המשך סימן תתקג

כי ימצא בעדים -
(מכלל) שנאמר: להלן על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר, זה בנין אב, שכל מקום שנאמר: ימצא בשני עדים ובשלשה [עדים הכתוב מדבר].

בקרבך באחד שעריך -
מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: והוצאת את האיש ההוא וגו', שומע אני (שער שנמצאו בו) שער שנידונו בו (מנין)?
תלמוד לומר: שעריך שעריך לגזרה שוה:
מה שעריך האמור (להלן) [כאן] שער שנמצאו בו [ולא] שער שנידונו בו,
אף שעריך האמור (כאן) [להלן] שער שנמצאו בו [ולא שער שנידונו בו.
לפי שמצינו שהנדחין בסייף יכול אף המדיחין?
תלמוד לומר: את האיש או את האשה וסקלתם באבנים וגו'.
לפי שמצינו שאין עושין עיר הנדחת לא על פי (עד אחד) יחידים] ולא על פי (אשה) [נשים] יכול יהיו פטורין?
תלמוד לומר: איש או אשה אשר יעשו את הרע וגו'.

המדיח קרוי חמשה שמות:
חרם,
תועבה,
שנאוי,
משוקץ,
מעוול,

והמקום קרא לו חמשה שמות:
רע,
ומפר ברית,
מנאץ,
ומכעיס,
וממרא.

וגרם חמשה דברים:
מטמא את הארץ,
ומחלל את השם,
ומסלק את השכינה,
ומפיל את ישראל בחרב,
ומגלה אותם מארצם.
אין לי אלא זה בלבד, עובד מנין?
תלמוד לומר: וילך ויעבוד.
מנין אף המשתחוה?
תלמוד לומר: וישתחו להם, לעבדם להביא את המשתף.

רבי יוסי הגלילי אומר:
מכלל שנאמר: אשר חלק ה' אלהיך וגו' יכול שחלקן לאומות?
תלמוד לומר: אלהים אשר לא ידעום ולא חלק להם.

רבי יוסי אומר:
אלעזר בני אומר בו שלשה דברים:
אשר לא צויתי - בתורה,
ולא דברתי - בעשרת הדברות,
ולא עלתה על לבי - שיקריב אדם את בנו על גבי המזבח.

אחרים אומרים:
אשר לא צויתי - אל יפתח,
ולא דברתי - אל מלך מואב,
ולא עלתה על לבי שיקריב - (אדם) [אברהם] את בנו על גבי המזבח.

והוגד לך ושמע -
(ברמז תקפ"ח):

סימן תתקח

כתיב הכא: ודרשת היטב.
ולהלן הוא אומר: ודרשת וחקרת ושאלת היטב,
היטב היטב לגזרה שוה.
מכאן שבודקין אותו בשבע חקירות.
אין לי אלא חקירות, בדיקות מנין?
תלמוד לומר: והנה אמת נכון הדבר, אם סופנו לרבות בדיקות מה תלמוד לומר: חקירות -
חקירות (כיצד)?
אמר אחד: איני יודע - עדותן בטלה.

בדיקות (כיצד)?
אמר אחד מהן: איני יודע, ואפילו שנים אומרים אין אנו יודעין - עדותן קיימת.
אחד חקירות ואחד בדיקות בזמן שמכחישין זה את זה - עדותן בטלה.

בישראל -
אין לי אלא ישראל, גרים נשים ועבדים מנין?
תלמוד לומר: והוצאת את האיש וגו'.

סימן תתקט

והוצאת את האיש ההוא -
אין עושין עיר הנדחת אלא בבית דין של שבעים ואחד, דאמר קרא: והוצאת את האיש ההוא איש ואשה אתה מוצא לשעריך ואי אתה מוציא כל העיר כולה לשעריך.
ואין דנין את השבט אלא בבית דין של שבעים ואחד, האי שבט דחטא במאי?
אילימא במחלל את השבת, אימר דפליג רחמנא בין יחידים למרובים לענין עבודת אלילים בשאר מצוה מי פליג?
אלא בשבט שהודח.
למימרא דבדינא דרבים דיינין ליה כמאן?
לא כר' יאשיה ולא כר' יונתן, דתניא: עד כמה עושין עיר הנדחת?
מעשרה ועד מאה דברי ר' יאשיה.

ר' יונתן אומר:
ממאה ועוד רובו של שבט.
[ואפילו ר' יונתן לא קאמר אלא רובו אבל כולו לא].

אמר רב מתנה:
הכא בנשיא שבט [שחטא] עסקינן, מי לא?

אמר רב אדא בר אהבה:
כל הדבר הגדול יביאו אליך - דבריו של גדול, האי נמי גדול הוא.

רבינא אמר:
לעולם בשבט שהודח, ודקשיא לך: בי דינא דרבים דיינין ליה, מי לא?

א"ר חייא בר יוסף:
והוצאת את האיש ההוא וגו' - איש ואשה אתה מוציא לשעריך ואין אתה מוציא כל העיר כולה לשעריך. הכא נמי איש ואשה אתה מוציא לשעריך ואי אתה מוציא כל השבט כולו לשעריך.

תנו רבנן:

נערה המאורסה שזינתה סוקלין אותה על פתח בית אביה, אין לה פתח בית אב סוקלין אותה על פתח שער העיר, ובעיר שרובה נכרים סוקלין אותה על פתח בית דין.
ובעבודת אלילים סוקלין אותו על פתח שער שעבד בו, ובעיר שרובה נכרים סוקלין אותו על פתח בית דין.

