב גיזתה דלאו גופיה אימא לא.
ואי אשמעינן צאן הוה אמינא משום דמחובר בה, אבל יין אגב קנקנו אימא לא.
ואי אשמעינן יין אגב קנקנו דהיינו נטירותיה, אבל תמד משהחמיץ דקיוהא בעלמא הוא אימא לא.
ואי כתב שכר הוה אמינא מאי שכר דבילה קעילית דפירא גופא, אבל יין אגב קנקנו אימא לא. ואי כתב יין משום דהיינו נטירותיה, אבל צאן אגב גיזתה אימא לא.
בקר למה לי? וכו'.

היינו דאמר ר' יוחנן:
מאן דמתרגם לי בַּבָּקָר אליבא דבן בג בג מובילנא מאני לבי מסותא.

ר' יהודה אומר:
יכול הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא שטעון פדיון?
ודין הוא: ומה מעשר שני עצמו שנטמא הרי הוא נפדה, הלקוח בכסף מעשר שני נטמא אינו דין שיפדה?
תלמוד לומר: הכסף, כסף ראשון ולא כסף שני.
אין לי אלא טהור, טמא מנין?
תלמוד לומר: הכסף, כסף ראשון ולא כסף שני.

שלשה כספים אמורין בענין:
אחד למעשר טהור
ואחד למעשר (שני) [טמא]
ואחד ללקוח בכסף מעשר.

בכל אשר תאוה נפשך -
יכול בעבדים ושפחות וקרקעות?
תלמוד לומר: בבקר ובצאן.
אין לי אלא אכילה, שתיה מנין?
תלמוד לומר: ביין ובשכר.
מנין אף משביחי אכילה ושתיה כגון הקושט והחימום וראשי בשמים והתיאה והחלתית והפלפלים וחלת חריע?
תלמוד לומר: ובכל אשר תשאלך נפשך.
יכול אף מים ומלח?
תלמוד לומר: בבקר ובצאן וביין ובשכר, מה אלו מיוחדין שהם פרי מפרי וגידולו מן הארץ, אף אין לי אלא דבר שהוא פרי מפרי וגידולו מן הארץ,
יכול יקח בהמה למשתה בנו?
הרי אתה דן: נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה, מה שמחה האמורה להלן שלמים אף שמחה האמורה כאן שלמים.
אי מה שמחה האמורה להלן עולה ושלמים, אף שמחה האמורה כאן עולה ושלמים?
תלמוד לומר: ואכלת ושמחת שמחה שיש עמה אכילה, יצאו עולות שאין עמהן אכילה.

והלוי אשר בשעריך -
כל מקום שאתה מוצא הלוי (הזה) תן לו מחלקו,
אין לו חלקו תן לו מעשר עני,
אין לו מעשר עני תן לו שלמים,
אין לו שלמים פרנסהו מן הצדקה.

כי אין לו חלק ונחלה עמך -
להגיד מה גרם.

מקצה שלש שנים-
יכול בחג?
תלמוד לומר: כי תכלה לעשר.
יכול בחנוכה?
תלמוד לומר: קץ.
ולהלן נאמר קץ,
מה קץ האמור להלן רגל,
אף קץ האמור כאן רגל.
אי מה קץ האמור להלן חג הסוכות,
אף קץ האמור כאן חג הסכות?
תלמוד לומר: כי תכלה לעשר - רגל שהמעשרות כלין בו, הוי אומר: זה חג הפסח.

מכאן אמרו:
ערב יו"ט האחרון של פסח של רביעית ושל שביעית היה ביעור, ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית בשביעית מפני מעשר עני שבששית.
יכול אף שנה שביעית תהא חייבת במעשר?
תלמוד לומר: שנת המעשר - שנה שחייבת במעשר, יצאה שביעית שאינה חייבת במעשר.
יכול יהו שני מעשרות נוהגין בה?
תלמוד לומר: שנת המעשר - מעשר אחד נוהג בה ואין שני מעשרות נוהגין בה.
אין לי אלא מעשר עני שבו דיבר הכתוב, מנין לרבות שאר מעשרות?
תלמוד לומר: מעשר תבואתך ריבה.

תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא -
מלמד שמוציאין אותו ממקום טומאה למקום טהרה.
יכול אף של שאר שנים יהו מוציאין אותו ממקום [טומאה למקום] טהרה?
תלמוד לומר: בשנה ההיא, של שנה ההיא אתה מוציא ואי אתה מוציא של שאר שנים ממקום טומאה למקום טהרה. של שנה ההיא אתה מבער ואי אתה מבער ירק שיצא מראש השנה ועד פסח.

והנחת בשעריך -
ואם אין שם עני הניחו באוצר.
איני יודע מי נדחה מפני מעשר עני, אם מעשר ראשון אם מעשר שני?
תלמוד לומר: ובא הלוי כי אין לו חלק - יבוא הלוי ויטול חלקו מכל מקום, דברי ר' יהודה.

ר' אליעזר אומר:
אינו צריך, הרי הוא אומר: ולבני לוי הנה נתתי את כל מעשר בישראל לנחלה - מה נחלה אינה זזה אף מעשר ראשון אינו זז.
יכול אף לקט שכחה ופאה יהו חייבין במעשר?
תלמוד לומר: ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך - דברים שאן לו בהן חלק ונחלה עמך אתה נותן לו, יצאו אלו שיש בהם חלק ונחלה עמך.

והגר והיתום והאלמנה -
יכול בין חסרין ובין שאין חסרין?
ואל תתמה, שהרי הוא אומר: לא תחבול בגד אלמנה - בין עניה בין עשירה?
תלמוד לומר: לעני, מה עני חסר אף כולם חסרין.
יכול בין בן ברית ובין שאינו בן ברית?
תלמוד לומר: לוי - מה לוי בן ברית אף כולן בני ברית.

ואכלו ושבעו -
תן להם כדי שבען.

מכאן אמרו:
אין פוחתין לעני בגורן מחצי קב חטים או קב שעורין.

בשעריך -
מלמד שאין מוציאין אותן מן הארץ לחוצה לארץ.
אמרו: משפחת בית נְבַלְטָה היתה בירושלים ונתנו להן שש מאות ככרי זהב ולא רצו להוציאן חוץ לירושלים.

תנן התם:
קונם איני נהנה לבריות אינו יכול להפר ויכולה ליהנות בלקט שכחה ופיאה, ולא קתני ובמעשר עני.
והתניא בברייתא: ובמעשר עני.

אמר רבא:
לא קשיא, כאן במעשר עני המתחלק בתוך הבית [דכתיב ביה נתינה: ונתתה ללוי לגר - אסור ליה לאיתהנוי, כאן במעשר עני המתחלק בתוך הגרנות, כיון] דכתיב: והנחת בשעריך שרי ליה לאתהנויי:

ובא הלוי כי אין לו חלק -
א"ר לולינוס דרומי בשם ר' יהודה בר סימן:
אמר הקב"ה אתה יש לך ארבעה בני בית: בנך ובתך ועבדך ואמתך, ואף אני יש לי ארבעה בני בית: הלוי והגר והיתום והאלמנה, וכולהון בפסוק אחד: ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך.
אמר הקב"ה: אני אמרתי לך שתהא משמח את שלי ואת שלך בימים טובים שנתתי לך, אם עשית כן אף אני אשמח את שלי ואת שלך, אלו ואלו אני עתיד לשמח בבית הבחירה, שנאמר: והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי וגו'.