המשך סימן תתקלו

כי יקח איש אשה -
האשה נקנית בשלש דרכים:
בכסף,
ובשטר,
ובביאה,

בכסף מנלן?
אמר רב יהודה אמר שמואל:
אמר קרא: ויצאה חנם אין כסף, לאדון זה אין כסף אבל יש כסף לאדון אחר וכו' (כדכתוב ברמז שכ"ב).
ותנא מייתי לה מהכא: כי יקח איש גמר קיחה קיחה משדה עפרון.
כתיב הכא: כי יקח איש אשה.
וכתיב התם: נתתי כסף השדה קח ממנו
וקיחה איקרי קנין, דכתיב: השדה אשר קנה אברהם, אי נמי, שדות בכסף יקנו.

תנו רבנן:
כיצד בכסף?
נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה: הרי מקודשת לי - [הרי זו מקודשת].
נתן הוא ואמרה היא, נעשה כמי שנתנה היא ואמרה היא - ולא הוו קדושין.

תניא רבי שמעון אומר:
מפני מה אמרה תורה כי יקח איש אשה ולא כתיב: כי תלקח אשה לאיש?
מפני שדרכו של איש לחזר על האשה ואין דרכה של אשה לחזר על האיש.
משל לאדם שאבדה לו אבידה מי מחזר על מי?
הוי אומר בעל האבידה מחזר על אבידתו.

ובעלה-
מלמד שנקנית בביאה, קל וחומר מיבמה:
ומה יבמה שאינה נקנית בכסף נקנית בביאה זו שנקנית בכסף אינו דין שנקנית בביאה?!
מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת תאמר בזו שאין זקוקה ועומדת?
תלמוד לומר: ובעלה.
ומנין שאף בשטר?
ודין הוא: ומה כסף שאינו מוציא מכניס, שטר שמוציא אינו דין שמכניס?
מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ומעשר שני תאמר שטר וכו'?
אמר קרא: ויצאה והיתה - מקיש הויה ליציאה:
מה יציאה בשטר,
אף הויה נמי בשטר.
ואקיש נמי יציאה להויה:
מה הויה בכסף,
אף יציאה בכסף.

אמר אביי:
יאמרו: כסף מכניס כסף מוציא, סניגור נעשה קטיגור.
אי הכי שטר נמי יאמרו: שטר מכניס שטר מוציא, סניגור נעשה קטיגור.
מילי דהאי שטרא לחוד ומילי דהאי שטרא לחוד, הכא נמי האי כספא לחוד והאי כספא לחוד, טיבעא מיהא חד הוא.

רבא אמר:
אמר קרא: וכתב לה בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף.
ואימא בכתיבה מתגרשת ואינה מתקדשת בכתיבה?
הא כתיב: ויצאה והיתה מקיש וכו'.
ומה ראית?
מסתברא קאי בגרושין ממעט גרושין, קאי בגרושין וממעט קדושין?!
בביאה מנלן?

אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן:
אמר קרא: והיא בעולת בעל וכו' (כתוב ברמז פ"ט).

כי יקח איש אשה -
מלמד שהאשה נקנית בכסף, שהיה בדין: ומה אמה העבריה שאינה נקנית בבעילה נקנית בכסף, שנקנית בבעילה ואין נקנית בכסף?!
ואף אתה אל תתמה על האשה שאע"פ שנקנית בבעילה לא תהא נקנית בכסף?
תלמוד לומר: כי יקח איש אשה - מלמד שהאשה נקנית בכסף.

והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר -
מי גרם לעבירה?
יין, וכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין.

בית שמאי אומרים:
לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה, שנאמר: כי מצא בה ערות דבר.

ובית הלל אומרים:
אפילו הקדיחה את תבשילו, שנאמר: כי מצא בה ערות דבר.

רבי עקיבא אומר:
אפילו מצא אחרת נאה ממנה, שנאמר: והיה אם לא תמצא חן בעיניו.

תניא: אמרו להם בית שמאי לבית הלל:
והלא נאמר ערות?

א"ל בית הלל לבית שמאי:
והלא נאמר דבר?

