המשך סימן תתקכג

כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלהיך נתן לך לרשתה וגו' -
פרט למצוי, נמצא סמוך לספר או בעיר שרובה גוים לא היו עורפין.
חלל - ולא חנוק ולא מפרפר.
באדמה - ולא טמון בגל.
נופל - ולא תלוי באילן.
בשדה - ולא צף על פני המים.

רבי אליעזר אומר:
בכולן אם היה חלל עורפין.

אמר ליה לרבי אליעזר:
אי אתה מודה שאם היה חנוק ומוטל באשפה שאין עורפין, אלמא חלל ולא חנוק, הכא נמי באדמה - ולא טמון בגל,
נופל - ולא תלוי באילן.
ור' אליעזר, חלל יתירא כתיב. נמצא סמוך לעיר שאין בה בית דין לא היו מודדין דבעינן זקני העיר וליכא, ומנין שאם נמצא סמוך לעיר שאין בה בית דין שמניחין אותה (והולכין) [ומודדין] לעיר שיש בה בית דין?
תלמוד לומר: ולקחו זקני העיר, מכל מקום.
אין ירושלים מביא עגלה ערופה דאמר קרא: לשבטיך וקסבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים. נמצא ההורג עד שלא נערף העגלה תצא ותרעה. משנערפה תקבר במקומה שעל הספק באתה מתחלה כפרה ספיקא והלכה לה.
נערפה העגלה ואחר כך נמצא ההורג הרי זה יהרג, שנאמר: ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו.

תנו רבנן:
לא נודע מי הכהו -
הא נודע מי הכהו אפילו אחד בסוף העולם לא היו עורפין.

אמר רבי עקיבא:
מנין לסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש ואין מכירין אותו שלא היו עורפין?
תלמוד לומר: ועינינו לא ראו והלא ראו.

כי ימצא -
ולא בשעה שמצוי.

מכאן אמרו:
משרבו הרוצחין בטלה עגלה ערופה, משבא אלעזר בן דינאי ותחינא בן פרישה היה נקרא חזרו לקרותו בן הרצחנין.

אשר ה' אלהיך נותן לך לרשתה -
לרבות עבר הירדן.

תנו רבנן:
ויוצאו זקניך -
שנים.

ושופטיך -
שנים, ואין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כאן חמשה, דברי רבי יהודה.

ר' שמעון אומר:
זקניך - שנים ואי בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כאן שלשה.
ורבי שמעון, נמי הכתיב ושופטיך?
ההוא מיבעי ליה למיוחדין שבשופטיך.
ורבי יהודה, מזקני זקניך נפקא.
ורבי שמעון, אי כתב זקני הוה אמינא זקני השוק כתב רחמנא זקניך.
ואי כתב רחמנא זקניך הוה אמינא אפילו סנהדרי קטנה כתב רחמנא ושופטיך למיוחדים (שבשבטיך) [שבשופטיך].
ור' יהודה גמר זקני זקני מזקני העדה מה להלן מיוחדין שבעדה אף כאן מיוחדין שבזקניך.
אי גמר ליגמרה לכולה מילתא מהתם, זקניך ושופטיך [למה לי?
אלא] וי"ו למניינא.
ורבי שמעון וי"ו לא משמע ליה. מאי קאמר רחמנא ההוא למיוחדין שבשופטיך, אלא מעתה ויצאו - שנים ומדדו – שנים,
לרבי יהודה הרי כאן תשעה.
לר' שמעון הרי כאן שבעה. ההוא מיבעי ליה לכדתניא: ויצאו הן ולא שלוחן, ומדדו שאפילו נמצא בעליל לעיר היו מודדין שמצוה לעסוק במדידה.

תניא רבי אליעזר בן יעקב אומר:
זקניך - זו סנהדרין,
שופטיך - זה [כהן גדול ומלך], מלך דכתיב: מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה. כהן גדול, דכתיב: ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם. בסנהדרין נמי פליגא עד דאיכא כולה סנהדרין.
תניא נמי הכי: מצאו אבית פאגי שיצאו למדידת העגלה או להוסיף על העיר ועל העזרות והמרה עליהן יכול תהא המראתו המראה?
תלמוד לומר: וקמת ועלית והלכת אל המקום, מלמד שהמקום גורם. כשם שאתה דורש באביו ואמו, כך אתה דורש בזקני בית דין.
ויצאו - פרט לחגרין.
ואמרו - פרט לאלמין.

ידינו לא שפכו את הדם הזה -
פרט לקטעין.

ועינינו לא ראו -
פרט לסומין.
מגיד הכתוב כשם שזקני בית דין שלמין בצדק כך הם צריכין שיהו באבריהן.

ומדדו את הערים אשר סביבות החלל -
מאין היו מודדין?
רבי אליעזר אומר: מטבורו.
רבי עקיבא אומר: מחוטמו.
רבי אליעזר בן יעקב אומר: ממקום שנעשה חלל, מצוארו.
במאי קמפלגי?
מר סבר: עיקר חיותא באפיה, דכתיב: אשר נשמת רוח חיים באפיו,
ומר סבר: עיקר חיותא בטבוריה.
מאי טעמא דרבי אליעזר בן יעקב?
כדכתיב: לתת אותך על צוארי חללי רשעים.
וכתיב: אל הערים אשר סביבות החלל - מן החלל אל הערים ולא מן הערים אל החלל. נמצא גופו במקום אחד וראשו במקום אחד, מוליכין את הראש אצל הגוף, דברי רבי אליעזר.

רבי עקיבא אומר:
הגוף אצל הראש.

והיה העיר הקרובה אל החלל ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר -
נמצא מכוון בין שתי עיירות מביאות שתי עגלות, דברי רבי אליעזר.
מאי טעמא דרבי אליעזר?
קסבר אפשר לצמצם וקרובה ואפילו קרובות.

וחכמים אומרים:
לא היו עורפין, כולי עלמא אפשר לצמצם והכא בקרובה ולא בקרובות קמיפלגי,
תנא קמא סבר: קרובה ולא קרובות.
ורבי אליעזר סבר: קרובה ואפילו קרובות.

תניא אידך: נמצא מכוון בין שתי עיירות.
ר' אליעזר אומר:
שתיהן מביאות שתי עגלות.

וחכמים אומרים:
יביאו עגלה אחת בשותפות ויתנו.
קסברי רבנן, אי אפשר לצמצם ואפילו בידי אדם.

ולקחו זקני העיר ההיא -
ולא זקני ירושלים,

עגלת בקר אשר לא עובד בה -
רבי אליעזר אומר:
עגלה בת שנתה ופרה בת שתים.

וחכמים אומרים:
עגלה בת שתים ופרה בת שלש ובת ארבע.

דבר אחר:
עגלת בקר -
(אשר) רחיצה בזקנים וכפרה בכהנים.

סימן תתקכד

אשר לא עובד בה -
נפטרו זקני ירושלים והלכו להם וזקני אותה העיר מביאין עגלת בקר.

אשר לא (עבד בה) [משכה בעול] -
אין מום פוסל בה. ויהא מום פוסל בעגלה מקל וחומר:
ומה פרה שאין השנים פוסלות בה מום פוסל בה, עגלה שהשנים פוסלות בה אינו דין שיהא מום פוסל בה?
שאני התם, דכתיב: אשר אין בה מום - בה מום פוסל ואין מום פוסל בעגלה. ולא יהו שער עבודות פוסלות בה אלמה?

אמר רב יהודה אמר רב:
הניח עליה עורה של שקין פסלה ובעגלה עד שתמשוך.
שאני פרה דילפי עול עול מעגלה, עגלה נמי תיתי עול עול מפרה, הא מיעט רחמנא בה.
בעגלה נמי כתיב בה, ההוא מיבעי ליה למעוטי קדשים דלא פסלה בהו עבודה, סלקא דעתך אמינא ליתי בקל וחומר מעגלה:
ומה עגלה שאין המום פוסל בה עבודה פוסלת בה קדשים שמום פוסלת בהן אינו דין שעבודה פוסלת בהן?
איכא למיפרך: מה לעגלה שכן שנים פוסלות בה, אטו קדשים מי ליכא דפסלי בהו שנים, כי איצטריך קרא להנך דפסלי בהו שנים.
וקדשים דלא פסלי בהו עבודה מהכא נפקא מהתם נפקא עורת או שבור או חרוץ וגו' לא תקריבו וגו', מכל אלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהן עבודה. איצטריך סלקא דעתך אמינא הני מילי היכא דעבד בהו עבודת היתר אבל עבד בהו עבודת איסור אימא ליתסרו [צריכא].
הא נמי מהכא נפקא: ומיד בן נכר לא תקריבו וגו' מכל אלה - אלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב מקדשים שנעבדה בהן עבודה. איצטריך סלקא אמינא הני מילי היכי דעבד בהן כשהן חולין, אבל עבד בהן כשהן קדשים אימא ליתסרו צריכא. שכן עליה עוף כשרה, עלה עליה זכר פסולה, מאי טעמא?

