המשך סימן תתקל

(כי) [לא] תראה -
יכול אפילו רחוק ממנו מלא מיל?
תלמוד לומר: כי תפגע.
אי כי תפגע שומע אני כמשמעו?
תלמוד לומר: (כי) [לא] תראה, הא כיצד?
שערו חכמים אחד משבעה (ומחצה) במיל שהוא ריס.

לא תראה את שור אחיך -
מצות לא תעשה, ולהלן הוא אומר: כי תפגע מצות עשה.
נמצינו למדין שהוא עובר על מצות עשה ועל מצות לא תעשה.

שור אחיך -
אין לי אלא שור אחיך, שור אויבך מנין?
תלמוד לומר: שור אויבך מכל מקום.
אם כן למה נאמר אחיך?
אלא מלמד שלא דברה תורה אלא כנגד היצר.

או את שיו נדחים -
כדרך הנדחים.
מכאן אתה אומר: איזו היא אבדה?
מצא חמור (וכלים) [או פרה רועים] בדרך - אין זו אבדה.
חמור וכליו הפוכים פרה ורצה בין הכרמים - הרי זו אבדה.

והתעלמת -
פעמים שאתה מתעלם, כיצד?
היה כהן והוא בבית הקברות או זקן ואינו לפי כבודו, או שהיתה (אבדה) [מלאכה] שלו מרובה משל חברו, לכך נאמר: והתעלמת.
האי קרא למאי אתא?
אילימא לכהן והוא בבית הקברות, פשיטא האי עשה והאי לא תעשה ועשה כו', ותו לא דחינן איסורא מקמי ממונא. אלא לשלו מרובה מחברו, מדרב יהודה אמר רב נפקא:
אפס כי לא יהיה בך אביון - שלך קודם לשל כל אדם, אלא לזקן ואינו לפי כבודו.

רבי ישמעאל ברבי יוסי:
הוה קאזיל באורחא וכו' (כתוב בפסוק לא תסור ברמז תתקיש אומרים:).

השב תשיבם -
השב אפילו מאה פעמים משמע.

תשיבם -
אין לי אלא לביתו, לגינתו ולחורבתו מנין?
תלמוד לומר: תשיבם מכל מקום, היכא דמי?
דמינטרא וכדרבי אליעזר דאמר:
הכל צריכין דעת בעלים חוץ מהשבת אבדה שהתורה ריבתה השבות הרבה (כתוב ברמז שנ"א). החזירה וברחה החזירה וברחה אפילו חמשה פעמים חייב להחזירה, שנאמר: השב תשיבם. החזירה למקום (עד שראוה אחרים ולא נטפלו בה) [שיראנה אינו חייב לטפל בה].
נגנבה או אבדה חייב באחריותה עד שיכניסנה לרשותו, לכך נאמר: השב תשיבם לאחיך.

ואם לא קרוב אחיך -
אין לי אלא קרוב ורחוק [אינו מכירו מנין?
תלמוד לומר: ולא ידעתו], ואספתו אל תוך ביתך ולא לבית אחר.

אמר את האבדה ולא אמר סימניה - הרי זה לא יתן. והרמאי, אף על פי שאמר סימניה, הרי זה לא יתן לו, שנאמר: עד דרוש אחיך אותו.
וכי תעלה על דעתך שיתנהו לו קודם שיתבענו?
אלא דורשהו אם רמאי הוא אם לאו.

תנו רבנן:
כל דבר שעושה ואוכל - יעשה ויאכל, כגון פרה וחמור מטפל בהן עד שנים עשר חדש, מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן.
עגלים וסייחין מטפל בהן שלשה חדשים, מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן.
אווזין ותרנגולין מטפל בהן שלשים יום, [מכאן ואילך שם דמיהן] ומניחן.

תניא אידך:
תרנגולת כבהמה גסה - מטפל בה שנים עשר חדש.
עגלים וסייחים שלשים יום.
אווזין ותרנגולין וכל דבר שטפו לו מרובה ג' ימים.
עגלים וסייחים אעגלים וסייחים לא קשיא הא דרעיא הא דפטמא, אווזין ותרנגולין אאווזין ותרנגולין לא קשיא, הא ברברבי הא בזוטרי.

תנו רבנן:
והשבות לו -
ראה היאך תשיבנו לו שלא יאכיל עגל לעגלים וסיח לסייחין ואווזא לאווזין ותרנגול לתרנגולין.

תנו רבנן:
מנין לרואה חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או ליסטים באין עליו שהוא חייב להצילו (בנפשו)?
תלמוד לומר: לא תעמוד על דם רעך, הא מהכא נפקא?
מהתם נפקא: אבדת גופו מנין?
תלמוד לומר: והשבותו לו, אי מהתם הוה אמינא הני מלי בנפשיה אבל מיטרח ומיגר אגורי לא קא משמע לן.

אמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק:
מנין לאבדה ששטפה נהר שמותרת?
שנאמר: וכן תעשה לחמורו וגו' [לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה] מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם, יצאה זו שהיא אבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם, ואיסורא דומיא דהיתירא, מה היתירא בין אית בה סימן בין לית בה סימן שריא אף איסורא בין אית בה סימן בין לית בה סימן אסורה.
והילכתא כוותיה דאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש.

אף השמלה היתה בכלל כל אבדת אחיך ולמה יצאת?
להקיש אליה ולומר לך: מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנין ויש לה תובעין אף כו' חייב להכריז וכו'.

אמר רבא:
למה לי למיכתב שור וחמור שה ושמלה?
צריכי, דאי כתב רמנא שמלה הווה אמינא הני מילי בעדים דגופה אי נמי סימנין דגופה, אבל חמור בעדים דאוכף ובסימני דאוכף לא מהדרינן, כתב רחמנא חמור דאפילו בסימני האוכף, שור לגיזת זנבו, שה למה לי?

אמר רבא:
חמור דבור לרבי יהודה ושה דאבדה לדברי הכל, קשיא.

תנו רבנן:
אשר תאבד ממנו -
פרט לאבדה שאין בה שוה פרוטה.

רבי יהודה אומר:
ומצאתה - פרט לאבדה שאין בה שוה פרוטה.
מאי בינייהו?

אמר אביי:
משמעות דורשין איכא בינייהו,
מר נפקא ליה מאשר תאבד,
ומר סבר מומצאתה.

רבא אמר:
פרוטה שהוקרה והוזלה והוקרה איכא בינייהו,
מאן דאמר: מאשר תאבד איכא,
מאן דאמר: מומצאתה בעינן דאיכא שעור מציאה משעת אבדה ועד שעת מציאה.
ומאן דנפקא ליה מאשר תאבד האי ומצאתה מאי עביד ליה?
מיבעיא ליה (לכדרבינא) [לכדרבנאי] ומצאתה דאתא לידיה משמע.
ומאן דנפקא ליה מומצאתה האי אשר תאבד מאי עביד ליה?
מיבעי ליה לכדרבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק.
מנין לאבדה ששטפה נהר וכו'? (כדלעיל).

ואידך דר' יוחנן מנא ליה?
נפקא ליה מאשר תאבד ממנו.
ואידך, ממנו לא משמע ליה, ואידך הא (דרבינא) [דרבנאי] מנא ליה?
נפקא ליה מומצאתה.

אמר רבא:
ראה מים שוטפין ובאין הרי זה גודר בפניהם, דאמר קרא: לכל אבדת אחיך - לרבות קרקע.

אמר ר' שמעון חסידא:
גזל גוי אסור אבדתו מותרת, מנין לגזל גוי שאסור?
שנאמר: ואכלת את כל העמים וגו' בזמן שהן מכורין בידך.
אבדתו מותרת, שנאמר: לכל אבדת אחיך - לאחיך אתה מחזיר ואי אתה מחזיר לגוי,
לכל אבדת אחיך - לאחיך אתה מחזיר ואי אתה מחזיר לגוי.
ואימא הני מלי היכא דלא אתא לידיה דלא מיחייב לאהדורי בתרה כדישראל, אבל היכא דאתא לידיה לגוי נמי ליהדריה!

אמר רבינא:
ומצאתה דאתא לידיה משמע.

לא תוכל להתעלם -
[ליתן עליו בלא תעשה].

לא תראה -
זו מצות לא תעשה (ליתן עליו בלא תעשה)
ולהלן הוא אומר: כי תראה מצות עשה.
אין לי אלא חמור אחיך, חמור שונאך מנין?
תלמוד לומר: חמור שונאך מכל מקום.
א"כ למה נאמר אחיך?
אלא מלמד שלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע.

או שורו נופלים -
ולא עומדים.

בדרך -
ולא ברפת.

מכאן אמרו:
מצאה ברפת אין חייב בה, ברשות הרבים חייב בה.

