המשך סימן תתקיט

כי יכרית ה' אלהיך את הגוים אשר ה' אלהיך נותן לך את ארצם -
בזכותך.

וירשתם וישבת בעריהם ובבתיהם -
מכלל שנאמר: (וירשת אותם וישבת בארצם) [וישבת בעריהם ובבתיהם], יכול אי אתה רשאי להוסיף על הבנין?
תלמוד לומר: וישבת (בעריהם ובבתיהם) [בארצם] - כל מקום שאתה רוצה לבנות בנה.

שלש ערים -
ערים - ולא טירים,
ערים - ולא (כרמים) [כרכים],
ערים - ולא כפרים.

תבדיל לך -
ולא לאחרים.

בתוך ארצך -
ולא בספר.

אשר ה' אלהיך נותן לך לרשתה -
משתכבוש תירש.

תכין לך הדרך -
תכוון לך סרטיאות שיהו מפולשות לתוכה.

ושלשת את גבול ארצך -
שלא יהו מפוזרות אלא יהו מכוונות כשתי שורות שבכרם.

אשר ינחילך ה' אלהיך -
לרבות עבר הירדן.

והיו לנוס שמה כל רוצח -
(שלא יהא גולה מעיר לעיר) [אפילו כה"ג]:

תנו רבנן:
דרך היחיד - ד' אמות,
דרך הרבים - י"ו אמות,
דרך ערי מקלט - ל"ב אמות.

אמר רב הונא:
מאי קראה?
תכין לה הדרך - דרך הדרך, דרך המלך אין לו שיעור כו'.

תניא רבי אליעזר בן יעקב אומר:
מקלט היה כתוב על פרשת דרכים כדי שיכיר הרוצח ויפנה לשם, שנאמר: תכין לך הדרך - עשה לך הכנה לדרך.

רבי חמא פתח פיתחא להאי פרשתא מהכא:
טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך - אם לחטאים יורה קל וחומר לצדיקים.
על כל מיל ומיל היה עומד בורגן ועל כל בורגן ובורגן היה צלם, והיתה ידו של צלם עקומה והיתה מראה להם להיכן ערי מקלט.
מוסרין שני תלמידי חכמים שמא יהרגנו בדרך וידברו אליו דברים הראוין לו, אומרים (להם) [לו]: אל תנהוג בו מנהג שופכי דמים, בשגגה בא מעשה לידו.

רבי מאיר אומר:
הוא מדבר על ידי עצמו, שנאמר: וזה דבר הרוצח.
א"ל: הרבה שליחות עושה.

אמר מר:
בשגגה בא מעשה לידו פשיטא, דאי מזיד בר קטלא הוא, הא מני?
רבי יוסי ברבי יהודה היא, דאמר:
בתחלה אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט ובית דין שולחין ולוקחין אותו משם, שנאמר: ושלחו זקני עירו.
מי שנתחייב מיתה - הרגוהו, שנאמר: ושלחו זקני וגו' ומת.
מי שלא נתחייב מיתה - פטרוהו, שנאמר: והצילו העדה את הרוצח,
מי שנתחייב גלות - מחזירין אותו למקומו, שנאמר: והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו.

רבי אומר:
מעצמן הן גולין כסבורין הן אחד שוגג ואחד מזיד קולטות, והן לא ידעו שאין קולטות אלא בשוגג במזיד אינן קולטות.
רוצח שגלה לעיר מקלט ורצו בני העיר לכבדו, אומר להם: רוצח אני!
אמרו לו: אע"פ כן, יקבל מהם, שנאמר: וזה דבר הרוצח.
מעלין היו שכר ללוים דברי רבי (מאיר) [יהודה].

רבי (יהודה) [מאיר] אומר:
לא היו מעלים להן שכר.

אמר (רב כהנא) [רבא]:
מחלוקת בארבעים ושתים, דמר סבר: ועליהם תתנו לקליטה.
ומר סבר: ועליהם תתנו כהנך, [מה הנך] כתיב: לכם לכל צרכיהם, אף הני נמי לכל צרכיהם,
אבל בשש דברי הכל לא היו מעלים להם שכר.

סימן תתקכ

וזה דבר הרוצח -
מכאן אתה אומר:
רוצח שגולה מעירו לעיר מקלט ידבר ויאמר: רוצח אני. מכלל שנאמר: פן ירדף גואל הדם אחרי הרוצח אין לי אלא רודף וגואל, רודף ולא גואל גואל ולא רודף לא רודף ולא גואל מנין?
תלמוד לומר: רוצח רוצח ריבה.
מכלל שנאמר: כי יחם לבבו אין לי אלא מי שיש לו חמום הלב, האב את הבן והבן את האב האב את האב והבין את הבן מנין?
תלמוד לומר: רוצח רוצח ריבה.
מה תלמוד לומר: שמה שלש פעמים?
[שם תהיה דירתו, שם תהיה מיתתו], שם תהא קבורתו.
מה תלמוד לומר: רעהו שלש פעמים?
רעהו - פרט לאחרים.
רעהו - פרט לגר תושב.
רעהו - (כבר קראתו התורה רעהו, שנאמר: אשר יכה את רעהו בבלי דעת) [אפילו רעהו].

