לא יקח איש את אשת אביו -
תנו רבנן:
אנס אשה מותר לישא בתה, נשא אשה אסור לישא בתה. מנא הני מילי?

דתנו רבנן:
בכולן נאמר (כאן) שכיבה וכאן נאמר (בהן) קיחה, לומר לך דרך ליקוחין אסרה תורה.

א"ל רב פפא לאביי:
אלא מעתה גבי אחותו, דכתיב: ואיש אשר יקח את אחותו [הכי נמי] דרך קיחה הוא דאסור דרך שכיבה שרי.
א"ל: ליקוחין כתיב בתורה, הראוי לשכיבה לשכיבה הראוין לקיחה קיחה.

רבא אמר:
אנס אשה מותר לישא בתה, מהכא, דכתיב: ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה ערותן, הא בת בנה דידה ובת בתה דידה גלי, וכתיב: ערות אשה ובתה לא תגלה וגו' הא כיצד?
כאן בנשואין כאן באונסין.
ואיפוך אנא: עריות שאר כתיב בהו, בנשואין איכא שאר באונסין ליכא שאר.

רבי יהודה, אוסר באנוסת אביו ובמפותת אביו.
מאי טעמא דרבי יהודה?
דכתיב: לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף וגו' כנף שראה אביו לא יגלה.
וממאי דבאנוסה כתיב, דכתיב: מעילויה דקרא: ונתן האיש השוכב עמה וגו',

ורבנן, בשומרת יבם של אביו הכתוב מדבר, ומאי כנף אביו?
כנף הראוי לאביו לא יגלה. ותיפוק ליה משום דודתו?
לעבור עליה בשני לאוין.
ותיפוק ליה משום (התרת) יבמה לשוק?
לעבור עליה בג' לאוין.
ואי בעית אימא לאחר מיתה.

לא יבא פצוע דכא -
איזהו פצוע דכא?
שנפצעו ביצים שלו, ואפילו אחת מהם.

וכרות שפכה -
כל שנכרת הגיד, ואם נשתייר מעטרה אפילו כחוט השערה כשר.

פצוע דכא וכרות שפכה -
מותרין בגיורת ובמשוחררת ואינן אסורין אלא מלבא בקהל, שנאמר: לא יבא פצוע דכא וגו'.

תנו רבנן:
אפילו נקבו אפילו נמקו ואפילו חסרו.

אמר רב יהודה אמר שמואל:
פצוע דכא - בידי שמים - כשר.

במתניתא תנא נאמר:
לא יבא פצוע דכא.
ונאמר: לא יבא ממזר,
מה להלן בידי אדם,
אף כאן בידי אדם,

ומה להלן באותו מקום,
אף כאן באותו מקום.

פצוע דכא -
אין לי אלא כלו, מקצתו מנין?
תלמוד לומר: וכרות שפכה, כל שנכרת הגיד (הפוסק).

א"ר ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא:
שמעתי מפי חכמים בכרם ביבנה שמי שאין לו אלא אחת זהו סריס חמה.
מה בין פצוע דכא לכרות שפכה?
אלא שפצוע דכא חוזר וכרות שופכה אינו חוזר, זו מהלכות רופאים.

בקהל ה' -
(ר' שמעון) [ר' יוחנן] אומר:
ארבע קהלות הן:
קהל כהנים,
קהל לוים,
קהל ישראלים,
קהל גרים.

וחכמים אומרים:
שלשה.

לא יבא ממזר בקהל ה' -
בין איש בין אשה.

לא יבא ממזר - כל שהוא מום זר.
אי זהו ממזר?
כל שאר בשר (כל) שהוא בלא יבא, דברי רבי עקיבא, שנאמר: לא יקח איש את אשת אביו וכתיב: לא יבא ממזר,
מה אשת אב מיוחדת, שאר בשר שהוא בלא יבא והולד ממזר, כך כל שאר בשר שהוא בלא יבא הולד ממזר.

שמעון התימני אומר:
כל שחייבין עליו כרת בידי שמים, שנאמר: לא יקח איש את אשת אביו ולא יבא ממזר,
מה אשת אב מיוחדת שחייבין עליה כרת בידי שמים והולד ממזר אף כל שחייבין עליהן כרת בידי שמים הולד ממזר.

רבי יהושע אומר:
כל שחייבין עליה מיתת בית דין הולד ממזר, שנאמר: לא יקח איש את אשת אביו ולא יבא ממזר, מה אשת אב מיוחדת שחייבין עליה מיתת בית דין הולד ממזר, כך כל שחייבין עליהן מיתת בית דין הולד ממזר.

גם דור עשירי -
נאמר כאן: דור עשירי,
ונאמר למטה: דור עשירי,
מה דור עשירי האמור למטה עד עולם,
אף דור העשירי האמור כאן עד עולם.

תנו רבנן:
גר נושא ממזרת הולד ממזר, דברי רבי יוסי.

רבי יהודה אומר:
גר לא ישא ממזרת, אחד גר ואחד עבד משוחרר וחלל מותרין בכהנת.
מאי טעמא דרבי יוסי?
חמשה קהלי כתיבי,
חד לכהנים,
וחד ללוים,
וחד לישראלים,
וחד למישרא ממזר בשתוקי,
וחד למישרא שתוקי בישראל,
קהל גרים לא איקרי קהל.

ורבי יהודה:
כהנים לוים מחד קרא נפקי אייתר ליה חד לקהל גרים.
איבעית אימא: הכי נמי תרי קהלי נינהו, וממזרים בשתוקי ושתוקי בישראל מחד קהל נפקי.

לא יבא ממזר בקהל ה' -
בקהל ודאי הוא דלא יבא, הא בקהל ספק יבא.
ממזר ודאי הוא דלא יבא, ממזר ספק יבא.
אייתר ליה חד לקהל גרים, ואיתימא הני נמי תרי קהלי נינהו.

וטעמא דר' יהודה מהכא: הקהל חוקה אחת לכם ולגר הגר.
ורבי יוסי, חוקה אחת הפסיק הענין.

אמר ריש לקיש:
ממזרת לאחר עשרה דורות מותרת, יליף עשירי עשירי מעמוני ומואבי.
מה להלן נקבות מותרות,
אף כאן נקבות מותרות.

אי מה להלן מיד,
אף כאן מיד.
כי (גמיר) [אהני] גזירה שווה מעשירי ואילך.
והאנן תנן:

ממזרים ונתינין אסורין ואיסורן איסור עולם אחד זכרים ואחד נקבות?

לא קשיא, הא כמאן דאמר דון מינה ומינה.
הא כמאן דאמר: דון מינה ואוקי באתרא.

שאלו לרבי אליעזר:
ממזרת לאחר עשרה דורות מהו?
א"ל: מי יתן לי דור שלישי ואטהרנו. קסבר: ממזרת לא חיי.
והא אנן תנן:

איסורן איסור עולם?

דידיע חיי, דלא ידיע לא חיי, דידיע ולא ידיע עד תלתא דרי חי טפי לא חיי.
ההוא דהוה בשיבבותיה דרבי אמי אפיק כרוז עליה דממזר הוא, הוה בכי ואזיל, אמר ליה: חיים נתתי לך.

