ילקוט שמעוני, דברים פרק יח
המשך סימן תתקטו
לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי -
מכלל שנאמר: ושרת בשם ה' אלהיו אין לי אלא תמימין, בעלי מומין מנין?
תלמוד לומר: כל שבט לוי.
חלק - זו ביזה.
ונחלה - זו נחלת הארץ.
אשי ה' - אלו קדשי מקדש.
קדשי הגבול מנין?
[תלמוד לומר:] ונחלתו יאכלון.
ונחלתו - זו נחלת שלשה.
לא יהיה לו בקרב אחיו -
זו נחלת חמשה.
ה' הוא נחלתו כאשר דבר לו -
להגיד מה גרם.
וזה יהיה משפט הכהנים -
בכל מתנות כהונה אין כתיב בהן דין אלא בזרוע והלחיים והקיבה, ומאימתי ניתנו?
הוי אומר: משעמד פנחס וקנא.
דבר אחר:
וזה יהיה משפט הכהנים -
זה שאמר הכתוב: יראו את ה' קדושיו וגו'.
משל לעשיר שהיו לו בנים, למד לכל אחד ואחד אומנות, בחר לאחר שיהא משמשו ולא למדו אומנות, א"ל: לכל חברי נתת אומנות ולי אין אתה מלמד אומנות?!
א"ל: דייך שאתה אוכל שיורי שלחני.
כך אמרו לוים וכהנים למשה: לכל השבטים נתת חלק בארץ ולנו לא נתת?!
א"ל: דייכם שאתם אוכלין שיורי מי שאמר והיה העולם, והנותרת (מן המנחה) [ממנה] יאכלו אהרן ובניו.
פרשה זו סמוכה לפרשת המלך, ללמדך שאם אין מלך אין כהן ואם אין כהן אין מלך.
וכן אתה מוצא בכל מקום הן סמוכין זה לזה, שנאמר: וינאץ בזעם אפו מלך וכהן,
ואומר: (וימליכו שלמה ואת צדוק משחו לכהן עליהם),
[וימליכו שנית לשלמה בן דוד וימשחו לה' לנגיד ולצדוק הכהן].
וכן הוא אומר: ראשך עליך ככרמל וגו'.
(דבר אחר:)
לא יהיה לכהנים הלוים -
בארבעה ועשרים מקומות נקראו כהנים לוים, צפה משה ברוח הקדש שעזרא עולה מבבל לירושלים והוא מבקש לוים שיאמרו שירה ולא ימצאם, שנאמר: ומבני לוי לא מצאתי שם, והוא מעמיד כהנים ואומרים שירה.
אמרו לו: מדעתך עשית כך?
א"ל: משה למדני לא יהיה וגו'.
אשי ה' ונחלתו יאכלון -
משל לנזיר ושכור שנקראו לבית המשתה, היו מוזגים לנזיר יין והוא נוטל את הכוס ומרחיקו ונותנו לשכור ושותה אותו.
כך ריח הקרבנות עולין למעלה ריח ניחוח והאש אוכלת את הקרבנות ומשיור האש הכהנים אוכלים.
ונחלה לא יהיה לו -
משל לאב בית דין שהיו לו בנים הרבה והיו כולן עמי הארץ ובנו הגדול בן תורה. כתב לכל אחד ואחד חלקו חוץ מבנו הגדול, אמר: לכל אחד ואחד נתת חלק ולי אין אתה כותב?!
א"ל: דייך תפוש את לכל מקומי.
כך אמר שבט לוי לפני הקב"ה: לכל השבטים כתבת מתנה ולנו אי אתה כותב?!
א"ל: דייכם שאתם יורשים את חלקי, כמה שנאמר: ונחלה לא יהיה לו וגו'.
אמר רב חסדא:
המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם, מאי טעמא?
איבעית אימא משום דכתיב: זה.
ואיבעית אימא משום דהוה ליה ממון שאין לו תובעין.
מיתיבי: וזה יהיה משפט הכהנים, מלמד שהמתנות דין, למאי הילכתא?
לאו להוציאן בדייינין, לא לחלקן בדיינין.
דאמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יוחנן:
מנין שאין נותנין מתנות לכהן עם הארץ?
שנאמר: ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת לכהנים וללוים למען יחזקו בתורת ה' - כל המחזיק בתורת ה' - יש לו מנת, ושאינו מחזיק בתורת ה' - אין לו מנת.
תא שמע: רבי יהודה בן בתירא אומר:
משפט מלמד שהמתנות דין.
יכול אפילו חזה ושוק דין?
תלמוד לומר: זה, למאי?
אילימא לחלקן בדיינין, אטו חזה ושוק לאו לדיינין מיחלקו?
אלא לאו להוציא בדיינין, הכא במאי עסקינן?
דאתו לידיה.
אי הכי מאי למימרא?
דאתי לידיה בטבלייהו, וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין.
דרש רבא:
מאת העם -
ולא מאת הכהנים.
כשהוא אומר: מאת זובחי הזבח אפילו כהן טַבָּח במשמע.
זקני דרום אמרו:
כהן טבח שתים ושלש שבתות פטור מן המתנות, מכאן ואילך חייב, והני מילי דלא קבע מסחתא, אבל קבע מסחתא חייב.