והתעלמת -
פעמים שאתה מתעלם וכו' (כתוב ברמז שנ"ג).

הקם תקים -
העמידה ונפלה אפילו חמשה פעמים חייב (כתוב ברמז שנ"א):

לא יהיה כלי גבר על אשה -
מה תלמוד לומר?
אם ללמד שלא ילבש איש שמלת אשה ואשה שמלת איש הרי כבר נאמר תועבה ואין זה תועבה?
אלא שלא ילבש איש שמלת אשה וישב בין הנשים ואשה שמלת איש ותשב בין האנשים.

רבי אליעזר בן יעקב אומר:
מנין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה?
תלמוד לומר: לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר וגו' - שלא יתקן איש בתקוני אשה.

תנו רבנן:
המעביר בית השחי ובית הערוה הרי זה עובר משום לא יהיה כלי גבר על אשה.
הגוזז שתי שערות בשבת חייב וכן לקרחה.

רבי אליעזר אומר:
אחת.
ומודים חכמים לרבי אליעזר, במלקט לבנות מתוך שחורות שאפילו אחת חייב, ודבר זה אפילו בחול אסור, משום שנאמר: לא ילבש גבר שמלת אשה.

כי תועבת ה' וגו' -
קרוי חמשה שמות:
חרם,
תועבה,
שנאוי,
משוקץ,
ועול.

העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו את ימיו.
אמר הקב"ה: אם קיימתם מצות שלוח הקן אפילו היית עקר ולא מוליד חייך שאני פוקדך בבנים, שנאמר: שלח תשלח אם עשית כן - ואת הבנים תקח לך.

כי יקרא קן צפור לפניך -
זה שאמר הכתוב אורח חיים פן תפלס (כתוב ברמז רצ"ח):


תנו רבנן:
כי יקרא - מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: שלח תשלח וגו', יכול יחזור בהרים כדי שימצא קן ישלחנה?
תלמוד לומר: כי יקרא במאורע לפניך.
קן - קן מכל מקום.
צפור - טהורה ולא טמאה.
לפניך - הרשות היחיד, בדרך ברשות הרבים, באילנות מנין?
תלמוד לומר: בכל עץ, בבורות שיחין ומערות מנין?
תלמוד לומר: או על הארץ.
ומאחר שסופנו לרבות כל דבר, מה תלמוד לומר: לפניך בדרך?
לומר לך: מה דרך שאין קנו בידך, אף כל שאין קנו בידך.

מכאן אמרו:
יוני שובך ויוני עליה וצפרים שקננו בטפיחים ובבירות ואווזין ותרנגולין שקננו בתוך הפרדס חייב לשלח, קננו בתוך הבית וכן יוני הדרסיאות פטור מלשלח.

אמר מר:
מה דרך שאין קנו בידך אף וכו' למה לי?
מכי יקרא נפקא!
כי יקרא - פרט למזומן.
ועוד לפניך למה לי?
אלא לפניך לאתויי שהיו לפניך ומרדו בדרך, כדרב יהודה דאמר:
המוצא קן בים חייב לשלח, שנאמר: הנותן בים דרך, אלא מעתה מצא קן בשמים, דכתיב: דרך נשר בשמים הכי נמי לישלחה, דרך נשר אקרי דרך סתמא לא איקרי.
מצא קן בראשו של אדם מהו?
אמר ליה: ואדמה על ראשו.
עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור וטהור רובץ על ביצי עוף טמא פטור מלשלח.
בשלמא עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור דהא צפור בעינן וליכא, אלא טהור רובץ על ביצי עוף טמא (מאי איכא למימר) הא צפור הוא?

כדאמר רב כהנא:
תקח לך - ולא לכלבך, הכא נמי תקח לך ולא לכלבך.

והיכא איתמר דרב כהנא?
אהא דתניא: אם טרפה חייב לשלח, אפרוחין טרפות פטור מלשלח מנא הני מילי?

אמר רב כהנא:
דאמר קרא: תקח לך - ולא לכלבך.
ולקיש: אֵם טרפה לאפרוחים, מה אפרוחים טרפות לא אף אם טרפה נמי לא!
אם כן צפור למעוטי עוף טמא למה לי?

והאם רובצת -
בעא רבי ירמיה:
מטלית מהו שתחוץ?
כנפים מהו שיחוצו?
ביצים מוזרות מהו שיחוצו?
שני סדרי בצים זה על גבי זה מהו?
זכר על גבי ביצים ונקבה על גבי זכר מהו?
תיקו.
אין שם אלא אפרוח אחד או ביצה אחת חייב לשלח, שנאמר: קן קן מכל מקום.

היו שם אפרוחים מפריחים או ביצים מוזרות פטור מלשלח, שנאמר: והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים, מה אפרוחים בני קיימא אף ביצים בני קיימא, יצאו מוזרות, ומה ביצים צריכין לאמן אף אפרוחים, יצאו מפריחין.

אמר ליה ההוא מדרבנן לרבא:
אימא איפכא: אין שם אלא אפרוח אחד או ביצה אחת פטור מלשלח דבעינן אפרוחים או ביצים וליכא, היו שם אפרוחים מפריחים או ביצים מוזרות חייב לשלח, שנאמר: קן קן מכל מקום.
א"כ ליכתוב קרא: רובצת עליהן, על האפרוחין או על הביצים למה לי?
לאקושי אפרוחים לביצים וביצים לאפרוחים.

לא תקח האם על הבנים -

האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו.

פליגי בה תרי אמוראי במערבא,
חד אמר:
מפני שהוא מטיל קנאה במעשה בראשית.

וחד אמר:
מפני שהוא עושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינם אלא גזרות.

והאם רובצת -
כשהיא רובצת עליהם פרט למעופפת.
יכול (אע"פ שאינה עמהן) [אע"פ שכנפיה נוגעים בהם]?
תלמוד לומר: רובצת, מאי תלמודא?
מדלא כתיב יושבת היתה יושבת ביניהם פטור מלשלח, על גביהן חייב לשלח.

אמר רב יהודה אמר רב:
היתה יושבת בין שני (רוכבי) [רובדי] אילן, רואין כל שאלו תשמט נופלת עליהן חייב לשלח ואם לאו פטור מלשלח.

לא תקח האם על הבנים -
מכלל שנאמר: ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות, יכול יקחנה לטהר בה את המצורע? תלמוד לומר: לא תקח.

לא תקח האם על הבנים -
מצות לא תעשה.

שלח תשלח את האם -
מצות עשה (כתוב ברמז שנ"א).

שלוח הקן נוהג בארץ ובחו"ל. בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין אבל לא במוקדשין.

מוקדשין מאי טעמא לא?
אמר קרא: שלח תשלח את האם - במי שאתה מצווה לשלחו יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לידי גזבר.

אמר רבינא:
הילכך עוף [טהור] שהרג את הנפש פטור מלשלח, מאי טעמא?
אמר קרא: שלח תשלח - במי שאתה מצווה לשלחו, יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לבית דין. היכי דמי?
אי דגמר דינה בר קטלא הוא, אלא דלא גמר דיניה ובעי לאיתוייה לבי דינא וקיומי בֵּהּ: ובערת הרע מקרבך. הני מוקדשין היכי דמי?
אילימא דהוה ליה קן בביתיה ואקדשיה, מי מיחייב כי יקרא פרט למזומן?
אלא דחזא קן בעלמא ואקדשיה, מי מיקדשא, ואיש כי יקדיש את ביתו, אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו?
אלא דאגבהינהו לאפרוחים ואקדשינהו והדר אהדרינהו [האי אפילו] בחולין נמי לא מיחייב, דתנן: נטל את הבנים והחזירן לקן ואח"כ חזרה האם עליהן פטור מלשלח, אלא דאגבהה לאם ואקדשה (דהא חייב) [והדרה, מעיקרא איחייב ליה] בשלוח.

דתניא: רבי יוסי אומר:
הקדיש חיה ואח"כ שחטה - פטור מלכסות, שחטה ואח"כ הקדישה - חייב לכסות, שכבר נתחייב בכסוי קודם שיביא לידי הקדש.

רב אמר:
במקדיש פרות שובכו ומרדו.

ושמואל אמר:
במקדיש תרנגולתו לבדק הבית ומרדה.
בשלמא שמואל לא אמר כרב דקא מוקים אפילו בקדשי בדק הבית, אלא רב מאי טעמא לא אמר כשמואל?

אמר לך רב:
דוקא פירות שובכו דקדשי מזבח נינהו, דכיון דקדשי קדושת הגוף לא פקעא קדושתייהו, אבל קדשי בדק הבית דקדושת דמים בעלמא הוא דקדיש, כיון דמרדה פקעה קדושתייהו.