אמר רבי אליעזר בר חביבא:
פעם אחד לששים שנה וכו' (כתוב ברמז תפ"ח):

לא יבא עמוני -
בזכרים הכתוב מדבר ולא בנקבות.

(דבר אחר:)
[שנאמר:] עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית, דברי רבי יהודה.

וחכמים אומרים:
על דבר אשר לא קדמו -
מי דרכן לקדם?
אנשים ולא נשים.
שהיה בדין: ומה ממזר שלא נאמר בו עד עולם עשה בו נשים כאנשים, עמונים ומואבים שנאמר בהם עד עולם אינו דין שנעשה בהן נשים כאנשים?!

או חילוף: ומה עמונים ומואבים שנאמר בהן עד עולם לא עשה נשים כאנשים, ממזר שלא נאמר בו עד עולם אינו דין שלא נעשה בו נשים כאנשים?
תלמוד לומר: לא יבא ממזר בין איש ובין אשה, אחר שריבה הכתוב ומיעט הא אין עליך לדון אלא כדין הראשון.
ומה ממזר שלא נאמר בו עד עולם עשה בו נשים כאנשים, עמוני ומואבים שנאמר בהן עד עולם אינו דין שנעשה בהם נשים כאנשים?
תלמוד לומר: עמוני ולא עמונית דברי ר' יוחנן.
ואם נאמר (דור עשירי) [עד עולם] למה נאמר (עד עולם) [דור עשירי]?
אלא מופנה להקיש ולדון גזירה שווה:
נאמר כאן דור עשירי,
ונאמר להלן דור עשירי,
מה דור עשירי האמור כאן עד עולם,
אף דור עשירי האמור להלן עד עולם.

עמוני ומואבי אסורין ואיסורן איסור עולם, הזכרים אסורים והנקבות מותרות מיד.

עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית דברי רבי יהודה.

רבי שמעון אומר:
על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים -
דרכו של איש לקדם ואין דרכה של אשה לקדם.
היה להם לקדם נשים לקראת נשים, הכא תרגימו: כל כבודה בת מלך פנימה.
במערבא אמרי:
ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל.

דרש רבא:
מאי דכתיב: אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי?
אמר דוד: אני אמרתי עתה באתי ולא ידעתי שבמגלת ספר כתוב עלי.
התם כתיב: הנמצאות,
הכא כתיב: מצאתי דוד עבדי וגו'.
בו ביום עמד יהודה גר עמוני לפניהם בבית המדרש, א"ל: מה אני לבא בקהל?
א"ל [רבן גמליאל: אסור אתה לבא בקהל.
א"ל] רבי יהושע: מותר אתה לבא בקהל,
א"ל רבן גמליאל והא כתיב: לא יבא עמוני?
א"ל רבי יהושע: וכי עמון ומואב במקומן יושבים, ולא כבר עלה סנחריב ובלבל את העולם כלו שנאמר: ואסיר גבולות עמים וגו' וכל דפריש מרובא פריש.
א"ל רבן גמליאל: והכתיב: ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון וכבר שבו.
א"ל ר' יהושע: והכתיב: ושבתי את שבות עמי ישראל ועדיין לא שבו.
מיד התירוהו לבא בקהל.

דרש רבא:
מאי דכתיב: אח נפשע מקרית עוז ומדינים כבריח ארמון?
[אח נפשע מקרית עוז] - זה לוט שפרש מאברהם.
ומדינים כבריח ארמון - שהטיל [מדנין] כבריחים וארמון, לא יבא עמוני ומואבי.

דרש רבא ואיתימא רבי יצחק:
מאי דכתיב: לתאוה יבקש נפרד - זה לוט.
בכל תושיה יתגלע - שנתגלה קלו נו בבתי כנסיות ובבתי מדרשיות, דתנן:

עמוני ומואבי אסורין ואיסורן איסור עולם:

על דבר אשר לא קדמו -
כשהוא אומר על דבר אף על העצה.
וכן הוא אומר: עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב.

בדרך - בשעת טרופכם.
בצאתכם ממצרים - בשעת גאולתכם.

ואשר שכר עליך את בלעם -
הרי דבר גנאי לבלעם.

ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם [ויהפוך] -
מלמד (שאף) שהמקלל נתקלל, מפני מה?
כי אהבך ה' אלהיך.

לא תדרוש שלומם [וטובתם] -
מכלל שנאמר: [עמך ישב בקרבך וגו'] בטוב לו, יכול אף זה כן?
תלמוד לומר: לא תדרוש שלומם וטובתם.

כל ימיך לעולם -
ולעולמי עולמים.

אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן קצרתא:
גדולה לגימא שהרחיקה שתי משפחות מישראל, שנאמר: על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים.

ורבי יוחנן דידיה אמר:
מרחקת את הקרובים מעמון ומואב ומקרבת את הרחוקים [מיתרו], שנאמר: קראן לו ויאכל לחם וכו' (כדכתיב: התם).
בלעם בן בעור - (כתוב בוירא בלק).

ויהפוך ה' אלהיך את הקללה -
קללה ולא קללות, כולן חזרו לקללות חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות (כתוב בפסוק על מה טובו אהליך יעקב).

ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם -
הרואה חלום ונפשו עגומה עליו ילך ויפתרנו בפני שלשה.
יפתרנו והאמר רב חסדא:
חלמא דלא מפשר כאגרתא דלא מקריא, אלא אימא ייטיבנו בפני שלשה. לייתי תלתא ולימא להו: חלמא טבא חזאי חלמא טבא חזאי, ולימרו ליה הנך: טבא הוא וטבא ליהוי, רחמנא לישויה לטב, עד שבע זימנין יגזרו עלך מן שמיא דליהוי טבא [ויהוי טבא].
ולימא שלש הפיכות:
הפכת מספדי למחול לי פתחת שקי ותאזרני שמחה,
אז תשמח בתולה במחול ובחורים וזקנים יחדו והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם,
ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך.

שלש פדויות:
פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי,
ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה, ויאמר העם אל שאול היהונתן ימות אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל, חלילה חי ה' אם יפול משערות ראשו ארצה כי עם אלהים עשה היום הזה ויפדו העם את יהונתן ולא מת.

שלש שלומות:
בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו,
ורוח לבשה את עמשי ראש השלישים לך דויד ועמך בן ישי שלום שלום לך ושלום לעזרך כי עזרך אלהיך ויקבלם דויד ויתנם בראשי הגדוד.
ואמרתם כה לחי ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום:

לא תדרוש שלומם -
אונקלוס בר קלוניקוס בר אחתיה דטיטוס הוה בעא לאיגיורי, אזל אסקיה לטיטוס בנגידא, א"ל: מאן חשיב בההוא עלמא?
אמר ליה: ישראל,
א"ל: מהו לאידבוקי בהו?
א"ל [מילייהו נפישין ולא מצית לקיומינהו, זיל אגרי בהו] בההוא עלמא והוית רישא, דכתיב: היו צריה לראש אויביה שלו - שכל המיצר לישראל נעשה ראש.

לא תתעב אדומי -
מפני מה?
כי אחיך הוא, גדולה אחוה.
לא תתעב מצרי מפני כי גר היית בארצו.