אמר רב פפא:
אי כתיב עבד וקרינן עבד [עד דעביד ביה איהו, אי כתיב עֻבַּד וקרינן עֻבַּד] אפילו ממילא נמי, השתא דכתיב: עָבַד וקרינן עֻבַּד, עֻבַּד דומיא דְּעָבַד, מה עבד דניחא ליה אף עובד דניחא ליה, והוא הדין הכניסה לרבקה ודשה כשרה, בשביל שתינק ותדוש פסולה.

אל נחל איתן -
אמר רבי (יונתן) [יוחנן] בן שאול:
מפי מה אמרה תורה הבא עגלה בנחל?
אמר הקב"ה: יבא דבר שלא עשה פירות ויערף במקום שאינו עושה פירות ויכפר על מי שלא הניחוהו לעשות פירות.
מאי פירות?
אילימא פריה ורביה אלא מעתה אזקן ואסרים הכי נמי דלא ערפינן?
אלא מצות.

תנו רבנן:
מנין לאיתן שהוא קשה?
שנאמר: איתן מושבך ושים בסלע קנך.
ואומר: שמעו הרים את ריב ה' והאתנים וגו'.

אחרים אומרים:
[מנין לאיתן שהוא ישן?
שנאמר:] גוי איתן הוא וגו', ואע"פ שאינו איתן כשר. ועורפין אותה בקופיץ מאחוריה.
מאי טעמא?
גמר עריפה עריפה מחטאת העוף. ומקומה אסור מלזרוע ומלהעבד.

תנו רבנן:
אשר לא יעבד בו -
שלא יזרע לשעבר, דברי רבי יאשיה.

רבי יונתן אומר:
להבא.

אמר רבא:
להבא כולי עלמא לא פליגי, דכתיב: ולא יזרע, כי פליגי לשעבר.

רבי יאשיה סבר:
מי כתיב ולא יְעֻבַּד?
אשר לא יְעָבֵד כתיב.

ורבי יונתן סבר:
מי כתיב אשר לא נֶעֱבַד?
אשר לא יעבד כתיב.

ורבי יונתן סבר:
אשר לא נעבד

ורבי יאשיה אשר לשעבר משמע.
ורבי יונתן אשר ריבויא הוא:

תנו רבנן:
אשר לא יעבד בו ולא יזרע -
אין לי אלא זריעה, שאר עבודות מנין?
תלמוד לומר: אשר לא יעבד בו מכל מקום.
אם כן מה תלמוד לומר: ולא יזרע?
לומר לך: מה זריעה מיוחדת שהיא בגופה של קרקע [אף כל שהיא בגופה של קרקע], יצא סורק שם פשתן ומנקר שם אבנים שאינה בגופה של קרקע.
ואימא אשר לא יֵעָבֵד כלל
ולא יִזָּרֵעַ פרט,
כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט זריעה אִין מידי אחרינא לא?
אשר - ריבויא הוא.
מת מנלן דאסור [בהנאה]?
אתיא שם שם מעגלה ערופה.
כתיב הכא: ותמת שם מרים
וכתיב התם: וערפו שם את העגלה
[מה להלן אסור בהנאה,
אף כאן אסור בהנאה].

והתם מנלן?
אמר רבי ינאי:
כפרה כתיב בה כקדשים.

וערפו שם -
נאמר כאן עריפה,
ונאמר להלן עריפה,
מה עריפה האמורה להלן עורפו בקופיץ מאחוריו וקוברו ואסור בהנאה,
אף עריפה האמורה כאן עורפה בקופיץ מאחוריה וקוברה ואסורה בהנאה.

ונגשו הכהנים בני לוי -
מכלל שנאמר: ושרת בשם ה' אלהיו אין לי אלא תמימין, בעלי מומין מנין?
תלמוד לומר: בני לוי.

כי בם בחר ה' אלהיך וגו' -
מגיד שברכת כהנים כשרה בבעלי מומין.

לשרתו ולברך וגו' -
מקיש ברכה לשירות:
מה שירות בעמידה,
אף ברכה בעמידה.
כל הכשר לדון כשר להעיד, לאתויי [מאי, לאתויי]?
סומא באחת מעיניו.

דתניא: היה רבי מאיר אומר:
מה תלמוד לומר: על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, וכי מה ענין ריבים אצל נגעים?
מקיש (דינים) [ריבים] לנגעים:
מה נגעים ביום, דכתיב: וביום הראות בו
אף ריבים ביום.

ומה נגעים שלא בסומא, דכתיב: לכל מראה עיני הכהן,
אף ריבים שלא בסומא.

ומקיש נגעים לריבים:
מה ריבים שלא בקרובים,
אף נגעים שלא בקרובים.

אי מה ריבים בשלשה,
אף נגעים בשלשה?
ודין הוא: ממונו בג' גופו לא כל שכן?
תלמוד לומר: והובא אל אהרן הכהן, הא למדת [שאפילו] כהן אחד רואה את הנגעים.

ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח דריבים אפילו בסומין (כתוב ברמז תקנ"א).

אמר ליה רב פפא לאביי:
לרבי מאיר דאמר: החשוד על דבר לא דנו ולא מעידו.
ואמר רבי מאיר:
החשוד על דבר אחד חשוד לכל התורה כולה, כהנים הכי נמי דלא דייני דינא, וכי תימא הכי נמי, והכתיב: ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע?
אימור דאמר רבי מאיר:
לחששא, לאחזוקינהו מי אמר.

וכל זקני העיר ההיא -
ואפילו הן מאה, לפי שאמרנו להלן ג' וה' יכול אף כאן כן?
תלמוד לומר: וכל זקני העיר ההיא אפילו הן ק'.

ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל -
על מקום עריפתה של עגלה.
יכול יעלו מן הנחל ויאמרו?
תלמוד לומר: בנחל שתהא ענייתן ואמירתן בנחל.

הערופה -
(כתוב ברמז תפ"ד).

מנא הא מלתא דאמרי רבנן:
זיל בתר רובא?
אמר רב ששת בריה דרב אידי:
אתיא מעגלה ערופה, דאמר רחמנא: הערופה כשהיא שלמה תיהוי, וליחוש דילמא טרפה היא, אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא.
וכי תימא מאי נפקא מינה?
האמרי דבי רבי ינאי:
כפרה כתיב בה כקדשים.

אמר ר' יהושע בן לוי:
אין עגלה ערופה באה אלא בשביל צרי עין, שנאמר: וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה, וכי על לבנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הם?!
אלא לא בא לידינו ופטרנוהו [ולא ראינוהו והנחנוהו, לא בא לידינו ופטרנוהו] בלא מזונות, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה.
עגלה ערופה בלשון הקודש, שנאמר: וענו ואמרו,
ולהלן הוא אומר: וענו הלוים ואמרו,
מה להלן בלשון הקודש,
אף כאן בלשון הקודש.
זקני אותה העיר רוחצין את ידיהן על מקום עריפתה של עגלה ואומרים: ידינו לא שפכו, וכי עלתה על דעתך שזקני בית דין וכו' (כדלעיל)?!

א"ר מאיר:
כופין ללויה.
הכהנים אומרים: כפר לעמך ישראל אשר פדית, לא היה צריך לומר ונכפר להם הדם אלא רוח הקדש מבשרתן: אימתי שתעשו ככה מתכפר לכם הדם:

עגלה ערופה אסורה בהנאה, כפרה כתיב בה, כקדשים.

אין עורפין אלא ביום, כפרה כתיב בה כקדשים.

כפר לעמך אשר פדית -
ראויה כפרה זו שתכפר עד יוצא מצרים.
כפר לעמך - אלו החיים,
אשר פדית - אלו המתים,
מלמד שהמתים צריכין כפרה, נמצינו למדין ששופך דמים חוטא [עד יוצא ממצרים].

אשר פדית ה' -
על מנת כן פדיתנו שאם נחטא אתה מכפר עלינו, ורוח הקדש אומר: כל זמן שתעשו כך הדם מיכפר לכם.