אמר רב חסדא:
האי (טבחא) כהנא דלא מפרש מתנתא ליהוי בשמתא דה' אלהי ישראל.
אם שור אם שה -
תנו רבנן:
הזרוע והלחיים והקיבה נוהגים בכלאים ובכוי.
רבי אליעזר אומר:
כלאים הבא מן העז ומן הרחל - חייב במתנות.
מן הצביה - פטור מן המתנות.
מכדי קיימא לן דלענין כסוי הדם ומתנות לא משכחת לה אלא בצבי הבא על התישה.
ובין לרבי אליעזר ובין לרבנן מספקא להו אי חוששין לזרע האב אי אין חוששין, ובשה ולא מקצת שה קמיפלגי,
מר סבר: שה ולא מקצת שה,
ומר סבר: שה ואפילו מקצת שה,
בשלמא ר' אליעזר, דפטר קסבר שה ולא מקצת שה,
אלא לרבנן, נהי נמי דקסברי שה ואפילו מקצת שה פלגא לישקול ואידך פלגא לימא ליה אייתי ראיה דאין חוששין לזרע האב ושקול.
אמר רב הונא בר חייא:
מאי חייב נמי חייב בחצי מתנות.
כי אתא רבין א"ר יוחנן:
כוי לרבנן חייב בכולהו מתנות.
דתניא: שור מה תלמוד לומר: אם שור?
לרבות את הכלאים.
שה מה תלמוד לומר: אם שֶׂה?
לרבות את הכוי.
ורבי אליעזר, האי אם שה מאי עביד ליה?
מיבעי ליה לחלק,
ורבנן, חלק מנא להו?
מאת זובחי הזבח.
ורבי אליעזר, מיבעי ליה לכדרבא.
דאמר רבא
הדין עם הטבח, שנאמר: ונתן לכהן הזרוע.
כי אתא עולא יהיב מתנתא לכהנתא, אלמא קסבר עולא כהן ואפילו כהנת,
איתיביה רבא:
מנחת כהנת נאכלת מנחת כהן אינה נאכלת, ואי אמרת כהן ואפילו כהנת, והכתיב: וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל?
אמר רבי:
אהרן ובניו כתובין בפרשה.
דבי ר' ישמעאל תנא:
לכהן ולא כהנת, וילמוד סתום מן המפורש.
דבי ר' אליעזר בן יעקב תנא:
כהן ואפילו כהנת הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות.
רב כהנא אכיל בשביל אשתו וכו', [והילכתא כוותיה דעולא].
ההוא ליואה דהוה חטיף מתנתא אתו אמרי ליה לרב, אמר: לא מיסתייא דלא שקלינן מיניה אלא מיחטיף נמי חטיף,
ורב, אי איקרי עם מישקל נמי לשקול מינייהו, ואי לא איקרי עם רחמנא פטריה,
רב מספקא ליה אי מיקרי עִם אי לא איקרי עִם, תנאי היא.
דתניא: וכפר את מקדש הקדש - זה לפני ולפנים וכו' עד יכפר אלו הלוים.
ותניא אידך: יכפר אלו עבדים.
מאי לאו בהא מקיפלגי?
מר סבר: איקרי עִם,
ומר סבר: לא איקרי עִם.
ורב מספקי ליה אי כהאי תנא אי כהאי תנא.
אמר רב חסדא:
מתנות כהונה אינן נאכלות אלא צלי ואינן נאכלות אלא בחרדל, מאי טעמא?
אמר קרא למשחה - לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים.
אמר רב חסדא:
מתנות כהונה זרוע לאחד וקיבה לאחד לחיים לשנים, איני?
והא כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר:
במערבא פלגינן להן גרמי גרמי?
התם בדתורא.
איזהו זרוע?
מן הפרק של ארכובה עד כף של יד והוא של נזיר וכנגדו ברגל שוק.
רבי יהודה אומר:
שוק מן הפרק של ארכובה עד סובך של רגל.
איזהו לחי?
מהפרק של לחי עד פיקה של גרגרת.
תנו רבנן:
הזרוע - זה ימין, או אינו אלא של שמאל?
תלמוד לומר: הזרוע.
מאי תלמודא?
כדאמר רבא:
הירך - המיומנת שבירך, הכי נמי: הזרוע מיומן שבזרוע.
והלחיים למאי אתא?
לרבות צמר שבראש כבשים ושער שבזקן תישים.
והקבה למאי אתא?
(כדתניא): [להביא] חלב שעל גבי הקבה וחלב שבתוך הקבה.
דאמר ר' (יהודה) [יהושע]:
כהנים נהגו עין יפה ונתנוהו לבעלים, טעמא דנהגו הא לא נהגו דידהו נינהו.
דורשי חמורות היו אומרים:
הזרוע - כנגד היד.
וכן הוא אומר: ויקח רומח בידו.
ולחיים - כנגד תפלה.
וכן הוא אומר: ויעמד פנחס ויפלל.
קֵבָה – כמשמעה.
וכן הוא אומר ואת האשה אל קבתה.
ותנא: מייתי לה מהכא, דתניא: שוק הימין, אין לי אלא שוק הימין, זרוע המוקדשין מנין?
תלמוד לומר: תרומה.
זרוע חולין מנין?
תלמוד לומר: תתנו.
איזהו לחי?
מן הפרק של לחי ועד פיקחה של גרגרת.