א"ר אלעזר בן עזריה:
המצרים לא קבלו את ישראל אלא לצורך עצמן וקבע להם המקום שכר.
והרי דברים קל וחומר: ומה אם מי שלא נתכוון לזכות כך, מי שנתכוון לזכות על אחת כמה וכמה!

ר' שמעון אומר:
מצרים הם טבעו את ישראל במים ואדומיים קדמו את ישראל בחרב ולא אסרם הכתוב אלא עד שלשה דורות, עמונים ומואבים מפני שנטלו עצה להחטיא את ישראל אסרם הכתוב איסור עולם, ללמדך שמחטיאו של אדם קשה לו מן ההורגו, שההורגו אין מוציאו אלא מן העוה"ז ומחטיאו מוציאו מן העולם הזה ומן העוה"ב.
הפה שאמר: גם את ישראל לא אשלח הוא הפה שאמר: אנכי אשלח אתכם.
מה שכר נטלו על כך?
לא תתעב מצרי וכו' (כדכתיב: ברמז רכ"ו).
מצרי ואדומי אינם אסורים אלא עד שלשה דורות, אחד זכרים ואחד נקבות,
[ר' שמעון מתיר את הנקבות מיד],

אמר ר' שמעון:
קל וחומר: ומה במקום שאסר את הזכרים איסור עולם התיר את הנקבות מיד, מקום שלא אסר את הזכרים אלא עד שלשה דורות אינו דין שנתיר את הנקבות מיד?
אמרו לו אם הלכה נקבל, ואם לדין יש תשובה.
אמר להם: לא, כי הלכה אני אומר ועוד קרא מסייעני: בנים ולא בנות.

תנו רבנן:
בנים - ולא בנות דברי ר' שמעון,
א"ל ר' יהודה: הרי הוא אומר: בנים אשר יולדו הכתוב תלאן בלידה.

תנו רבנן:
אם נאמר בנים למה נאמר דורות, ואם נאמר דורות למה נאמר בנים?
אם נאמר בנים ולא נאמר דורות, הייתי אומר בן ראשון ושני אסור שלישי מותר, לכך נאמר דורות, ואם נאמר דורות ולא נאמר בנים הייתי אומר לאותן העומדים על הר סיני, לכך נאמר: בנים.

להם -
מהם מנה,
להם - הלך אחר פסוליהם.
ואיצטריך למיכתב להם ואיצטריך למיכתב אשר יולדו,
דאי כתב רחמנא: אשר יולדו הוה אמינא [מבניהם מנה, כתב רחמנא להם.
ואי כתב רחמנא להם, הוה אמינא] מצרית מעוברת שנתגיירה היא ובנה חד, כתב רחמנא אשר יולדו.
ואיצטריך למיכתב להם הכא ואיצטריך למכתב לו גבי ממזר.
דאי כתב רחמנא הכא משום דבא מטיפה פסולה אבל ממזר דבא מטיפה כשרה אימא לא.
ואי כתב רחמנא גבי ממזר משום דאינו ראוי לבא בקהל לעולם אבל הכא אימא לא, צריכי.

מנא הא מילתא דאמרי אינשי:
בירא דשתית מיניה לא תשדי ביה קלא, דכתיב: לא תתעב מצרים כי גר היית בארצו.

אמר ר' יהודה:
מנימין גר המצרי היה לי חבר מתלמידי רבי עקיבא ונשוי גיורת מצרית, אמר: הריני הולך להשיא לבני אשה בת גיורת מצרית כדי שיהא בן בני כשר לבא בקהל, לקיים מה שנאמר: דור שלישי יבא להם בקהל ה'.

כי תצא מחנה על אויביך -
כשתהא יוצא הוי יוצא במחנה.

על אויביך -
כנגד אויביך אתה נלחם.

ונשמרת מכל דבר רע -
יכול בטהרות ובטומאות ובמעשרות הכתוב מדבר?
תלמוד לומר: ערוה.
אין לי אלא ערוה, מנין לרבות עבודת אלילים ושפיכות דמים וקללת השם?
תלמוד לומר: ונשמרת מכל דבר רע.
אי ונשמרת מכל דבר, יכול בטהרות ובטומאות ובמעשרות הכתוב מדבר?
תלמוד לומר: ערוה, מה ערוה מיוחדת מעשה שגלו בה כנעניים [ומסלק השכינה] כך כל מעשה שגלו בה כנעניים מסלק שכינה, כשהוא אומר דבר אף על לשון הרע.

כמה קשה לשון הרע, משל לנכה רגלים שהיה מרעיש את המדינה, אמרו: אילו היה שלם על אחת כמה וכמה. כך הלשון מחותך ומונח בתוך הפה והוא מרעיש את העולם. למה הוא דומה?
לכלב שהוא קשור בשלשלת וחבוש ונתון לפנים משלשה בתים והוא מנבח וכל העם מתיראים ממנו, אילו היה בחוץ מה היה עושה?
כך לשון הרע נתון לפנים מן הפה ולפנים מן השפתים ומכה שאין לו סוף, אילו היה בחוץ על אחת כמה וכמה.
אמר הקב"ה: מכל צרות הבאות עליכם אני יכול להציל אתכם, אבל בלשון הרע הטמן עצמך ואין אתה מפסיד.
משל לעשיר שהיה לו אוהב אחד בן כפר הלך לשאול בשלומו והיה שם כלב שוטה, והיה נושך וממית את הבריות, אמר אותו עשיר לאוהבו: בני, אם אתה חייב לאדם אני פורע ואל תתחבא ממנו, אבל אם ראית אותו כלב שוטה ממנו תתחבא שאם נושכך איני יודע מה לעשות לך.
כך אמר הקב"ה: בשש צרות יצילך וגו' ובשוט לשון תחבא.
מה כתיב למעלה מן הענין?
לא יבא ממזר לא יבא עמוני, בא הכתוב ללמדך, שכל מי שאינו ראוי לבא בקהל לא יצא למלחמה.
א"ל: הוו זהירין שלא יצאו עמכם בני אדם שיש בידם עבירות, שנאמר: ונשמרת מכל דבר רע.

אזהרה למוציא שם רע מונשמרת מכל דבר רע (כתוב לעיל):

ונשמרת מכל דבר רע -
שלא יסתכל אדם:
באשה נאה ואפילו פנויה,
באשת איש ואפילו מכוערת,
ולא בבגדי צבע של אשה,
ולא [בחמור] וחמורה ולא [בחזיר] וחזירה ולא בעופות בשעה שנזקקין זה לזה,
ואפילו מלא עינים כמלאך המות.
אמרו עליו על מלאך המות שכולו מלא עינים, בשעת פטירתו של חולה עומד על מראשותיו וחרבו שלופה בידו וטפה של מרה תלויה בו, כיון שהחולה רואה אותו מזדעזע ופותח פיו וזורקה לתוך פיו, ממנה מת, ממנה מסריח, ממנה פניו מוריקות.

ולא בבגדי צבע של אשה.
אמר רב יהודה אמר שמואל:
ואפילו שטוחין על גבי הכותל.