ואתה תבער הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר בעיני ה' -
למה לי?
לכדתניא: הוקשו כל שופכי דמים לעגלה ערופה, מה להלן מן הצואר אף שופכי דמים מן הצואר, אי מה להלן בקופיץ [וממול עורף אף כאן בקופיץ וממול עורף], אמר קרא: ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה.

ואתה תבער -
בער עושי הרעות מישראל.

המשך סימן תתקכד

כי תצא למלחמה -
במלחמת הרשות הכתוב מדבר.

על אויביך -
כנגד אויביך.

ונתנו ה' אלהיך בידך -
אם עשית כל האמור בענין, סוף שה' אלהיך נותנו בידך.

ושבית שביו -
לרבות כנעניים שבתוכה.

וראית בשביה -
בשעת שביה.

אשה -
אפילו אשת איש.

יפת תואר -
לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבלות.

וחשקת בה -
אף על פי שאינה נאה.
בה - ולא בה ובחברתה.

ולקחת -
לקוחין יש לך בה.

לך לאשה -
שלא יקח שתי נשים אחת לו ואחת לאביו אחת לו ואחת לבנו.

והבאתה -
מלמד שלא ילחצנה במלחמה.

יפת תואר -
אין לי אלא בזמן שהיא יפת תואר, מנין אף על פי שהיא כעורה?
תלמוד לומר: וחשקת בה אע"פ שאינה יפת תואר.

ולקחת לך לאשה -
שלא תאמר הרי זו לאבא הרי זו לאחי.

והבאתה אל תוך ביתך -
ולא לבית אחר.

כהן ביפת תואר - רב אמר: מותר
ושמואל אמר: אסור.
בביאה ראשונה כולי עלמא לא פליגי דשרי, שלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, כי פליגי בביאה שניה.

רב אמר:
מותר, הואיל ואישתרי אישתרי.

ושמואל אמר:
אסור דהא הוי לה גיורת וגיורת לכהן לא חזיא.

ואיכא דאמרי:
בביאה שניה כולי עלמא לא פליגי דאסור, כי פליגי בביאה ראשונה,

רב אמר:
מותר, דהא לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע.

ושמואל אמר:
אסור, כל היכא דקרינן ביה והבאתה אל תוך ביתך קרינן ביה וראית בשביה וכל היכא דלא קרינן ביה והבאתה אל תוך ביתך לא קרינן ביה וראית בשביה.

סימן תתקכה

וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה -
רבי אליעזר אומר:
תקוץ.

ר' עקיבא אומר:
תגדיל.

א"ר אליעזר:
נאמר עשיה בראש,
ונאמר עשיה בצפרנים,
מה להלן העברה,
אף כאן העברה.

א"ר עקיבא:
נאמר עשיה בראש,
ונאמר עשיה בצפרנים,
מה להלן נוול,
אף כאן נוול.

וראיה לדברי [ר' אליעזר] ומפיבושת בן שאול ירד לקראת המלך לא עשה רגליו ולא עשה שפמו, הא עשיה העברה היא.

דבר אחר:
עד די (שער רישיה) [שעריה] כנשרין רבה וטפרוהי כצפרין.

והסירה את שמלת שביה -
[מלמד] שמעביר ממנה בגדים נאים ומלבישה בגדי אלמנות, שהכנענים בנותיהם מתקשטות במלחמה בשביל להזנות אחרים אחריהן.

וישבה בביתך -
בבית שמשתמש בו נכנס ונתקל בה [ויוצא ונתקל בה] ורואה בקלקולה ורואה בנוולה.

ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים -
ר' אליעזר אומר:
אביה - אביה ממש.
אמה - אמה ממש.

ר' עקיבא אומר:
אין אביה ואמה אלא אלילים.
וכן הוא אומר: אומרים לעץ אבי אתה.

תניא אידך: ובכתה את אביה במה דברים אמרוים?
שלא קבלה עליה, אבל קבלה עליה מטבילה ומותר בה מיד.

ר' שמעון בן אלעזר אומר:
אפילו לא קבלה עליה כופה ומטבילה לשם עבדות וחוזר (וכופה) ומטבילה לשום בת חורין ומשחררה ומותר בה מיד.
מאי טעמא דרבי שמעון בן אלעזר?
דכתיב: וכל עבד איש מקנת כסף, עבד איש ולא עבד אשה, אלא עבד איש אתה מל בעל כרחו ואי אתה מל בן איש בעל כרחו.

ורבנן, אמר עולא:
כשם שאי אתה מל בן איש בעל כרחו כך אי אתה מל עבד איש בעל כרחו.
והכתיב: וכל עבד איש?
ההוא למפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור כו',
עבד איש - ולא עבד אשה?
אלא עבד שיש לרבו רשות עליו קרוי עבד, עבד שאין לרבו רשות עליו אין קרוי עבד.

מתקיף לה רב פפא:
אימור דשמעת להו לרבנן ביפת תואר דלא שייכה במצות אבל עבד דשייך במצות אפילו רבנן מודין.
דתניא: אחד (גוי) [גר] ואחד הלוקח עבד מן הגוי צריך לקבל.
הא לוקח מישראל אין צריך לקבל, הא מני?
אילימא רבי שמעון בן אלעזר, הא אמר לוקח מן הגוי נמי אין צריך לקבל, אלא לאו רבנן היא ושמע מינה הלוקח מן הגוי צריך לקבל, אבל לוקח מישראל אין צריך לקבל.
והתניא: אחד גר ואחד עבד משוחרר?
ההוא לענין טבילה.
תניא: ירח ימים – שלשים.

רבי שמעון בן אלעזר אומר:
תשעים, ירח - שלשים,
ימים – שלשים,
ואח"כ שלשים.

מתקיף לה רבינא:
ואימא ירח - שלשים, ימים - שלשים ואחר כן כי הנך! קשיא.
ירח ימים - ל' יום.

(דבר אחר:)
ירח - אחד,
ימים - שנים
[ואחר כן] - הרי שלשה חדשים, כדי (בגדי נויה שהיו עליה וחמדה, ו)תיקון הולד כדברי ר' עקיבא, להבחין בין זרע ראשון לזרע שני.

רבי אליעזר אומר:
ירח ימים - כמשמעו, וכל כך למה?
שתהא בת ישראל שמחה,
וזו בוכה.

בת ישראל מתקשטת,
וזו מתנוולת.

[ואחר כן תבוא אליה] -
הא אם לא עשה בה כל המעשים האלו ובא עליה - הרי זו בעילת זנות.

(ואחר כן תבא אליה) ובעלתה -
אין לך בה אלא מצות בעילה.

והיתה לך לאשה -
כענין שנאמר: שארה כסותה ועונתה לא יגרע.

והיה אם לא חפצת בה -
הכתוב מבשרך שאתה עתיד לשנואתה.

ושלחתה לנפשה -
ולא לבית אלהיה.

ושלחתה -
בגט כדברי ר' יונתן,
ואם היתה חולה ימתין לה עד שתבריא, וקל וחומר לבנות ישראל שהן קדושות וטהורות.

ומכור לא תמכרנה בכסף -
אין לי אלא שלא ימכרנה בכסף.
מנין שלא יתננה במתנה ושלא יעשה בה טובה?
תלמוד לומר: ומכור לא תמכרנה.

לא תתעמר בה -
שלא תשתמש בה, כדברי רבי יונתן.

דבר אחר:
הרי זו אזהרה לבית דין.

תחת אשר עניתה -
אפילו לאחר מעשה יחידי.

כי תהיין לאיש -
שנו רבותינו:
מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה.

וראית בשביה אשת יפת תואר -
מה כתיב אחריו?
כי יהיה לאיש בן סורר ומורה.
וכן מצינו בדוד על שחמד מעכה בת תלמי מלך גשור יצא ממנו אבשלום, וע"י נהרגו כמה רבבות ונהרג שמעי ושבע בן בכרי ואחיתופל.
אחריו מה כתיב?
וכי יהיה באיש חטא משפט מות - אם נוצל מזו לא ינצל מזו?!
למדנו שמצוה גוררת מצוה שנאמר: כי יקרא קן צפור שלח תשלח.
מה כתיב אחריו?
כי תבנה בית חדש ועשית מעקה -
ותזכה לכרם - לא תזרע כרמך,
לזרוע שדה - לא תחרוש בשור ובחמור,
ותזכה לבגדים נאים - לא תלבש שעטנז,
ותזכה לציצית - גדלים תעשה לך,
ותזכה לאשה ובנים - כי יקח איש אשה חדשה.