והתניא: נוטלה ובית שחיטה עמה?
לא קשיא, הא ר' חנינא בן אנטיגנוס והא רבנן.
דתניא: מוגרמת פסולה.
העיד ר' חנינא בן אנטיגנוס על מוגרמת שהיא כשרה.
ואיבעית אימא הא והא רבנן, ולא קשיא מאי עמה?
עמה דבהמה.
אמר רבא:
בדיק לן רב יוסף: האי כהנא דחטיף מתנתא חבובי מחבב מצוה או זלזולי מזלזל במצוה, ופשיטנא ליה ונתן - ולא שיטול מעצמו.
אמר אביי:
מריש הוה אמינא: הבו לי מתנתא, אמינא חבובי קא מחבבנא במצוה, כיון דשמענא להא,
דתניא: רבי מאיר אומר:
חלקם שאלו בפיהם, מימר לא אמינא ואי יהבו לי שקילנא, כיון דשמענא להא דתניא: הצנועין מושכין את ידיהן, משקל נמי לא שקילנא, לבר ממעלי יומא דכפורי לאחזוקי נפשאי בכהנא. ולפרוס ידיה?
אנסי ליה עידניה.
אמר רב יוסף:
האי כהנא דאית ליה צורבא מרבנן בשבבותיה ודחיקה ליה מילתא, ליזכי ליה מתנתא ואף על גב דלא אתא לידיה.
הזרוע והלחיים והקבה -
נוהגין בחולין אבל לא במוקדשין.
שהיה בדין: ומה אם החולין שאין חייבין בחזה ושוק חייבין במתנות, קדשים שהן חייבין בחזה ושוק אינו דין שחייבין במתנות?
תלמוד לומר: ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו לחק עולם.
אין לו אלא מה שאמור בענין.
טעמא דכתב רחמנא אותם הא לאו הכי הוה אמינא ק דשים חייבין במתנות, איכא למיפרך מה לחולין שכן חייבין בבכורה, תיתי מזכרים, מה לזכרים שכן חייבין בראשית הגז, תיתי מתישים, מה לתישים שכן נכנסים לדיר להתעשר, תיתי מזקנים, מה לזקנים שכן נכנסין לדיר להתעשר, תיתי מלקוח ויתום, מה ללקוח ויתום שכן במינן נכנסין לדיר להתעשר, במינן קאמרת קדשים נמי במינן נכנסין לדיר להתעשר.
ויהיו חולין חייבין בחזה ושוק מקל וחומר:
ומה קדשים שאין חייבין במתנות חייבן בחזה ושוק, חולין שחייבין במתנות אינו דין שחייבין בחזה ושוק?
אמר קרא: וזה יהיה משפט הכהנים - זה אִין מידי אחרינא לא.
אלא טעמא דכתב רחמנא: וזה, הא לאו הכי הוה אמינא חולין חייבין בחזה ושוק, והא בעו תנופה, היכי לינפינהו אי אבראי לפני ה' כתיב, אי מגואי קא מעייל חולין לעזרה, הילכך לא אפשר, אלא זה למה לי?
לכדרב חסדא, דאמר רב חסדא:
המזיק מתנות כהונה או שאכלן - פטור מלשלם.
סימן תתקטז
וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם -
ולא מאת אחרים ומאת כהנים.
מאת זובחי הזבח -
פרט לטרפה.
מאת זובחי הזבח - אין לו אלא בשעת זביחה בלבד.
מכאן אמרו:
גר שנתגייר והיתה לו פרה, נשחטה עד שלא נתגייר - פטור, משנתגייר - חייב, ספק פטור והמוציא מחברו עליו הראיה.
אם שור אם שה -
לרבות כלאים.
אם שור אם שה - בין בארץ בין בחוץ לארץ.
והלא דין הוא: חייב כאן וחייב בראשית הגז, מה מצינו בראשית הגז?
נוהג בארץ ובחוצה בארץ, אף מתנות נוהגות בארץ ובחוצה לארץ.
או כלך לדרך זו:
חייב כאן וחייב בתרומת ראשית, מה תרומת ראשית אינו חייב אלא בארץ אף מתנות אין חייב אלא בארץ, נראה למי דומה?
דנין דבר שאין תלוי בארץ ובקדש [מִדָבָר שאין תלוי בארץ ובקדש] ואל תוכיח תרומת ראשית (הגז) שהיא תלויה בארץ ובקדש.
או כלך לדרך זו:
דנין דבר שנוהג בין במרובה בין במועט מדבר שנוהג בין במרובה בין במועט, ואל יוכיח ראשית הגז שאינו נוהג אלא במרובה.
תלמוד לומר: אם שור אם שה - בין בארץ בין בחו"ל.
ונתן לכהן -
לכהן עצמו,
הזרוע - זרוע של ימין,
והלחיים - זה לחי התחתון.
סימן תתקיז
ראשית דגנך -
מלמד שאין תורמין אלא מן המובחר, מה מצינו בשני מינין שבאילן אין תורמין מזה על זה, כך שני מינין שבתבואה ושבירק אין תורמין מזה על זה.
ראשית גז צאנך -
ראשית הגז נוהג בחולין אבל לא במוקדשין, אמר קרא: צאנך ולא של הקדש, אלא טעמא דאמר רחמנא צאנך?
