המשך סימן תתה

ויאמר ה' אלי לאמר רב לכם סב את ההר הזה וגו' ואת העם צו לאמר -
זה שאמר הכתוב: למנצח על שושן עדות מכתם לדוד ללמד בהצותו את ארם נהרים וגו', כשהלך יואב להלחם עם ארם נהרים יצאו לקראתו.
אמרו לו: אתם מבני בניו של יעקב ואנו מבני בניו של לבן והרי התנאי עד הגל הזה.
כששמע יואב כך חזר אצל דוד מיד הושיבו סנהדרין ואמרו באמת כך היה התנאי, אלא הם עברוהו תחלה, בלעם הרשע לא כך אמר: מן ארם ינחני.
וכושן רשעתים לא שעבד בנו, שנאמר: ויעבדו בני ישראל את כושן רשעתים.
הן הרשיעו עלינו שתי רשעיות, כיון שהורו להן בית דין מיד חזר עליהן והרגן, שנאמר: בהצותו את ארם, והלא עם ארם עשה מלחמה מהו ויך את אדום?
אלא כשבא יואב להלחם עם (אדום) [ארם] עמדו עליו בני אדום ואמרו לו: לא כך אמר לכם הקב"ה: אל תתגרו בם?
השיבם יואב: לא כן אמר לנו: אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו הניחו אותנו לעבור ולא רצו.
אמר יואב: אם נחריב אדום עכשיו אין אנו מוצאין בחזרתנו לא אכילה ולא שתיה אלא נניח אותם עד שנכה את ארם ונחזור עליהן, לכך נאמר: וישב יוא ויך את אדום.
אמר הקב"ה: שפכו את אדום קימעא קימעא, כשיגיע זמן אני אכלה ואחריב אותה, שנאמר: וירשו הנגב את הר עשו וגו'.
ואומר: וגלות החל הזה.
ואומר: ועלו מושיעים בהר ציון.

סימן תתו

רב לכם סב את ההר הזה -
הראה לו הקב"ה למשה אותו הר שהאבות קבורין בו,
אמר לו למשה: אמרו להם לישראל ,אין אתם יכולין להזדווג לעשו, עד עכשיו מתבקש לו שכר בכיבוד שכבד את אלו שהן קבורין בהר הזה.
בשעה שנתן יעקב לעשו כל אותו הדורון, אמר לו: יש לי רב.
אמר לו הקב"ה: בלשון שכבדו בו בלשון פנו מלפניו.

רב לכם סב וגו' פנו לכם צפונה -
אם ראיתם אותו שמבקש להתגרות בכם לא תעמדו כנגדו אלא הצפינו עצמכם מלפניו.
ולהיכן נברח?
ברחו לתורה, ואין צפונה אלא תורה, שנאמר: וצפון לישרים תושיה.
אמר הקב"ה: המתינו למלך המשיח שיבוא ויקויים: מה רב טובך אשר צפנת.

סימן תתז

ואת העם צו לאמר -
[אמר הקב"ה]: לא לכם בלבד אני מצוה אלא אתם לבניכם צוו לראשי דורות שיהו נוהגין בו כבוד עד שיבא היום שכתוב: דרך כוכב מיעקב וגו' והיה בית יעקב אש וגו'.

דבר אחר:
רב לכם סב -
בשעה ששלח יעקב דורון לעשו, אמר לו: יש לי רב אף על פי שאתה כובש אומות בימי משה ויהושע בתחומי אין לך עסק, שכבר אמר המקום: רב לכם סב אלא יש לכם לילך בגולה.

פנו לכם צפונה -
לגלות בבל, שנאמר: כי הנני קורא לכל משפחות ממלכות צפונה.

ואת העם צו לאמר -
מתיראין מכם אלו וצריכין אתם לשמור את עצמכם,
ומה אם בשעה שמתיראין מכם צריכין אתם לשמור את עצמכם, ומה אם בשעה שמתיראין מכם צריכין אתם לשמור את עצמכם, ומה אם בשעה שמתיראין מכם צריכין אתם לשמור את עצמכם, על אחת כמה וכמה בשעה שהן מצליחין ואינן מתיראין מכם.