ארבע מדות בדרך ארץ:
יש נושא אשה לשם זנות,
ויש נושא אשה לשם ממון,
ויש נושא אשה לשם גדולה,
ויש נושא אשה לשם שמים,

נשא אשה לשם זנות - יוצא ממנו בן סורר ומורה, שנאמר: וראית בשביה וסמיך ליה: בן סורר ומורה.
נשא אשה לשם ממון, לסוף מצריכין אותו לאחרים, שכן מצינו בבני עלי שנשאו נשים [שלא] כראוי להם, וכתיב: והיה כל הנותר בביתך .

נשא אשה לשם גדולה, לסוף מעמידין עליו מבית משפחתה שממעיט זרעו אחריו, שכן מצינו ביהושפט מלך יהודה שראה אחאב מלך ישראל שהיו לו שבעים בנים ונתחתן בו, וכתיב: ועתליה אם אחזיה ראתה כי מת בנה ותקם ותאבד את כל זרע הממלכה.

משל לשני בני אדם שניהם ממשפחה אחת אחד עני ואחד עשיר היה לו לעשיר לישא וליתן עם העני והוא לא עשה כן והלך ונדבק בשאין ראוי לו, שנאמר: הלוא אב אחד לכלנו וגו' מדוע נבגד וגו' בגדה יהודה וגו' לפיכך יכרת ה' לאיש אשר יעשנה וגו'.

והנושא אשה לשם שמים - לסוף יוצאין ממנו בנים שמושיעין את ישראל.
צא ולמד מן עמרם שנשא אשה לשם שמים ויצאו ממנו משה ואהרן שהרבו תורה ומצות לישראל.
וכן בעובד בן שלמון יצאו ממנו דוד ושלמה.
ועל כיוצא בהן נאמר: כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עשה עומדים לפני נאם ה' כן יעמוד זרעכם ושמכם.

כי תהיין לאיש -
רב אחא בר יעקב אמר:
חייבי מיתות דלא תפסי בהו קדושין אתיא מיבמה, ומה יבמה שהיא בלאו לא תפסי בה קידושין, חייבי מיתות בית דין לא כל שכן.
אי הכי שאר חייב לאוין נמי.

אמר רב פפא:
חייבי לאוין בהדיא כתיב בהו: כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה וכי יש [שנואה לפני המקום] ואהובה לפני המקום?
אלא אהובה - אהובה בנשואיה, שנואה - שנואה בנשואיה, וקאמר רחמנא כי תהיין.

ולר' עקיבא דאמר:
אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, האי כי תהיין במאי מוקים לה?
באלמנה לכהן גדול.

וכדרבי סימאי דאמר:
מן הכל עושה ר' עקיבא ממזר חוץ מאלמנה לכהן גדול, שהרי אמרה תורה: לא יקח ולא יחלל חלולין הוא עושה ואין עושה ממזרות.

ולרבי ישבב דאמר:
בוא ונצווח על עקיבא בן יוסף שהיה אומר כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר.
הניחא לרבי ישבב אי לאפוקי מדרבי סימאי קאתי ומוקים לה בחייבי עשה שפיר, אלא אי טעמא דנפשיה קאמר כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר ואפילו חייבי עשה, במאי מוקי לה?
בבעולה לכהן גדול, [ומאי שנא]?
משום דהוה ליה עשה שאין שוה בכל.

ורבנן, עד דמוקמי לה בחייבי לאוין לוקמי בחייבי עשה?
הני חייבי עשה במאי נינהו?
אם שתיהן מצריות שתיהן שנואות נינהו, אם אחת מצרית ואחת עברית שתי נשי מעם אחד בעינן, אם בעולה לכהן גדול מי כתיב כי תהיין לכהן?
ור' עקיבא בעל כורחך שבקיה לקרא [דהוא דחיק ומוקי אנפשיה].

כי תהיין -
במי שיש בהם הויה יצאו שפחה וגוית שאין בהן הויה, משמע מוציא את אלו ומוציא את היבמה ומוציא את הארוסה שאין להן הויה.

[האחת אהובה והאחת שנואה] -
ר' שמעון אומר:
בדרך ארץ הכתוב מדבר, מגיד שסופו להיות שונא אותה ואוהב אחרת.

וילדו לו בנים -
להוציא את הספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון.
אין לי אלא היוצא ממקום לידה, יוצא דופן מנין?
תלמוד לומר: וילדו לו מכל מקום.

דבר אחר:
כי תהיין לאיש שתי נשים -
אין לי אלא שהן שתים, מנין אפילו הן מרובות?
תלמוד לומר: נשים.
אין לי אלא בזמן שהן מרובות ומקצתן אהובות ומקצתן שנואות. מנין אפילו כולן אהובות אפילו כולן שנואות?
תלמוד לומר: אהובה האהובה שנואה השנואה ריבה הכתוב.
אין לי אלא בזמן שהן מרובות וכולן אהובות או כולם שנואות, מנין אפילו הן שתים?
תלמוד לומר: שתי נשים.
אין לי אלא בזמן שהן שתים אחת אהובה ואחת שנואה, מנין אפילו אחת והיא אהובה אחת והיא שנואה?
תלמוד לומר: אהובה אהובה שנואה שנואה ריבה הכתוב.
ואי זו היא אהובה?
זו אהובה לפני המקום.
[שנואה?
זו שנואה לפני המקום].
יכול אין לי אלא אנוסה ומפותה שאינן לו כדרך כל הנשים, מנין אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט?
תלמוד לומר: שנואה שנואה ריבה את העריות שהן בלא תעשה.
ועדיין לא ארבה את העריות שחייבין עליהן כרת בידי שמים?
תלמוד לומר: שנואה שנואה ריבה את העריות שהן בכרת.
יכול אפילו שפחה אפילו גוית?
תלמוד לומר: כי תהיין לאיש כל שיש לו בהן הויה, יצאו אלו שאין לו בהן הויה.

וילדו לו בנים -
מי שהולדות שלו, יצאו אלו שאין הולדות שלו.

דבר אחר:
וילדו לו בנים -
הבנים בתורה הזאת ואין הבנות בתורה הזאת.
לפי שמצינו שהבנות נכנסות לנחלה תחת האחין לחלוק בשוה, יכול תהא בכורה נוהגת בהן?
תלמוד לומר: וילדו לו בנים - הבנים בתורה הזאת ואין הבנות בתורה הזאת.

והיה הבן -
ולא טומטום ואנדרוגינוס.

הבכור -
ולא הספק.

לשנואה -
הכתוב מבשרך שבן הבכור לשנואה (כתוב ברמז תק"נ).

וילדו לו -
אמר רבי אמי:
טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים, דאמר קרא: והיה הבן הבכור לשניאה עד שיהא בן משעת הויה.

רב נחמן בר יצחק אמר:
אף אינו נידון כבן סורר ומורה, דאמר קרא: כי יהיה לאיש בן סורר ומורה עד שיהיה בן משעת הויה.

איממר אמר:
אף אינו ממעט בחלק בכורה, דאמר קרא: וילדו לו בנים, עד שיהא בן משעת לידה.

רב שיזבי אמר:
אף אין אמו טמאה לידה (כתוב בפרשת אשה כי תזריע).

תניא: והיה הבן - ולא טומטום,
הבכור - ולא ספק.
בשלמא בן ולא טומטום כדרבי אמי, אלא בכור ולא ספק לאפוקי מאי?
לאפוקי מדדרש רבא: שתי נשים שילדו שני זכרים במחבא נותנין הרשאה זה לזה.

מר בריה דרב יוסף אמר משמיה דרבא:
בן יום א' ממעט בחלק בכורה, אבל עובר לא, מאי טעמא?
וילדו לו בעינן.

אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא:
בכור שנולד לאחר מיתת האב אינו נוטל פי שנים, מאי טעמא?
יכיר - אמר רחמנא והא ליתיה דיכיר.

אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא:
בן שנולד לאחר מיתת האב אינו ממעט בחלק בכורה, מאי טעמא?
וילדו לו - קאמר רחמנא [והא ליכא] והלכתא ככל הני לישני.

סימן תתקכו

והיה ביום הנחילו -
תנן התם:
דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה, דאמר קרא: ושפטו את העם בכל עת. אי הכי תחלת הדין נמי, כדרבא, דרבא רמי:
כתיב: ושפטו את העם בכל עת.
וכתיב: והיה ביום הנחילו את בניו, הא כיצד?
יום לתחלת דין, לילה לגמר דין.

מתניתין דלא כרבי מאיר, דתניא היה רבי מאיר אומר:
מה תלמוד לומר: ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע וכי מה ענין ריבים אצל נגעים וכו' (כדלעיל).