אמרו להם בית הלל:
אלו נאמר ערוה ולא נאמר דבר הייתי אומר משום ערוה תצא משום דבר לא תצא, לכך נאמר דבר, ואילו נאמר [דבר ולא נאמר] ערות הייתי אומר על דבר תנשא ועל ערוה לא תנשא לאחר, לכך נאמר ערות.

ובית שמאי האי דבר מאי עבדי ליה?
נאמר כאן דבר,
ונאמר להלן דבר,
מה להלן בשני עדים,
אף כאן בשני עדים.

ובית הלל מי כתיב: ערוה בדבר.
ובית שמאי מי כתיב: או ערוה או דבר.
ובית הלל להכי כתיב ערות דבר דמשמע הכי ומשמע הכי.

רבי עקיבא אומר:
אפילו מצא אחרת וכו', במאי קמיפלגי?
בדריש לקיש, דאמר ריש לקיש:
כי משמש בארבע לשונות:
אי,
דילמא,
אלא,
דהא.

ר' עקיבא אומר:
והיה אם לא תמצא חן בעיניו - אי נמי מצא בה ערות דבר.
וכתיב: וכתב לה ספר כריתות.

ובית שמאי ובית הלל סברי:
והיה אם לא תמצא חן בעיניו וגו' דהא מצא בה ערות דבר.
אכלה בשוק גירגרה בשוק היניקה בנה בשוק, בכולן רבי מאיר אומר – תצא.

רבי עקיבא אומר:
משישאו ויתנה בה מוזרות בלבנה.

אמר ר' יוחנן בן נורי:
אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה, והתורה אמרה: כי מצא בה ערות דבר ולהלן הוא אומר: על פי שנים עדין וגו' יקום דבר, מה להלן דבר ברור אף כאן דבר ברור.

תניא: רבי מאיר אומר:
כשם שדעות במאכל כך דעות באנשים:
יש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ואינו שותהו, וזו היא מדת פפוס בן יהודה שהיה נועל דלת בפני אשתו ויוצא.
ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ושותהו וזו מדת כל אדם שרואה אשתו שמדברת עם אחיה ועם שכינה ועם קרוביה ומניחה.
ויש לך אדם שזבוב נופל לו לתוך תמחוי מוצצו ואוכלו זו מדת אדם רשע, שרואה אשתו יוצאה וראשה פרוע וטווה בשוק ופרומה משני צדדיה ורוחצת במקום שבני אדם רוחצים ומניחה, שזו מצוה לגרשה, שנאמר: כי מצא בה ערות דבר וכתיב: ושלחה מביתו וגו' והלכה והיתה לאיש אחר, הכתוב קראו אחר, לומר שאין זה בן זוגו של ראשון שזה הוציא רשעה מתוך ביתו וזה הכניס רשעה לתוך ביתו.

וכתב לה ספר כריתות -
ר' יוסי הגלילי אומר:
אין כותבין על דבר שיש בו רוח חיים, מאי טעמא?
דתניא: ספר אין לי אלא ספר, מנין לרבות כל דבר?
תלמוד לומר: וכתב לה מכל מקום,
א"כ מה תלמוד לומר: ספר?
מה ספר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל אף כל דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל.

ורבנן:
אי כתיב בספר כדקאמרת, השתא דכתיב: ספר - לספירת דברים הוא דאתא.
ורבנן האי וכתב מאי עבדי ליה?
מיבעי להו בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף, סלקא דעתך אמינא נקיש יציאה להויה, מה הויה בכסף אף יציאה נמי בכסף [קא משמע לן].
ואידך, מספר כריתות נפקא ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה.
ואידך, מיבעי ליה לדבר הכורת בינו לבינה, כדתניא: הרי זה גטיך על מנת שלא תשתי יין לעולם, על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם, אין זה כריתות, עד שלשים יום הרי זה כריתות. ואידך: מכרת כריתות, ואידך כרת כריתות לא דריש.

אמר רב נחמן: אומר היה רבי מאיר:
אפילו מצאו באשפה וחתמו ונתנו לה כשר.