מנהני מילי?

דתנו רבנן:
שעריך - זה שער שעבד בו.
או אינו אלא שער שנידון בו?
נאמר שעריך למטה,
ונאמר שעריך למעלה,
מה שעריך האמור למעלה שער שעבד בו,
אף שעריך האמור למטה שער שעבד בו.

דבר אחר:
שעריך - ולא שערי נכרים, הא אפיקתיה,
א"כ לימא קרא שער, מה שעריך?
שמע מינה תרתי.
אשכחן עבודת אלילים, נערה המאורסה מנלן?
גמר פתח מפתח ופתח משער ושער משעריך.
ההוא ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה.
ההיא לא אנוסה ולא שוגגת ולא מוטעת.

וסקלתם באבנים -
יכול באבנים מרובות?
תלמוד לומר: באבן.
אי באבן יכול אפילו לא מת באבן אחת?
תלמוד לומר: באבנים.
אמור מעתה לא מת בראשונה ימות בשניה.
יכול אין לי מת בסדר הזה אלא זה בלבד, מנין לרבות כל שאר המומתין?
תלמוד לומר: על פי שנים עדים וגו' יומת המת.
מנין שלא ילמד עד חובה?
תלמוד לומר: לא יומת ע"פ עד אחד.

יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו -
מצוה בעדים להמיתו.
לא מת ביד העדים מנין להמיתו ביד כל אדם?
תלמוד לומר: ויד כל העם באחרונה.

ובערת הרע מקרבך -
בער עושי הרעות מישראל.

על פי שנים עדים או על פי שלשה -
אם מתקיימת העדות בשנים למה פרט לך הכתוב שלשה?
אלא להקיש שלשה לשנים:
מה שלשה מזימין את השנים אף שנים מזימין את השלשה.
ומנין אפילו הם מאה?
תלמוד לומר: עדים.

רבי שמעון אומר:
מה שְּׁנַיִם אין נהרגין עד שיהו שניהם זוממין, אף השלשה אין נהרגין שעד שיהו שלשתן זוממין.
ומנין אפילו מאה?
תלמוד לומר: עדים.

ר' עקיבא אומר:
לא בא השלישי להקל אלא להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא באלו, ואם ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה, על אחת כמה וכמה שישלם שכר לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה.
ומה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה, אף שלשה נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה.
ומנין אפילו הם מאה?
תלמוד לומר: עדים.

אמר רבי יוסי:
בדבר אחר בדיני נפשות אבל בדיני ממונות תתקיים העדות בשאר.

רבי אומר:
אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות, [ואימתי]?
בזמן שהתר בהן, אבל בזמן שלא התרו בהן מה יעשו שני אחים שראו באחד שהרג את הנפש?

אמר רבא :
והוא שהעידו כל אחד בתוך כדי דבור של חברו.

ר' יוסי אומר:
לעולם אינו נהרג עד שיהו שני עדיו מתרין בו, שנאמר: על פי שנים עדים.

דבר אחר:
על פי שנים עדים -
שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן.
גט פשוט עדיו מתוכו, מקושר עדיו מאחוריו, שנים לפשוט שלשה למקושר.
מנהני מלי?

אמר רמי בר יחזקאל:
מהכא: על פי שנים עדים או על פי שלשה וגו', אם עדות מתקיימת בשנים למה פרט לך הכתוב שלשה?
לומר לך, שנים לפשוט שלשה למקושר.
והאי מיבעי ליה להקיש שלשה לשנים?
אלא [מקושר] מדרבנן, וקראי אסמכתא בעלמא, וטעמא מאי תקינו מקושר?
אתרא דכהני הוה והוו קפדי טובא ומגרשי נשייהו, תקינו להו רבנן מקושר, דאדהכי והכי מיתבא דעתייהו.
עד שיתיר עצמו למיתה מנלן?

אמר רבא:
איתימא חזקיה: אמר קרא: יומת המת עד שיתיר עצמו למיתה.

יומת המת -
חי הוא וקראו מת?!
אלא מכאן לרשעים שאפילו בחייהן קרויין מתים.
וכן הוא אומר: ואתה חלל רשע, אבל הצדיקים אפילו במיתתן קרויין חיים, שנאמר: ובניהו בן יהוידע בן איש חי.
וכן הוא אומר: כי החיים יודעים שימותו וכו'.

לא יומת על פי עד אחד -
אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב:
מנין לעדות מיוחדת שהיא פסולה?
דכתיב: לא יומת על פי עד אחד, מאי עד אחד?
אילימא עד אחד ממש מרישא שמעת מינה: על פי שנים עדים, אלא מאי אחד?
אחד אחד.

תניא: נמי הכי: לא יומת על פי עד אחד להביא שנים שרואין אותו אחד מחלון זה ואחד מחלון זה, ואין רואין זה את זה שאין מצטרפין. ולא עוד, אלא אפילו שנים בזה אחר זה מחלון אחד אין מצטרפין.

א"ל רב פפא לאביי:
השתא ומה אחד מחלון זה [ואחד מחלון זה] דהאי חזי כולו מעשה והאי חזי כלו מעשה לא מצטרפי, בזה אחר זה דהאי חזי פלגא דמעשה והאי חזי פלגא דמעשה מיבעיא?
א"ל: לא נצרכא, אלא לבועל את הערוה.