והוא לא שונא -
הא אם שונא לו אינו גולה.

מתמול שלשום -
רבי יהודה אומר:
תמול - שנים,
שלשום – שלשה.
שני תלמידי חכמים הדרים בעיר אחת ואין נוחין זה לזה בהלכה אחד מת ואחד גולה, שנאמר: לנוס שמה כל רוצח אשר ירצח את רעהו בבלי דעת, ואין דעת אלא תורה, שנאמר: נדמו עמי מבלי דעת.

לחטוב עצים -
אבא שאול אומר:
מה חטיבת עצים רשות אף כל רשות, יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח בית דין.
א"ל ההוא מרבנן לרבא:
ממאי דמחטיבת עצים דרשות, דילמא מחטיבת עצים דסוכה ומחטיבת עצים דמערכה ואפילו הכי אמר רחמנא ליגלי?
א"ל: כיון דאם מצא חטוב אינו חוטב לאו מצוה היא, השתא נמי לאו מצוה היא.

איתיביה רבינא לרבא:
יצא האב המכה את בנו וכו' ואמאי, לימא כיון דאילו גמיר לאו מצוה, השתא נמי לאו מצוה, התם אף על גב דגמיר מצוה קעביד, דכתיב: יסר בנך ויניחך וגו',

הדר אמר רבא:
לאו מילתא היא דאמרי, אלא אמר קרא: ואשר יבא את רעהו ביער - מה יער אי בעי עייל ואי בעי לא עייל, ואי סלקא דעתך מצוה מי סגי דלא עייל.

א"ל רב אדא בר אהבה לרבא:
וכל היכא דכתיב: אשר דאי בעי הוא, אלא מעתה ואיש אשר יטמא ולא יתחטא אי בעי מיטמא ואי בעי לא מיטמא, מת מצוה דלא סגי דלא מיטמא הכי נמי דפטור, שאני התם דכתיב: טמא יהיה מכל מקום, ההוא מיבעי ליה לכדתניא: טמא יהיה - לרבות טבול יום, טומאתו בו - לרבות מחוסר כפורים.
א"ל: אנא מעוד קאמינא.

ואשר יבא רעהו ביער -
מה יער רשות לניזק ולמזיק להכנס לשם [אף כל שהוא רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם], יצא חצר בעל הבית שאין רשות לניזק ולמזיק להכנס לשם.

לחטוב עצים -
אבא שאול אומר:
מה חטיבת עצים רשות אף כל וכו'.

ונדחה ידו בגרזן -
מכאן אתה אומר:
נתכוון לקוץ את האילן ונפל על האדם והרגו - הרי זה גולה.
נשמט הברזל מקתו והרגו -
רבי אומר: אינו גולה.
וחכמים אומרים: גולה.

מן העץ המתבקע -
רבי אומר: גולה.
וחכמים אומרים: אינו גולה.

תניא: א"ל רבי לחכמים:
וכי נאמר: ונשל הברזל מעצו והלא לא נאמר אלא מן העץ?
ועוד, נאמר עץ למעלה ונאמר עץ למטה, מה עץ האמור למעלה מן העץ המתבקע, אף עץ האמור למטה מן העץ המתבקע, ושניהם מקרא אחד דרשו: ונשל הברזל מן העץ.
רבי סבר: יש אם למסורת וְנִשַּׁל כתיב,
ורבנן סברי: יש אם למקרא וְנָשַׁל קרינן.
וסבר רבי: יש אם למסורת.

והאמר רבי יוחנן:
רבי ור' יהודה בן ורעץ וכו' כולהו סבירא להו יש אם למקרא?
היינו דאמר להו ועוד.

רבי אליעזר בן יעקב אומר:
אם מכשיצאה אבן מידו הוציא הלה את ראשו וקיבלה - הרי זה פטור.

תנו רבנן:
ומצא - פרט לממציא את עצמו.

מכאן א"ר אליעזר בן יעקב:
אם משיצאה וכו' (כדלעיל). למימרא דמצא מעיקרא משמע, ורמינהו: ומצא - פרט למצוי שלא ימכור ברחוק ויגאל בקרוב, ברעה ויגאל ביפה.

אמר רבא:
הכא מעניינא דקרא והתם מעניינא דקרא, התם מעניינא דקרא ומצא דומיא דוהשיגה ידו - מה השיגה ידו מהשתא אף ומצא נמי מהשתא, הכא מעניינא דקרא ומצא דומיא דיער מה יער מידי דאיתיה מעיקרא אף ומצא נמי מידי דאיתיה מעיקרא.