אמר רב פפא:
ובמכיר את בעליהן, דיקא נמי דקתני: ולא בבגדי צבע של אשה, ולא קתני: ולא בבגדי צבעונין. ממנה מת, לימא פליגא אדאבוה דשמואל דאמר:
אמר לי מלאך המות: אי לאו דחיישנא ליקרא דברייתא הוה פרענא בית השחיטה כבהמה, דילמא ההוא טיפה מחתכה להו לסימנין.
וממנה מסריח - מסייע ליה לרבי חנינא בר כהנא דאמר:
אמרי בי רב:
הרוצה שלא יסריח מתו יהפכנו על פניו.

תנו רבנן:
ונשמרת מכל דבר רע -
שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי קרי בלילה.

מכאן א"ר פנחס בן יאיר:
תורה מביאה [לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות,
זריזות מביאה לידי נקיות,
נקיות מביאה] לידי פרישות,
פרישות מביאה לידי טהרה,
טהרה מביאה לידי (חסידות,
חסידות מביאה לידי) קדושה,
קדושה מביאה לידי ענוה,
ענוה מביאה לידי יראת חטא,
יראת חטא [מביאה לידי חסידות,
חסידות] מביאה לידי רוח הקודש,
רוח הקודש מביאה לתחיית המתים,
וחסידות גדולה מכולן, שנאמר: אז דברת בחזון לחסידך.

ופליגא דר' יהושע בן לוי דאמר:
ענוה גדולה מכולן, שנאמר: ורוח ה' עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים, לבשר חסידים לא נאמר, אלא לבשר ענוים, הא למדת שענוה גדולה מכולן.

סימן תתקלד

כי יהיה בך -
ולא באחרים.
איש - פרט לקטן.

אשר לא יהיה טהור מקרה לילה -
אין לי אלא קרי לילה, [קרי] יום מנין?
תלמוד לומר: אשר לא יהיה טהור מכל מקום,
א"כ למה נאמר מקרה לילה?
דברה תורה בהווה.

ויצא אל מחוץ למחנה -
זו מצות עשה,

ולא יבא אל תוך המחנה -
זו מצות לא תעשה.

ר' שמעון אומר:
ויצא אל מחוץ למחנה - זה מחנה לויה.

ולא יבא אל תוך המחנה -
זה מחנה שכינה.

והיה לפנות ערב ירחץ במים -
מלמד שהקרי (פוטר) [סותר] בזיבה מעת לעת.

וכבא השמש -
ביאת שמשו מעכבתו מליכנס לפנים מן המחנה.

ויד תהיה לך מחוץ למחנה -
אין יד אלא מקום, שנאמר: והנה מציב לו יד.
ואומר: איש על ידו לדגליהם.

ויצאת שמה חוץ -
[ולא במחנה.

והיה בשבתך חוץ] -
בישיבה ולא בעמידה.

א"ל רב פפא לאביי:
והא האי תנא דלא דריש דיו ואף על גב דלא מיפרך קל וחומר, דתניא: קְרִי בזב מנין?
ודין הוא: ומה טהור בטהור טמא בטמא טמא בטהור אינו דין שיהא טמא בטמא, וקא מייתי לה בין למגע בין למשא, ואמאי, נימא אהני קל וחומר למגע, ואהני דיו לאפוקי למשא?
וכי תימא למגע לא איצטריך קל וחומר דלא גרע מגברא טהור, איצטריך סלקא דעתך אמינא מקרה לילה כתיב, מי שקריו גורם לו יצא זה שאין קריו גורם לו אלא דבר אחר גרם לו, קא משמע לן.

ויצא אל מחוץ למחנה -
זו מחנה לויה,

ולא יבא אל תוך המחנה -
זו מחנה שכינה.
ואימא אידי ואידי במחנה שכינה ולעבור עליו בשנים בעשה ולא תעשה, א"כ לימא קרא: [ויצא אל מחוץ למחנה] לא יבא אל תוך המחנה למה לי?
ליתן לו מחנה אחרת.

שכבת זרע של זב מטמא במשא כל מעת לעת.

ורבי יוסי אומר:
יומו.
במאי קא מיפלגי?
בדשמואל, דשמואל רמי:
כתיב: כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה,
וכתיב: והיה לפנות ערב ירחץ במים,
מאן דאמר מעת לעת דייק מלפנות ערב,
ואידך דייק מקרה לילה,
ומאן דאמר לפנות ערב הא כתיב מקרה לילה?
אמר לך אורחיה דקרי למתיא בליליא.

ר' יונתן רמי:
כתיב: ויד תהיה לך מחוץ למחנה וגו',
וכתיב: ויתד תהיה לך על אזניך וגו', הא כיצד?
כאן בגדולים כאן בקטנים.
ערוה בעששית אסור לקרות קריאת שמע כנגדה, דכתיב: ולא יראה בך ערות דבר והא קמתחזיא.

אמר רב יהודה:
גוי ערום, אסור לקרות קריאת שמע כנגדו, מהו דתימא?
הואיל וכתיב: אשר בשר חמורים בשרם אימא כחמור בעלמא הוא, קא משמע לן דלענין ערוה איקרו נמי ערוה, דכתיב: וערות אביהם לא ראו.

ויתד תהיה לך וגו' -
בדברים שתגרי אומות מוכרין אותן להן לישראל.

רבי אליעזר בן פרטא אומר:
אף דברים שתגרי אומות העולם מוכרין להן מן מפיגן, אלא מה אני מקיים ויתד תהיה לך? לאחר שסרחו, שאמר הקב"ה: אני אמרתי יהו כמלאכי השרת והם לא רצו, עכשיו אני מטריח אותן שלש פרסאות, היינו דכתיב: ויחנו על הירדן וגו'.

אמר רבה בר בר חנה:
לדידי חזי לי ההוא דוכתא והוה תלתא פרסי.
תנא: כשהן נפנין אין נפנין לא לפניהן ולא לצדיהן אלא לאחוריהן.

דבר אחר:
ויתד תהיה לך על אזניך -
בסוד ובלשון נקיה נאמרו דברי תורה: לא תשב לך בלא אשה, עשה תיק לזיין שלך. מי שהוא יוצא לחוץ וחרבו שלופה, סוף השטן שולט בו והוא מכה לאחד והורגו ומתחייב בנפשו. כך כל מי שיושב בלא אשה וחרבו שלופה יצר הרע שולט בו, יוצא עמו לשוק שטן עומד ומצפה לאבדו מן העולם, שנאמר: הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ, והשטן משלחו לשתות מן כוס שאינו שלו ומאבד עצמו מן העולם, שנאמר: נואף אשה חסר לב, אבל היתה החרב תחובה בתערה אינה מזיקתו.
אם נשאת אשה אין יצר הרע שולט בך, שנאמר: וידעת כי שלום אהלך.

דרש בר קפרא:
מאי דכתיב: ויתד תהיה לך על אזניך?
[אל תקרי אֲזֵנֶיךָ אלא על אָזְנֶיךָ], שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעו באזניו.