אמר שמואל:
נקטעה יד העדים - פטור, מאי טעמא?
דבעינן: יד העדים תהיה בו בראשונה וליכא, אלא מעתה עדין גדמין דמעיקרא הכי נמי דפסילי, שאני התם דאמר קרא: יד העדים שהיתה כבר.
ומי בעינן קרא כדכתיב: והתניא: מות יומת המכה רוצח הוא, אין לי אלא מיתה הכתובה בו וכו', שאני התם דכתיב: מות יומת המכה, וליגמר מיניה, משום דהוי רוצח וגואל הדם שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין. [רוצח הא דאמרן, גואל הדם מאי היא]?

דתניא: גואל הדם הוא ימית את הרוצח - מצוה בגואל הדם.
ומנין שאם אין לו גואל הדם שבית דין מעמידין לו גואל הדם?
תלמוד לומר: בפגעו בו מכל מקום.
ומי לא בעינן קרא כדכתיב: והתנן: היה אחד מהם גדם או אלם וכו' אינו נעשה בן סורר ומורה, מאי לאו דבעינן קרא כדכתיב: שאני התם דכולו קרא יתירא הוא.
תא שמע: אין לה רחוב אין עושין עיר הנדחת וכו' (כדלעיל) עד כאן לא פליגי, אלא דמר סבר: רחוב דמעיקרא בעינן.
ומר סבר: רחוב דהשתא, דכולי עלמא בעו קרא כדכתיב. תנאי היא, דתניא: אין לו בהן יד וכו'.

ובערת הרע מקרבך -
אמר רבא:
ההורג את הטרפה – פטור.
וטרפה שהרג בפני בית דין – חייב.
שלא בפני בית דין - פטור.
בפני בית דין - חייב, דכתיב: ובערת הרע מקרבך.
שלא בפני בית דין - פטור, דהווה ליה עדות שאי אתה יכול להזימה.

ואמר רבא:
שור טרפה שהרג – חייב.
שור של אדם טרפה שהרג - (חייב) [פטור].

(רב ששת בריה דרב אידי אמר:
שור של אדם טרפה שהרג - פטור) דאמר קרא: השור יסקל וגם בעליו יומת, כל היכא דקרינן ביה: וגם בעליו יומת קרינן ביה: השור יסקל, וכל היכא דלא קרינן ביה: וגם בעליו יומת לא קרינן ביה: השור יסקל.

רב אשי אמר:
אפילו שור טרפה נמי שהרג - פטור, כיון דאילו בעלים הוו פטירי, שור נמי פטור:

סימן תתקי

כי יפלא ממך דבר למשפט -
שלשה בתי דינין היו שם:
אחד יושב על פתח הר הבית,
ואחד יושב על פתח העזרה,
ואחד יושב בלשכת הגזית,
באין לזה שעל פתח הר הבית, ואומר: כך דרשתי וכך דרשו חברי, כך למדתי וכך למדו (חכמים) [חברי], אם שמעו - אמרו להם, ואם לאו - באין להן לאותן שעל פתח העזרה, ואומר: כך דרשתי וכו', ואם לאו - אלו ואלו באין לבית דין הגדול שבלשכת הגזית, שמשם תורה יוצאה לכל ישראל, שנאמר: מן המקום ההוא אשר יבחר ה'.
חזר לעירו ושנה ולימד כדרך שהוא למד - פטור, ואם הורה לעשות – חייב, שנאמר: והאיש אשר יעשה בזדון וגו'.

תנו רבנן:
כי יפלא ממך דבר -
במופלא שבבית דין הכתוב מדבר.
ממך - זה יועץ.
וכן הוא אומר: ממך יצא חושב על ה' רעה יועץ בליעל.
דבר - זה הלכה,
למשפט - זה הדין.

בין דם לדם -
בין דם נדה לדם זיבה לדם לידה.

בין דין לדין -
בין דיני ממונות לדיני נפשות לדיני מכות.

בין נגע לנגע -
בין נגעי אדם לנגעי בתים לנגעי בגדים.

דברי - אלו הערכין והחרמין וההקדשות.
ריבות - זו השקאת סוטה ועריפת עגלה וטהרת מצורע.
בשעריך - זו לקט שכחה ופאה.
וקמת - מבית דין.
ועלית - מלמד שבית המקדש גבוה מארץ ישראל, וא"י גבוהה משאר ארצות.
בשלמא בית המקדש גבוה מא"י, דכתיב: וקמת ועלית, אלא א"י גבוה מכל הארצות מנלן? דכתיב: לכן הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה וגו'.

תנו רבנן:
[זקן ממרא] אינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, דברי ר' מאיר.

רבי יהודה אומר:
(כל) [על] דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים.

ר' שמעון אומר:
אפילו דקדוק אחד.
מאי טעמא דר' מאיר?
גמר דבר דבר, כתיב הכא: כי יפלא ממך דבר
וכתיב התם: ונעלם דבר מעיני הקהל,
מה להלן דבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת,
אף כאן וכו'.

ורבי יהודה, על פי התורה אשר יורוך עד דאיכא תורה ויורוך.
ורבי שמעון, אשר יגידו לך אפילו כל דהו.

אמר רבי יאשיה:
שלשה דברים סח לי זעירא מאנשי ירושלים:
בעל שמחל על קנויו - קנויו מחול.
בן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו - מוחלין לו.
זקן ממרא שרצו בית דין למחול לו - מוחלין לו.
וכשבאתי אצל חברי שבדרום על שנים הודו לי ועל זקן ממרא לא הודו לי, כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל.