תנו רבנן:
הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה לו על פניו ומת - פטור.
ואם נכנס ברשות – חייב.
[מאי חייב]?

א"ר יוסי בר חנינא:
חייב בארבעה דברים ופטור מגלות, לפי שאינו דומה ליער וכו'.

אמר רבא:
[מאי] פטור?
מגלות, דלא סגי ליה בגלות דהוה ליה שוגג קרוב למזיד.

רב פפא מתני ארישא:
הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה לו על פניו ומת - פטור, מאי פטור?
פטור מגלות וחייב בארבעה דברים.
מאן דמתני לה אסיפא כל שכן ארישא,
ומאן דמתני לה ארישא, אבל סיפא כיון דברשות עאל חייב גלות.

רב זביד משמיה דרבא:
מתני לה אהא (אשר ימצא את רעהו) [ומצא] פרט לממציא את עצמו וכו' (כדלעיל),
מאן דמתני אהא כל שכן אקמייתא,
ומאן דמתני אקמייתא אבל הא פטור לגמרי.

מעידין אנו בפלוני שהוא חייב גלות, אין אומרים יגלה זה תחתיו אלא לוקה את הארבעים,
מנא הני מלי?

אמר ריש לקיש:
אמר קרא: הוא ינוס, הוא ולא זוממין.

הוא ינוס אל אחרים הערים האלה וחי -
שלא יהא גולה מעיר לעיר.

פן ירדוף גואל הדם -
מצוה ביד גואל הדם לרדוף.

אמר רב הונא:
רוצח שגלה לעיר מקלט ומצאו גואל הדם והרגו - פטור, קסבר: ולו אין משפט מות בגואל הדם הוא דכתיב.
מיתיבי: ולו אין משפט מות - ברוצח הכתוב מדבר, או אינו אלא בגואל הדם?
כשהוא אומר: והוא לא שונא לו הוי אומר ברוצח הכתוב מדבר.
הוא דאמר כי האי תנא, דתניא: ולו אין משפט מות - בגואל הדם הכתוב מדבר.
או אינו אלא ברוצח?
כשהוא אומר והוא לא שונא לו - הרי רוצח אמור.
הא מה אני מקיים ולו אין משפט מות?
בגואל הדם הכתוב מדבר.

כי לא שונא הוא לו -
הא אם שונא לו אינו גולה.

מתמול שלשום -
זו היא שרבי יהודה אומר:
תמול - שנים
שלשום - שלשה.

על כן אנכי מצוך לאמר -
להזהיר בית דין על כך.

ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך -
עשה מצוה האמורה בענין שבשכרה ירחיב ה' אלהיך את גבולך.

כאשר נשבע לאבותיך -
הכל בזכות אבות.

ונתן לך את כל הארץ וגו' -
הכל בזכות אבות.

ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה -
מכאן אתה אומר:
שלש ערים הפריש משה בעבר הירדן,
וכשבאו לארץ הפרישו עוד שלש,
ולעתיד לבא מפרישין עוד שלש.
שלש על שלש הרי שש ועוד שלש הרי תשע.

רבי נהוראי אומר:
שלש על שלש [ועוד שלש] - הרי תשעה, ועוד שלש הרי שתים עשרה.

אבא שאול אומר:
שלש על שלש ועוד שלש - הרי תשע,
על השלש - הרי שתים עשרה.
האלה - הרי חמשה עשרה.
יוצאים (ומתקנים) [לקווץ] את הדרכים ולתקן הרחובות ואת האסטרטאות ולמוד את המקואות ולהרגיל לתוכן ארבעים סאה,
ומנין שאם לא יצאו ועשו כל אלו, שכל דמים שנשפכו שם מעלה עליהם הכתוב כאלו שפכו הם?
שנאמר: והיה עליך דמים.

כי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו -
מכאן אמרו:
עבר אדם על מצוה קלה סופו לעבור על מצוה חמורה,
אם עבר על מצות ואהבת לרעך כמוך סופו לעבור על לא תקום ועל לא תטור ועל לא תשנא את אחיך ועל וחי אחיך עמך, עד שבא לידי שפיכות דמים, לכך נאמר: וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו.

סימן תתקכא

וארב לו -
עד שיהא מתכוין לו

[ורבנן אמרי דבי רבי ינאי]:
פרט לזורק אבן לְגוֹ.
היכי דמי?
אילימא דאיכא תשעה גויים וישראל אחד ביניהם תיפוק לי דרובא גויים נינהו, אי נמי פלגא ופלגא כל ספק נפשות להקל. לא צריכא דאיכא תשעה ישראלים וגוי אחד ביניהם דהוה ליה גויים קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי.
נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם – פטור.
הא נתכוון להרוג את זה והרג את זה – חייב.
מתניתי' דלא כרבי שמעון.