והיינו דאמר רבי אלעזר:
מפני מה אצבעותיו של אדם דומות ליתדות, מאי טעמא?
אילימא משום דמחלקן, כל חדא וחדא למילתיה עבידא, דאמר מר: זו [זרת וזו] קמיצה וזו אמה וזה אצבע זה גּוּדָל, אלא מאי טעמא ראשיהן משופעות כיתדות?
שאם ישמע דבר שאינו הגון יניח אצבעותיו באזניו.

תנא דבי רבי ישמעאל:
מפני מה אוזן כולה קשה והאליה רכה?
שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יכוף אַלְיָה לתוכה.

תנו רבנן:
אל ישמיע אדם לאזניו דברים שאינם מהוגנין מפני שהן נכוות תחלה לאברים.

ויתד תהיה לך על אזניך -
אין אזניך אלא מקום זיינך.

והיה בשבתך חוץ -
ולא בעמידה.

וחפרת בה -
שומע אני יהא חופר באחת ומכסה באחת?
תלמוד לומר: ושבת וכסית את צאתך, מלמד שחופר ומכסה באחת.

ר' ישמעאל אומר:
מנין שלא יהא אדם הופך (מתניו) [אחוריו] כלפי (דרום) [המחנה]?
תלמוד לומר: ושבת וכסית את צאתך.

כי ה' אלהיך מתהלך וגו', -
מכאן אמרו:
לא יקרא אדם קריאת שמע בצד משרה של כובסין, ולא יכנס לא למרחץ ולא לבורסקי וספרים ותפילין בידו.

להצילך ולתת אויביך לפניך -
אם עשית כל האמור בענין, סוף שהוא מצילך ויתן את אויביך בידך.

והיה מחניך קדוש -
קדשהו,
מכאן אמרו:

לא יכנס אדם בהר הבית במקלו ובמנעלו ובאבק שעל רגלו.

ולא יראה בך ערות דבר -
מלמד שהעריות מסלקות את השכינה.

אמר רב חסדא:
בתחלה קודם שחטאו ישראל היתה שכינה שורה עם כל אחד ואחד, שנאמר: כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך, כיון שחטאו נסתלקה שכינה מהן, שנאמר: ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך.
זנותא בביתא כי קריא לשומשמי, תוקפא בביתא כי קריא לשומשמי, אידי ואידי באיתתא. הדמאי מפרישין אותו ערום, ואי אמרת כל מדרבנן בעי ברכה כי קאי ערום היכי מברך והא בעינן והיה מחניך קדוש וליכא וכו'.

אמר רבי יוחנן:
בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא, דכתיב: והיה מחניך וגו' ולא יראה בך ערות דבר.

תנא דבי אליהו:
לא יעמוד בתוך הבקעה ויתפלל כדרך עובדי אלילים.
לא יעמוד ברשות הרבים ויתפלל מפני דעת הבריות.
ולא יעמוד בין הנשים ויתפלל מפני דעת הנשים, אלא יקדש מחנהו חמשה אמות לכל צד, ואם היה בתוך מחנהו יקדש את כולה, שנאמר: ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך, הא למדנו, שיעמוד בצד העץ או בצד האבן או בצד הכותל ויתפלל, שנאמר: ויסב חזקיהו פניו אל הקיר וגו'.
דואג ואחיתופל רדפו אחר דוד, מאי דרוש?
ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, והם לא היו יודעין שעבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה.

לא תסגיר עבד אל אדוניו -
מכאן אמרו:

המוכר עבדו לגוי או לחוץ לארץ יצא בן חורין.

אשר ינצל אליך מעם אדוניו -
לרבות גר תושב.

עמך ישב -
ולא בעיר עצמו.

בקרבך -
ולא (בספר) [בספר].

במקום אשר יבחר -
במקום שפרנסתו יוצא.

באחת שעריך -
ולא בירושלים.
כשהוא אומר באחד שעריך שלא יהא גולה מעיר לעיר.

בטוב לו -
מנוה הרע לנוה היפה.

ולא תוננו -
זו אונאת דברים.

לא יהיה קדש -
(כתוב ברמז תקצ"ח).

לא תהיה קדשה מבנות ישראל -
לא תהא מוזהר עליה בגויים,

[ולא יהיה קדש מבני ישראל -
לא תהא מוזהר עליו בגויים], שהיה בדין: ומה קדשה קלה אתה מוזהר עליה בישראל, קדש חמור אינו דין שיהא מוזהר עליו?!

או חילוף: אם קדש חמוּר אי אתה מוזהר עליו בגוים, קדשה קלה אינו דין [שלא] תהא מוזהר [עליה בגוים], ומה תלמוד לומר: קדש?
צריך לאומרו, שאילו נאמר קדשה ולא נאמר קדש הייתי אומר: אם קדשה קלה אתה מוזהר עליה בישראל, קדש חמוּר אינו דין שתהא מוזהר עליו בגוים?
תלמוד לומר: לא תהיה קדשה מבנות ישראל [ולא יהיה קדש מבני ישראל] אי אתה מוזהר עליו בגוים.

לא תביא אתנן -
איזהו אתנן?
האומר לזונה הילך טלה זך באתננך, אפילו הן מאה, כולם אסורין.
וכן האומר לחברו: הילך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי,
רבי אומר :
אינו אתנן.

וחכמים אומרים:
אתנן.

ואיזהו מחיר כלב?
האומר לחברו: הילך טלה זה תחת כלב זה.
וכן שני שותפים שחלקו אחד נטל עשרה ואחד נטל תשעה וכלב, שכנגד הכלב אסורין ושעם הכלב מותרים, אתנן הכלב ומחיר זונה - הרי אלו מותרים, שנאמר: שנים ולא ארבעה. ולדותיהם מותרים, שנאמר: הם, הם ולא ולדותיהם.
נתן לה כספים - הרי אלו מותרין, יינות ושמנים וסלתות, וכל דבר שכיוצא בו קרב על גבי המזבח - אסור.
נתן לה מוקדשים - הרי אלו מותרין, עופות - הרי אלו אסורים.
שהיה בדין: ומה אם המוקדשין שהמום פוסל בהם, אין אתנן ומחיר חל עליהן, עוף שאין המום פוסל בו אינו דין שלא יהא אתנן ומחיר חל עליו?
תלמוד לומר: לכל נדר להביא את העוף.

אמר רב:
אחד אתנן זכור ואחד אתנן כל העריות - אסור, חוץ מאתנן אשתו נדה, מאי טעמא?
זונה כתיב, ואשתו נדה לאו זונה היא.

ולוי אמר:
אפילו אתנן אשתו נדה אסור, מאי טעמא?
תועבה [כתיב והא תועבה] היא.
וללוי נמי והכתיב זונה, קסבר ההוא זונָה ולא זונֶה,
ורב, זונָה ולא זונֶה נפקא ליה מדתניא.
רבי אומר:
אין אתנן אסור אלא מעריות הבאות בעבירה, אבל שנתן לאשתו בנדתה או שנתנה לו באתננו או שנתן לה שכר פקעתה - כולן מותרין, אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר: ובתתך אתנן ואתנן לא נתן לך ותהי להפך.