ושמואל אמר:
כל היכא דאיתנהו בי גזא דרחמנא איתנהו, דכתיב: לה' הארץ ומלואה.

קורא זכר
ר' אליעזר - מחייב ,
וחכמים – פוטרין.

אמר רבי אבהו:
מאי טעמא? דרבי אליעזר?
אתיא דגירה דגירה,
כתיב הכא: קורא דגר
וכתיב התם: ובקעה ודגרה בצלה.

אמר ר' אלעזר:
מחלוקת בקורא זכר אבל בקורא נקבה דברי הכל (פטור) [חייב].
שלחה וחזרה שלחה וחזרה אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב, שנאמר: שלח תשלח.
נטל את הבנים והחזירן ואחר כך חזרה האם עליהן פטור מלשלח.

אמר ליה ההוא מרבנן לרבא:
ואימא שלח חדא זימנא תשלח תרי זימני,
א"ל: שלח - אפילו מאה פעמים.
תשלח - אין לי אלא לדבר הרשות, לדבר מצוה מנין?
תלמוד לומר: תשלח מכל מקום.
אלא טעמא דכתב רחמנא: (שלח) תשלח הא לאו הכי הוה אמינא לדבר מצוה לא, עשה ולא תעשה הוא ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה!

אמר מר בר רב אשי:
כגון שנטלה על מנת לשלחה דלאו ליכא עשה הוא דאיכא, וליתי עשה ולידחי עשה.
מאי אולמא דהאי מהאי?
איצטריך, סלקא דעתך אמינא הואיל ואמר מר: גדול השלום שבין איש לאשתו, שהרי אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, והאי מצורע נמי כיון דכמה דלא מיטהר אסור בתשמיש המטה, דכתיב: וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים ליתי עשה ולידחי עשה, קא משמע לן.

הנוטל אם על הבנים -
רבי יהודה אומר:
לוקה ואינו משלח.

וחכמים אומרים:
משלח ואינו לוקה.
זה הכלל:

כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה אין לוקין עליה.

בעלמא קסבר רבי יהודה לאו שניתק לעשה אין לוקין עליה והכא היינו טעמא משום דקסבר שלח מעיקרא משמע. עד כמה משלחה?
עד שתצא מתחת ידו.
ובמה משלחה?

רב הונא אמר:
ברגליה.

רב יהודה אמר:
בגפיה.

רב הונא אמר:
ברגליה, דכתיב: משלחי רגל השור והחמור.

ורב יהודה אמר:
בגפיה רגל דהא גפיה נינהו.
ומה מצוה קלה שהיא באיסר אמרה תורה: למען ייטב לך והארכת ימים קל וחומר למצות חמורות שבתורה.

תניא ר' יעקב אומר:
אין לך כל מצוה ומצוה שהיא כתובה בתורה שמתן שכרה בצדה, שאין תחית המתים תלויה בה, שנאמר: למען ייטב לך - לעולם שכולו טוב.
והארכת ימים - לעולם שכלו ארוך.

והארכת ימים -
אמר רבי חייא:
ומה אם הצפור שאין לה זכות אבות ולא שבועות ובריתות בניה מכפרין עליה, בני אברהם יצחק ויעקב שיש להם זכות אבות ובריתות ושבועות על אחת כמה וכמה, שאם סרח אחד מהם שהוא מכפר עליהן לעתיד לבא.

אמר רבי ברכיה:
יש מזיק שהוא שט כחץ וטס כעוף, שנאמר: מחץ יעוף יומם.
אמר הקב"ה: אם קיימת מצות שלוח הקן אני מצילך ממנו.

שלח תשלח -
אם קיימת המצוה הזאת אביא מלך המשיח, שנאמר: משלחי רגל וגו' וממהר את אליהו ז"ל שיבא, שנאמר: הנה אנכי שולח לכם את אליה וגו' והשיב לב אבות על בנים.

כי תבנה -
אין לי אלא בונה, לקח וירש ונתן לו במתנה מנין?
תלמוד לומר: בית מכל מקום.
[בית], אין לי אלא בית, מנין הבונה בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות?
תלמוד לומר: ולא תשים דמים בביתך.
יכול אף בונה בית שער אכסדרה ומרפסת?
תלמוד לומר: בית - מה בית מיוחד שהוא בית דירה יצאו אלו שאינן בית דירה.

ועשית מעקה לגגך -
אין לי אלא גג, מנין לרבות בורות שיחין ומערות חריצין ונעיצין?
תלמוד לומר: ולא תשים דמים בביתך, א"כ למה נאמר גג?
פרט לכבש.
בית - לרבות היכל.
גג - פרט לאולם.

חדש -
רבי אומר:
משעת חדושו עשה לו מעקה.
כמה הוא מקום מעגלו?
שלשה טפחים, בית דורסו עשר.

ועשית מעקה לגגך -
מצות עשה.

ולא תשים דמים בביתך -
מצות לא תעשה.

כי יפול הנופל ממנו -
ראוי זה ליפול אלא שמגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב.
ממנו - ולא לתוכו, שאם היתה ראש השנה גבוה ממנו י' טפחים ונפל ממנו לתוכו – פטור, שנאמר: ממנו ולא לתוכו.

דבר אחר:
כי תבנה -
ר' ישמעאל אומר:
בא הכתוב ללמדך כיצד הוא נדון, שנאמר: כי לא ידע האדם את עתו כדגים שנאחזים וגו'.

כי תבנה בית חדש -
בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות אין חוזרין עליו מעורכי המלחמה (כתוב ברמז תקס"ה).

תניא ר' נתן אומר:
מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ולא יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו?
תלמוד לומר: ולא תשים דמים בביתך.

א"ר יצחק בריה דרב יהודה:
לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה, שאם יחלה אומרים לו: הבא זכות והפטר, שנאמר: כי יפול הנופל (כתוב ברמז ל"ב), ראוי היה ליפול מששת ימי בראשית, מכדי לא נפל והכתוב קראו נופל?
אלא שמגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב.

מעקה -
אף על גב דכתב רחמנא לגגך דידך אִין, דשותפין לא, כתב רחמנא כי יפול הנופל ממנו, אלא גגך למה לי?
למעוטי בתי כנסיות ובתי מדרשות.

לא תזרע כרמך כלאים -
מה אני צריך והלא כבר נאמר: שדך לא תזרע כלאים?
מלמד שכל המקיים כלאים בכרם עובר בשני לאוין.
אין לי אלא כרם שלם, מנין אפילו כרם יחידי ועושה פירות?
תלמוד לומר: כרם מכל מקום.
ומנין לכלאי הכרם שאסור בהנאה?
נאמר כאן קדש,
ונאמר להלן קדש,
מה להלן איסור הנאה,
אף כאן איסור הנאה.

פן תקדש המלאה הזרע -
מאימתי המלאה מתקדשת?
משתשריש.
וענבים משיעשו כפול הלבן.
זרע - פרט לזרע היוצא מבית הזבלים או עם המים, הזורע והרוח מסערתו.
יכול שאני (מרבה) [מוציא] הזורע והרוח מסייעתו?
תלמוד לומר: אשר תזרע.

המקיים קוצים בכרם -
רבי אליעזר אומר:
קדש שנאמר: אשר תזרע.

וחכמים אומרים:
זרע, פרט למקיים קוצים בכרם.

ותבואת הכרם -
מאימתי התבואה מתקדשת?
משתשריש.
וענבים?
משיעשו כפול הלבן,
אין לי אלא כרם שהוא עושה פירות, שאין עושה פירות מנין?
תלמוד לומר: כרם מכל מקום.
אין לי אלא כרם שלך, כרם של אחרים מנין?
תלמוד לומר: לא תזרע כרמך מכל מקום.
המתיח זמורה של גפן על גבי זרעים אפילו אמה על אמה, הגפן אסורה היא ופירותיה.
(יכול לא יחריש על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו?
תלמוד לומר: יחדו, אבל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו מותר).

דבר אחר:
לא תזרע [כרמך] כלאים -
לחייב משום כרם ומשום שדה.

(דבר אחר:)
פן תקדש המלאה -
פן תאסר המלאה, כדברי ר' יהודה.

אשר תזרע -
אין לי אלא שזרע הוא, זרע חברו ורצה לקיימו מנין?
תלמוד לומר: תזרע מכל מקום.
המקדש בכלאי הכרם אינה מקודשת, שנאמר: פן תקדש - פן תאסר.
כלאי הכרם עיקרן נאסרין הואיל והיתה להן שעת הכושר קודם השרשה.

מתיב רב שמעיה:
המעביר עציץ נקוב בכרם, אם הוסיף אסור?
הוסיף אִין לא הוסיף לֹא!