דתניא: רבי שמעון אומר:
אפילו נתכוון להרוג את זה והרג את זה – פטור.
מה טעם דר' שמעון?
דאמר קרא: השור יסקל וגם בעליו יומת - כמיתת בעלים כך מיתת השור, מה בעלים עד דמכוון ליה אף שור נמי עד דמכוון ליה.
ובעלים גופייהו מנלן?
אמר קרא: וארב לו עד שמתכוין לו,
ורבנן: האי וארב לו מאי עבדי ליה?

אמרי דבי רבי ינאי:
פרט לזורק אבן לגו וכו' (כדלעיל).
בשלמא לרבנן דאמרי נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב היינו דכתיב: וכי ינצו אנשים וגו'.

ואמר ר' אלעזר:
בְּמַצּוּת שבמיתה הכתוב מדבר, דכתיב: אם אסון יהיה ונתת נפש וגו'.
אלא לר' שמעון האי ונתת נפש מאי עביד ליה?
מיבעי ליה לממון, כדרבי: ונתת נפש תחת נפש - ממון וכו'.

אמר (רב אחא) [רבא] :
האי דתנא דבי חזקיה מפקא מדרבי ומדרבנן, דתנא דבי חזקיה:
מכה אדם ומכה בהמה - מה בהמה לא חלקת בין שוגג למזיד וכו',
מאי שאינו מתכוון?
אילימא שאינו מתכוון כלל היינו שוגג אלא שאינו מתכוון [אלא] לזה וקתני לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון, ואי בר קטלא הוא למאי איצטריך ואי בר קטלא הוא למאי איצטריך למפטריה ממונא?
אלא לאו שמע מינה לאו בר קטלא הוא ולאו בר ממונא הוא.

ונס אל אחת הערים -
עבד שגלה לעיר מקלט - אם אמר לו רבו צא מעשה ידיך למזונותיך, אין רבו חייב לזונו.
ולא עוד, אלא שמעשה ידיו לרבו להעדפה, פשיטא.
מהו דתימא כיון דכי לית ליה לא יהיב ליה כי אית ליה נמי לא לישקול קא משמע לן.
ומאי שנא לעיר מקלט?
סלקא דעתך אמינא ונס אל אחת מן הערים האל וחי עביד ליה חיותא טפי, קמשמע לן.

אשה שגלתה לעיר מקלט בעלה חייב במזונותיה, אף על גב דאמר לה: צאי מעשה ידיך במזונותיך, בדלא ספקה. ואי מספקת ואמר לה: צאי מעשה ידיך במזונותיך, רשאי.
מספקת מאי למימרא?
מהו דתימא: כל כבודה בת מלך פנימה קמשמע לן.

ערים הללו אין עושין אותן לא טירים קטנים ולא כרכים גדולים, אלא עיירות בינוניות. ואין מושיבין אותן אלא במקום מים, ואם אין שם מים מביאין להם ומים, ואין מושיבין אותן אלא במקום שווקים, ואין מושיבין אותן אלא במקום אוכלוסין, נתמעטו אוכלוסיהן מוסיפין עליהן, נתמעטו דיוריהן מביאין להן כהנים לוים וישראלים, ואין מוכרין להן כלי זיין וכלי מצודה, דברי רבי נחמיה.
וחכמים מתירין.
ושוין שאין פורשין לתוכן מצודות ואין מפשילין לתוכן חבלים כדי תהא רגל של גואל הדם מצויה שם.

אמר ר' יצחק:
מאי קרא?
ונס אל אחת מן הערים האל וחי - עביד ליה מידי דתיהוי ליה חיותא.
תנא: תלמיד שגלה מגלין רבו עמו, שנאמר: ונס אל אחת הערים האלה וחי עביד ליה מידי דתיהוי ליה חיותא.

א"ר זירא:
מכאן שלא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון.

ומת ביד גואל הדם -
(יכול) [מנין] לא מת ביד גואל הדם ימות ביד כל אדם?
תלמוד לומר: ונתנו אותו ביד גואל הדם ומת.

לא תחוס עינך עליו ובערת דם הנקי -
שמא תאמר הואיל ונהרג זה למה אנו באים לחוב בדמו של זה?
תלמוד לומר: לא תחוס עינך עליו ובערת דם הנקי - בער עושי הרעות מישראל.

לא תסיג גבול רעך -
והלא כבר נאמר: לא תגזול ומה תלמוד לומר: לא תסיג, מלמד שכל העוקר תחומו של חברו עובר בשני לאוין.
יכול [אף] בחו"ל?
תלמוד לומר: בנחלתך אשר תנחל - בארץ ישראל עובר בשני לאוין, בחוצה לארץ אין עובר אלא משום לאו אחד בלבד.
מנין לעוקר תחומין של שבטים שעובר בלא תעשה?
תלמוד לומר: (לא תסיג) [אל תסיג גבול עולם].
מנין למחליף?
דברי רבי אליעזר בר' יהושע ודברי רבי יהושע בר' אליעזר, לומר על טמא טהור ועל טהור טמא שהוא עובר בלא תעשה?
תלמוד לומר: לא תסיג.
מנין למוכר קבר אבותיו שעובר בלא תעשה?
תלמוד לומר: לא תסיג.
יכול אפילו לא נקבר בו אדם מעולם?
תלמוד לומר: בנחלתך, הא אם קבר בו אפילו נפל אחד ברשותו אינו עובר בלא תעשה.