ור' מאיר האי ושפטו מאי דריש ביה?
לאתויי יום המעונן, דתנן: אין רואין את הנגעים לא בשחרית מפני שכהה נראית עזה ולא בצהרים מפני שעזה נראה כהה.
ור' מאיר, האי ביום הנחילו מאי עביד ליה?
מיבעי ליה לכדרבה בר (רב חנה) [חנינא]:
ביום אתה מפיל נחלות ואי אתה מפיל נחלות בלילה.

תני רבה בר בר חנה קמיה דרב נחמן:
ביום מפילין נחלות וכו',
א"ל: אי הכי דשכיב ביממא הוא דירתי ליה בניה, דשכיב בלילא לא ירתי ליה בניה?
דילמא דין נחלות קאמרת, דתניא: והיתה לבני ישראל אורעה כל הפרשה להיות דין.

וכדרב יהודה:
שלשה שנכנסו לבקר את החולה, רצו כותבין רצו עושין דין, שנים כותבין ואין עושין דין.
מאי טעמא?
דהוו ליה עדים ואין עד נעשה דיין.
א"ל: אין הכי נמי קאמינא.

האומר איש פלוני יירשני במקום שיש בת, בתי תירשני במקום שיש בן - לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל.

רבי יוחנן בן ברוקא אומר:
אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין.
מאי טעמא דרבי יוחנן בן ברוקא?
אמר קרא: והיה ביום הנחילו את בניו - התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה.
האי מלא יוכל לבכר נפקא?!
ההוא מיבעי ליה לכדתניא:
אבא חנן משום רבי אליעזר אומר:
מה תלמוד לומר: לא יוכל לבכר?
לפי שנאמר: והיה ביום הנחילו את בניו.
שיכול, והלא דין הוא: ומה פשוט שיפה כחו, שנוטל בראוי כבמוחזק, התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה, בכור שהורע כחו, שאינו נוטל בראוי כבמוחזק - לא כל שכן?!
תלמוד לומר: לא יוכל לבכר...

ויאמר לא יוכל לבכר, ומה תלמוד לומר: והיה ביום הנחילו את בניו?
שיכול, והלא דין הוא: ומה בכור שהורע כחו, שאינו נוטל בראוי כבמוחזק, אמרה תורה לא יוכל לבכר, פשוט שיפה כחו וכו' לא כל שכן?!
תלמוד לומר: והיה ביום הנחילו את בניו וכו'.
והלכה כרבי יוחנן בן ברוקא.

סימן תתקכז

והיה ביום הנחילו את בניו -
ביום מפילין נחלות, ואין מפילין נחלות בלילה.

את אשר יהיה לו -
מלמד שהבן נוטל בראוי כבמוחזק.

לא יוכל לבכר -
יכול לא יהא רשאי לבכר, ואם בכר יהא מבוכר?
תלמוד לומר: לא יוכל לבכר, הא אם בכר אינו מבוכר.

את בן האהובה [על פני בן השנואה] -
כיון שיצא ראשו ורובו בחיים, פוטר את הבא אחריו מן הבכורה.

על פני בן השנואה הבכור -
אף על פי שבן הבכור לשניאה.

סימן תתקכח

כי את הבכור בן השנואה יכיר -
יכירנו לאחרים.

מכאן אמר רבי יהודה:
נאמן אדם לומר: זה בני בכור, וכשם שאדם נאמן לומר זה בני בכור כך נאמן אדם לומר: זה בני בן גרושה וחלוצה.

וחכמים אומרים:
אינו נאמן.
בשלמא לרבי יהודה היינו דכתיב: יכיר, אלא לרבנן יכיר למה לי?
דצריך הכרה, למאי הילכתא?
[למיתבא ליה פי שנים, לא יהא אלא אחר] אילו בעי מתנה מי לא יהיב ליה?
לא צריכא בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן,
ולרבי מאיר דאמר:
אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, יכיר למה לי?
בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס (כתוב ברמז תק"נ).

אמר ריש לקיש:
פדחת פוטרת בכל מקום חוץ מן הנחלה, מאי טעמא?
דכתיב: יכיר.

ורבי יוחנן אמר:
אף לנחלה.
בכל מקום לאתויי מאי?
לאתויי הא דתנו רבנן:
גיורת שיצתה פדחת ולדה בגיותה ואחר כך נתגיירה, אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה ואינה מביאה קרבן לידה.
מיתיבי: יכיר - זו הכרת פנים [ואיזו היא הכרת פנים]?
פרצוף פנים עם החוטם, תני עד החוטם. תא שמע: פדחת בלא פרצוף פנים פרצוף פנים בלא פדחת אין מעידין עד שיהו שניהם עם החוטם, מאי קרא הכרת פניהם ענתה בם?
שאני עדות אשה דאחמירו בה רבנן כתחלתה, ואיבעית אימא: יכיר לחוד והכרת פנים לחוד.

לתת לו פי שנים -
פי שנים כאחד,
או אינו אלא פי שנים בכל הנכסים?
ודין הוא: חלקו עם אחד וחלקו עם חמשה, מה חלקו עם אחד פי שנים כאחד אף חלקו עם חמשה פי שנים כאחד.

או כלך לדרך זו: חלקו עם אחד וחלקו עם חמשה, מה חלקו עם אחד פי שנים בכל הנכסים אף חלקו עם ה' פי שנים בכל הנכסים?!
תלמוד לומר: והיה ביום הנחילו את בניו התורה רבתה נחלה אצל האחין וכו'.
ואומר: ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו נתנה בכירתו לבני יוסף. ואומר: כי יהודה (בגד) [גבר] באחיו ולנגיד ממנו והבכורה (נתנה) ליוסף,
נאמר: בכורה ליוסף,
ונאמר: בכורה לדורות,
מה בכורה הנאמר ליוסף פי שנים כאחד,
אף בכורה הנאמר לדורות פי שנים כאחד,
ואומר: (והנה) [ואני] נתתי לך שכם אחד על אחיך וגו'.
מאי ואומר?
וכי תימא האי והיה ביום הנחילו לכדרבי יוחנן בן ברוקא הוא דאתא?
תא שמע: ובני ראובן וגו'.
וכי תימא בכורה מבכורתו לא ילפינן?
תא שמע: והבכורה ליוסף.
וכי תימא יוסף גופיה ממאי דפי שנים כאחד הוא דשקל, תא שמע: ואני נתתי לך שכם אחד אימא דיקלא בעלמא.
אמר ליה: עליך אמר קרא: אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי.

תניא:

אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן.

(ר' שמעון) [רבי] אומר:
אומר אני בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם וכו'.
ירשו שטר חוב בכור נוטל פי שתים, יצא עליהם שטר חוב בכור נותן פי שנים, ואם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי.
מאי טעמייהו דרבנן?
אמר קרא: לתת לו פי שנים מתנה קרייה רחמנא, מה מתנה עד דמטיא לידיה דאב אף חלק בכורה עד דמטיא לידיה דאב.

ורבי אומר:
אמר קרא: פי שנים מקיש חלק בכורה לחלק פשוט:
מה חלק פשוט אף על גב דלא אתא לידיה אף חלק בכורה אף על גב דלא אתא לידיה.
ורבנן נמי הא כתיב פי שנים?
ההוא למיתבא ליה חד מצרא.
ורבי נמי הכתיב לתת לו?
ההוא שאם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי.

אמר רב פפא:
הניח להן אביהן דקלא ואלים ארעא ואסיק שירטון דכולי עלמא לא פליגי דשקיל, כי פליגי בחפורא והוו שיבלי שלפופי והוו תמרי,
דמר סבר: שבחא דממילא,
ומר סבר: אישתני.

תני חדא:
בכל אשר ימצא לו -
פרט לשבח שהשביחו יורשין לאחר מיתת אביהם אבל שבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן שקיל, מני?
רבי היא.

ותניא אידך: בכל אשר ימצא לו - פרט לשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן וכל שכן שבח שהשביחו יורשין, ומני?
רבנן היא.
כתיב: וכל בת יורשת נחלה ממטות,
מקיש מטה האם למטה האב: מה מטה האב בן קודם לבת אף מטה האם בן קודם לבת.
אי מה מטה האב הבכור נוטל פי שנים אף מטה האם הבכור נוטל פי שנים, אמר קרא: בכל אשר ימצא לו - לו ולא לה.
ואימא הני מילי בבחור שנשא אלמנה אבל בחור שנשא בתולה הכי נמי דשקיל.
אמר קרא: כי הוא ראשית אונו - אונו ולא אונה.
האי מבעי ליה להבא אחר הנפלים שהוא בכור לנחלה, מי שלבו דוה עליו יצא נפל.
אם כן לימא קרא: כי הוא ראשית און, מאי אונו?
שמע מינה תרתי.
ואימא הני מלי אלמן שנשא בתולה, אבל בחור שנשא בתולה הכי נמי דשקיל.