דבר אחר:
ואת העם צו לאמר אתם עוברים -
אבל עשו יושב אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ.

דבר אחר:
אתם עוברים בגבול אחיכם -
אתם אוכלים עם עשו בעוה"ז והוא אינו אוכל עמכם לעולם הבא, וכן עשו אמר ליעקב נסעה ונלכה לא אחים תאומים אנו, נאכל שנינו בעולם הזה ובעולם הבא.

אמר ליה יעקב:
הילדים רכים - עד עכשיו לא עמד משה שהוא מספיק, הצאן ובקר ישחט להם והצאן והבקר עלות עלי, עד עכשיו לא עמד שמואל, ומה קול הצאן הזה באזני.
ולא עוד, אלא ודפקום יום אחד, אלא טול לך חלק בעולם הזה יעבר נא אדוני לפני עבדו וגו' ולרגל הילדים.
א"ל: עד עכשיו יש לי להעמיד לחנניה וחבריו, ילדים אשר אין בהם כל מום.

אמר ר' יוחנן:
מהו עד מדרך כף רגל?
עד שיגיע לעת תמוט רגלם.

רבי שמעון בן לוי אמר:
עד שיגיע ומחת לצלמא על רגלוהי.

רבי יוסי בר חנינא אמר:
עד שיגיע תרמסנה רגל.

רבי חייא אמר:
עד שיגיע דרך כוכב מיעקב.

רבי אבא אמר:
עד שיגיע פורה דרכתי לבדי.

רבי חנא בשם רבי חלקיה אמר:
עד שיגיע אשריך ישראל מי כמוך וגו'.

דבר אחר:
אתם עוברים -
כל המלכות שתעמוד אתם אוכלים עמה.

משל למלך שעשה סעודה שיאכל הוא ובניו.
אמר המלך: עסקי הרבה ובני נפשם קצרה, אלא דוכוס אוכל והן אוכלין עמו, איפרכוס אוכל ויאכלו עמו, וכשפנה אני הן נכנסין לסעודה.
כך אמר הקב"ה: הסעודה עשויה וישראל מזומנים, הדא הוא דכתיב: שמע אלי יעקב וישראל מקוראי.
וכתיב: ויתן להם מקום בראש הקרואים.
ומה שאכלו עם האומות איני חושב עליה, שכן בלעם אומר: הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב.

אמר רבי יוחנן:
נכרי יורש את אביו דבר תורה, שנאמר: כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר.

סימן תתח

כי ה' אלהיך ברכך -
יכול אפילו אתה יושב ובטל?
תלמוד לומר: בכל מעשה ידך - אם עושה אדם - הרי הוא מתברך, ואם לאו - אינו מתברך. מהו ידע לכתך?
הלוכך לכלוכך צערך בפרנסתך.
הדרך עושה שלשה דברים:
מבלה את הכסות,
ושוחקת את הגוף,
וממעטת את היציאה,

אבל הקב"ה לא עשה כך, אלא שמלתך לא בלתה מעליך.

ולא חסרת דבר -
זו היציאה.

זה ארבעים שנה -
בזכות שאמרתם בים: זה אלי ואנוהו.
נתתי לך - זה ארבעים שנה.

רבי יהודה אומר:
מלך במדינה אין המדינה חסרה כלום, כך ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר.
בנוהג שבעולם אדם מקבל אורח -
יום ראשון שוחט לו עגל,
יום שני תרנגולים,
יום שלישי קטניות,
יום רביעי ממעט והולך,
לא דומה יום ראשון כיום אחרון.
יכול אף הקב"ה כן?
תלמוד לומר: זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך - יום אחרון כיום ראשון.