אמר רבא:
תרי קראי כתיבי: כתיב המלאה וכתיב הזרע, הא כיצד?
זרוע מעיקרא בהשרשה, זרוע ובא הוסיף אִין לא הוסיף לא.

סימן תתקלא

לא תחרוש בשור ובחמור -
אדם מותר עם כולן לחרוש ולמשוך, לא אסרה תורה אלא שתי בהמות, שנאמר: לא תחרוש בשור ובחמור יחדו. אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור ולהפרשת הר סיני כו', כלאים דחרישה יליף שור שור משבת (כתוב ברמז רפ"א).

[לא תחרוש בשור ובחמור -
יכול לא יחרוש עם זה בפני עצמו ועם זה בפני עצמו?
תלמוד לומר: יחדו, אבל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו מותר.

דבר אחר:]
לא תחרוש בשור ובחמור -
יכול לעולם?
כשהוא אומר: למען ינוח שורך וחמורך, [כבר] שור וחמור עושין מלאכה, א"כ למה נאמר בשור ובחמור?
זה עם זה.
אין לי אלא בשור ובחמור, מנין לרבות שאר בהמה חיה ועוף?
תלמוד לומר: לא תחרוש מכל מקום.
אם כן למה נאמר בשור ובחמור?
בשור ובחמור אי אתה חורש אבל אתה חורש באדם ובחמור.

[דבר אחר:]
לא תחרוש -
אין לי אלא חורש, מנין לרבות הדש ויושב בקרון והיוצא והמנהיג?
תלמוד לומר: יחדו מכל מקום.

ר' מאיר פוטר ביושב [בקרון].
יחדו - פרט (לרמך) [לפרד],
יחדו - פרט לקושר את הסוס בצדי קרון או לאחר הקרון, ואת הדלופקס לגמלים.

הבא על הגוית חייב עליה משום (ארבע) [י"ד] לאוין:
משום לא תזרע כרמך כלאים,
משום לא תחרוש בשור ובחמור יחדו,
לא תלבש שעטנז,
לא תרצח,
לא תנאף,
לא תגנוב,
לא תענה,
לא תחמוד,
משום שפחה,
משום גוית,
משום נדה,
משום אשת איש,
משום אשת אב,
ומשום אשת אח,
ואם היה ישראל שחלל עצמו ואת זרעו בגוית אל יהי לו ער בחכמים ועונה בתלמידים,
ואם היה כהן אל יהי לו בן מגיש מנחה לה' צבאות.

רבי אחא בר יאשיה אמר:
אל תסתכל בנשים שלא תבא לדבר ערוה.

וחכמים אומרים:
כל מי שיש לו בושת פנים לא במהרה הוא חוטא, שנאמר: ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו.
וכל מי שאין לו בושת פנים במהרה הוא חוטא, שנאמר: הכרת פניהם ענתה בם וחטאתם כסדום הגידו (כתוב ברמז ש"א).
כל הרואה דבר ערוה ואינו זן את עיניו ממנה זוכה ונהנה מזיו השכינה, שנאמר: ועוצם עיניו מראות ברע.
מה כתיב אחריו?
מלך ביפיו תחזינה עיניך.

סימן תתקלב

לא תלבש שעטנז גדלים תעשה לך -
נאמר בדבור אחד (כתוב ברמז רצ"ה).
התוכף בצמר ופשתים תכיפה אחת אינו חבור, שנאמר: לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו.

לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך -
אתי עשה ודחי לא תעשה.
ואימא הני מילי לא תעשה גרידא, לא תעשה שיש בו כרת מי דחי?
אטו עשה דדחי לא תעשה, לאו לא תעשה חמור מיניה?
וקא אתי עשה ודחי לא תעשה, מה לי חומרא זוטא מה לי חומרא רבא.

רבא אמר:
אין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת.

לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך -
להתיר כלאים בציצית.
דאמר רבי אלעזר:
סמוכים מן התורה מנין?
דכתיב: סמוכים לעד לעולם וגו'.

ואמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה:
מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה בפניו?
דכתיב: לא תחסום שור בדישו וסמיך ליה כי ישבו אחים יחדו.

ואמר רב יוסף:
אפילו למאן דלא דריש סמוכין בעלמא במשנה תורה דריש, דהא רבי יהודה בעלמא לא דריש וכו'. ובמשנה תורה מאי טעמא דדריש?
אי בעית אימא משום דמוכח, דאם כן ליכתבה ולא יגלה כנף אביו גבי עריות.
ואיבעית אימא משום דמופנה דאם כן ליכתוב לא יקח איש, לא יגלה כנף למה לי?
לאפנויי.
וגבי פרשת ציצית נמי איבעית אימא משום דמוכח דאם כן ליכתביה גבי פרשת ציצית, ואיבעית אימא משום דמופנה דאם כן ליכתוב: לא תלבש צמר ופשתים, שעטנז למה לי?
לאפנויי.
ותרי קראי למה לי?
צריכי, דאי כתב רחמנא לא יעלה הווה אמינא כל דרך העלאה אסר רחמנא ואפילו מוכרי כסות, כתב רחמנא לא תלבש דומיא דלבישה (אסור) [דאית ביה] הנאה.
ואי כתב רחמנא לא תלבש הווה אמינא דוקא לבישה דנפיש הנייתה אבל העלאה לא,
כתב רחמנא לא יעלה.
וליכתוב רחמנא לא תלבש שעטנז, צמר ופשתים למה לי?
מכדי כתיב: ובגד כלאים שעטנז.

ותנא דבי רבי ישמעאל:
הואיל ונאמר בגדים בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהם צמר ופשתים אף כל צמר ופשתים, צמר ופשתים דכתב רחמנא למה לי?
[שמע מינה לאפנויי, ואכתי] איצטריך, סלקא דעתך אמינא העלאה הוא דלא נפיש הנאתה אבל לבישה דנפישא הנייתה כל תרי מיני אסירי, כגון צמר גפנים וצמר ארנבים, [כתב רחמנא צמר ופשתים], אם כן לישתוק קרא מניה וליגמר שעטנז שעטנז מהעלאה כו', אלא שמע מינה לאפנויי.
טעמא דכתב רחמנא צמר ופשתים הא לאו הכי הווה אמינא כלאים בציצית אסירי, והא כתיב ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם.

ותנא דבי רבי ישמעאל:
כל בגדים צמר ופשתים הן ואמר רחמנא עביד להו תכלת [ותכלת עמרא הוא, וממאי דתכלת עמרא הוא] מדשש כיתנא תכלת עמרא?
[איצטריך] סלקא דעתך אמינא כדרבא.

דרבא רמי:
כתיב הכנף מין כנף.
וכתיב צמר ופשתים, הא כיצד?
צמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן, שאר מינין במינן פוטרין, שלא במינן אין פוטרין.

והא תנא דבי רבי ישמעאל:
לית ליה דרבא?
[איצטריך] סלקא דעתך אמינא כי דיוקא דרבא:
הכנף - מין כנף, והכי קאמר רחמנא: עביד ליה צמר לצמר ופשתים לפשתים וכי עבידת צמר לצמר צבעיה אבל צמר לפשתים ופשתים לצמר לא, כתב רחמנא צמר ופשתים דאפילו צמר לפשתים ופשתים לצמר (כתוב ברמז תקס"ב).

אמר רב אחא ב"י משמיה דמר זוטרא:
האי מאן (דאבד ליה) [דרמי] חוטא דכיתנא בגלימא דעמרא ונתקיה ולא ידיע אי אינתיק אי לא שפיר דמי, מאי טעמא מדאורייתא שעטנז אמר רחמנא עד שיהא שוע טווי ונוז ורבנן הוא דגזרו בה והאי כיון דנתקיה נתקיה.

מתקיף לה רב אשי:
אימא או שוע או טווי או נוז, והילכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא: לא תלבש שעטנז. היה לבוש כלאים כל היום - אינו חייב אלא אחת.
א"ל: אל תלבש אל תלבש, והוא פושט ולובש - חייב על כל אחת ואחת.

אמר רב ביבי אמר רב אסי:
לא פושט ולובש ממש אלא כל שאילו מכניס ומוציא בית יד באונקלי שלו.
מחוי רב אחא בריה דרב איקא עיולי ואפוקי.

רב אשי אמר:
אפילו לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש - חייב.
המוצא כלאים בבגדו פושטו ואפילו בשוק, שנאמר: אין חכמה ואין תבונה וגו' כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב.

אמר רב (חסדא) [אחא בר יעקב]:
הכל מודים דאין לוקין על צמרו משום כלאים, שנאמר: לא תלבש שעטנז וגו' מה פשתן שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה.

אמר (רבא) [רב פפא]:
מודים שצמרו פסול לשום תכלת, שנאמר: לא תלבש שעטנז גדלים תעשה לך. מה פשתן שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה.