תניא אמר רבי יוסי:
בתחלה לא היה מחלוקת בישראל אלא בית דין של שבעים ואחד היו יושבין בלשכת הגזית ושני בתי דינין של עשרים ושלשה אחד היה יושב על פתח הר הבית ואחד על פתח העזרה, ושאר בתי דינין יושבין בכל עיירות ישראל.
הוצרך לשאול שואל מבתי דינין שבעירו, אם שמעו – מוטב, ואם לאו - באין לזה שסמוך לעירו, אם שמעו – מוטב, ואם לאו - באין לזה שעל פתח הר הבית וכו', ואם לאו - אלו ואלו באין לזה שבלשכת הגזית, ששם סנהדרין יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים ובשבתות ובימים טובים יושבין בחיל.
נשאלה שאלה לפניהן, אם שמעו - אומרים להן, ואם לאו - עומדין למנין, רבו המטמאין - טמא רבו המטהרין – טהור.
משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבו מחלוקות בישראל ונעשית תורה כשתי תורות, משם שולחין וכותבין בכל המקומות כל מי שהוא חכם ועניו ושפל ברך ודעת הבריות נוחה הימנו יהא דיין בעירו, משם מעלין אותו [להר הבית, משם לעזרה, משם] ללשכת הגזית. מצאו [זקן ממרא] אבית פאגי והמרה עליהן (כגון שיצאו למדוד הָעֶגְלָה או להוסיף על העיר ועל העזרות), יכול תהא המראתו המראה?
תלמוד לומר: וקמת ועלית מלמד שהמקום גורם.

דרש רבא:
מאי דכתיב: וילך (דוד) [הוא] ושמואל וישבו בניות וגו' ברמה, וכי מה ענין ניות אצל רמה?
אלא שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם.
אמרי: כתיב: וקמת ועלית אל המקום, מלמד שבית המקדש גבוה מארץ ישראל, וארץ ישראל גבוה מכל הארצות. לא הוו ידעי דוכתיה היכא, אייתו ספר יהושע, בכולהו שבטים כתיב: וירד הגבול ותאר הגבול, ובשבט בנימין ועלה הגבול כתיב, ותאר הגבול לא כתיב, אמרי: שמע מינה הכא הוא מקומו, סבור למיבנה בעין עיטם דמדלי, אמרי: ניתתי ביה פורתא, כדכתיב: ובין כתפיו שכן.

ואית דאמרי:
גמירי דסנהדרין בחלקו של יהודה ושכינה בחלקו של בנימין, וסברי אי בנינן לה התם איתפליג ליה טובא, אמרי: מוטב דליתתיה ביה פורתא, שנאמר: חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן,
ועל דבר זה נתקנא דואג, דכתיב: כי קנאת ביתך אכלתני.
וכתיב: שיר המעלות זכור ה' לדוד וגו'.
הנה שמענוה באפרתה - זה יהושע דקא אתי מאפרים.
מצאנוה בשדי יער - זה בנימן, כדכתיב: בנימין זאב יטרף.

סימן תתקיא

ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם -
וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל השופט שלא יהיה בימיו?
אלא ללמדך שאפילו קל שבקלים כיון שנתמנה פרנס על הצבור, הרי הוא (כשר) כאביר שבאבירים.
ואומר: אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה.
ובאת - לרבות בית דין שביבנה.
אל הכהנים הלוים - מצוה בבית דין שיהו בו כהנים ולוים.
יוכל מצוה ואם אין בו יהא פסול?
תלמוד לומר: ואל השופט אף על פי שאין בו כהנים ולוים כשר.

ודרשת והגידו לך את דבר המשפט -
אלו דקדוקי משפט.

ועשית על פי הדבר -
על הוראת בית דין הגדול שבירושלים חייבין מיתה, ואין חייבין מיתה על הוראת בית דין שביבנה.

על פי התורה אשר יורוך -
על דברי תורה חייבין מיתה ואין חייבין מיתה על דברי סופרים.

ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה -
זו מצות עשה.

לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך -
מצות לא תעשה.

ימין ושמאל -
אפילו מראין על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שמע להם.

לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך -
גדול כבור הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה [ואמאי?
לימא: אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'].

תרגמה רב (אשי) [בר שבא]:
בלאו דלא תסור, כל מילי דרבנן אלאו דלא תסור אסמכינהו ומשום כבודו שרו ליה רבנן, אבל לעבור על דברי תורה אמר רב:
המוצא כלאים בבגדו פושטו ואפילו בשוק, שנאמר: אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ה' -כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב.
תא שמע: והתעלמת - פעמים שאתה מתעלם, כיצד?
אם היה כהן והוא בבית הקברות וכו' אמאי לימא אין עצה, שאני התם דכתיב: והתעלמת. ונגמר מיניה, איסורא מממונא לא גמרינן.
תא שמע: ולאחותו מה תלמוד לומר?
הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו, ושמע שמת לו מת, יכול יחזור ויטמא?
תלמוד לומר: לאביו ולאמו לא יטמא.
יכול כשם שאין מיטמא להם כך אינו מיטמא למת מצוה?
תלמוד לומר: ולאחותו [לאחותו] הוא דאינו מיטמא, הא למת מצוה מיטמא. אמאי?
לימא: אין חכמה וגו'.
אני (הכא [התם] דכתיב: ולאחותו, וליגמר מיניה, שב ואל תעשה שאני).