המניח כלכלה תחת הגפן בשעה שהוא בוצר - הרי זה גוזל את העניים, ועל זה נאמר: אל תסג גבול (רעך אשר גבלו ראשונים בנחלה) [עולם] וגו'.

ר' חנינא בר פפא הוה מפליג מצוה בלילא, חד זמן פג ביה רבהון דוחאי,
א"ל: לא כתיב לא תסיג גבול רעך?
א"ל: לא כתיב: מתן בסתר יכפה אף ועקרו מקומיה.

סימן תתקכב

לא יקום עד אחד באיש -
שלשה הקב"ה אוהבן:
מי שאינו כועס,
ומי שאינו משתכר,
ומי שאינו מעמיד על מדותיו.

שלשה הקב"ה שונאן:
המדבר אחד בפה ואחד בלב,
והיודע עדות לחברו ואינו מעיד לו,
והרואה דבר עבירה בחברו ומעיד בו יחידי.
כההוא דטוביה חטא ואתא זיגוד [לחודיה] ואסהיד עליה קמיה דרב פפא ונגדיה לזיגוד.

[א"ל] (רב פפא):
טוביה חטא וזיגוד מינגד?
א"ל: אִין, דכתיב: לא יקום עד אחד באיש ואת לחודך קא מסהדת עליה, שם רע בעלמא אפקת עליה.

רב (נחמן) [שמואל] בר יצחק אמר:
מותר לשנואתו, שנאמר: כי תראה חמור שונאך.
מאי שונא?
אילימא שונא גוית?
והתניא: שונא שאמרו שונא ישראל ולא שונא גוי?
אלא פשיטא שונא ישראל, היכי דמי?
אי דעבד איסורא שרי למסנייה, ואי דלא עביד ולא מידי אסור למסנייה דכתיב: לא תשנא את אחיך בלבבך, אלא דאיכא סהדי דעביד איסורא לכולי עלמא נמי מסני סני, אלא לאו כי האי גוונא דחזיא ביה איהו דבר ערוה.

רב נחמן בר יצחק אמר:
מצוה לשנואתו, שנאמר: יראת ה' שנאת רע.
ממשמע שנאמר: לא יקום עד - איני יודע שהוא שהוא אחד, מה תלמוד לומר: אחד?
זה בנה אב: כל מקום שנאמר: עֵד הרי כאן שנים, עד שיפרוט לך הכתוב אחד.

הטענה שתי כסף - אמר רב נחמן אמר שמואל:
לא שנו אלא טענת מלוה והודאת לוה, אבל עדות עד אחד אפילו לא טענו אלא בפרוטה חייב, מאי טעמא?
דכתיב: לא יקום עד אחד באיש וגו'.

לכל עון ולכל חטאת -
הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה.
ותניא: כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה.

לא יקום עד אחד באיש -
אין לי אלא לדיני נפשות, לדיני ממונות מנין?
תלמוד לומר: לכל עון.
לקרבנות מנין?
תלמוד לומר: ולכל חטאת.
למכות מנין?
תלמוד לומר: בכל חטא.
להעלות לכהונה ולהוריד מן הכהונה מנין?
תלמוד לומר: לכל עון ולכל חטאת כו'.
אין לי אלא לעדות איש, לעדות אשה מנין?
תלמוד לומר: לכל עון ולכל חטאת, אם סופנו לרבות אשה, מה תלמוד לומר: איש?
לעון אינו קם אבל קם הוא באשה להשיאה, דברי רבי (יהודה) [יהושע].

רבי יוסי אומר:
לעון אינו קם אבל קם הוא לשבועה.

אמר רבי יוסי:
קל וחומר הדברים ומה אם במקום שאין פיו מצטרף עם פי אחר למיתה הרי זה נשבע על פי עצמו?
מקום שפיו מצטרף עם עד אחד לממון אינו דין שיהא נשבע ע"פ עצמ?
לא, מה לנשבע ע"פ עצמו שכן משלם ע"פ עצמו ישבע ע"פ עד אחד שכן אין משלם על פי עד אחד?
תלמוד לומר: לכל עון ולכל חטאת, [לעון] אינו קם אבל קם הוא לשבועה.

על פי שני עדים וגו' -
לא על פי כתבן ולא ע"פ מתורגמן.