צמר ופשתים -
(כתוב בפרשת ציצית).
אין אסור משום כלאים אלא טווי ואריג, שנאמר: לא תלבש שעטנז - דבר שהוא שוע טווי ונוז.

ר' שמעון בן אלעזר אומר:
נלוז ומליז הוא את אביו שבשמים עליו.
הלבדין אסורין מפני שהן שועין.
אינו אסור משם כלאים אלא צמר ופשתים, ואינו מיטמא בנגעים אלא צמר ופשתים, ואין הכהנים לובשים לשמש במקדש אלא צמר ופשתים.
מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ולא בגשמים מפני הגשמים והצנועין מפשילין במקל.
וכן תופרי כסות תופרין כדרכן וכו', והצנועין תופרין בארץ.
התוכף תכיפה אחת אינו חבור ואין בה משום כלאים והשומטה בשבת פטור.
ניתני שוע ולא ניתני (נוז) [טווי], אלו כן הוינן אמרינן טווי מותר, מתניתא לא אמרה כן, אלא אין אסור משום כלאים אלא טווי ואריג. ניתני שוע ולא ניתני נוז אילו כן אמרין נוז מותר מתניתא לא אמרה כן, אלא (אפילו) [פיף] של צמר ושל פשתן אסור מפני שחוזרין לאריג.
ניתני טוי ולא ניתני שוע אילו כן הוינן אמרין שוע מותר, מתניתא לא אמרה כן, אלא הלבדין אסורין מפני שהן שועין.

סימן תתקלג

גדילים תעשה לך -
תנו רבנן:

הכל חייבין בציצית כהנים לוים וישראלים גרים נשים ועבדים.

ר' שמעון פוטר בנשים, [מפני שמצות עשה שהזמן גרמא היא], וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות.
כהנים לוים וישראלים פשיטא, דאי אינהו פטירי מאן ליחייב!
כהנים איצטריך ליה, סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב: לא תלבש שעטנז וגו' גדילים תעשה לך, מאן דלא אישתרי כלאים לגביה בלבישה הוא דמיחייב בציצית, והני כהנים הואיל ואישתרי כלאים לגבייהו לא ליחייבו, קא משמע לן, נהי דאישתרי בשעת עבודה, בלא עידן עבודה לא אישתרי.
ורבי שמעון, פוטר בנשים מאי טעמא?
דתניא: וראיתם אותו פרט לכסות לילה, או אינו אלא פרט לכסות סומא?
כשהוא אומר:אשר תכסה בה - הרי כסות סומא אמור, הא מה אני מקיים וראיתם אתו?
פרט לכסות לילה.
ומה ראית?
מרבה אני כסות סומא שישנו בראיה אצל אחרים ומוציא אני כסות לילה שאינה בראיה אצל אחרים.

תניא: על ארבע כנפות כסותך, ארבע ולא שלש. או אינו אלא ארבע ולא חמש?
כשהוא אומר: אשר תכסה בה הרי בעלת חמש אמור, הא מה אני מקיים ארבע?
ארבע ולא שלש ומה ראית?
מרבה אני בעלת חמש שיש בכלל חמש ארבע, ומוציא אני בעלת שלש שאין בכלל שלש ארבע.

תניא אידך: ארבע ולא שלש ארבע ולא חמש [מאי לאו בהא קמיפלגי?
דמר סבר: יתר כמאן דאיתיה דמי,
ומר סבר: כמאן דליתיה דמי, לא] דכולי עלמא כמאן דאיתיה דמי ושאני הכא דרבי רחמנא אשר תכסה בה.
ואידך האי אשר תכסה בה מאי עביד ליה?
מיבעי ליה לכדתניא: וראיתם אותו פרט לכסות לילה וכו' (כדלעיל).
ואידך מאשר, ואידך אשר לא דרש.
ורבנן, האי וראיתם אותו מאי עבדי ליה?
מיבעי להו לכדתניא: וראיתם אותו וזכרתם - ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בה.
ואיזו זו?
קריאת שמע.
דתנן:

מאימתי קורין את שמע בשחרית?
משיכיר בין תכלת ללבן.

תניא אידך: וראיתם אותו וזכרתם - ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת הסמוכה לה.
ואיזו זו?
מצות כלאים, דכתיב: לא תלבש שעטנז וגו' גדילים תעשה לך.
תניא אידך: וראיתם אותו וגו'
כיון שנתחייב אדם במצוה זו נתחייב במצות כולן.

ורבי שמעון היא דאמר:
מצות עשה שהזמן גרמא היא.
תניא אידך: וראיתם אותו וגו'.
שקולה מצוה זו כנגד כל המצות כולן.

תניא אידך: וראיתם אותו וזכרתם ועשיתם - ראיה מביאה לידי זכירה וזכירה מביאה לידי מעשה.

ר' שמעון בן יוחאי אומר:
כל הזהיר במצוה זו זוכה להקביל פני שכינה.
כתיב הכא: וראיתם אותו,
וכתיב התם: את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד.

א"ר ירמיה בר אבא אמר רבי:
נוי תכלת שליש גדיל ושני שלישי ענף.
וכמה שיעור חוליא?

תניא רבי אומר:
כדי שיכרוך וישנה וישלש.
תנא: הפוחת לא יפחות משבע והמוסיף אל יוסיף (יותר) על י"ג.
שבעה כנגד שבעה רקיעים.
י"ג כנגד שבעה רקיעים וששה אוירים שביניהם.

תנא: כשהוא מתחיל [מתחיל] בלבן הכנף מין כנף, וכשהוא מסיים [מסיים] בלבן מעלין בקודש ולא מורידין.

רב ורבה בר בר חנה הוו יתבי, חליף ואזיל ההוא גברא דמיכסי גלימא דכולא תכלתא ורמי לה תכלתא וגדילא מיגדיל.
אמר רב:
יאי גלימא ולא יאי תכלתא.

רבה בר בר חנה אמר:
יאי גלימא ויאי תכלתא, במאי קמיפלגי?

רבה בר בר חנה סבר:
כתיב גדיל וכתיב פתיל או גדיל או פתיל,

ורב סבר:
לעולם פתיל בעינן וההיא גדילים למניינא הוא דאתא,
גדיל ב', גדילים ארבע, עשה גדיל ופותלהו מתוכן.

אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל:
כלי קופסא חייבין בציצית.

אמר רבא ומודה שמואל:
בזקן שעשאה לכבודו שפטורה, מאי טעמא?
אשר תכסה בה.
אמר רחמנא והאי לאו לאיכסויי עבידא, בההיא שעתא ודאי רמינן ליה משום: לועג לרש חרף עושהו.

גדילים תעשה לך -
למה נאמר?
לפי שנאמר: ועשו להם ציצית שומע אני יעשה חוט אחד בפני עצמו?
תלמוד לומר: גדילים, כמה גדילים נעשים?
אין גדיל פחות משלש חוטין, כדברי בית הלל.

ובית שמאי אומרים:
מארבע חוטין של תכלת וארבע חוטין של לבן של ארבע ארבע אצבעות, והלכה כדברי בית שמאי.
במה דברים אמורים?
בתחלה, אבל בשיריה ובגרדומיה כל שהוא.

דבר אחר:
גדילים תעשה לך -
זה לבן, מנין לרבות את התכלת?
תלמוד לומר: ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת.
תעשה - ולא מן העשוי שלא יוציא נימין מן הטלית ויעשה.
על ארבע - ולא על שמונה.
כסותך - פרט ליגא ולתיכלא ולתיכלטרין לתקרקין לבורסין ולבורדסין לפי שאינן מרובעין.

רבי אליעזר בן יעקב אומר:
מנין שלא יתן על אמצע בגד אלא על שפתו?
שנאמר: על ארבע כנפות כסותך.
[כסותך] - פרט לסדין.
כסותך - פרט לכר.
תכסה - פרט לסגוס.
בה - פרט למעפורת שלא יכסה בה ראשו ורובו.

כי יקח איש אשה ובא אליה ושנאה -
ר' יהודה אומר:
אם בא אליה – לוקה, ואם לאו - אינו לוקה.

[ושנאה] -
מכאן אתה אומר: עבר אדם על מצוה קלה סופו לעבור על מצוה חמורה.
עבר אדם על ואהבת לרעך כמוך, סופו לעבור על לא תקום ולא תטור ועל לא תשנא את אחיך וחי אחיך עמך עד שבא לידי שפיכות דמים, לכך נאמר: כי יקח איש אשה ושנאה.

ושם לה עלילות דברים -
יכול אפילו אמר לה הקדחת לי את התבשיל ולא הקדיחה?
תלמוד לומר: עלילות דברים - עלילות דברים לגזרה שוה:
מה עלילות דברים האמורים להלן טענת בתולים,
אף עלילות דברים האמורים כאן טענת בתולים.