אלא אמר רבא:
[אמר קרא:] לו משפט הבכורה - משפט הבכורה לאיש ואין משפט הבכורה לאשה.

תנן התם:
ואלו שאין חוזרין ביובל:
הבכורה,
והיורש את אשתו,
והמייבם את אשת אחיו,
והמתנה,
דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים:
המתנה כמכר.

רבי אליעזר אומר:
כולן חוזרין ביובל.

רבי יוחנן בן ברוקא אומר:
היורש את אשתו יחזיר לבני המשפחה וינכה מהם את הדמים.
מאי טעמא דרבי מאיר?
מכר - הוא דאמר רחמנא ליהדר ביובל, ירושה ומתנה לא, והני דירושה.
ירושה דמתנה מתנה, בכור לתת לו פי שנים מתנה קרייה רחמנא, ויורש את אשתו ירושת הבעל דאורייתא, והמייבם את אשת אחיו בכור קרייה רחמנא.

וחכמים אומרים:
המתנה כמכר, מאי טעמיהו דרבנן?
תשובו לרבות את המתנה. והני כלהו ירושה נינהו, בכור אמר קרא: לתת לו פי שנים מקיש חלק בכורה לחלק פשוט: מה חלק פשוט ירושה אף חלק בכורה ירושה, והיורש את אשתו ירושת בעל דאורייתא, והמייבם את אשת אחיו בכור קרייא רחמנא.

רבי אליעזר אומר:
כלן חוזרין ביובל.

סבר לה כרבנן דאמרי:
תשובו לרבות את המתנה.
בכורה לתת לו פי שנים מתנה קרייה רחמנא,
והיורש את אשתו - ירושת הבעל דרבנן,
והמייבם את אשת אחיו - בכור קרייה רחמנא.

רבי יוחנן בן ברוקא סבר:
ירושת בעל דאורייתא כגון שהורישתו אשתו בית הקברות ומשום פגם משפחה אמור רבנן לישקול דמי וליהדר, וכדתניא: המוכר קברו ודרך קברו מקום מעמדו ובית הספדו באים בני המשפחה וקוברין אותו בעל כרחו משום פגם משפחה, ומאי ינכה להם את הדמים?
דמי קבר אשתו.

איתמר: היו לו בנים בגיותו ונתגייר -
רבי יוחנן אמר:
קיים פריה ורביה, דהא הוו ליה.

ריש לקיש אמר:
לא קיים, גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ואזדו לטעמייהו, דאיתמר: היו לו בנים בגיותו ונתגייר -
רבי יוחנן אמר:
אין לו בכור לנחלה, דהאי לאו ראשית אונו הוא.

ריש לקיש אמר:
יש לו בכור לנחלה, גר שנתגייר כקטן שנולד דמי.
הכל מודים בעבד שאין לו יחס, דכתיב: שבו לכם פה עם החמור - עם הדומה לחמור.

סימן תתקכט

כי הוא ראשית אונו -
את שלבו דוה עליו, יצא המפלת סנדל או שליא או שפיר מרוקם והיוצא מחותך, הבא אחריו בכור לנחלה ואין בכור לכהן שאין לבו דוה עליהם.

הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם, ואינו נוטל בשבח ולא בראוי כבמוחזק ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהם ולא היבם, וכולם אין נוטלים בשבח ולא בראוי כבמוחזק, מאי טעמא?
אמר קרא: לו משפט הבכורה - משפט הבכורה לאיש ולא לאשה.
ואינו נוטל בשבח, דכתיב: בכל אשר ימצא לו, [ולא בראוי כבמוחזק דכתיב: בכל אשר ימצא לו]. ולא האשה בכתובתה.

ר' אבא אמר:
מקולי כתובה שנו כאן.
ולא הבנות במזונותיהן, מאי טעמא?
תנאי כתובה ככתובה דמי.
ולא היבם מאי טעמא?
בכור קרייה רחמנא.

אמר אביי:
לא שנו אלא בשבח ששבחו נכסים בין מיתה ליבום אבל בין יבום לחלוקה שקיל, מאי טעמא? יקום על שם אחיו אמר רחמנא והרי קם.

רבא אמר:
בין יבום לחלוקה נמי לא שקיל, מאי טעמא?
כבכור, מה בכור אין לו קודם חלוקה, אף יבם נמי אין לו קודם חלוקה, וכולן אין נוטלין בשבח, לאתויי שבחא דממילא חפורא והוושבלי שלפופי והוו תמרי. ולא בראוי כבמוחזק לאתויי נכסי דאבי אבא.

כי יהיה לאיש בן סורר ומורה -
א"ל חושי הארכי לדוד: מאי טעמא לא דרשת סמוכין?
דסמיך ליה כי יהיה לאיש בן סורר כל דנסיב יפת תואר הוה ליה בן סורר ומורה.
מאימתי הוא נעשה בן סורר ומורה?
משיביא שתי שערות ועד שיקיף זקן התחתון ולא העליון, אלא שדברו חכמים בלשון נקיה, שנאמר: כי יהיה לאיש בן סורר ומורה - בן ולא בת, בן ולא איש, קטן פטור שלא בא לכלל מצות, קטן מנלן דפטור, מנלן כדקתני טעמא שלא בא לכלל מצות, ותו היכא אשכחן דענש הכתוב דהכא ליבעי קרא למיפטריה?
אנן הכי קאמרינן: אטו בן סורר ומורה על חטאו נהרג?
על שם סופו נהרג וכיון דעל שם סופו נהרג אפילו קטן נמי.
ועוד: בן ולא איש, קטן משמע.

אמר רב יהודה:
אמר קרא: כי יהיה לאיש בן, בן הסמוך לגבורתו של איש.

תני רבי חייא:
עד שיקיף עטרה.

כי אתא רב דימי אמר:
הקפת גיד ולא הקפת ביצים.

אמר רב חסדא:
קטן שהוליד בן אינו נעשה בן סורר ומורה, שנאמר: כי יהיה לאיש בן ולא לבן בן.
האי מיבעי ליה לכדרב יהודה, אם כן לימא קרא בן לאיש, מאי לאיש בן?
שמע מינה תרתי.
ואימא כולי קרא להא דרב חסדא הוא דאתא, אם כן לימא קרא בן איש מאי לאיש בן?
שמע מינה תרתי.
ופליגא דרבה דאמר רבה:
קטן אינו מוליד, שנאמר: ואם אין לאיש גואל וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלין?!
אלא בגזל הגר הכתוב מדבר ואמר רחמנא: איש איש אתה צריך לחזר אחריו כו' קטן בידוע שאין לו גואלין.
בן ולא בת.

תניא אמר ר' שמעון:
בדין הוא שתהא בת ראויה להיות כבן סורר ומורה שהכל מצויין אצלה בעבירה, אלא גזרת הכתוב הוא בן ולא בת.

אמר רבי כרוספדאי אמר רבי שבתי:
כל ימיו של בן סורר ומורה אינו אלא שלשה חדשים בלבד.
והאנן תנן: משיביא שתי שערות ועד שיקיף (התחתון) [זקן]. הקיף (התחתון) [זקן] אף על גב דלא מלו שלשה חדשים, מלו שלשה חדשים אף על גב דלא הקיף.

תנא דבי רבי ישמעאל:
בן - ולא אב.

כי אתא רב דימי אמר:
אמרי במערבא:
בן ולא הראוי לקרותו אב (דאי עבד) [דאיעבר] בתר דאייתי שתי שערות ואוליד בתר דאקיף זקן התחתון.
סורר סורר שני פעמים.
ומורה - שוטה (תורמן) [מורוס],
ומורה - שמורה לעצמו דרך אחרת.

דבר אחר:
בשביל שאכל זה ממון אביו אמרת [ימות, אלא] בן סורר ומורה נידון על שם סופו מוטב ימות זכאי ואל ימות חייב, אביו של זה שחשק יפת תואר והכניס שטן לתוך ביתו נעשה בנו סורר ומורה וסופו להמיתו מיתה משונה, שנאמר: וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת.

דבר אחר:
סורר - על דברי אביו,
ומורה - על דברי אמו,
סורר - על דרכי תורה,
ומורה - על דברי הדיינים.