יקום דבר -
מכאן אמרו:
המקנא לאשתו - ר' אליעזר אומר:
מקנא ע"פ שנים ומשקה ע"פ עד אחד.
שהיה בדין: ומה אם עדות הראשונה שאינה אוסרתה איסור עולם אינה מתקיימת בפחות משנים, עדות אחרונה שאוסרתה איסור עולם אינו דין שלא תתקיים בפחות משנים?
תלמוד לומר: ועד אין בה - כל שיש בה לא היתה שותה.

כי יקום עד חמס -
אין חמס אלא גזלן, שנאמר: לענות בו סרה, ואין סרה אלא עבירה, שנאמר: כי דבר סרה. ואומר: השנה אתה מת כי סרה דברת על ה', מגיד שאינו חייב עד שיכחיש את עצמו.

מכאן אמרו:
אין העדין נעשים זוממין עד שיזומו את עצמם. כיצד?
אמרו: מעידין אנו באיש פלוני שהרג את הנפש.
אמרו להם: היאך אתם מעידין שהרי נהרג זה או הורג זה היה עמנו אותו היום במקום פלוני? אין אלו זוממין.
אבל אמרו להם: היאך אתם מעידין שהרי אתם הייתם עמנו אותו היום במקום פלוני?
הרי אלו זוממין.

ועמדו שני האנשים אשר להם הריב -
יהיו עדים יודעין מה הם מעידין ולפני מי הם מעידין ומי עתיד ליפרע מהן, שנאמר: אלהים נצב בעדת אל.

תנו רבנן:
ועמדו שני האנשים -
בעדים הכתוב מדבר, או אינו אלא בבעלי דינין?
כשהוא אומר: אשר להם הריב הרי בעלי דינין אמורין, הא מה אני מקיים: ועמדו שני האנשים?
בעדים הכתוב מדבר.
ואם נפשך לומר: נאמר כאן שני,
ונאמר להלן שני,
מה להלן בעדים,
אף כאן בעדים.
מה אם נפשך לומר?
וכי תימא: מדלא כתיב ואשר להם כוליה קרא בבעלי דינין משתעי.
נאמר כאן שני,
ונאמר להלן שני,
מה להלן בעדים,
אף כאן בעדים.

תניא אידך: ועמדו שני האנשים בעדים, או אינו אלא בבעלי דינין?
אמרת: וכי שנים באין לדין שלשה אינן באין לדין?
ואם נפשך לומר: וכי תימא בתובע ונתבע משתעי קרא?
נאמר כאן שני וכו'.

תניא אידך: ועמדו שני האנשים - בעדים הכתוב מדבר, או אינו אלא בבעלי דינין?
אמרת: וכי אנשים באין לדין נשים אינן באות לדין?
ואם נפשך לומר [וכו', מה אם נפשך לומר]?
וכי תימא: כל כבודה בת מלך פנימה, נאמר כאן שני וכו'.

תנו רבנן:
ועמדו - מצוה בבעלי מצוה שיעמדו.

אמר ר' יהודה:
שמעתי שאם רצו בית דין להושיב את שניהם מושיבין.
איזהו אסור?
שלא יהא אחד עומד ואחד יושב, אחד מדבר כל צרכו ואחר אומר לו קצור דבריך.

אמר עולא:
מחלוקת בבעלי דינין, אבל בעדים דברי הכל בעמידה, דכתיב: ועמדו.

אמר רב [הונא]:
מחלוקת בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין דברי הכל דיינים בישיבה ובבעלי דינים בעמידה, דכתיב: וישב משה לשפוט את העם ויעמוד וגו'.
דביתהו דרב הונא הוה לה דינא קמיה דרב נחמן, אמר: היכי ניעביד?
איקום מקמה מסתתמן טענתיה דבעל דינא, לא איקום אשת חבר הרי היא כחבר.
אמר לשמעיה: צא ואפרח עלי בר אווזא ושדי עילואי ואיקום. והאמרת בשעת גמר דין דברי הכל דיינין בישיבה, דיתיב כמאן דשרי מסאניה ואמר: איש פלוני אתה זכאי ואיש פלוני אתה חייב.

אמר רבה בר רב הונא:
האי צורבא מרבנן ועם הארץ דאית להו דינא בהדי הדדי, מותבינן לצורבא מרבנן ולעם הארץ אמרינן נמי תיב ואי קאי לית לן בה.

סימן תתקכג

ועמדו שני האנשים -
מצוה בעדים שיעמדו.

שני האנשים -
אין לי אלא בזמן שהן אנשים.
אשה עם איש ואיש עם אשה שתי נשים זו עם זו מנין?
תלמוד לומר: אשר להם הריב מכל מקום.
יכול אף אשה תהא כשרה לעדות?
נאמר כאן שני,
ונאמר להלן שני,
מה שני האמור להלן אנשים ולא נשים,
אף שני האמור כאן אנשים ולא נשים.

אשר להם הריב -
יבא בעל השור ויעמוד על שורו.