ומה עלילות דברים האמורים (כאן) [להלן] מקום בתולים,
אף עלילות דברים האמורים (להלן) [כאן] מקום בתולים.

ומנין לרבות ביאה אחרת?
תלמוד לומר: והוציא עליה שם רע.
תניא: כיצד הוצאת שם רע?
בא לבית דין ואומר פלוני לא מצאתי לבתך בתולים. אם יש עדים שזינתה תחתיו – בסקילה. זינתה מעיקרא - כתובתה מנה, נמצא שאינו שם רע לוקה ונותן מאה סלע בין בעל בין לא בעל.

רבי אליעזר בן יעקב אומר:
לא נאמרו דברים הללו אלא כשבעל.
בשלמא לרבי אליעזר בן יעקב, היינו דכתיב: ובא אליה ואקרב אליה.
אלא לרבנן מאי ובא אליה ואקרב אליה?
ובא אליה – בעלילות.
ואקרב אליה – בדברים.

בשלמא לרבי אליעזר בן יעקב היינו דכתיב: לא מצאתי לבתך בתולים.
אלא לרבנן מאי לא מצאתי?
לא מצאתי כשרי בתולים.

בשלמא לרבי אליעזר בן יעקב, היינו דכתיב: אלה בתולי בתי.
אלא לרבנן, מאי אלה?
אלה כשרי בתולים.

בשלמא לר' אליעזר בן יעקב היינו דכתיב: ופרשו השמלה,
אלא לרבנן מאי ופרשו השמלה?

[אמר ר' אבוה:
פרשו מה ששם לה. כדתניא: ופרשו השמלה], מלמד שבאין עדיו של זה ועדיו של זה ובוררין את הדבר כשמלה חדשה.

רבי אליעזר בן יעקב אומר:
דברים - ככתבן, שמלה ממש.

ר' יוחנן אומר:
אינו חייב עד שישכור עדים, אתיא שימה שימה,
כתיב הכא: ושם לה עלילות דברים.
וכתיב התם: לא תשימון עליו נשך,
מה להלן ממון,
אף כאן ממון.

בעי רבי ירמיה:
שכרן בקרקע מהו?
בפחות משוה פרוטה מהו?
שניהן בפרוטה מהו?
מוציא שם רע על נישואין הראשונים מהו?
על נישואי אחיו מהו?
פשוט מיהא חדא, דתניא רבי (יהודה) [יונה] אומר:
את בתי נתתי לאיש הזה - לזה ולא ליבם.

ואמר וגו' -
מלמד שאין אומר דבריו אלא בעמידתה.

לקחתי ואקרב אליה -
הרי עדים שזינתה בבית אביה.

[כי יקח] איש אשה -
למה נאמר?
לפי שנאמר: ואיש אשר ינאף את אשת איש - אחד שבאו לה עדים בבית בעלה שזינתה בבית אביה, ואחד שבאו לה עדים בבית אביה שזינתה בבית אביה, משמע שתהא נידונית על שער העיר ההיא, והרי הכתוב מוציא את שבאו לה עדים בבית בעלה שזינתה בבית אביה שתהא נדונית על פתח בית אביה, לכך נאמר: כי יקח איש אשה.

רבי ישמעאל אומר:
בוא וראה מה שנאה גורמת, שהיא מביאה לידי לשון הרע.
[מכאן אתה אומר: עבר אדם כו' כדלעיל].

ולקח אבי הנערה ואמה -
אין לי אלא שיש לה אב ויש לה אם, יש לה אב ואין לה אם, יש לה אם ואין לה אב, אין לה אב ולא אם מנין?
תלמוד לומר: נערה מכל מקום.
א"כ למה נאמר: אבי הנערה ואמה?
הם שגידלו גידולים רעים יבואו ויראו להם גידוליהן.

והוציאו את בתולי הנערה -
כמשמעה.

ואמר אבי הנערה -
מכאן שאין רשות לאשה לדבר במקום האיש.

את בתי נתתי לאיש הזה -
מלמד שיש רשות לאב לקדש את בתו הקטנה.

ואלה בתולי בתי -
הרי עדים להזים עדיו של זה.

[ואמר וגו'] את בתי נתתי -
מלמד שהתובע מתחיל בדבריו תחלה.

את בתי נתתי -
מנין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה?
שנאמר: את בתי נתתי לאיש הזה.
לאיש - אסרה.
הזה - ולא ליבם.

בעולת בעל -
ר' ישמעאל אומר:
בא הכתוב ללמדך על היבמה שהבא עליה אינו חייב עד שתבעל.

ופרשו השמלה -
יחוורו דברים כשמלה (כתוב ברמז של"א).

ר' עקיבא אומר:
ופרשו השמלה -
ונמצאו עדי הבעל זוממין.

דבר אחר:
יבואו עדיו של זה ועדיו של זה ויאמרו דבריהם לפני זקני העיר.

ולקחו זקני העיר את האיש -
ולא את הקטן.

ויסרו אותו -
במכות.

וענשו אותו -
בממון.

מאה כסף -
כסף צורי.
בשלמא וענשו - זה ממון, דכתיב: מאה כסף, אלא ויסרו - זה מלקות מנלן?

אמר רבי אבהו:
למדנו ויסרו מויסרו ויסרו מבן ובן מבן והיה אם בן הכות הרשע.
אזהרה למוציא שם רע, מנלן?

אמר רבי אלעזר:
מלא תלך רכיל.

רבי נתן אומר:
מונשמרת מכל דבר רע.

רבי אלעזר, מאי טעמא לא אמר מונשמרת?
ההוא מיבעי ליה לכדרבי פנחס, ונשמרת - מכאן שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה.

ורבי נתן, מאי טעמא לא אמר כרבי אלעזר?
ההוא אזהרה לבית דין, שלא יהא רך לזה וקשה לזה.

וענשו אותו מאה כסף -
במוציא שם רע להקל ולהחמיר, כיצד?
אחד שהוציא שם רע על הגדולה שבכהונה ועל הקטנה שבישראל - נותן מאה סלע, נמצא האומר בפיו חמור מן העושה מעשה. שכן מצינו שלא נתחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע, שנאמר: וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי. נמצאת אומר המוציא בפיו חמור וכו', ממאי?
דילמא משום דקא גרים לה קטלא, דכתיב: ואם אמת היה הדבר הזה והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וסקלוה?

אמר רבא:
אמר קרא: כי הוציא שם רע על שם רע שהוציא.

וענשו אותו מאה כסף ונתן לאבי הנערה -
כאן נערה, הא כל מקום שנאמר: נערה, אפילו קטנה משמע.

אמר אביי:
בא עליה ומתה – פטור, שנאמר: ונתן לאבי הנערה ולא לאבי מתה.
המוציא שם רע על היתומה – פטור, שנאמר: ונתנו לאבי הנערה פרט לזו שאין לה אב.
מיתיבי: ואם מאן ימאן לרבות יתומה לקנס, ההוא בבא עליה ואח"כ נתיתמה.

רבא אמר:
חייב, מדתני אַמּוּ בתולת ישראל ולא בתולת גרים.
אי אמרת בשלמא כי האי גוונא בישראל חייב היינו דאיצטריך קרא למעוטי גרים, אלא אי אמרת פטור השתא בישראל פטור בגרים מיבעיא.
סרחה ולבסוף בגרה - תידון בסקילה, אמאי נערה אמר רחמנא והא בוגרת היא?
אמר קרא: הנערה, הנערה שהיתה כבר.
אי הכי מילקא נמי לילקי ומאה סלעים נמי לישלם, זו מעשיה גרמו לה, זינתה כשהיא נערה זינתה. והאי עקימת שפתיו גרמו לו, אימת קא [מיחייב] בעקימת שפתיו?
ההיא שעתא, [וההיא שעתא] בוגרת הואי.

ונתנו לאבי הנערה -
ולא לאבי הבוגרת.

ונתנו לאבי הנערה -
פרט לגיורת שהיתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה שאין לה מאה כסף.

כי הוציא שם רע -
ולא על זו בלבד הוציא שם רע אלא על כל בתולות ישראל.

ולו תהיה לאשה -
מלמד שהוא שותה בעציצו אפילו היא חגרת ואפילו היא סומא ואפילו היא מוכת שחין.
נמצא בה דבר זימה או שאינה ראויה לבא בישראל, יכול יהא רשאי לקיימה?
תלמוד לומר: ולו תהיה לאשה - אשה הראויה לו.

לא יוכל לשלחה כל ימיו -
ואפילו לאחר זמן.

לא נמצאו בתולים לנערה -
אין עדים להזים עדיו של זה.

והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה -
אין לי אלא שיש לה אב ויש לה פתח בית אב, יש לה פתח בית אב ואין לה אב מנין?
תלמוד לומר: והוציאו את הנערה מכל מקום.
(א"כ למה נאמר: פתח בית אביה?
למצוה).

וסקלוה כל אנשי עירה באבנים -
וכי כל האנשים רוגמין אותה?
אלא במעמד כל אנשי עירה.
באבנים - יכול באבנים מרובות?
תלמוד לומר: באבן, אי באבן יכול באבן אחת?
תלמוד לומר: באבנים, אמור מעתה אם לא מתה בראשונה תמות בשניה.

כי עשתה נבלה בישראל -
לא עצמה בלבד ניוולה אלא כל בתולות ישראל.

לזנות בית אביה -
נאמר כאן אביה,
ונאמר להלן אביה,
מה אביה האמור להלן זנות עם זיקת הבעל,
אף אביה האמור כאן זנות עם זיקת הבעל.

ובערת הרע מקרבך -
בער עושי הרעות מישראל.
הגיורת שנתגיירה בתה עמה וזנתה - הרי זו בחנק, אין לה פתח בית אביה ולא מאה סלעים. היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה - הרי זו בסקילה, ואין לה לא פתח בית אביה ולא מאה סלעים.
היתה הורתה ולידתה בקדושה - הרי היא כבת ישראל לכל דבריה.
מנא הני מילי?

אמר ריש לקיש:
דאמר קרא: ומתה לרבות הורתה שלא בקדושה [ולידתה בקדושה].
אי הכי מילקא נמי לילקי ומאה סלעים נמי לישלם, אמר קרא: ומתה למיתה נתרבתה ולא לקנס כו'.
ואימא לרבות הורתה ולידתה שלא בקדושה?
אם כן בישראל מאי אהני ליה.

כי ימצא איש -
בעדים.

שוכב עם אשה בעולת בעל -
להביא את שנבעלה בבית אביה ועדיין היא ארוסה.

ומתו -
סתם מיתה האמורה בתורה חנק.

שניהם -
ולא העושה מעשה חידודים, כשהוא אומר גם לרבות הבאין אחריהם.

האיש השוכב עם האשה -
ואע"פ שהיא קטנה.

והאשה -
אע"פ שנבעלה לקטן.

ובערת הרע -
בער עושי הרעות מישראל.
כתנאי ומתו גם שניהם - עד שיהו שניהם שוים, דברי ר' יאשיה.

ר' יונתן אומר:
ומת האיש אשר שכב עמה לבדו.
ואידך האי ומתו גם שניהם מאי דריש ביה?
למעוטי מעשה חידודים. ואידך, מעשה חידודים לאו כלום הוא.
ואידך האי לבדו מאי דריש ביה?
כדתניא: באו עליה עשרה ועדין היא בתולה כולן בסקילה,

רבי אומר:
הראשון בסקילה וכולן בחנק.

האשה שהיא יוצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד, ישבה על המשבר ממתינין לה עד שתלד. אין ממתינין פשיטא גופה היא, איצטריך סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב: כאשר ישית עליו בעל האשה ממונא דבעל הוא ולא ליפסדוה מיניה, קא משמע לן.
ואימא הכי נמי, אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן:
אמר קרא: ומתו גם שניהם לרבות את הולד.
האי מיבעי ליה עד שיהו שניהם שוין דברי רבי יאשיה?
כי קאמינא מגם.

כי יהיה נערה בתולה -
תנו רבנן:
נערה - ולא קטנה.
נערה - ולא בוגרת.
בתולה - ולא בעולה.
מאורסה - ולא נשואה.

בבית אביה -
פרט לשמסר האב לשלוחי הבעל.
בעא מיניה רבי יעקב בר (אבא) [אדא] מרב:
בא על קטנה מאורסה מהו?
לגמרי ממעיט ליה או מסקילה ממעיט לה.
א"ל: (חייב) [מסתברא מסקילה ממעט ליה].
והכתיב: ומתו גם שניהם [עד שיהיו שניהם שוין]?
שתיק רב.
ונימא ליה ומת האיש אשר שכב עמה לבדו, כתנאי: ומתו גם שניהם וכו' (כדלעיל).

ומצאה איש בעיר -
אילו לא יצאת בעיר לא היה מסתקף לה (בעיר ושכב עמה מלמד) [מגיד] שהפרצה קוראה לגנב.

ושכב עמה -
על עסקי שכיבה.

והוצאת את שניהם אל שער העיר -
זו היא שאמרנו שער שנמצא בו ולא שער שנידונית בו.

וסקלתם אותם באבנים -
יכול באבנים מרובות?
תלמוד לומר: באבן וכו' (כדלעיל).

את הנערה על דבר אשר לא צעקה בעיר -
כשהוא אומר על דבר ע"פ התראה, להביא את המזידה בהתראת עדים.
אין לי אלא בעיר, בשדה מנין?
תלמוד לומר: ואם בשדה מצאה.

ושכב עמה -
פרט לאחד מחזיק ואחד שוכב דברי רבי יהודה.

ומת האיש אשר שכב עמה לבדו -
הראשון בסקילה והשני בחנק (כתוב ברמז תרכ"ה).

ולנערה לא תעשה דבר -
תנו רבנן:
אחד הרודף אחר חברו להרגו, ואחר הזכור, ואחר נערה המאורסה, ואחר חייבי כריתות, ואחר חייבי מיתות בית דין - מצילין אותן בנפשו.
אלמנה לכ"ג [גרושה וחלוצה לכהן הדיוט] אין מצילין אותן בנפשו.
נעבדה בה עבירה - אין מצילין אותה בנפשו.
יש לה מושיע אין מצילין אותה בנפשו.

רבי יהודה אומר:
אף האומרת הניחו לו שלא יהרגנה, אין מצילין אותה בנפשו.
מנא הני מילי?

אמר שמואל:
דאמר קרא: ולנערה לא תעשה דבר - אין לנערה חטא מות.
נער - זה זכור,
נערה - זו נערה המאורסה,
חטא - אלו חייבי כריתות,
מות - אלו חייבי מיתות בית דין.
כל הני למה לי?
צריכי, דאי כתב רחמנא נער משום דלאו אורחיה הוא, אבל נערה דאורחה היא אימא לא.
ואי כתב רחמנא נערה משום דקא פגים לה, אבל נער דלא פגים ליה אימא לא.
ואי כתב רחמנא הני משום דהאי לאו אורחיה והא קא פגים לה, אבל שאר עריות דאורחייהו ולא נפשיש פגמייהו אימא לא, כתב רחמנא חטא.
ואי כתב רחמנא חטא הוה אמינא אפילו חייבי לאוין, כתב רחמנא מות.
ואי כתב רחמנא מות הוה אמינא חייבי מיתות בית דין אין חייבי כריתות לא, כתב ררחמנא חטא. וליכתוב רחמנא חטא מות ולא בעי נער ונערה, אין הכי נמי, אלא נער ונערה למה לי?
חד למעוטי עבודת אלילים וחד למעוטי בהמה ושבת.

ולר' שמעון בן יוחאי דאמר:
עבודת אלילים ניתן להצילו בנפשו מקל וחומר:
ומה פגם דהדיוט ניתן להצילו בנפשו פגם גבוה לא כל שכן ועונשין מן הדין, [למה לי]?
חד למעוטי שבת וחד למעוטי בהמה, סלקא דעתך אמינא תיתי שבת מחילול חילול מאלילים.

ולרבי אליעזר בר' שמעון דאמר:
מחלל שבת ניתן להצילו בנפשו דאתיא חילול חילול מאלילים, מאי איכא למימר?
חד למעוטי בהמה, ואידך איידי דכתב נער כתב נערה.

רבי יהודה אומר:
אף האומרת הניחו לו שלא יהרגנה אין מצילין.
במאי קמפלגי?

אמר רבא:
במקפדת על פגמה ומניחתו שלא יהרגנה.

רבנן סברי:
אפיגמה קפיד רחמנא והרי מקפדת על פיגמה.

ורבי יהודה סבר:
האי דקאמר רחמנא למקטליה משום דמסרה נפשה לקטלא, הא לא קא מסרה נפשה לקטלא.

א"ל רב פפא לאביי:
אלמנה לכה"ג נמי קא פגים לה,
א"ל: אפיגמא רבה קפיד, אפיגמא זוטא לא קפיד רחמנא.

ולנערה לא תעשה דבר -
מלמד שפטרה הכתוב מן המיתה, מנין אף מן הקרבן?
תלמוד לומר: חטא.
מנין אף מן המכות?
תלמוד לומר: (חטא) מות, מלמד שמכל עונשין שבתורה פטורה ומצילין אותה בנפשו.
אין לי אלא (נרדף) [זה], מנין אף הרודף אחר חברו להרגו ואחר הזכור?
תלמוד לומר: כן הדבר הזה.
יכול אף הרודף אחר (הבהמה והמחלל את השבת והעובד אלילים)?
תלמוד לומר: הזה - הזה בסקילה ואין כל אלו בסקילה.