רבינא הוה קאזיל אבתריה דמר בר רב אשי בשבתא דריגלא, איפסיק קרנא דחוטיה ולא אמר ליה ולא מידי, כי מטא לביתיה, אמר ליה: מהתם איפסיק.
אמר ליה: אי אמרת לי [מהתם] שדיתיה.
והאמר מר:
גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה.
תרגמה רב (אשי) [בר שבא] קמיה דרב כהנא:
בלאו דלא תסור,
ואית דאמרי:
מהתם אמר ליה, [וא"ל] מה דעתיך למישדייה
[והאמר מר]:
גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה.
והא תרגמה רב בר (רב אשי) [שבא] וכו', הכי נמי (במילי) [כרמלית] דרבנן הואי.

בעא מיניה רבא בר שילא מרב חסדא:
מהו להעלות אבנים המקורזלות אחריו לגג?
א"ל: גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה.
מי שהוציאוהו נכרים או רוח רעה אין לו אלא ארבע אמות, החזירוהו כאלו לא יצא.
בעו מיניה הוצרך לנקביו מהו?
א"ל: גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה, ואי פקח הוא עייל לתחומא, וכיון דעל על.
מאי מברך?
אשר קדשנו במצוותיו וציונו להדליק נר חנוכה, והיכן צונו?

רב אויא אמר:
מלא תסור.

רב נחמן בר יצחק אמר:
שאל אביך ויגדך.

והאיש אשר וגו' -
שמע מפי בית דין ומורה.

אשר יעשה - על מעשה הוא חייב ואינו חייב על הוראה.
בזדון - על זדון הוא חייב ואינו חייב על שגגה.

לבלתי שמוע -
ולא שומע מפי שומע. אלא הכהן העומד מגיד שאין שירות כשר אלא מעומד, הא אם ישב ועבד עבודתו פסולה.

או אל השופט -
זהו שאמרנו אע"פ שאין בו כהנים ולוים כשר.

ומת האיש -
סתם מיתה האמורה בתורה בחנק.
ההוא - ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה,

ובערת הרע מישראל -
בער עושי הרעות מישראל.

וכל העם ישמעו ויראו -
תנו רבנן:
אין ממיתים אותו אלא בבית הדין הגדול שבירושלים, ומשמרין אותו עד הרגל וממיתין אותו שנאמר: וכל (ישראל) [העם] ישמעו ויראו, דברי רבי עקיבא.

אמר ליה רבי יהודה:
וכי נאמר יראו וייראו והלא לא נאמר אלא ישמעו וייראו?
(אלא אין) [למה] מענין דינו של זה?!
אלא ממיתין אותו מיד וכותבין ושולחין בכל המקומות: איש פלוני בן איש פלוני נתחייב מיתה בבית דין.

תנו רבנן:
ד' צריכין הכרזה:
(מדיח) [המסית],
ובן סורר ומורה,
וזקן ממרא,
ועדים זוממין,
בכולהו כתיב: וכל העם [וכל ישראל].
ובעדים זוממין כתיב: והנשארים דלא כולי עלמא חזו לסהדותייהו.

סימן תתקיב

כי תבא אל הארץ -
עשה מצוה האמורה בענין שבשכרה תכנס לארץ.

אשר ה' אלהיך נותן לך -
בזכותך.

וירשתה וישבתה בה -
בשכר שתירש תשב.

תניא ר' יהודה אומר:
שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ:
להעמיד להם מלך,
ולהכרית זרעו של עמלק,
ולבנות להם בית הבחירה וכו'.
(כדכתוב ברמז רס"ח).

ואמרת אשימה עלי מלך -
ר' נהוראי אומר:
הרי זה דבר גנאי לישראל, שנאמר: כי לא אותך מאסו וגו'.

אמר ליה רבי יהודה:
והלא מצוה היא מן התורה לשאול להם מלך, שנאמר: שום תשים עליך מלך, ולמה נענשו בימי שמואל?
לפי שהקדימו על ידם.

ככל הגוים אשר סביבותינו -
רבי נהוראי אומר:
לא בקשו להם מלך אלא להעבירן לעבודת אלילים, שנאמר: והיינו גם אנחנו ככל הגוים וגו'.

שום תשים -
מת, מנה אחר תחתיו.
מלך - ולא מלכה

אשר יבחר ה' אלהיך בו -
על פי נביא.

מקרב - ולא מחוצה לארץ.
אחיך - ולא אחרים.

תשים עליך מלך -
והלא כבר נאמר: שום תשים עליך מלך ומה תלמוד לומר: תשים עליך מלך?!
שתהא אימתו עליך.

מכאן אמרו:

מלך אין רוכבים על סוסו ואין יושבין על כסאו ואין משתמשין בשרביטו ואין רואין אותו ערום ולא כשהוא מסתפר ולא בבית המרחץ.

סימן תתקיג

(דבר אחר:
שום) [מקרב אחיך] תשים עליך מלך -
זו מצות עשה.

לא תוכל לתת עליך איש נכרי -
זו מצות לא תעשה.

איש נכרי -
מכאן אמרו:
(אבל) [אין] ממנין אותו פרנס על הצבור.

אשר לא אחיך הוא -
כשהיה אגריפס מגיע לפסוק זה היה בוכה עד שזולגות עיניו דמעות, והיו כל ישראל אומרים לו: אגריפס אחינו אתה.