לפני ה' -
שהם סבורים לפני בשר ודם הם עומדים ואין עומדין אלא לפני המקום.

לפני הכהנים והשופטים אשר יהיו בימים ההם -
זה הוא שאמר רבי יוסי הגלילי:
וכי עלה על דעתך שופט שאינו בימיך?
אלא שופט שהוא כשר ומוחזק לך באותם הימים, היה קרוב ונתרחק כשר.
אין העדים זוממין נעין זוממין עד שיזומו את עצמן, כיצד?

מעידנו את איש פלוני שהרג את הנפש, אמרו להן: היאך אתם מעידין שהרי נהרג זה או הורג זה עמנו היה באותו היום במקום פלוני אין אלו זוממין, אבל אמרו: היאך אתם מעידין שהרי הייתם עמנו אותו היום במקום פלוני הרי אלו זוממין ונהרגין על פיהם, מנא הני מלי?

אמר (רבא) [רב אדא]:
דאמר קרא: והנה עד שקר העד, שישקר גופה של עדות.

דבי רבי ישמעאל תנא:
לענות בו סרה - עד שתסרה גופה של עדות.

ודרשו השופטים היטב -
ולהלן הוא אומר: והגד לך ושמעת ודרשת היטב.
היטב היטב לגזרה שוה, מלמד שבודקין אותו בשבע חקירות, בדיקות מנין?
תלמוד לומר: והנה אמת נכון הדבר.
מנין שהעד עושה עצמו שקר?
שנאמר: והנה עד שקר העד.
ומנין שעושה חברו שקר?
שנאמר: והנה עד שקר העד.
יכול אף משנחקרה עדותן בבית דין?
תלמוד לומר: (שקר ענה באחיו) [ודרשו השופטים היטב], אמור מעתה: כל זמן שבית דין צריכין להם ולא משנחקרה עדותן בבית דין, כשתמצא לומר זומם מזומם ואפילו הם מאה.

ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו -
אם ממון ממון, אם מכות מכות, עונש שמענו אזהרה מנין?
תלמוד לומר: ועשיתם לו כאשר זמם וגו'.

לעשות לאחיו -
מכאן אמרו:
אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין, שהרי הצדוקים אומרים: עד שיהרג הנידון, שנאמר: נפש בנפש.

תניא אמר ר' יהודה בן טבאי:
אראה בנחמה אם לא הרגתי עד זומם להוציא מלבן של צדוקין שהיו אומרים אין העדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנדון.

א"ל שמעון בן שטח:
אראה בנחמה אם לא שפכת דם נקי, שהרי אמרו חכמים: אין העדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהם, מיד קבל עליו רבי יהודה בן טבאי שאין מורה הלכה כל ימיו אלא בפני שמעון בן שטח, וכל ימיו של רבי יהודה בן טבאי היה משתטח על קברו של אותו (הרוג) [העד] והיה נשמע קולו בלילה וכסבורים העם קולו של הרוג הוא.
א"ל: קולי שלי הוא תדעו שהרי למחר הוא מת ואין קולו נשמע,

א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי:
דילמא בדינא קם בהדיה אי נמי פיוסי פייסיה.

ועשיתם לו כאשר זמם -
אמר ר' אילעאי:
בפירוש רבתה תורה עדים זוממין לתשלומין, מכדי כתיב: ועשיתם לו כאשר זמם.
יד ביד למה לי?
דבר הניתן מיד ליד, ומאי ניהו?
ממון.
חובל בחברו נמי, מכדי כתיב: כאשר עשה כן יעשה לו, כן ינתן בו למה לי?
דבר שיש בו נתינה, ומאי ניהו?
ממון.

ורבי יוחנן:
האי תחת אשר ענה מיבעי ליה לכדאביי, כתיב: תחת אשר ענה מכלל דאיכא בשת ופגם. ועולא נפקא ליה מדרבא:
ונתן האיש השוכב עמה וגו' - הנאת שכיבה חמשים מכלל דאיכא בשת ופגם.

רבי אליעזר אומר:
עדים זוממין ממונא משלמי ומילקי לא לקי משום דלאו בני התראה נינהו, דניתרי בהו אימתי?
ניתרי בהו מעיקרא אמרי אישתלין, ניתרי בהו בשעת מעשה פרשי ולא מסהדי, ניתרי בהו לבסוף, מאי דהוה הוה, וניתרי בהו בתוך כדי דבור וניתרי בהו מעיקרא ונרמזייהו רמיזי. וכי לא מתרינן בהו לא קטלינן להו?
מי איכא מידי דאילו אינהו בעי קטיל בלא התראה ואינהו בעי התראה, הא בעינן ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו וליכא?
ואי אמרת בן גרושה וחלוצה דלאו מכאשר זמם איתרבי ליבעי התראה, אמר קרא: משפט אחד יהיה לכם - משפט השוה לכלכם.