כי בשדה מצאה -
יכול בעיר תהא חייבת, בשדה תהא פטורה?
תלמוד לומר: צעקה, אם יש לה מושיעים בין בעיר בין בשדה - חייבת, ואם אין לה מושיעים בין בעיר בין בשדה - פטורה.
צעקה - פרט לשאמרה הנח לו, דברי רבי יהודה.

דבי רבי תנא:
כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה -
וכי מה למדנו מרוצח מעתה?
אלא הרי זה בא ללמד, ונמצא למד מקיש רוצח לנערה המאורסה:
מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו,
אף רוצח ניתן להצילה בנפשו.

ונערה מאורסה גופה מנלן?
כדתנא דבי רבי ישמעאל:
אין מושיע לה - הא יש מושיע לה בכל דבר שאתה יכול להושיע.

כי ימצא איש נערה בתולה -
אלו נערות שיש להן קנס:
הבא על הממזרת ועל הנתינה ועל הכותית,
והבא על הגיורת ועל השבויה ועל השפחה שנפדו ונתגיירו ונשתחררו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד,
הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו ועל אחות אשתו ועל אשת אחיו ועל אשת אחי אביו ועל הנדה,
[יש להן קנס], אע"פ שהן בכרת, אין בהן מיתת בית דין.
ואמאי?
איקרי כאן: ולו תהיה לאשה - אשה הראויה לו, ושיתא קראי כתיבי: נער נערה הנערה בתולה בתולות הבתולות, תרין לגופייהו, וחד לכדאביי:
בא עליה ומתה – פטור, שנאמר: ונתן לאבי הנערה ולא לאבי המתה,
וחד לגזירה שווה שנאמר: כסף ישקול כמוהר הבתולות שיהא זה כמוהר הבתולות ומוהר הבתולות כזה.
אייתר להו תרי:
חד לאיתויי חייבי לאוין
וחד לאתויי חייבי כריתות.
ולאפוקי מהאי תנא דתניא: ולו תהיה לאשה.

שמעון התימני אומר:
אשה שיש בה הויה,

רבי שמעון בן מנסיא אומר:
אשה הראויה לקיימה.
מאי בינייהו?
ממזרת ונתינה איכא בינייהו.
למאן דאמר יש בה הויה הא נמי יש בה הויה,
למאן דאמר הראויה לקיימה הא אינה ראוייה לקיימה.
הניחא לרבנן דאמרי קידושין תופסין בחייבי לאוין.

ולר' עקיבא דאמר:
אין תופסין, מאי בנייהו?
איכא בינייהו (אלמנה) [בעולה] לכ"ג דהווה לה עשה שאינו שוה בכל.

הכל מודים בבא על הנדה שמשלם קנס דיש בה הויה וראויה לקיימה.

ולאפוקי מרבי נחוניא בן הקנה, שהיה עושה יום הכפורים כשבת, מה שבת מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין אף יום הכפורים מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין.
אלו נערות שיש להן קנ ס: הבא על אחותו וכו',
ורמינהו אלו הן הלוקין:
הבא על אחותו וכו' וקיימא לן דאינו לוקה ומשלם.

אמר עולא:
לא קשיא, כאן באחותו נערה כאן באחותו בוגרת.
אלמא קסבר עולא: כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מילקא לא לקי, מנא ליה לעולא הא?
גמר תחת תחת כתיב הכא: תחת אשר ענה,
וכתיב התם: עין תחת עין,
מה התם ממונא משלם מילקא לא לקי אף כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מילקא לא לקי.

רבי יוחנן אומר:
אפילו תימא אחותו נערה, כאן שהתרו בו כאן שלא התרו בו, אלמא קסבר רבי יוחנן כל היכא דאיכא ממון ומלקות והתרו ביה מילקא לקי ממונא לא משלם.
מנא ליה לרבי יוחנן הא?
אמר קרא: כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות. וסמיך ליה ארבעים יכנו. והא איכא עדים זוממין וחובל בחברו דממונא משלמי.

א"ר אילעאי:
בפירוש ריבתה תורה עדים זוממין לתשלומין (כתיב בפ' ועשיתם לו כאשר זמם):

כי ימצא איש [נערה בתולה -
נאמר בתולה באונס,
ונאמר בתולה] במפתה.
לא יאמר בתולה כמפתה, והלא דין הוא:
ומה אונס חמור אינו חייב אלא על נערה בתולה מפתה הקל אינו דין שלא יהא חייב אלא על נערה בתולה?!

או חילוף: אם מפתה הקל חייב על נערה בתולה ועל נערה שאינה בתולה אונס חמור, אינו דין שיהא חייב על בתולה ועל שאינה בתולה, מה תלמוד לומר: בתולה באונס?
שיכול אין לי אלא שלא יהא נותן לה אבל יהא נותן לאביה?
תלמוד לומר: בתולה בתולה פרט לבעולה.
אין לי אלא בעולה, מוכת עץ מנין?
תלמוד לומר: בתולה פרט למוכת עץ.
נאמר כאן אשר לא אורשה,
ונאמר להלן אשר לא אורשה [במפתה.
והלא דין הוא: מה אונס חמור אינו חייב על שנתארסה ונתגרשה] מפתה הקל אינו דין שלא יהא חייב על שנתארסה ונתגרשה?!

או חילוף: ומה אם מפתה הקל הרי הוא חייב על שנתארסה ונתגרשה אונס חמור אינו דין שיהא חייב על שנתארסה ונתגרשה, מה תלמוד לומר: אשר לא אורסה שתי פעמים?
שלא יהא נותן לא לה ולא לאביה.
נאמר כאן נערה ולא נאמר נערה במפתה [מפתה מנין?
והלא דין הוא]: מה אונס חמור אינו חייב אלא על הנערה וכו',

או חילוף:
ומה אם מפתה הקל הרי הוא חייב על נערה ועל שאינה נערה [אונס חמור אינו דין שיהא חייב על נערה ועל שאינה נערה, והלא כבר נאמר נערה, שיכול אין לי אלא שלא יתן לאביה אבל יתן לה]?
תלמוד לומר: ונתן לאבי הנערה ולא לאבי הבוגרת.
והרי דברים קל וחומר: ומה אונס חמור אינו חייב על הבוגרת מפתה הקל אינו דין שלא יהא חייב על הבוגרת?
להחליף את הדין אי אתה יכול שהרי כבר נאמר נערה נערה שתי פעמים.
ושכב עמה - כל שכיבה.
ונמצאו - בעדים.
ונתן האיש - ולא הקטן.
השוכב עמה - כל שכיבה.
לאבי הנערה - שיהא שלו.
לאבי הנערה - ולא לאבי הבוגרת.
חמשים כסף - כסף צורי.
ולו תהיה לאשה - מלמד ששותה בעציצו ואפילו היא חגרת ואפילו היא סומא ואפילו היא מוכת שחין.
נמצא בה דבר זימה או שאינה ראויה לבא בישראל יכול יהא רשאי לקיימה?
תלמוד לומר: ולו תהיה לאשה - אשה הראויה לו.

תחת אשר ענה -
לרבות את היתומה.

מכאן אמרו:
יתומה שנתארמלה או שנתגרשה, האונס – חייב, והמפתה - פטור.

לא יוכל לשלחה כל ימיו -
משלחה הוא ליבם:

ונתן לאבי הנערה -
ר' שמעון אומר:
אם לא הספיקה לגבות עד שמת האב הרי הן של עצמה.
ואי אמרת ממונא הוי להורישה לבניו, לעצמה אמאי?
דאחים בעי מיהוי. ושאני התם, דאמר קרא: ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה לא זיכתה תורה לאב אלא משעת נתינה, וכי קאמר רבה ממונא הוי להורישו לבניו בשאר קנסות.

ורבי יוחנן:
האי תחת אשר ענה מיבעי ליה לכדאביי: האי תחת אשר ענה מכלל דאיכא בשת ופגם.
ועולא נפקא ליה מדרבא: ונתן האיש השוכב עמה הנאת שכיבה חמשים מכלל דאיכא בשת ופגם.
באונס ומפתה להקל ולהחמיר וכו' (כדלעיל).
בבשת ופגם הכל לפי המבייש והמתבייש, אימא חמשים סלע אמר רחמנא לכולהו מילי.

אמר אביי:
אמר קרא: תחת אשר ענה וכו',

רבא אמר:
אמר קרא: ונתן האיש השוכב עמה וכו'.