רבא אכשריה לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסיה דבבל, ואף על גב דאמר מר: שום תשים עליך כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך, האי כיון דאמו מישראל מקרב אחיך, קרינן ביה.

אמר רבא:
אבל גר דן את חברו דבר תורה, שנאמר:שום תשים עליך וגו' מקרב אחיך - עליך הוא דבעינן מקרב אחיך, אבל גר דן את חברו גר, ואם היתה אמו מישראל, דן אפילו ישראל.
ולענין חליצה, עד שיהא אביו ואמו מישראל, שנאמר: ונקרא שמו בישראל.

אמר רב אשי:
אפילו למאן דאמר נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול, מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול שנאמר: שום תשים עליך מלך - שתהא אימתו עליך.

אושפזיכניה דרב אדא בר אהבה גיורא הוה, הוו קא מנצו איהו ורב ביבי,
מר אמר: אנא (קאימנא במילי) [עבידנא שררותא] דמתא.
ומר אמר: אנא (קאימנא במלי) [עבידנא שררותא] דמתא.
אתו לקמיה דרב יוסף,
אמר להו: תנינא: שום תשים עליך כל משימות שאתה משים עליך לא יהו אלא מקרב אחיך,

אמר ליה רב אדא בר אהבה:
ואפילו אמו מישראל?
אמר ליה: אמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה.
הילכך רב ביבי דגברא רבה הוא, ליעיין במילי דשמיא ומר ליעיין במילי דמתא.

אמר אביי:
הילכך האי מאן דמשרי צורבא מרבנן באושפיזיכניה לישרי כרב אדא בר אהבה דידע למהפך ליה בזכותיה.

תנו רבנן:
מעבירין את המת לפני הכלה, וזה וזה לפני מלך ישראל.
אמרו עליו על אגריפס המלך שעבר מלפני הכלה ושבחוהו חכמים. [שבחוהו] מכלל דשפיר עבד.

והאמר רב אשי:
אפילו למאן דאמר נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, שנאמר: שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, התם פרשת דרכים הואי.

רבי יהודה אומר:
אם רצה לחלוץ ולייבם זכור לטוב, איני?

והאמר רב אשי:
אפילו למאן דאמר נשיא שמחל על כבודו וכו'?
מצוה שאני.
אגריפס המלך עמד וקבל וקרא עומד ושבחוהו חכמים, שבחוהו מכלל דשפיר עבד.
והאמר רב אשי וכו', מצוה שאני, וכשהגיע ללא תוכל לתת עליך וגו' זלגו עיניו דמעות,
א"ל: אל תתירא אחינו אתה.

תנא משמיה דרבי נתן:
באותה שעה נתחייבו שונאי ישראל כליה שחנפו לו לאגריפס.
הורדוס עבדא דבית חשמונאי הוה וכו', יומא חד שמעיה לבת קלא דהות אמרה: כל עבדא דמריד האידנא מצלח, קם מרד אזל קטלינהו לכל מרותיה וכו'
אמר: מאן דריש: מקרב אחיך תשים עליך מלך?
רבנן, קם קטלינהו ושבקיה לבבא בן בוטא למיסב עצה מינה, אהדר ליה כלילא דיילי ונקרינהו לעיניה, [יומא חד] אזלו יתיב קמיה,
א"ל: חזי מר האי עבדא בישא דקטל רבוותיה.
א"ל: ומאי אעביד ליה?
אמר ליה: ללטייה מר.
אמר ליה: כתיב: גם במדעך מלך אל תקלל,
[א"ל]: האי מלך הוא?
האי הדיוט הוא!
א"ל: ולא יהא אלא עשיר וכתיב: ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר.
(אמר ליה): [ולא יהא אלא נשיא], וכתיב: ונשיא בעמך לא תאור,
[אמר ליה] בעושה מעשה עמך.
א"ל: מסתפינא ממלכותא,
א"ל: אנא ואת השתא מיהת יתבינן.
אמר ליה: כתיב כי עוף השמים יוליך את הקול וגו',
אמר ליה: אי הוה ידענא דצניעתו כולי האי לא הוה קטילנא להו, השתא מאי תקנתיה דההוא גברא?
אמר ליה: הוא כבה נרו של עולם ילך ויעסוק באורו של עולם זה בית המקדש, שנאמר: והלכו גוים לאורך.

איכא דאמרי:
הכי אמר ליה: אותו האיש סימא עינו של עולם רבנן, דכתיב: והיה אם מעיני העדה ילך ויעסוק בעינו של עולם בית המקדש, דכתיב: הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם מחמד עיניכם.
א"ל: מסתפינא ממלכותא.
אמר ליה: שדר שליחא דאזל שתא ומתאחר שתא עד דהדר ואתי הוי שתא, אדהכי והכי סתרת ובניית, עבד הכי, שלחו ליה אי לא סתרת לא תסתור, ואי סתרת לא תיבני, ואי סתרת ובנית עבדא בישא בתר דעבדין מתמלכין. אם זיינך עלך ספרך כאן, לא רכא ולא בר רכא את הורדוס עבדא קלניא מעביד, מנלן דהאי רכא לישנא דמלכותא הוא?
דכתיב: אנכי היום רך ומשוח מלך.
ואי בעית אימא מהכא: ויקראו לפניו אברך. במאי בנייהו?
באבני שישא ומרמרא.

איכא דאמרי:
באבני כוחלא שישא ומרמרא, אפיק שפא ועייל שפא כי היכי דליקבל סידא, סבר למשעייה בדהבא.