א"ר יאשיה:
שלשה דברים סח לי זעירא (כתוב ברמז תתק"י).

איננו שומע בקול אביו ובקול אמו -
יכול אפילו אמרו לו אביו ואמו להדליק את הנר ולא הדליק?
תלמוד לומר: איננו שומע איננו שומע לגזרה שוה:
מה איננו שומע האמור להלן סורר ומורה זולל וסובא,
אף האמור כאן זולל וסובא.
מה איננו שומע האמור להלן?
עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו וכו'.

ויסרו אותו -
במכות.

ולא ישמע אליהם -
מלמד שמלקין אותו בפני שלשה.
גנב משל אביו ואכל ברשות אביו,
משל אחרים ואכל ברשות אחרים
משל אחרים ואכל ברשות אביו, אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיגנוב משל אביו ויאכל ברשות אחרים.

ר' יוסי בר' יהודה אומר:
עד (שיאכל) [שיגנוב] משל אביו ומשל אמו.
גנב משל אביו ואכל ברשות אביו אף על גב דשכיח ליה בעית.
מרשות אחרים ואכל ברשות אחרים, אף על גב דלא בעית לא שכיח ליה.
וכל שכן משל אחרים ואכל ברשות אביו דלא שכיח ליה ובעית, עד שיגנוב משל אביו ויאכל ברשות אחרים דשכיח ליה ולא בעית.

ר' יוסי בר' יהודה אומר:
עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו, [אמו] מנא לה מה שקנתה אשה קנה בעלה?
(מדמי) מסעודה המוכנת לאביו ולאמו.
ואיבעית אימא דאקני לה אחר ואמר לה: על מנת שאין לבעליך רשות בהן.
כתיב: כי יזיד איש, מאימתי הוא נעשה איש?
משיזיד, מאימתי הוא מזיד?
משיפשוט הכף בשל זרע מבפנים השחירה קדרה מבחוץ.

כי יהיה לאיש בן -
ולא שיהיה הבן אב, מכיון שהוא ראוי לבוא אל האשה ולעברה הוה ליה אב ולא בן.

אמר רבי יוסי:
כל אלין מלין לא מסתברא דילפא חילופין.
תדע לך, שהוא כן מי היה בדין שיהא חייב הבן או הבת?
הוי אומר: הבת, ופטרה הכתוב וחייב את הבן, מי היה בדין שיהא חייב הגדול או הקטן?
הוי אומר: הגדול, ופטרה התורה את הגדול וחייבה את הקטן.
מי היה בדין שיהא חייב הגונב משל אחרים או הגונב משל אביו?
הוי אומר: משל אחרים, ללמדך שכלם אינם אלא גזרת מלך.

אכל בחבורת מצוה אכל בעיבור החודש אכל מעשר שני בירושלים אכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים, (אכל טבל ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו), אכל דבר שהוא מצוה ודבר שהוא עבירה, אכל כל מאכל ולא אכל בשר, שתה כל משקה ולא שתה יין, אינו נעשה בן סורר ומורה [עד שיאכל בשר וישתה יין], שנאמר: זולל וסובא.
ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר: אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו.

בננו זה -
פרט לשברח ובא משהגדיל.

דבר אחר:
בננו זה - פרט לשמת אחד מהדיינים.

דבר אחר:
בננו זה -
מלמד שאחד מן הראשון מצטרף עם האחרונים לחייבו מיתה.

א"ר אבהו:
אינו חייב עד שיאכל בחבורה שכולה סריקין.
והאנן תנן: אכל בחבורת מצוה [אינו נעשה בן סורר ומורה, טעמא דמצוה], הא לאו מצוה אף על גב דלאו כולה סריקין, הא קא משמע לן אף על גב דכולה סריקין כיון דבמצוה עסיק לא מימשיך.

אכל בעיבור החדש [למימרא דבשר ויין מסקו] והתניא: אין עולין לה אלא בפת דגן וקטניות? הא קמשמע לן אף על גב דאין עולין לה אלא בפת וקטניות ואיהו אסיק בשר ויין ואכל כיון דבמצוה עסיק לא מימשיך.
אכל מעשר שני בירושלים כיון דכי אורחיה קא אכיל ליה לא מימשיך.

אמר (רבה) [רבא]:
אכל בשר עוף - אינו נעשה בן סורר ומורה.
והאנן תנן: אכל [נבלות וטרפות] שקצים ורמשים [אינו נעשה בן סורר ומורה] הא טהורים נעשה?
כי תנן נמי מתניתין להשלים.
[אכל] דבר שהוא מצוה תנחומי אבלים. דבר שהוא עבירה תענית צבור, וטעמא מאי?
דאמר קרא: איננו שומע בקולנו ולא בקולו של מקום.

אכל כל מאכל לאתויי דבילה קעילית, שתה כל משקה וכו' לאתויי דבש וחלב.
דתניא: אכל דבילה קעילית ושתה דבש וחלב ונכנס למקדש - חייב.

היה אחד מהם גדם או חגר או אלם או חרש או סומא אינו נעשה בן סורר ומורה, שנאמר: ותפשו בו - ולא גדמין.
והוציאו אותו - ולא חגרין.
ואמרו - ולא אלמין,
בננו זה - ולא סומין.
איננו שומע בקולנו - ולא חרשין.
שמע מינה בעינן קרא כדכתיב. שאני הכא דכוליה קרא יתירא הוא.
מתרין אותו בפני שנים ומלקין אותו בפני שלשה.
חזר וקלקל נידון בעשרים ושלשה ואינו נסקל עד שיהו שם שלשה הראשונים, שנאמר: בננו זה - זהו שלקה בפניכם.
מלקות בבן סורר היכא כתיבא?

כדר' אבהו [דא"ר אבהו]:
למדנו ויסרו מויסרו ויסרו מבן ובן מבן הכות הרשע.
חזר וקלקל וכו' שנאמר: בננו זה, האי מיבעי ליה זה ולא סומין?
א"כ ניכתוב קרא בננו הוא, מאי בננו זה?
שמע מינה תרתי.
היה אביו רוצה ואמו אינה רוצה, או אמו רוצה ואביו אינו רוצה אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיהו שניהם רוצים.

ר' יהודה אומר:
אם לא היתה אמו שוה לאביו בקול במראה ובקומה אינו נעשה בן סורר ומורה, שנאמר: איננו שומע בקולנו, מדקול בעינן שוין, מראה וקומה נמי בעינן שוין.
כמאן אזלא הא דתניא: בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב?
אלא דרוש וקבל שכר, כמאן?
כרבי יהודה.
ואיבעית אימא רבי שמעון היא.
דתניא: א"ר שמעון:
וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין אביו ואמו מוציאין אותו לסקלו?
אלא לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב?
אלא דרוש וקבל שכר.

אמר ר' יונתן:
אני ראיתי וישבתי על קברו.
מאימתי הוא חייב?
משיאכל תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין האיטלקי.

ר' יוסי אומר:
מנה בשר ולוג יין.

אמר ר' זירא:
תרטימר זה איני יודע מהו?
אלא מתוך שכפל ר' יוסי ביין נמצא כופל אף בבשר ונמצא תרטימר חצי מנה.

אמר חנן (בר) בר מולדה אמר רב הונא:
אינו חייב עד שיקח בשר בזול ויאכל ויין בזול וישתה, דכתיב: זולל וסובא, ואינו חייב עד שיאכל בשר חי וישתה יין חי, [יין חי] מזוג ולא מזוג [בשר חי] בשל ולא בשל, כבשר [כיבא] דאכלי גנבי.

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו:
אכל בשר מליח ושתה יין מגתו אינו נעשה בן סורר ומורה, בשר מליח כל שהוא לא ממשיך, ויין עד ארבעים יום.

סימן תתקל

וסקלוהו כל אנשי עירו -
תניא: רבי יוסי הגלילי אומר:
וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לבית דין ויסקל?
אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב.
שמיתתן של רשעים הנאה להם והנאה לעולם, ושל צדיקים רע להם ורע לעולם.
יין ושינה לרשעים הנאה להן והנאה לעולם, לצדיקים רע להם ורע לעולם.
שקט לרשעים רע להם ורע לעולם, לצדיקים הנאה להם והנאה לעולם.
פזור לרשעים הנאה להם והנאה לעולם, לצדיקים רע להם ורע לעולם.
(כינוס לרשעים רע להם ורע לעולם, לצדיקים הנאה להם והנאה לעולם).

ר' יהודה אומר:
אם לא היתה אמו ראויה לאביו אינו נעשה בן סורר ומורה.