רבי נחוניא אמר:
מהו לא חסרת דבר?
דלא הוית חסר אלא מימר מילא והיא מתעבדא. יעשה המן כבשר של עגל! והוא נעשה,
יעשה פיטומין!
והוא נעשה.
יעשה פסיוני,
והוא נעשה.
מה אתה מבקש קמח?
שטו העם ולקטו,
קונדיטון?
או דכו במדוכה,
אשישות?
ועשו אותו עוגות,
לכך נאמר: לא חסרת דבר, אלא שתדבר בפיך.
מן אני רוצה?
הנני ממטיר לכם לחם מן השמים.
מים אני רוצה?
הן הכה צור ויזובו מים ונחלים ישטופו.
שליו אני מבקש?
כיון ששמע משה את הדבר הלך לו אצל הקב"ה, אמר לו: מבקשין בניך בשר.
א"ל הקב"ה: תן להם.
א"ל: משה, מאין לי בשר, הצאן ובקר ישחט להם אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם. א"ל: לא היו לך צפרדעים במצרים?
כנים לא היו לך במצרים?
כל כך היית עשיר ועכשיו אין לך?
אמר לפניו: רבש"ע, משלך היו לי.
א"ל במצרים היה לי ועכשיו אין לי?!
היד ה' תקצר.
כיון שראו ישראל היאך הקב"ה (מעכבן) [מפרנסן] במדבר, התחילו מקלסין אותו ואומר: את הוא רעיא טבא לא חסרת טובתך לעולם, הדא הוא דכתיב: ה' רועי לא אחסר.

אל תצר את מואב -
אמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן:
מנין שאין הקב"ה מקפח אפילו שכר שיחה נאה?
דאלו בכירה דקריתיה מואב א"ל רחמנא למשה: אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, מלחמה הוא דלא אבל צעורי ואנגריא צעריה.
ואלו צעירה דקריתיה בן עמי א"ל: אל תצורם ואל תתגר בם [כלל] דאפילו אנגריא וצעורי לא.

רב שמואל בר יהודה שכיבא ליה ברתא.
אמרו ליה רבנן לעולא: קום ניזיל נינחמיה.
אמר להו: מה אית לי גבי נחמתא דבבלאי דגדופא הוא דאמרי: מאי אפשר לן למעבד הא אפשר להו למעבד עבדי, אזל הוא לחודיא לגביה.
א"ל: מאי דכתיב: ויאמר ה' אלי אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה וכי מה עלתה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות?
אלא נשא משה קל וחומר בעצמו, אמר: ומה מדיינים שלא באו אלא לעזור למואב, אמרה תורה: צרור את המדינים והכיתם אותם, מואבים עצמן לא כל שכן!
אמר ליה הקב"ה: לא כשעלתה על דעתך [עלתה על דעתי].
שתי פרדות טובות יש לי להוציא מהן:
רות המואביה,
ונעמה העמונית.
ומה בשביל שתי פרדות חס הקב"ה על שתי אומות גדולות של רשעים ולא החריבן, בתו של רבי אם כשרה וראויה לצאת ממנה דבר טוב, על אחת כמה וכמה דהוה חיה.

אל תצר את מואב -
משל לאחד שהלוה על גדישו שיתן לו חטין לגורן, היה לבעל הגדיש שונא אחד והלך והדליק את הגדיש, ובא המלוה ותפש את הלוה ואמר ליה: תן לי מה שאתה חייב לי!
א"ל הלוה: אל די צערי שנאבד גדישי אלא באת והוספת לי צרה על צרתי?!
כך אמר ליה הקב"ה למשה: אתמול יקדו גדישם, שנאמר: כי אש יצאה מחשבון ואתם באים להוסיף צרה על צרתם?!
אל תצר את מואב.

דבר אחר:
אמר ליה הקב"ה למשה: סופך ליקבר בגבולן.
משל לראש המדינה שבא ממדינת הים ועבדו עמו, נכנס לפונדק אחד התחיל עבדו לקלל את בעל החנות.
אמר ליה אדונו: כך הוא הדרך אתה נתון בתוך שלו ומקלל?!
כך א"ל הקב"ה למשה: נקבר אתה בתוך גבולו, שנאמר: ויקבור אותו בגי בארץ מואב.
ולמה רחם עליהם הקב"ה?
לפי שמלאו את העולם בשעת הזעף.