איתיביה רבא לרב נחמן:
וכתב לה – לשמה, מאי לאו כתיבת הגט?
לא חתימת עדים דעדי חתימה כרתי.

ורבי אלעזר אמר:
עדי מסירה כרתי.

בעי רב פפא:
הנייר שבין שיטה לשיטה [ובין תבה לתבה] שלי מהו?
[תיקו].
ותיפוק לי דספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים, לא צריכא דמעורה.
כותב על קרן של פרה ונותן לה את הפרה על ידו של עבד ונותן לה את העבד. בשלמא יד של עבד לא איפשר למיקצציה, אלא קרן של פרה ליקצציה וליתביה ניהלה?
אמר קרא: וכתב ונתן, מי שאינו מחוסר אלא כתובה ונתינה, יצא זה שמחוסר קציצה כתיבה ונתינה.
כל גט שלא נכתב לשום אשה - פסול, כיצד?
היה עובר בשוק ושמע קול סופרים מקרין איש פלוני מגרש את פלונית, אמר: זה שמי וזה שם אשתי - פסול לגרש בו.
יתר מכאן, כתב לגרש את אשתו ונמלך, ומצאו בן עירו ואמר לו: שמי כשמך ושם אשתי כשם אשתך - פסול לגרש בו.
יתר מכאן, יש לו שתי נשים ושמותיהן שוות, כתב לגרש את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה. יתר מכאן: אמר ללבלר: כתוב, לאיזו שארצה אגרש - פסול לגרש בו.
רישא בסופרים העשויין להתלמד, דקתני סופרים מקרין ולא קתני סופרים - קורין.
מאי יתר מכאן?

[תנא דבי ר' ישמעאל]:
לא זה שנכתב שלא לשום גרושין, אלא אף זה שנכתב לשום גרושין – פסול.
ולא זה שנכתב שלא לשום גרושין דידיה אלא אף וכו', מאי טעמא?
אי כתב רחמנא ונתן ספר כריתות בידה הוה אמינא למעוטי הך קמא דלא עביד לשום כריתות, אבל כתב לגרש את אשתו ונמלך דעביד לשום גרושין אימא כשר?
כתב רחמנא וכתב.
ואי כתב רחמנא וכתב הוה אמינא למעוטי האי דלא איהו קא כתיב לה, אבל יש לו שתי נשים דאיהו קא כתיב לה אימא כשר?
כתב רחמנא לה לשמה.
סיפא למה לי?
הא קא משמע לן דאין ברירה.
חרשת ושוטה אינה מתגרשת,

אמרי דבי רבי ינאי:
ונתן בידה -
מי שיש לה יד לגרש את עצמה יצאתה זו שאין לה יד לגרש את עצמה.

ותנא דבי רבי ישמעאל:
ושלחה מביתו -
מי שמשלחה ואינה חוזרת יצאת זו שמשלחה וחוזרת.
בספר הלכה עוקרת את המקרא: התורה אמרה ספר והלכה בכל דבר:
על עלה של זית,
על הנייר,
על הלוח.

א"ר יוחנן משום ר' ישמעאל:
בשלשה מקומות הלכה עוקרת את המקרא:
התורה אמרה (בספר) [בעפר]
והלכה בכל דבר.

התורה אמרה בתער,
והלכה בכל דבר.

התורה אמרה ספר
והלכה בכל דבר על עלה של זית וכו'.

וכתב -
בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף וכו'.

ויצאה והיתה וכו' -
(כדכתיב: לעיל).

כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו והבעל נותן שכר.

מאי טעמא?
וכתב ונתן אמר רחמנא.
והאידנא דלא עבדינן הכי, שדיוה רבנן אאשה כי היכי דלא [לשהייה].

ונתן בידה -
הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצרה - הרי זו מגורשת.
מנהני מילי?

דתנו רבנן:
ידה - אין לי אלא ידה, גגה חצרה וקרפיפה מנין?
תלמוד לומר: ונתן בידה מכל מקום.