והוציאו אותו אל זקני עירו -
מצוה בזקני עירו ובשער מקומו.

בננו זה -
שלקה בפניכם, מלמד שאם מת אחד מהן אינו נסקל.

ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים -
וכי כל אנשי עירו רוגמין אותו?
אלא במעמד כל אנשי עירו.

באבנים -
יכול באבנים מרובות?
תלמוד לומר: באבן.
יכול באבן אחת?
תלמוד לומר: באבנים.
אמור מעתה לא מת בראשונה ימות בשניה.

ובערת הרע מקרבך -
בער עושי רעות מישראל.

אמר רבי אלעזר:
עיר שרובה רוצחין אינה קולטת, שנאמר: ודבר באזני זקני העיר ההיא את דבריו ולא שהשוו דבריהם לדבריו.

עיר שאין בה זקנים -
רבי אמי ורבי אסי,
חד אמר:
אינה קולטת, דבעינן זקני העיר וליכא.

וחד אמר:
קולטת מצוה בעלמא.

ועיר שאין בה זקנים -
חד אמר:
אינו נעשה בן סורר ומורה דבעינן זקני וליכא.

וחד אמר:
למצוה בעלמא.

חד אמר:
אין מביאה עגלה ערופה, [דבעינן זקני העיר וליכא].

וחד אמר:
למצוה בעלמא.

וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת -
שומע אני בין בחול בין בשבת ומה אני מקיים מחלליה מות יומת?
בשאר מלאכות חוץ ממיתת בית דין כו'?
תלמוד לומר: לא תבערו אש בכל מושבותיכם.
ולהלן הוא אומר: והיו אלה לכם לחקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם.
מה מושבות האמור להלן בית דין,
אף מושבות האמור כאן בית דין.
ואמר רחמנא לא תבערו אש.

האיש נתלה ואין האשה נתלית.

אמר להם רבי אליעזר:
והלא שמעון בן שטח תלה (שמונים) נשים באשקלון?
אמרו לו: שמונים נשים תלה ואין דנין שנים ביום אחד.
מאי טעמא דרבנן?
אמר קרא: וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית - איש ולא אשה.

ורבי אליעזר,
איש - לרבות בן סורר ומורה, מאי טעמא?
דאמר קרא: כי יהיה באיש – איש - ולא בן,
חטא - מי שעל חטאו נהרג, יצא בן סורר ומורה שעל שם סופו נהרג.
הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות.

תנו רבנן:
אלו נאמר: חטא ותלית הייתי אומר תולין אותו ואח"כ ממיתין אותו כדרך שהמלכות עושה? תלמוד לומר: והומת ותלית ממיתין אותו ואח"כ תולין אותו, הא כיצד?
משהין אותו עד סמוך לשקיעת החמה וגומרין את דינו וממיתין אותו ואח"כ תולין אותו.
תנא: אחד קושר ואחד מתיר כדי לקיים בו מצות תליה.

והומת ותלית -
יכול כל המומתין נתלין?
תלמוד לומר: כי קללת אלהים תלוי.
מה מקלל זה בסקילה, אף כל שבסקילה, דברי רבי אליעזר.

וחכמים אומרים:
מה מקלל זה שכפר בעיקר, אף כל שכפר בעיקר.

רבנן דרשי כללי ופרטי:
והומת ותלית - כלל,
כי קללת - פרט,
אי הוי מקרבי להדדי, אמרינן: אין בכלל אלא מה שבפרט הני אין מידי אחרינא לא, השתא דמרחקי מהדדי אהני לרבויי גוי דדמי ליה לכל מילי.

ורבי אליעזר דריש ריבויי ומעוטי:
והומת ותלית - ריבה,
כי קללת - מיעט,
אי הוו מקרבי להדדי לא הוי מרבינן אלא גוי דדמי ליה בכל מילי, השתא דמרחקי מהדדי אהני לרבויי שאר הנסקלין.

ותלית אותו על עץ -
שומע אני בין בתלוש בין במחובר?
תלמוד לומר: כי קבור, מי שאינו מחוסר אלא קבורה, יצא זה שמחוסר קציצה וקבורה.

רבי יוסי אומר:
מי שאינו מחוסר אלא קבורה, יצא זה שמחוסר תלישה (חפירה) וקבורה.
ורבנן, (חפירה) [תלישה] לאו כלום היא.
משקעין את הקורה בארץ והעץ יוצא ממנו ומקיף שתי ידיו זו על גב זו ותולה אותו.

רבי יוסי אומר:
הקורה מוטה על הכותל ותולה אותו בה כדרך שהטבחין עושין ומתירין אותו מיד.

כל המלין את מתו עובר בלא תעשה. הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין אינו עובר עליו.

אמר רבי יוחנן:
מנין למלין את מתו שהוא עובר בלא תעשה?
תלמוד לומר: לא תלין נבלתו.
ומנין שעובר אף בעשה?
תלמוד לומר: כי קבור תקברנו.

איכא דאמרי:
רמז לקבורה מן התורה מנין?
תלמוד לומר: כי קבור.
ומה תלמוד לומר: תקברנו?
מכאן רמז לקבורה.
איבעיא להו קבורה משום בזיוני הוא או משום כפרה הוא, למאי נפקא מינה?
דאמר לא בעינא דליקבריה לההוא גברא, אי אמרת משום בזיוני הוא לאו כל כמיניה,
ואי אמרת משום כפרה הוא, הא אמר לא בעינא כפרה.
תא שמע מדאי קבור צדיקי, ואי אמרת משום כפרה צדיקי לכפרה צריכי?
אִין, דכתיב: כי אדם אין צדיק בארץ וגו'.
איבעיא להו הספדא (כתוב בפסוק: ויבא אברהם לספוד לשרה ברמז ק"ב):

כי קללת אלהים תלוי -
כלומר מפני מה זה תלוי?
מפני שברך את השם ונמצא שם שמים מתחלל.

תניא: אמר רבי מאיר:
משלו משל למה הדבר דומה?
לשני אחים תאומים שהיו בעיר, אחד מינוהו מלך ואחד יצא לליסטיות, צוה המלך ותלאוהו, כל הרואה אותו אומר: המלך תלוי, צוה המלך והורידוהו.

אמר ר' מאיר:
בזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת?
קלני מראשי קלני מזרועי. אם כך אמר הקב"ה: מצטער אני על דמן של רשעים שנשפך קל וחומר על דמן של צדיקים שנשפך, מאי משמע?

אמר אביי:
כמאן דאמר קל לית.

אמר ליה רבא (האי):
[א"כ] כבד עלי ראשי כבד עלי זרועי מיבעי ליה.

אלא אמר רבא:
כמאן דאמר: קיל לי עלמא האי מיבעי ליה לגופיה, אם כן לימא קרא מקלל מאי קללת?
ואימא כוליה להכי הוא דאתא, אם כן לימא קרא קלת מאי קללת?
שמע מינה תרתי.

לא תלין נבלתו -
והכתיב: ותקח רצפה בת איה את השק וגו' מתחלת קציר?

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן (יוחאי) [יהוצדק]:
מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא, שהיו עוברין ושבין אומרים מה טיבן של אלו?
הללו בני מלכים הן, ומה עשו?
פשטו ידיהם בגרים גרורים, אמרו: אין לך אומה שראויה להדבק בה כזו, ומה בני מלכים כך בני הדיוטות על אחת כמה וכמה!
ומה גרים גרורים כך ישראל על אחת כמה וכמה!
מיד נתוספו על ישראל מאה וחמשים אלף, שנאמר: ויהי לשלמה שבעים אלף וגו'.

האיש נתלה ואין האשה נתלית, שנאמר: ותלית אותו - אותו ולא אותה.
ותלית אותו - אותו ולא כליו.
אותו - ולא עדיו.
אותו - ולא זוממיו.

אותו -
מלמד שאין דנין שנים ביום אחד.

על עץ -
מה עץ מיוחד שהוא נוול לו, אף כל שהוא נוול לו.
מכאן הלינו למתו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין אינו עובר עליו.

לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלהים וגו' -
מצות לא תעשה.

כי קבור תקברנו -
מצות עשה.
האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה.

ר' יהודה אומר:
אחד האשה ואחד האיש, אלא שהאיש תולין אותו פניו כלפי העם כו' (כתוב ברמז תרצ"ח).

(ולא תטמא את אדמתך) [כי קללת אלהים תלוי -
מפני מה זה תלוי?
מפני שקלל את השם] ונמצא שם שמים מתחלל.

ולא תטמא את אדמתך אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה -
להזהיר בית דין על כך.