הא לאו הכי הוה אמינא קדשים חייבים בראשית הגז, הא לאו בני גיזה נינהו, דכתיב: לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך.
אמר רבא:
במקדיש גיזה עצמה, סלקא דעתך אמינא לגזוז וליתיב ליה, אמר קרא: ראשית גז צאנך תתן לו, מי שאינו מחוסר אלא גיזה ונתינה, יצא זה שמחוסר גיזה ונתינה ופדיה, אלא צאנך למאי אתא?
לכדתניא: בהמת השותפין חייבת בראשית הגז.
ורבי אלעאי פוטר.
מאי טעמא דרבי אלעאי?
אמר קרא: צאנך ולא שותפות.
ורבנן, ההוא למעוטי שותפות נכרי.
ורבי אלעאי, תרווייהו נפקא: שותפות נכרי אמאי פטור?
דלא מיחדא ליה, לישראל נמי לא מיחדא ליה.
ורבנן, נכרי לאו בר חיובא הוא.
אמר רבא:
ומודה רבי אלעאי בתרומה אף על גב דכתיב: דגנך דידך אין דשותפות לא, כתב רחמנא: תרומתכם, אלא דגנך למה לי?
למעוטי שותפות נכרי.
אמר (רבינא) [ר' חנינא] מסורא:
ליתנהו להני כללי, דתניא: בהמת השותפין חייבת במתנות.
ורבי אלעאי, פוטר, מה טעם וכו' (כדלעיל),
נילוף נתינה נתינה מתרומה, אלא שמע מינה בתרומה נמי פוטר.
אי מה תרומה בארץ אִין בחוצה לארץ לא אף מתנות בארץ אִין בחוצה לארץ לא.
א"ר יוסף מִנַּהַרְבִּיל: אִין,
והא תניא: אמר רבי אלעאי:
מתנות אין נוהגות אלא בארץ וראשית הגז אין נוהגת אלא בארץ.
[מאי טעמא דרבי אלעאי?
אמר רבא:
יליף נתינה נתינה מתרומה, מה תרומה בארץ אִין בחוצה לארץ לא אף ראשית הגז.
אמר ליה אביי]:
אי מה תרומה טובלת אף ראשית הגז טובלת?
אמר ליה: אמר קרא: וראשית גז צאנך תתן לו אין לך בו אלא (ליתנו לו) [מראשיתו ואילך].
אמר רב נחמן בר יצחק:
האידנא נהוג עלמא כהני תלת סבי: כרבי אלעאי בראשית הגז דאינו נוהג אלא בארץ.
וכרבי יהודה, בדברי תורה, דאמר: אין דברי תורה מקבלים טומאה.
וכר' יאשיה בכלאים.
דתניא רבי יאשיה אומר:
[לעולם אינו חייב] עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד.
תניא ר' שמעון:
פוטר את הטרפה מראשית הגז כו',
מה טעם דר' שמעון?
יליף צאן צאן ממעשר מה מעשר טרפה לא, דכתיב: כל אשר יעבור תחת השבט פרט לטרפה שאינה עוברת, אף ראשית הגז וכו', ולילף צאן צאן מבכור מה בכור אפילו טרפה אף ראשית הגז?
מסתברא ממעשר הוה ליה למילף שכן זכרים טמאין במרובים מרחם אדם פשוט לפני הדיבור.
אדרבה מבכור הוה ליה למילף, שכן יתום שלקחו בשותפות נתנו בפני כהן בקדושה ובמכירה, והנך נפישין.
ואיבעית אימא פשוט מפשוט עדיף ליה.
חומר במתנות מראשית הגז שהמתנות נוהגין בבקר ובצאן במרובה ובמועט, וראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים ואינו נוהג אלא במרובה.
מנא הני מילי?
כדאמר ר' יוחנן בן לוי:
לעמוד לשרת -
דבר הראוי להיות שירות, הכי נמי דבר הראוי לשירות.
אלא גיזה גיזה למאי אתא?
לכדתנא דבי ר' ישמעאל:
כבשים שצמרן קשה פטורין מראשית הגז, שנאמר: ומגז כבשים יתחמם.
תני חדא הגוזז את העזים ושוטף את רחלים - פטור.
ותניא אידך: חייב. לא קשיא, הא רבנן הא רבי יוסי.
דתניא: ולקט קצירך לא תלקט ולא לקט קיטוף, שאין לקט אלא הבא מחמת קציר, דברי רבי יוסי.
ומודה ר' יוסי במידי דאורחיה.
דתניא: קציר אין לי אלא קציר, עוקר מנין?
תלמוד לומר: לקצור, תולש מנין?
תלמוד לומר: בקוצרכם.
וכמה הוא מרובה?
בית שמאי אומרים:
שתי רחלות שנאמר: יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן.
ובית הלל אומרים:
חמש שנאמר: חמש צאן עשויות.
ר' דוסא בן הרכינס אומר:
חמש רחלות גוזזות מנה [מנה ופרס] חייבות בראשית הגז.
וחכמים אומרים:
חמש רחלות גוזזות כל שהן.
בשלמא לבית שמאי תרתי נמי איקרו צאן.
אלא לבית הלל מה טעם?
אמר רב אשי:
עשויות - שמעשות את בעליהן ואומרות לו: קום עשה מצוה.