משל למדינה שנצטרכה ללחם צעקו הבריות אל השלטון. עמדו שני נחתומין והיו טוחנין כל הלילה, בקשו לעשות עיסתן כבה הנר ולא היו רואין. מה עשו?
בללו את העיסה ואפו אותה והוציאוה ומלאו את השוק,
בא השלטון וראה הפת מעורבת קיבר.
אמר להם: ראויין הייתם ליתן הקופיץ בצואריכם ולהחזיר אתכם בכל המדינה, אבל מה אעשה לכם שמלאתם את המדינה בשעת הזעף!
כך יהא שמו של הקב"ה מבורך, כשנהפך סדום ועמורה לא היה שם בריה, שנאמר: ויהפך את הערים, עמדו בנות לוט וערכו את העיסה, שנאמר: ותהרין שתי בנות לוט.
אמר להם: ראויין הייתן כליה על מה שעשיתם ומה אעשה לכם שכונתכם למלאות עולמי.

אמר רבא:
נכרי יורש את אביו דבר תורה שנאמר וחשב עם קונהו.
ולא עם יורשי קונהו מכלל דאית ליה יורשים.
גר את הנכרי אינו מדברי תורה אלא מדברי סופרים.
אקילו רבנן גבי גר, שמא יחזור לסורו.

ור' חיא בר אבא אמר ר' יוחנן:
נכרי יורש את אביו דבר תורה, דכתיב: כי לבני לוט נתתיה ירושה.

ור' חייא מה טעם לא אמר כרבא?
מי כתיב?
כי לבני לוט נתתיה ירושה.

ור' חייא מה טעם לא אמר כרבא?
מי כתיב: וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו?!

ורבא [מה טעם] לא אמר כר' חייא?
משום כבוד אברהם שאני.

סימן תתט

ויהי כאשר תמו -
לא היו ימים טובים לישראל, כחמשה עשר באב [וכיוה"כ].

רבי (נחמן) [יוחנן] אמר:
יום שכלו בו מתי מדבר.

דאמר מר:
עד שלא כלו מתי מדבר לא היה הדבור עם משה, דכתיב: ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה וכתיב: (ויאמר) [וידבר] ה' אלי לאמר - אלי היה הדבור.

והעוים היושבים -
(כתוב ברמז תשס"ה).
כתיב: (ואת) חמשת סרני פלשתים העזתי והאשדודי האשקלוני הגתי והעקרוני והעוים, אמר חמשה וקא חשיב שיתא,

א"ר (יוחנן) [יונתן]:
אנדוקי שלהן חמשה כו'.
ופליגא דרב, דאמר רב:
עוים מתימן באו.

תניא נמי הכי:
עוים מתימן באו.
ולמה נקרא שמם עוים?
שעוותו את מקומן.

דבר אחר:
שאוו לאלהות הרבה.

דבר אחר:
שכל מי שרואה אותם אוחזתו עוית.

אמר רב יוסף:
ואית להו שיתסר דרי שיני [לכל חד וחד]:

אחל תת פחדך ויראתך -
תנא: כשם שעמדה לו חמה ליהושע כך עמדה לו חמה למשה ולנקדימון בן גוריון.
יהושע קרא.
נקדימון בן גוריון גמרא.
משה מנלן?

אמר רבי אלעזר:
אתיא אחל אחל,
כתיב הכא: אחל תת פחדך.
וכתיב התם אחל גדלך.

רבי יוחנן אמר:
אתיא תת תת.
כתיב הכא: אחל תת פחדך.
וכתיב התם: ביום תת ה' את האמורי.

רבי שמואל בר נחמן אמר:
מסיפיה דקרא: אשר ישמעון שמעך ורגזו וחלו מפניך.
אימתי רגזו וחלו מפניך?
בשעה שעמדה למשה.
מיתיבי: ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו.
אי תימא שעת הוא דלא הוו נפישן כולי האי,
ואי תימא אבני ברד דלא הוו, דכתיב: ויהי בנוסם מפני בני ישראל וגו' וה' השליך עליהם אבנים גדולות וגו'.