רבי יהודה אומר:
אין לעבדים בושת, שנאמר: כי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו - במי שיש לו אחוה, יצא עבד שאין לו אחוה.
אלא מעתה לרבי יהודה זוממי עבד לא יהרגו, דכתיב: ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, אמר קרא: ובערת הרע מקרבך מכל מקום.

תניא רבי יוסי הגלילי אומר:
מה תלמוד לומר: ועשיתם לו כאשר זמם?
לפי שכל (מומתין) [הזוממין] שבתורה זוממיהן [ובועליהן] כיוצא בהם, בת כהן היא בשרפה ואין בועלה בשרפה, זוממין איני יודע אם לו הוקשו אם לה הוקשו?
כשהוא אומר: ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו - ולא לאחותו.
מנא הא מילתא דאמור רבנן: זיל בתר רובא כו', רובא דליתא קמן כגון קטן וקטנה?

רבינא אמר:
אתיא מעדים זוממין, דרחמנא אמר: ועשיתם לו כאשר זמם ודילמא האי דאסהידו עליה טרפה הואי?
אלא לאו, דאמרינן זיל בתר רובא, וכי תימא: דבדקינן ליה,
והא תניא רבי אלעזר הקפר אומר:
לא הרגו נהרגין, הרגו אין נהרגין?
מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה לוקה את הארבעים.
מנא הני מילי?

אמר רבי יהושע בן לוי:
דאמר קרא: ועשיתם לו כאשר זמם - לו ולא לזרעו.
וליפסלוה לדידיה ולא ליפסלוה לזרעיה?
בעינן כאשר זמם וליכא.

מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב מלקות ארבעים ונמצאו זוממין לוקין שמונים משום לא תענה וגו' ומשום ועשיתם לו כאשר זמם, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים:
אין לוקין אלא ארבעים.

ורבנן האי לא תענה ברעך מא י דרשי ביה?
מיבעי ליה לאזהרה לעדים זוממין.

ורבי מאיר אזהרה מעדים זוממין מנא ליה?
נפקא ליה מן והנשארים ישמעו ויראו.
ורבנן, ההוא מיבעי ליה להכרזה.
ור' מאיר הכרזה מישמעו ויראו נפקא.
משלשין בממון ואין משלשין במכות, כיצד?
העידוהו שהוא חייב לחברו מאתים זוז ונמצאו זוממין משלשין ביניהם, אבל אם העידוהו שהוא חייב מלקות ונמצאו זוממין כל אחד ואחד לוקה ארבעים, מנא הני מילי?

אמר אביי:
נאמר רשע בחייבי מלקות,
ונאמר רשע בחייבי מיתות בית דין,
מה להלן אין מיתה לחצאין,
אף כאן אין מלקות לחצאין.

רבא אמר:
בעינן ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו וליכא, אי הכי ממון נמי, ממון מצטרף מלקות לא מצטרף. אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין, שהרי הצדוקים אמרין עד שיהרג הנדון שנאמר: נפש תחת נפש.
א"ל: והלא נאמר: כאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו קיים, אם כן למה נאמר: נפש תחת נפש?
יכול משקבלו עדותן יהרג?
תלמוד לומר: נפש תחת נפש הא אין נהרגין עד שיגמר הדין.

תניא רבי אומר:
לא הרגו – נהרגין, הרגו - אין נהרגין.
א"ל אביו: בני, לאו קל וחומר הוא?
א"ל: למדתנו רבינו, שאין עונשין מן הדין.
דתניא: ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו וכו', חייבי מלקות מנין?
תלמוד לומר: רשע רשע, חייבי גליות מנין?
תלמוד לומר: רוצח רוצח.

דבי רבי [חייא] תנא:
יד ביד - דבר הניתן מיד ליד, ומאי ניהו?
ממון.
אלא מעתה רגל ברגל נמי [הכי הוא, אמרי: דבי] רבי [חייא]:
קרא יתירא קא דרשי, מכדי כתיב: ועשיתם לו כאשר זמם ואי סלקא דעתך ממש (והא תו) [יד ביד] למה לי?
שמע מינה ממון.
רגל ברגל למה לי?
איידי דכתיב: יד ביד כתיב נמי רגל ברגל.
מנין שהמבייש משלם ממון?
נאמר כאן: לא תחוס עינך,
ונאמר להלן לא תחוס עינך,
מה לא תחוס עינך האמור (להלן) [כאן] ממון,
אף לא תחוס עינך האמור (כאן) [להלן] ממון.

רבי יהודה אומר:
נאמר כאן יד ורגל,
ונאמר להלן יד ורגל,
מה יד ורגל האמור (להלן) [כאן] ממון,
אף יד ורגל האמור (כאן) [להלן] ממון.

רבי יוסי הגלילי אומר:
מנין שלא יצא למלחמה עד שיהו בו ידים ורגלים ועינים ושינים?
תלמוד לומר: נפש בנפש עין בעין שן בשן יד ביד.