תניא ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו:
ארבע שנאמר: וארבע צאן תחת השה.
תניא אמר ר' ישמעאל ברבי יוסי:
אילו דבריהם דברי תורה ודברי דברי קבלה שומעין דבריהם, עכשיו שדבריהם דברי קבלה ודברי דברי תורה נראין דברי.
והאמר מר:
אין הכרעה שלישית מכרעת?
אמר ר' יוחנן:
מפי שמועה אמרה מפי חגי זכריה ומלאכי.
רבי דוסא בן הרכינס אומר:
וכו', וכמה כל שהן?
אמר רב:
מנה ופרס, ובלבד שיהו מחומשות.
ושמואל אמר:
ששים ונותן סלע לכהן.
רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן:
שש חמש לכהן ואחד לו.
עולא א"ר אלעזר: כל שהן.
תנן: כמה נותן לו?
[משקל חמש סלעים ביהודה שהן] עשר בגליל.
בשלמא לרב ור' יוחנן ניחא, אלא לשמואל ורבי אליעזר קשיא.
וליטעמך דרב מי ניחא והא רב ושמואל דאמרי:
ראשית הגז בששים?
הא איתמר עלה, דההיא דרב ושמואל בישראל שיש לו (צאן) [גיזין] הרבה עסקינן ומבקש ליתנן לכהן, דאמרי ליה כל חד וחד: לא תבצר לי מה' סלעים.
וכמה נותן לו?
משקל חמש סלעים ביהודה שהם עשר בגליל ומלובן כדי לעשות מהן בגד קטן, שנאמר: תתן לו - שיהא בו כדי נתינה.
תנא: לא שילבננו ויתננו לו, אלא (כל שאילו) שילבננו הכהן ויעמוד על ה' סלעים, כדי לעשות ממנו בגד קטן.
מנהני מילי?
אמר ר' יהושע בן לוי:
דאמר קרא: לעמוד לשרת דבר הראוי לשירות.
ומאי ניהו?
אבנט.
ואימא מעיל?
תפסת מרובה לא תפסת תפסת מועט תפסת.
ואימא כיפה של צמר, דתניא: כיפה של צמר היתה מונחת בראשו של כהן גדול ועליה ציץ נתון לקיים מה שנאמר: ושמת אותו על פתיל תכלת והיה על המצנפת, אמר קרא: הוא ובניו - דבר ששוה באהרן ובניו, אבנט נמי (הא) [לא] שוה.
הניחא למאן דאמר: אבנטו של כהן גדול [לא] זהו אבנטו של כהן הדיוט [שפיר],
אלא למאן דאמר (אֵין) זהו אבנטו של כהן הדיוט מאי איכא למימר?
שם אבנט בעלמא.
וראשית גז -
ולא ראשית השטף.
ראשית הגז -
פרט (לטרפה) [לתלישה].
ראשית הגז -
בין בארץ בין בחוצה לארץ.
צאנך -
ולא של אחרים.
מכאן אמרו:
הלוקח גז צאנו של נכרי - פטור [מראשית הגז].
לקח גז צאנו של חברו, אם שייר המוכר – חייב, ואם לאו - הלוקח חייב.
רבי עקיבא אומר:
ראשית הגז - שתים,
גז צאנך - ארבע,
תתן לו - הרי חמש.
האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומין ומדמי עצים, דברי ר' עקיבא.
ורבי יוחנן בן נורי אומר:
חייב, במה דברים אמורים?
במפריש תרומה והחמיצה, אבל מפריש תרומה חמץ דברי הכל אינה קדוש.
מנהני מילי?
אמר רב נחמן בר יצחק:
אמר קרא: תתן לו ולא לְאוּרוֹ.
רב הונא בר יהושע אמר:
אמר קרא: ראשית, ראשית ששיריה מותרין לישראל, יצתה זו שאין מותרין לישראל.
לעמוד לשרת - יושב מנלן?
אמר רבא אמר רב נחמן:
אמר קרא: לעמוד לשרת - לעמידה בחרתיו ולא לישיבה.
תנו רבנן:
לעמוד לשרת – מצוה.
כשהוא אומר: העומדים שם - שנה עליו הכתוב לעכב.
אמר ליה רבא לרב נחמן:
מכדי יושב כזר דמי ומיחל עבודה, אימא מה זר במיתה אף יושב במיתה, אלמה תניא: אבל ערל ואונן ויושב אינן במיתה אלא באזהרה?
משום דהוי מחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין,
ולמאן דאמר מלמדין, הוי שתוי יין שלשה ושלשה ודאי אין מלמדין.
עומד על גבי כלים על גבי בהמה על גבי רגל חבירו - פסול, מנלן?
דתנא דבי רבי ישמעאל:
הואיל ורצפה מקדשת וכלי שרת מקדשין, מה כלי שרת שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין כלי שרת אף רצפה. וצריכא.
דאי אשמועינן כלים דלאו מינא דבשר הוא אבל בהמה דמינא דבשר היא אימא לא,
ואי אשמעינן בהמה משום דלאו מינה דאדם הוא, אבל חבירו דאדם הוא אימא לא צריכא.
ר' יהושע בן לוי אמר:
לעמוד לשרת -
דבר הראוי להיות לשירות כו' (כדלעיל).
בנשיאות כפים אף בניו בנשיאות כפים.