אמרו ליה רבנן:
שבקיה דהכי שפיר טפי דמיחזי כי אידוותא דימא.

תנו רבנן:
לא ירבה לו סוסים -
יכול אפילו כדי רכבו ופרשיו?
תלמוד לומר: לו, לו אינו מרבה אבל מרבה הוא כדי רכבו ופרשיו, הא מה אני מקיים סוסים? סוסים בטלנין.
מנין אפילו סוס אחד והוא בטל שהוא בלא ירבה?
תלמוד לומר: למען הרבות סוס.
וכי מאחר דאפילו סוס אחד והוא בטל קאי בלאו לא ירבה.
סוסים למה לי?
לעבור על לא תעשה כל סוס וסוס.
טעמא דכתב רחמנא לו, הא לא כתב רחמנא לו הוה אמינא אפילו כדי רכבו ופרשיו נמי לא, לא צריכא לאפושי.

וה' אמר לכם -
והיכן אמר?
כי כאשר ראיתם את מצרים לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם (כתוב ברמז ר"ז וברמז רל"ג).

תנו רבנן:

מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו, מי שלא ראה ירושלים בתפארתה לא ראה כרך נחמד מעולם, מי שלא ראה בית המקדש בבנינו לא ראה בנין מפואר מעולם.

אמר אביי ואיתימא רב חסדא:
זה בנין של הורדוס.

תניא: אמר ר' יהודה:
מי שלא ראה דיופלוסטין של אלכסנדריא של מצרים לא ראה בכבודן של ישראל (מעולם), אמרו: כמין בסילקי גדולה היתה סטיו לפנים מסטיו, פעמים שהיו שם ששים רבוא על ששים רבוא כפלים כיוצאי מצרים, והיו שם שבעים ואחד קתדראות של זהב כנגד שבעים ואחד זקנים, וכל אחת ואחת אינה פחותה מעשרים (וחמשה דינרי זהב) [ואחד ככרי זהב] ובימה של עץ באמצעיתה וחזן הכנסת עומד עליה והסודר בידו, וכיון שהגיע לענות אמן הלה מניף בסודר וכל העם עונין אמן, ולא היו יושבין מעורבבים אלא זהבין בפניו עצמן וכספין בפני עצמן [ונפחין בפני עצמן] וטרסיים בפני עצמן וגרדיים בפני עצמן, וכשעני נכנס לשם היה מכיר בעלי אומנותו ונפנה לשם, ומשם היה פרנסתו, וכולהו קטלינהו אלכסנדרוס מוקדון, ומאי טעמא איענוש?
משום דעברי אהאי קרא: לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד ואינהו הדור.

אתא אשכחינהו דהוו קרו: ישא ה' עליך גוי מרחוק כאשר ידאה הנשר, אמר: מכדי ההוא גברא דבעא למיתי בעשרה יומי דליא זיקא ואתא ספינתיה בחמשה יומי, קם עלייהו וקטלינהו.
מנין שאפילו סוס אחד והוא בטל כדאי הוא שיחזיר את העם למצרים?
תלמוד לומר: רק.
והלא דברים קל וחומר: ומה (מצוה) [מצרים] שהברית כרותה עליה עבירה מחזירתו לשם, שאר ארצות שאין הברית כרותה עליהן על אחת כמה וכמה.

תנו רבנן:
אלמנה בין שהיא עניה ובין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה, שנאמר: לא תחבול בגד אלמנה, דברי רבי יהודה.

רבי שמעון אומר:
עשירה ממשכנין אותה עניה אין ממשכנין אותה, שאם אתה אומר ממשכנין אותה משכנה אתה חייב לחזירה לה ומתוך שאתה מחזיר לה אתה משיאה שם רע בשכנותיה.

למימרא דרבי יהודה, לא דריש טעמא דקרא
ורבי שמעון, דריש טעמא דקרא, והא איפכא שמעינן להו, דתנן: ולא ירבה לו נשים (אלא י"ח).

רבי יהודה אומר:
מרבה הוא לו ובלבד שלא יהו מסירות את לבו.

ורבי שמעון אומר:
אפילו אחת ומסירה את לבו לא ישאנה, א"כ מה תלמוד לומר: ולא ירבה לו נשים?
אפילו כאביגיל, בעלמא לא דריש רבי יהודה טעמא דקרא ושאני הכא דמפרש טעמא.
מה טעם לא ירבה לו נשים?
משום דלא יסור (את) לבבו.

ורבי שמעון, בעלמא דריש טעמא דקרא, הכא לכתוב רחמנא לא ירבה ולשתוק, ולא יסור (את) [ללבו למה לי?
דאפילו אחת ומסירה את לבו לא ישאנה.

תנו רבנן:
וכסף לא ירבה לו -
יכול אפילו כדי ליתן (לאכסניא) [אספניא]?
תלמוד לומר: לו, לו אינו מרבה אבל מרבה הוא כדי ליתן (לאכסניא) [אספניא].
טעמא דכתב רחמנא לו, הא לא כתב רחמנא לו הווה אמינא אפילו כדי ליתן (לאכסניא) [אספניא] נמי לא, צריכא להרוחה.
והשתא דאמרת לו לדרשא, לא ירבה לו נשים מאי דרשת ביה?
למעוטי הדיוטות.