ותניא:
נמי הכי, [גבי גנב]. ידו - אין לי אלא ידו, גגו חצרו וקרפיפו מנין?
תלמוד לומר: אם המצא תמצא בידו מכל מקום.
וצריכא, דאי אשמעינן גט משום דבעל כרחה מגרשה, אבל גנב וכו' אימא לא,
ואי אשמעינן גנב משום דקנסא, אבל גט אימא לא, צריכא.
חצרה מה שקנתה אשה קנה בעלה, גיטה וחצרה באים כאחד.

אמר עולא:
והוא שעומדת בצד ביתה או בצד חצרה,

ורבי אושעיא אומר:
אפילו היא בטבריא וחצרה בצפורי. דכולי עלמא חצר משום יד איתרבי,
מר סבר: כידה, מה ידה הסמוכה לה אף חצרה הסמוכה לה.
ואידך: אי מה ידה (הסמוכה) [בדבוקה] לה אף חצרה בדבוקה לה?
אלא כידה, מה ידה משתמרת לדעתה אף חצרה המשתמרת לדעתה, לאפוקי חצר המשתמרת שלא לדעתה.

ושלחה מביתו -
מלמד שהוא עושה שליח (כתוב ברמז תשנ"ט).

האב זכאי בבתו לקבל את גיטה, דכתיב: ויצאה והיתה, מקיש יציאה להויה: (כתוב ברמז ש"כ).
א"ל: הרי את מותרת לכל אדם אלא לאיש פלוני.

רבי אליעזר אומר:
מותרת,
וחכמים אוסרים,

מאי טעמא דרבי אליעזר?
אמר קרא: ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר אפילו לא התירה אלא לאיש אחר הרי זו מגורשת.

ורבנן, האי איש עד שיתירנה לכל איש ואיש.

ואביי אמר:
טעמא דרבי אליעזר מהכא: ואשה גרושה מאישה אפילו לא נתגרשה אלא מאישה, נפסלה מן הכהונה אלמא הוי גיטא,

ורבנן:
איסור כהונה שאני. וכן פליגי לענין קדושין, דכתיב: ויצאה והיתה.

תנו רבנן:
לאחר פטירתו של ר' אליעזר נכנסו ארבעה זקנים להשיב על דבריו:
ר' טרפון,
ור' יוסי הגלילי,
ור' אלעזר בן עזריה,
ור' עקיבא.

נענה ר' טרפון ואמר:
הרי שהלכה זו ונשאת לאחיו ומת בלא ולד, היאך מתייבמת?
לא נמצא מתנה על מה שכתוב בתורה? וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל
הא למדת שאין זה כריתות.

ר' יוסי הגלילי אומר:
היכן מצינו בתורה שמותרת לאחד ואסורה לאחד?
אלא מותרת לאחד מותרת לכל אדם אסורה לאחד אסורה לכל אדם!
הא למדת שאין זה כריתות.

רבי אלעזר בן עזריה אומר:
כריתות דבר הכורת בינו לבינה.

א"ר יוסי הגלילי:
רואה אני את דברי רבי אלעזר בן עזריה.

נענה רבי עקיבא ואמר:
הרי שהלכה זו ונשאת לאחד מן השוק והיו לה בנים ונתארמלה או נתגרשה (עברה) [ועמדה] ונישאת לזה שנאסרה עליו, לא נמצא גט בטל ובניה ממזרים?!
הא למדת שאין זה כריתות.

דבר אחר:
הרי שהיה זה שנאסרה עליו כהן ומת המגרש ונמצאת אלמנה אצלו וגרושה אצל כל אדם.
וקל וחומר: ומה גרושה שהיא קלה אסורה בשביל צד גרושין שבה אשת איש חמורה לא כל שכן?! הא למדת שאין זה כריתות.

א"ל רבי יהושע:
אין משיבין את הארי לאחר מיתה.

אמר רבא:
לכולהו אית להו פירכא לבר מדרבי אלעזר בן עזריה דלית ליה פירכא וכו'.

וכתב -
אין לי אלא כתב בדיו, מנין בסם ובסיקרא בקומוס ובקנקנתום?
תלמוד לומר: וכתב לה מכל מקום.