וכתיב: כל הימים ואיתקש ברכה לשירות.
הוא ובניו כל הימים -
בין בארץ בין בחוצה לארץ.
וכי יבא הלוי -
יכול בבן לוי ודאי הכתוב מדבר?
תלמוד לומר: מאחד שעריך שלא נטלו שעריהן במקום אחד, יצאו לוים שנטלו שעריהן במקום אחד.
ושרת - בראוי לשירות, יצאו לוים שאין ראוין לשירות.
מכל ישראל אשר הוא גר שם -
בכל מקומות מושבותיהם.
ובא בכל אות נפשו -
מנין אתה אומר כהן בא ונושא כפיו במשמר שאינו שלו?
תלמוד לומר: ובא בכל אוות נפשו.
מנין אתה אומר כל המשמרות שוות בקרבנות הרגל?
תלמוד לומר: ובא בכל אוות נפשו, יכול לעולם?
תלמוד לומר: מאחד שעריך - בשעה שישראל נכנסין בשער אחד בשלש רגלים.
ושרת בשם ה' אלהיו וגו' -
העומדים על הרצפה.
מכאן אמרו:
ערל טמא עומד על גבי כלים או על גבי בהמה פסול.
מנין אתה אומר כל המשמרות שוין באימורי הרגלים ובחילוק לחם הפנים?
תלמוד לומר: חלק כחלק יאכלו, חלק לאכול כחלק לעבוד, חלק לאכילה כחלק לעבודה.
יכול יהיו כל המשמרות שוין בקרבנות הרגל הבאין שלא מחמת הרגל?
תלמוד לומר: לבד ממכריו על האבות מה מכרו האבות זה לזה?
אני בשבתי ואתה בשבתך.
תנו רבנן:
מנין שכל המשמרות שוות בחילוק לחם הפנים?
תלמוד לומר: חלק כחלק יאכלו כחלק עבודה כך חלק אכילה.
ומאי אכילה?
אילימא אכילה דקרבנות מהא נפקא, מלכהן המקריב אותה לו תהיה נפקא?
אלא לחם הפנים.
יכול אפילו בחובות הבאות שלא מחמת הרגל וכו'? (כדלעיל).
תנו רבנן:
ומנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה?
תלמוד לומר: ובא בכל אות נפשו ושרת.
מנין שעבודתו ועורה שלו?
תלמוד לומר: ואיש את קדשיו לו יהיו, הא כיצד?
אם היה בעל מום נותנה לכהן שבאותו משמר ועבודתה, ועורה לאנשי משמר.
ואם היה זקן או חולה [נותנה לכל כהן שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר.
האי זקן או חולה] היכי דמי?
אי דמצי עביד עבודה עבודתה ועורה נמי תיהוי דידיה.
ואי דלא מצי עביד עבודה שליח היכי מצי משוי?
אמר רב פפא:
שיכול לעשות על ידי הדחק, עבודה דכי עביד נמי על ידי הדחק עבודה היא משוי שליח, אכילה דכי אכיל על ידי הדחק אכילה גסה היא ואכילה גסה לאו כלום היא משום הכי עבודתה ועורה לאנשי משמר.
ושרת ככל אחיו הכהנים העומדים -
שתהא עמידתם כשאר אחיו, רצפה מקדשת וכלי שרת מקדשין, [כשם שחציצה פוסלת בכלי שרת כך חציצה פוסלת ברצפה] הילכך רגלו אחת על הכלי ורגלו אחת על הרצפה, רואין כל שאילו ינטל מכלי יכול לעמוד על רגלו אחת כשרה ואם לאו עבודתו פסולה ומסייע אין בו ממש.
אמר רב יהודה אמר שמואל:
מנין לעיקר שירה מן התורה?
שנאמר: ושרת בשם ה'.
איזהו שירות שבשם?
הוי אומר זו שירה.
ואימא נשיאות כפים? מדכתיב: לשרתו ולברך בשמו?
מכלל דברכת כהנים לאו שירות היא.
סימן תתקיח
כי אתה בא אל הארץ -
עשה מצוה האמורה בענין שבשכרה תכנס לארץ.
אשר ה' אלהיך נותן לך -
בזכותך.
לא תלמד לעשות כתועבות הגוים -
יכול אי אתה רשאי ללמוד ולהבין?
תלמוד לומר: לעשות, לעשות אי אתה למד אבל אתה למד להורות ולהבין.
ר' חנניה בן תרדיון:
גזרו עליו שרפה שהיה הוגה את השם באותיותיו.
והיכי עביד הכי?
והתנן: אבא שאול אומר:
אף ההוגה את השם באותיותיו אין לו חלק לעולם הבא?
להתלמד עבד, דכתיב: לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות.
אלא מאי טעמא איענש?
משום דהוגה בפרהסיא הוה.
ר' עקיבא אומר משום ר' יהושע:
שנים לוקטין קישואין אחד לוקט פטור ואחד לוקט חייב, העושה מעשה – חייב, האוחז את העינים - פטור,
והא ר' עקיבא מרבי יהושע הוה גמיר ליה, והתניא רבי אליעזר אומר:
שלש מאות הלכות שניתי בבהרת עזה ולא היה אדם ששאל לי מהם דבר מעולם.