אמר רבי יצחק:
מפני מה לא נתגלו טעמי תורה?
שהרי שתי מקראות נתגלה טעמן ונכשל בהן גדול העולם, שנאמר: לא ירבה לו נשים.
אמר שלמה: אני ארבה ולא אסור, וכתיב ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו.
וכתיב לא ירבה לו סוסים ולא ישיב.
אמר שלמה: אני ארבה ולא אשיב. וכתיב (ותעל) [ותצא] מרכבה ממצרים בשש מאות.
מרבה לו כדי ליתן (לאכסניא) [אספניא]
וכן עשה דוד, שנאמר: (ואני) [והנה] בעניי הכינותי לבית ה', אבל שלמה עשה כענין שנאמר: ויתן המלך את הכסף בירושלים כאבנים.

סימן תתקיד

והיה כשבתו על כסא ממלכתו -
אם עושה הוא כל האמור בענין - כדאי הוא שישב על כסא ממלכתו.

אמר רבא:
אע"פ שהניחו לו לאדם ספר תורה מצוה לכתוב משלו, שנאמר: ועתה כתבו לכם את השירה הזאת.

איתיביה אביי:
וכותב לו ספר תורה לשמו שלא יתנאה בשל אבותיו, מלך אִין הדיוט לא, לא צריכא לשתי תורות, כדתניא: וכתב לו את משנה התורה, כותב לשמו שתי תורות:
אחת שהיא יוצאת ונכנסת עמו,
ואחת שמונחת לו בבית גנזיו,
אותה שנכנסת ויוצאה עמו - עושה אותה כמין קמיע ותולה בזרועו, שנאמר: שויתי ה' לנגדי תמיד, ואינו נכנס בה לא לבית המרחץ ולא לבית הכסא, שנאמר: והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו וגו' מקום הראוי לקרות בו.

את משנה התורה -
אמר מר זוטרא ואיתימא מר עוקבא:
בתחלה נתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש, חזרה ונתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמית, בררו להן ישראל כתב אשורית ולשון הקודש כו.

וכתב לו את משנה התורה -
כתב הראוי להשתנות, ולמה נקרא שמו אשורית?
שעלה עמהן מאשור.

רבי אומר:
בכתב זה נתנה תורה לישראל, כיון שחטאו נהפך להן לרועץ, כיון שחזרו בהן החזירו להן שנאמר: שובו לבצרון אסירי התקוה,
ולמה נקרא שמה אשורית?
שמאושרת בכתב.

רבי שמעון אומר משום רבי אלעזר בן פרטא שאמר משום רבי אלעזר המודעי:
כתב זה לא נשתנה כל עיקר, שנאמר: ווי העמודים - מה עמודים לא נשתנו אף ווי"ן לא נשתנו, ואומר: ואל היהודים ככתבם וכלשונם - מה לשונם לא נשתנה אף כתבם לא נשתנה.
אלא מה אני מקיים: את משנה התורה?
לשתי תורות: אחת יוצאה עמו וכו' (כדלעיל):

סימן תתקטו

וכתב לו -
לשמו שלא (יהא נאות) [יתנאה] בשל אבותיו.

משנה התורה -
אין לי אלא משנה תורה, שאר דברי תורה מנין?
תלמוד לומר: לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשותם.
אם כן למה נאמר: משנה התורה?
שעתידה להשתנות.

אחרים אומרים:
אין קורין ביום הקהל אלא משנה תורה בלבד.
על ספר ולא על לוח ולא על הנייר אלא על המגילה, שנאמר: על ספר מלפני הכהנים הלוים.

והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו -
מכאן אמרו:
כשמלך יוצא למלחמה הוא עמו,
נכנס הוא עמו,
יושב בדין הוא אצלו,
מיסב והוא כנגדו.

ימי חייו -
הימים.

כל ימי חייו -
הלילות.

למען ילמד ליראה את ה' אלהיו -
מלמד (שהמורא) [שהראיה] מביא לידי מקרא,
מקרא מביא לידי תרגום,
תרגום מביא לידי משנה,
משנה מביא לידי תלמוד,
תלמוד מביא לידי מעשה.,
מעשה מביא לידי יראה.
לפי שמצינו ששוה הדיוט למלך בדברי תורה, יכול ישוה לו לדברים אחרים?
תלמוד לומר: לשמור את כל דברי התורה הזאת, לדברי תורה שוה לו ואין שוה לו לדברים אחרים.

מכאן אמרו:

מלך פורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו, להרחיב לו סרטיאות ואין ממחין בידו.
דרך המלך אין לה שעור וכל העם בוזזין ונותנין לפניו, והוא נוטל חלק בראש.

לבלתי רום לבבו מאחיו -
ולא משל הקדש.

ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל למען יאריך ימים על ממלכתו -
אם עושה מה שכתוב בענין - כדאי הוא שיאריך ימים על ממלכתו.

הוא ובניו -
שאם הוא מת בנו עומד תחתיו, ואין לי אלא זה בלבד, ומנין לכל פרנסי ישראל שבניהן עומדין תחתיהן?
תלמוד לומר: בקרב ישראל, כל שהוא בקרב ישראל בנו עומד תחתיו.

רבי חנינא בן גמליאל אומר:
הרי הוא אומר: וגם אשר לא שאלת נתתי לך גם עושר גם כבוד, על מה שלא התניתי בתורה ליתן נתתי לך, על מה שהתניתי ליתן לא נתתי לך, אלא אם כן עשית.
וכן הוא אומר: ואתה אם תלך בדרכי וגו'.