ורב, האי תועבה מאי עביד ליה?
מיבעי ליה לכדאביי:
זונה גוית אתננה אסור, מאי טעמא?
יליף תועבה תועבה מעריות, מה להלן עריות דלא תפסי בהם קדושין אף כאן זונה גוית דלא תפסי בה קדושין, וכהן הבא עליה אין לוקה עליה משום זונה, מאי טעמא?
דאמר קרא: ולא יחלל זרעו מי שזרעו מיוחס אחריו, יצאתה גוית דאין זרעו מיוחס אחריו. זונה ישראלית אתננה מותר, מאי טעמא?
דהא תפסי בה קדושין, וכהן שבא עליה לוקה משום זונה, מאי טעמא?
דהא זרעו מיוחס אחריו.

ורבא אמר:
אחת זונה גוית ואחת זונה ישראלית אתננה אסור וכהן הבא עליה לוקה משום זונה, מאי טעמא?
יליף מהדדי: מה זונה ישראלית בלאו אף זונה גויה בלאו.
ומה אתנן גוית אסור אף אתנן זונה ישראלית אסור.
נתן לה כספים ולקחה בהם בהמה מותרת, מאי טעמא?
אתנן כתיב ולא כתיב באתנן
ועוד, היינו חילופן.

תנו רבנן:
בית ה' אלהיך -
פרט לפרה שאינה באה לבית, דברי רבי אליעזר.

וחכמים אומרים:
לרבות את הריקועים.
מאן חכמים?
ר' יוסי ברבי יהודה, דתניא:
נתן לה זהב -
רבי יוסי ברבי יהודה אומר:
אין עושין אותה רקועין אפילו אחורי בית הכפורת.

לכל נדר -
להביא את העוף, קל וחומר למוקדשין מעתה: ומה אם עופות שאין המום פוסל בהם אתנן ומחיר חל עליהם, מוקדשין שהמום פוסל בהן אינו דין שיהא אתנן ומחיר חל עליהן?
תלמוד לומר: לכל נדר פרט לדבר הנדור. טעמא דמעטיה קרא: הא לא מעטיה קרא הוה אמינא מוקדשין ליתסרו, אמאי?
הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו?

אמר רבי הושעיא:
בממנה על פסחו. ורבי (יהודה) היא דתניא:
ואם ימעט הבית מהיות מִשֶּׂה החייהו משה, מכדי אכילה ולא מכדי מקח.

רבי אומר:
אף מכדי מקח, שאם אין לו ממנה אחרים עמו על פסחו ועל חגיגתו ומעותיו חולין, שעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן.
נתן לה מוקדשין - הרי אלו מותרין, עופות - הרי אלו אסורין, שהיה בדין: ומה מוקדשין שהמום פוסל בהן אין אתנן ומחיר פוסל בהם וכו' (כדלעיל).
נתן לה חטין באתננה ועשאתן סלת זיתים ועשאתן שמן -
בית שמאי – אוסרין,
ובית הלל – מתירין.
מאי טעמא? דבית שמאי?
דכתיב: גם שניהם לרבות שינוייהן.
ובית הלל, (שניהם) [הם] ולא שנוייהם.
ובית שמאי, ההוא הם ולא ולדותיהם הוא דאתא,
ובית הלל תרי מפקי מינה: הם ולא שנוייהם הם ולא ולדותיהם,
ובית הלל הכתיב גם, גם לבית הלל קשיא.

לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב -
לא שנא תלוש לא שנא מחובר.

בית ה' אלהיך -
פרט לפרה שאינה באה לבית, דברי רבי אליעזר.

וחכמים אומרים:
לרבות את הריקועין.
איזהו אתנן זונה?
האומר לזונה: הילך טלה זה בשכרך, אפילו מאה, כולן אסורין.
ומחיר כלב - [הילך טלה זה תחת כלב זה].
יכול אפילו העבירו ברגלו לעזרה, יהא חייב?
תלמוד לומר: כי תועבת.
נאמר כאן תועבה,
ונאמר להלן תועבה,
מה תועבה האמור להלן בשם זובח,
אף תועבה האמור כאן בשם זובח.
נדר - פרט לדבר הנדור.
כשהוא אומר: לכל נדר לרבות במה.
יכול אפילו שכר פקעת יהא אסור?
תלמוד לומר: כי תועבת.

לא תשיך -
(כתוב ברמז תרס"ו).

כתיב: מרבה הונו בנשך ותרבית לחונן דלים יקבצנו.
אמר רב:
כגון שבור מלכא.

אמר רב נחמן, אמר לי הונא:
(כגון) [לא נצרכה אלא אפילו] רבית דנכרי.

איתיבי רבא לרב נחמן:
לנכרי תשיך, מאי לאו תשוך?
לא תשיך, לא סגיא דלא מינשיך ליה נכרי?
אלא לנכרי למעוטי ישראל, ישראל בהדיא כתיב ביה ולאחיך לא תשיך?
לעבור עליו בעשה ולא תעשה.
איתיבי לוין מהם ומלוין אותם ברבית וכן בגר תושב, לא נצרכא אלא בכדי חייו.

רבינא אמר:
הכא בת"ח עסקינן, טעמא מאי גזור רבנן לרבית דנכרי שמא ילמוד ממעשיו, וכיון דת"ח הוא לא גמר ממעשיו.

סימן תתקלה

לא תשיך לאחיך -
אין לי אלא לוה, מלוה מנין?
תלמוד לומר: אל תקח מאתו נשך ותרבית.
מכלל שנאמר: כספך ולא כסף אחרים, אכלך ולא אוכל אחרים.
או כספך ולא כסף מעשר, אכלך ולא אוכל בהמה?
כשהוא אומר: נשך כסף - לרבות כסף מעשר,
נשך אוכל - לרבות אוכל בהמה.
אין לי אלא נשך כסף נשך אוכל, מנין לרבות כל דבר?
תלמוד לומר: נשך כל דבר אשר ישך.

רבי (ישמעאל) [שמעון] אומר:
מנין שלא יאמר לו צא ושאול בשלום פלוני או ראה אם בא איש פלוני ממקום פלוני?
תלמוד לומר: נשך כל דבר אשר ישך.

לנכרי תשיך -
מצות עשה.

ולאחיך לא תשיך -
מצות לא תעשה.

רבן גמליאל אומר:
מה תלמוד לומר: ולאחיך לא תשיך והלא כבר נאמר לא תשיך לאחיך?
אלא יש רבית מוקדמת ויש רבית מאוחרת, כיצד?
נתן עיניו ללוות ממנו והיה משלח לו ואומר בשביל שילוני זו היא רבית מוקדמת.
לוה הימנו והחזיר לו מעותיו והיה משלח לו ואומר בשביל מעותיו שהם בטילות אצלי זו היא רבית מאוחרת.

למען יברכך ה' אלהיך בכל מעשיך -
קבע לו הכתוב ברכה בשליחות ידו.

על הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה -
בשכר שתבא תירש.

כי תדר נדר -
אין לי אלא נדר, נדבה מנין?
נאמר כאן נדר
ונאמר להלן: אם נדר או נדבה,
מה להלן נדבה עמו,
אף כאן נדבה עמו.

לה' אלהיך -
אלו הדמים וערכים והחרמים וההקדשות.

לא תאחר לשלמו -
הוא ולא חילופיו.