ולא עוד, אלא שאני שונה שלש מאות הלכות ואמרי לה שלשת אלפים הלכות בנטיעת קשואין ולא היה אדם ששואלני מהם דבר מעולם חוץ מעקיבא בן יוסף.
פעם אחת היינו מהלכין בדרך, אמר לי: רבי, למדני בנטיעת קישואין,
אמרתי דבר אחד: נתמלאה כל השדה קישואין,
אמר לי: רבי, למדתני נטיעתן למדני עקירתן.
אמרתי דבר אחד נתקבצו כולן למקום אחד.
אלמא מר' אליעזר גמרה, גמרה מרבי אליעזר ולא סברה והדר גמרה מר' יהושע ואסברה ניהליה. והיכי עביד הכי, והתנן: העושה מעשה חייב?
להתלמד שאני, דאמר מר: לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות.
לא ימצא בך מעביר בנו ובתו -
(כתוב ברמז כ"ב וברמז תקצ"ז):
תנו רבנן:
ר' (ישמעאל) [שמעון] אומר:
זה המעביר שבעה מיני זכור על העין.
וחכמים אומרים:
זה האוחז את העינים.
ר' עקיבא אומר:
זה המחשב עתים ושעות ואומר היום יפה לצאת למחר יפה (לצאת) [ליקח], למודי ערבי שביעיות חיטין יפות, עיקורי קטניות מחיות רעות.
מנחש - זה האומר פתו נפלה מפיו, מקלו נפל מידו, בנו קורא לו מאחריו, עורב קורא לו, צבי הפסיקו בדרך, נחש בימינו ושועל בשמאלו, אל תתחיל בי שחרית הוא ראש חדש הוא מוצאי שבת הוא.
תנו רבנן:
לא תנחשו -
אלו המנחשים בחולדה ובעופות [ובדגים].
תנו רבנן:
חובר חבר -
אחד חבר גדול ואחד חבר קטן ואפילו נחשים ועקרבים.
אמר אביי:
הילכך האי מאן דצמיד זיבורא ועקרבא, אף על גב דקא מכוון דלא ליזקו אסור.
בעל אוב - זה פיתום המדבר משחיו.
וידעוני - זה שמדבר בפיו.
הרי אלו בסקילה והנשאל בהן באזהרה.
בעל אוב - זה המדבר מבין הפרקים ומבין אצילי [ידיו].
ידעוני - זה המניח עצם ידוע בפיו והוא מדבר מאליו.
בעל אוב - אחד המעלה בזכורו ואחד הנשאל בגולגלת, [מה בין זה לזה]?
מעלה בזכורו אינו מעלה כדרכו ואינו עולה בשבת, נשאל בגולגולת עולה כדרכו ועולה בשבת. [עולה, להיכא סליק] הא קמיה מנח?
אלא אימא עונה כדרכו ועונה בשבת.
שאלה זו שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא:
א"ל: ומה יום מיומים?
א"ל: ומה גבר בגוברין?
א"ל: דמריה צבי, שבת נמי דמריה צבי.
א"ל: הכי קאמינא לך: מי יימר דהאידנא שבתא?
אמר ליה: סמבטיון יוכיח, בעל אוב יוכיח, קברו של אביו יוכיח שאין מעלה עשן בשבת.
דורש אל המתים -
זה המרעיב עצמו ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה.
וכשהיה רבי עקיבא מגיע למקרא הזה היה בוכה, אמר: ומה המרעיב עצמו כדי שתשרה עליו רוח טומאה שורה עליו רוח טומאה, המרעיב עצמו כדי שתשרה עליו רוח טהרה על אחת כמה וכמה, אבל מה אעשה שעונותינו גרמו לנו, שנאמר: כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם.
דבר אחר:
מעביר בנו ובתו באש -
זה הבועל ארמית ומעמיד ממנה בן אויב למקום.
עונש שמענו אזהרה לא שמענו?
תלמוד לומר: לא ימצא בך מעביר בנו ובתו וגו'.
ר' יהודה אומר:
זה שהוא מעביר בנו ובתו לעבודת אלילים וכורת עמה ברית, שנאמר: העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו.
קוסם (קסמים) -
אחד קסמים מרובה ואחד מועט, [קסמים] לחייב על כל קסם וקסם.
איזהו קוסם?
זה האוחז במקלו ואומר: אם אלך ואם לא אלך.
וכן הוא אומר: עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו.
כי תועבת ה' כל עושה אלה -
יכול לא יהא חייב עד שיעבור על כולן?
תלמוד לומר: כל עושה אלה אפילו אחת מהן.
ובגלל התועבות האלה ה' אלהיך מוריש אותם מפניך -
מכאן שהוזהרו כנענים על כל המעשים האלו שאין עונשין את האדם עד שמזהירין אותו.
סימן תתקיט
תמים תהיה עם ה' אלהיך -
אם עשית כל האמור בענין הרי אתה תם לה' אלהיך.
דבר אחר:
תמים תהיה עם ה' אלהיך -
כשאתה תם חלקך עם ה' אלהיך.
וכן דוד אומר: ואני בתומי אלך פדני וחנני ואני בתומי (אלך) תמכת בי ותציבני לפניך לעולם. מנין שאין שואלים בכלדיים?
שנאמר: תמים תהיה עם ה' אלהיך.
כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם -
עשה מצוה האמורה בענין שבשכרה אתה יורש אותם.
אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו -
שמא תאמר להם יש במה להשאל ולי אין לי?
תלמוד לומר: ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך וגו'.
נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך וגו' -
מקרבך - ולא מחוצה לארץ.
מאחיך - ולא מאחרים.
כמוני יקים לך ה' - ולא לגויים.
ומה אני מקיים: נביא לגוים נתתיך?
בנוהגין מנהג גוים.
רבי יהודה ברבי סימון פתח:
נביא אקים להם מקרב אחיך כמוך -
וכתיב: ולא קם נביא עוד בישראל כמשה.
ואת אמרת כמוך?
אלא כמוך בתוכחות.
אתה מוצא כל מה שכתוב בזה כתוב בזה:
זה נתנבא ארבעים שנה
וזה נתנבא ארבעים שנה,
זה נתנבא על יהודה וישראל,
וזה נתנבא על יהודה וישראל.
זה עמדו בני שבטו כנגדו,
וזה עמו בני שבטו כנגדו,
זהו הושלך ליאור,
וזה הושלך לבור,
זה הוצל על ידי אמה,
וזה הוצל ע"י עבד,
זה בא בדברי תוכחות,
וזה בא בדברי תוכחות,
כל מקום שנאמר: דבר דברי דברים - אלות ותוכחות הן:
כתיב: אלה הדברים אשר דבר משה.
וכתיב תמן: מזי רעב ולחומי רשף.כתיב: דבר ה' אשר היה אל הושע בן בארי.
מה כתיב תמן?
כי אתם לא עמי.
כתיב: דברי ירמיהו.
מה כתיב תמן?
אשר למות למות וגו':
תא שמע: אליו תשמעון - אפילו אמר לך הנביא עבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה כגון אליהו בהר הכרמל, הכל לפי שעה שמע לו.
שאני התם דכתיב: אליו תשמעון, וליגמר מיניה מיגדר מלתא שאני.
ככל אשר שאלת מעם ה' אלהיך בחורב -
בזו זכו שעמדו להם נביאים, לא אוסף לשמוע את קול ה' וגו' קרב אתה ושמע וגו' ויאמר ה' אלי היטיבו אשר דברו - כוונו לדעתי.
נביא אקים להם וגו' -
(כתוב ברמז ש"א)
הא למדנו שבשכר יראה זכו שעמדו להם נביאים.
ונתתי דברי בפיו -
דברי אני נותן בפיו, אבל איני מדבר עמו פנים בפנים.
(דבר אחר:
ונתתי דברי בפיו) -
מכאן ואילך הוי יודע היאך רוח הקודש ניתנת בפיו הנביאים.
ודבר אליהם -
שלא להשיב את התורגמן.
את כל אשר אצונו-
אומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.
והיה האיש אשר לא ישמע (את) [אל] דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש מעמו -
שלשה מיתתן בידי שמים:
הכובש נבואתו כיונה בן אמתי.
והמוותר על דברי נביא כחבירו של מיכה.
ונביא שעובר על דברי עצמו כעידו הנביא.
ושלשה מיתתן בבית דין:
המתנבא מה שלא שמע כצדקיהו כן כנענה,
ומה שלא נאמר לו כחנניה בן עזור שהיה שומע דברים מפי ירמיה שהיה מתנבא בבשוק העליון הולך ומתנבא בשוק התחתון,
והמתנבא בשם עבודת אלילים ואומר: כך אמרה אלילים פלוני אפילו כיון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור אין שומעין לו.
מנא הני מילי?
דאמר קרא: אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי - זה המתנבא מה שלא שמע.
ואת אשר לא צויתיו - הא לחבירו צויתיו, זה המתנבא מה שלא נאמר.
ואשר ידבר בשם אלהים - זה המתנבא בשם אלילים.
וכתיב: ומת הנביא ההוא וכל מיתה האמורה בתורה סתם, אינה אלא חנק.
הכובש את נבואתו,
והמוותר על דברי נביא,
ונביא שעבר על דברי (תורה) [עצמו] - מיתתן בידי שמים, דכתיב: והיה האיש אשר לא ישמע (את) [אל] דברי - וקרי ביה: לא ישמיע, וקרי ביה לא ישמע (וקרי ביה לא ישמיע) וכתיב: אנכי אדרוש מעמו - בידי שמים.
אין דנין את נביא השקר אלא בשבעים סנהדרין.
א"ר שמעון בן לקיש:
גמר דבר דבר מהמראתו, וליהדר זקן ממרא וליגמר הזדה הזדה מנביא השקר, דבר דבר גמיר הזדה הזדה לא גמיר.
וכי תאמר בלבבך -
עדין עתידין אתם לומר: איכה נדע את הדבר וגו',
ירמיה אמר: (הנה כלי בית ה' הולכים בבלה) [על הכלים הנותרים מבית ה' וגו' בבלה יובאו ושמה יהיו].
חנניה אומר: הנה כלי בית ה' הולכים (מובאים) [מושבים] מבבלה.
ואיני יודע למי אשמע?
תלמוד לומר: אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו ה'.
איזהו דבר שדברו המקום?
זה שאומר ובא:
בזדון דברו הנביא -
על זדון הוא חייב ואינו חייב על שגגה.
לא תגורו ממנו -
אל תמנע עצמך מללמד עליו חובה.