תנו רבנן:
פעם אחת עלו ישראל לרגל ולא היה להם מים לשתות, הלך נקדימון בן גוריון ולוה שתים עשרה מעינות מים מהגמון אחד לעולי רגלים, ואמר ליה: אם יגיע זמן ולא ירדו גשמים אני נותן לך שתים עשרה עינות מים או שתים עשרה ככרי כסף, קצץ לו מעות וקבע לו זמן.
הגיע זמן ולא ירדו גשמים, בשחרית שלח לו שגר לי מים, או דמי מים שיש לי בידך!
שלח לו: עדיין כל היום שלי הוא.
במנחה שלח לו: שגר לי מים או דמי מים שיש לי בידך!
שלח לו: עדיין יש לי שהות ביום,
לגלג עליו אותו הגמון אמר: כל השנה כולה לא ירדו גשמים ועכשיו ירדו גשמים?!
נכנס אותו הגמון כשהוא שמח לבית המרחץ ונקדימון בן גוריון כשהוא עצב לבית המקדש, נתעטף ועמד בתפלה, ועמד בתפלה ואמר לפניו: רבש"ע גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי אלא לכבודך עשיתי, כדי שיהו מים לעולי רגלים, מיד נתקשרו שמים בעבים וירדו גשמים עד שמלאו י"ב מעינות מים שלו והותירו.
שלח לו: שגר לי דמי מים שיש לי בידך!
א"ל: עדיין יש לי פתחון פה עליך, כי כבר שקעה חמה ומים ירדו ברשותי,
חזר ונתעטף ועמד בתפלה. אמר לפניו: רבש"ע הודע שיש לך אוהבים בעולמך, מיד נשבה רוח וזרחה החמה ויצאו ופגעו זה בזה,
א"ל: יודע אני שלא דטריח הקב"ה את עולמו אלא בשבילך, אלו לא נקדה חמה היה לי פתחון פה עליך.
תנא: לא נקדימון שמו אלא בוני שמו, ולמה נקרא שמו נקדימון?
שנקדה חמה בעבורו.

אוכל בכסף תשברני ואכלתי -
שנו רבותינו:
השלקות והכבשים של נכרים, אסורין ואין אסורין בהנאה. מנהני מילי?
דאמר קרא: אוכל בכסף תשברני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי - מה מים לא נשתנו מברייתן על ידי האור אף כל שלא נשתנה מברייתן ע"י האור.
מידי אור כתיב?
אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא.

אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב:

כל הנאכל כמות שהוא חי - אין בו משום בשולי נכרים.

בסורא מתנו הכי.

בפומבדיתא מתנו:

כל שאינו (עולה) [נאכל] על שלחן מלכים - אין בו משום בשולי נכרים.

מאי ביניהו?
איכא בינייהו, דגים קטנים וארדי ודייסא.

א"ר יוחנן:
בין שהניח נכרי בשר על גבי גחלים והפך ישראל בין שהניח ישראל והפך נכרי מותר, ואינו אסור עד שיהא מתחלתו וגמרו ביד נכרי.
הילכך האי ריפתא דשגר נכרי לתנורא ואפה ישראל, אי נמי שגר ישראל ואפה נכרי, אי נמי שגר נכרי ואפה נכרי, ואתא ישראל וחתה בגחלים, שפיר דמי.

כי אתא רב דימיה אמר:
אחד דג מליח ואחד ביצה צלויה, חזקיה ובר קפרא שרו.

ורבי יוחנן:
אסר, והלכתא כותיה [דרבי יוחנן]:

וכל (שלל הבהמה) [הבהמה ושלל הערים] וגו'. -
באו ועשו מלחמה עם סיחון ועוג ונפלו בידן ונטלו כל מה שלהן.
מלכות זו מתגאה ומשתחצת ואין לה לא ארבע מדינות שראויות למלכות, ואלו הן:
אסיא,
ואלכסנדריא,
וקרטיגני,
ואנטוכיא,
ואלו היו להם ששים עיר כל חבל ארגוב [וכולן ראויות למלכות], ובאו ועשו מלחמה עם סיחון ועוג ונפלו בידן ונטלו כל מה שלהן, אבל משנתמלאו מן הבזה התחילו מבזין את הבזה, מקרעין כסות ומשליכין [ומקרעין] בהמה ומשליכין לפי שלא היו מבקשין אלא כלי כסף וכלי זהב, שנאמר: וכל הבהמה ושלל הערים בזונו לנו.