כי דרש ידרשנו -
אלו חטאות ואשמות עולות ושלמים.

לה' אלהיך -
אלו צדקות ומעשרות ובכור ומעשר ופסח.

מעמך -
זה לקט שכחה ופאה.

והיה בך חטא -
ולא בקרבנך חטא.

הוא -
ולא חליפיו. חליפי מאי?
אי חלופי עולה ושלמים מיקרב קרבי, אי חלופי חטאת למיתה אזלא וכו'.
לעולם חלופי עולה [ושלמים], כגון שעברו עליו שני רגלים והומם וחללו על אחר ועבר עליו רגל אחד, מהו דתימא כיון דמכח (דהאיך) [קמא] קאתי כמאן דעברו עליו שלשה רגלים דמי, קא משמע לן.

ולרבי מאיר דאמר:
כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בבל תאחר, מאי איכא למימר?
כגון שהומם בתוך הרגל וחללו על אחר ועבר עליו הרגל, מהו דתימא כיון דמכח קמא קאתי כמאן דעבר עליה כוליה רגל דמי, קא משמע לן.

והיה בך חטא -
ולא בקרבנך חטא.
והא מהכא נפקא?
מהתם נפקא, דתניא: אחרים אומרים:
יכול יהא בכור שעברה שנתו כפסולי המוקדשים ויפסל?
תלמוד לומר: ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך.
מקיש בכור למעשר: מה מעשר אינו נפסל משנה לחבירתה אף בכור אינו נפסל משנה לחברתה. איצטריך, סלקא דעתך אמינא.
הני מילי בכור דלאו בר הרצאה הוא אבל בקדשים דבר הרצאה הוא אימא לא לירצו, קא משמע לן. ואכתי מדבן עזאי נפקא, דתניא: אותו מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: לא תאחר לשלמו שומע אני אף מאחר נדרו בלא ירצה?
תלמוד לומר: אותו, אותו בלא ירצה ואין מאחר נדרו בלא ירצה. אלא בך חטא ולא באשתך חטא. סלקא דעתך אמינא הואיל ואמר ר' יוחנן:
אין אשתו של אדם מתה אלא אם כן מבקשין ממנו ממון ואין לו וכו' אימא בהאי עון דבל תאחר נמי אשתו מתה, קא משמע לן.

אמר רבא:
כיון שעברו עליו שלשה רגלים, בכל יום ויום עובר בבל תאחר.

בעי ר' זירא:
יורש מהו בבל תאחר?
כי תדר נדר אמר רחמנא והאי לא נדר, או דילמא ובאת שמה, והבאתם שמה משמע תרי?
תא שמע: דתני רב (חנינא) [חייא]:
מעמך - פרט ליורש.
והאי מעמך מיבעי ליה זה לקט שכחה ופאה?
קרי ביה עִמָּךְ וקרי ביה מֵעִמָּךְ.

כי דרוש ידרשנו -
אלו חטאות ואשמות כו'.
מעמך - זה לקט שכחה ופאה.

בעי רב פפא:
יש יד לפאה, כגון דאמר: הָדֵין אגיא ליהוי פאה והדין, ולא אמר נמי, מי אמרינן כיון דאיתקש לקרבנות מה קרבנות יש להם יד אף פאה יש להן יד.
או דילמא כי איתקש לבל תאחר?
מכלל דכי אמר תהוא שדה כולה פאה הויא פאה?
אִין, והתניא: מנין שאם רצה לעשות שדהו כולה פאה עושה?
תלמוד לומר: פאת שדך.
יש יד לצדקה או אין יד לצדקה?
כגון דאמר: זוזא ליהוי צדקה והדין, ולא אמר נמי, מאי והדין צדקה קאמר, או דילמא והדין לנפקותא בעלמא ודיבורא הוא דלא אסקיה?
מי אמרינן כיון דאיתקש לקרבנות דכתיב: בפיך זו צדקה, מה קרבנות יש להן יד אף צדקה יש לה יד.
או דילמא כי איתקש לבל תאחר הוא דאיתקש.

וכי תחדל לנדור -
אמר שמואל:
הנודר אע"פ שמקיימו נקרא רשע.

אמר רבי אבהו:
מאי קרא: וכי תחדל לנדור, אתיא חדלה חדלה דכתיב: ושם רשעים חדלו רוגז.

א"ר יוסף:
אף אנן נמי תנינן:

כנדרי רשעים נדר בנזיר בקרבן ובשבועה.

ר' מאיר אומר:
טוב אשר לא תדור וגו' טוב מזה ומזה שלא תדור כל עיקר.

ר' יהודה אומר:
טוב אשר לא תדור - טוב מזה ומזה שנודר ומשלם.

סימן תתקלו

מוצא שפתיך -
זו מצות עשה.

תשמור -
זו מצות לא תעשה,

ועשית -
זו אזהרה לבית דין שיעשוך.

כאשר נדרת -
זה נדר,

לה' אלהיך -
אלו חטאות ואשמות עולה ושלמים.

נדבה -
כמשמעה.

אשר דברת -
אלו קדשי בדק הבית.

בפיך -
זו צדקה.

אמר מר:
מוצא שפתיך - זו מצות עשה, למה לי?
מובאת שמה והבאתם שמה נפקא,
תשמור - זו (אזהרה לבית דין) [מצות לא תעשה] למה לי?
מלא תאחר לשלמו נפקא.
ועשית - זו אזהרה לבית דין, למה לי?
מאותו נפקא.
דתניא: יקריב אותו מלמד שכופין אותו.
ותרתי זמני למה לי?
חד דאמר ולא אפריש
וחד דאפריש ולא אקריב. וצריכא, דאי אשמעינן אמר ולא אפריש משום דלא קימה לדיבורה אבל אפריש ולא אקריב [אימא] כל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה, ואי אשמעינן אפריש ולא אקריב משום דמשהי ליה גביה, אבל אמר ולא אפריש אימא דיבורא בעלמא הוא ולאו כלום הוא צריכא.
ומי מצית אמרת דאמר ולא אפריש והא נדבה כתיב, ותניא: איזהו נדר ואיזהו נדבה?
נדר - הרי עלי עולה,
נדבה - הרי זו עולה.
ומה בין נדר לנדבה?
נדר מת או נגנב - חייב באחריותו.
נדבה מת או נגנב - אינו חייב באחריותו.

אמר רבא:
משכחת לה באמר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריות.
בפיך - זו צדקה.

אמר רבא:
וצדקה מיחייב עלה לאלתר דהא קיימי עניי, פשיטא?
מהו דתימא הואיל ובעניינא דקרבנות כתיב מדמינן להו, קא משמע לן.

כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה.

למה לי למיתני?
אלא שלא עלו ליתני ולא עלו לבעלים לשם חובה?
הא קא משמע לן דלבעלים הוא דלא עלו לשם חובה אבל בקדושתייהו קיימי ואסור לשנויי בהו, כדרבא, דאמר רבא:
עולה ששחטה שלא לשמה אסור לזרוק דמה שלא לשמה, איבעית אימא סברא ואיבעית אימא קרא.
איבעית אימא סברא: משום דשני בה כל הני לישני בה וליזיל,
איבעית אימא קרא: מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה.
נדבה נדר הוא?
אלא אם כמה שנדרת עשית יהא נדר ואם לאו יהא נדבה, ונדבה מי שרי לשנויי בה.

כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה.

למה לי למתני?
אלא כו' (כדלעיל).

כי תבא בכרם רעך -
אלו אוכלים מן התורה:
העושה במחובר בשעת גמר מלאכה,
ובתלוש מן הקרקע עד שלא נגמרה מלאכתו,
ובדבר שגידולו מן הארץ.
מנה הני מלי?
(דתנו רבנן:) [דכתיב:] כי תבא בכרם וגו', אשכחן כרם, כל מילי מינה לן?
ככרם, מה כרם מיוחד דבר שגידולו מן הארץ ובשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו אף כל וכו', מה לכרם שחייב בעוללות, אתיא מקמה דכתיב: כי תבא בקמת רעך, מה לקמה שכן חייבת בחלה, ודילמא כל קמה, לא סלקא דעתך דכתיב: מהחל חרמש בקמה, מה קמה דהתם דמחייבא בחלה וכו' אף הכא כרם יוכיח וכו' וחזר הדין וכו' הצד השוה שבהם: דבר שגידולו מן הארץ אף וכו', מה להצד השוה שבהם שכן יש בהם צד מזבח ואתי נמי זית דאית ביה צד מזבח, אמר קרא: חרמש לרבות כל בעלי חרמש.
האי מיבעי ליה: בשעת חרמש אכול שלא בשעת חרמש לא תאכל, אמר קרא: קמה לרבות כל בעלי קמה, והא קאמרת הך קמה דמיחייב בחלה, הני מילי מקמי דליתי מחרמש, השתא דאתי מחרמש גלי לן אקמה דכל קמה אמר רחמנא.
והשתא דנפקא ליה מחרמש ומקמה, כי תבא בכרם רעך למה לי?
להלכותיו, דתניא: כי תבא בכרם רעך.
נאמר כאן כי תבא
ונאמר להלן בפועל לא תבא עליו השמש,
מה להלן בפועל הכתוב מדבר,
אף כאן בפועל הכתוב מדבר.

רעך -
ולא גוי, בשלמא למאן דאמר גזל גוי אסור היינו דאיצטריך קרא למעוטי, אלא למאן דאמר גזל גוי מותר השתא גזל גוי מותר פועל מיבעיא?
אלא רעך ולא של הקדש.
ואכלת - ולא מוצץ,
ענבים - ולא ענבים ודבר אחר.
כנפשך - כנפש של בעל הבית כן נפשו של פועל, מה נפשך אתה אוכל ופטור אף נפש של פועל אוכל ופטור.
שבעך - ולא אכילה גסה.

ואל כליך לא תתן -
בזמן שאתה נותן לכליו של בעל הבית אתה אוכל, בזמן שאי אתה נותן לכליו של בעל הבית אי אתה אוכל.
כנפשך - כנפשו של פועל, מה נפשך אם חסמת פטור אף פועל אם חסמת פטור.
ויהא אדם מצווה על חסימתו מקל וחומר:
ומה שור שאי אתה מצווה עליו להחיותו אתה מצווה על חסימתו, אדם שאתה מצווה להחיותו אינו דין שאתה מצווה על חסימתו?!
אמר קרא: כנפשך - מה נפשך אם חסמת פטור אף פועל אם חסמת פטור, ויהא שור מצווה להחיותו מקל וחומר:
ומה אדם שאי אתה מצווה על חסימתו אתה מצווה להחיותו, שור שאתה מצווה על חסימתו אינו דין שאתה מצווה להחיותו?!
אמר קרא: וחי אחיך עמך, אחיך ולא שור.
אשכחן שור בתלוש ואדם במחובר, אדם בתלוש מנלן?,
אמר קרא: קמה קמה אם אינו ענין לאדם במחובר תנהו ענין לאדם בתלוש.
ושור במחובר מנלן?
אמר קרא רעך רעך שני פעמים, אם אינו ענין לאדם במחובר, תנהו ענין לשור במחובר.

רבינא אמר:
לא אדם בתלוש ולא שור במחובר צריכי קראי, מכדי כולהו איתנהו בחסימה דילפינן שור שור משבת, א"כ ליכתוב רחמנא לא תדוש בחסימה, שור דכתב רחמנא למה לי?
לאקשויי חוסם לנחסם [ונחסם לחוסם], מה חוסם אוכל במחובר אף נחסם אוכל במחובר, ומה נחסם אוכל בתלוש אף חוסם אוכל בתלוש.

רבי אליעזר (בן) חסמא אומר:
לא יאכל פועל יותר על שכרו.
וחכמים - מתירין,
מר סבר: כנפשך בדבר שמוסר נפשו עליו,
ומר סבר: כנפשך מה נפשך אם חסמת פטור אף וכו'.
ענבים - ולא תאנים,

מכאן אמרו:
היה עושה בענבים לא יאכל בתאנים [בתאנים לא יאכל בענבים] אבל מונע עצמו עד שמגיע למקום היפות ואוכל.

וחכמים אומרים:
שבעך - מלמד שאוכל פועל יותר על שכרו.
היה עושה ברגליו אבל לא בידיו, בידיו אבל לא ברגליו, אפילו על כתיפו - הרי זה אוכל.

רבי יוסי בר רבי [יהודה] אומר:
עד שיעשה בידיו ורגליו, מאי טעמא דתנא קמא?
אמר קרא: כי תבא בכרם רעך בכל מה דעביד.
מאי טעמא דרבי יוסי ב"ר [יהודה]?
דומיא דשור, מה שור [עד שיעשה] בידיו וברגליו, אף פועל עד שיעשה בידיו וברגליו.

אמר רב:
מצאתי מגילת סתרים בי רבי חיי וכתוב בה: איסי בן יהודה אומר:
כי תבא בכרם רעך - בביאת כל אדם הכתוב מדבר,

ואמר רב:
לא שביק איסי חיי לכל בריה.

אמר רב אשי:
אמריתא לשמעתא קמיה דרב כהנא, א"ל:
ממאי?
דילמא בעושין בסעודתם!

ורב:
אפילו הכי ניחא ליה לאיניש לאוגר אגורי וניקטפיה לפרדיסיה ולא ניתי כולי עלמא לאפסודי מיניה:

כי תבא בקמת רעך -
יכול לעולם?
תלמוד לומר: וחרמש לא תניף בשעה שאתה מניף חרמש על קמת בעל הבית.
רעך - מכלל שנאמר: רעך פרט לאחרים.
רעך - פרט לגבוה.

וקטפת מלילות בידך -
שלא תהא קוצר במגל.

וחרמש לא תניף -
אפילו בשעה שאתה מניף חרמש על קמת בעל הבית.

ר' אליעזר (בן) חסמא אומר:
לא יאכל פועל יותר על שכרו.
וחכמים מתירין.
מר סבר: כנפשך - בדבר המוסר נפשו עליו.
ומר סבר: מה נפשך אם חסמת פטור אף וכו',
וחכמים מתירין, אבל מלמדין את האדם שלא יהא רעבתן ויהא סותם את הפתח בפניו.