ספר -
אין לי אלא ספר, מנין עלי קנים עלי אגוז עלי זית עלי חרוב?
תלמוד לומר: ונתן מכל מקום, אם כן למה נאמר ספר?
מה ספר מיוחד של קיימא יצאו אלו שאינם של קיימא.

ונתן בידה ושלחה מביתו -
מכאן אמרו:
הזורק גט לאשתו ואמר לה: הילך שטר חוב, אינו גט עד שיאמר הא גיטך.

תנו רבנן:
כיצד בשטר?
כתב לו על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שוה פרוטה: בתך מקודשת לי בתך מאורסת לי בתך לי לאינתו - הרי זו מקודשת מדעתו, והוא שלא בגרה.

אמר רבא אמר רב נחמן:
כתב לה על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שוה פרוטה הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי הרי את לי לאינתו בין על ידי אביה בין על ידי עצמה מקודשת מדעתה, והוא שבגרה.

בעי ריש לקיש:
שטר אירוסין שכתבו [שלא] לשמה מהו?
הויות ליציאות מקשינן: מה יציאה בעינן שכתבו [שלא] לשמה, או דילמא הויות להדדי מקשינן: מה הויה דכסף לא בעינן לשמה אף הויה דשטר לא בעינן לשמה?
הדר פשטה ויצאה והיתה כו'.

כתבו לשמה ושלא מדעתה -
רבא ורבינא אמרי: מקודשת,
רב פפא ורב (שזבי) [שרביא] אמרי: אינה מקודשת.

אמר רב פפא:
אימא טעמא דידהו ואימא טעמא דידי.
אימא טעמא דידהו: ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה: מה יציאה לשמה ושלא מדעתה אף הויה נמי לשמה ושלא מדעתה.
ואימא טעמא דידי: ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה: מה יציאה בעינן דעת מקנה אף הויה בעינן דעת מקנה.

ותהא אשת איש יוצאה בחליצה מקל וחומר:
ומה יבמה שאין יוצאה בגט יוצאה בחליצה זו שיוצא בגט אינו דין שיוצאה בחליצה?!
אמר קרא: ספר כריתות ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה.
בכל כותבין: בדיו בסיקרא בקומוס ובקנקנתום ובכל דבר שהוא מתקיים, ואין כותבין לא במשקין ולא במי פירות ולא בכל דבר שאינו של קיימא.

ויצאה מביתו -
מלמד שהאשה יוצאה מלפני האיש.

והלכה והיתה לאיש אחר -
שלא תנשא עמו בשכונה.
אחר - כבר קראתו התורה אחר.
ושנאה - הכתוב מבשרך שאתה עתיד לשנאותה.

או כי ימות -
הכתוב מבשרך שעתידה לקוברו.
אין לי אלא גרושה, אלמנה מנין?
תלמוד לומר: או כי ימות האיש האחרון, אם סופנו לרבות אלמנה, מה תלמוד לומר גרושה?
אלמנה מותרת ליבם גרושה אסור ליבם.
יכול אף שקלקלה על בעלה לאחר שנתגרשה תהא אסורה לחזור לו?
תלמוד לומר: וכתב לה ויצאה, היוצאה בגט תהא אסורה לחזור לו.
ומנין לנותן גט ליבמתו שאסורה לחזור לו?
תלמוד לומר: לא יוכל בעלה הראשון, לא יוכל הראשון.
ומנין לאשה שהלך בעלה למדינת הים, ואמרו לה הרי מת בעליך, ונשאת ואחר כך בא בעלה, תצא מזה ומזה וצריכה גט מזה ומזה?
תלמוד לומר: לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה אחרי אשר (שלחה) [הוטמאה].
אין לי אלא מן הנשואין לנישואין (מן הארוסין לאירוסין] ומן האירוסין לנישואין ומן הנישואין לאירוסין, [ומןהאירוסין לאירוסין] מנין?
תלמוד לומר: לא יוכל בעלה [לקחתה], (לא יוכל) הראשון לקחתה, (את) אשר שלחה [לקחתה, לשוב לקחתה].

רבי יוסי בן כיפר אומר משום ר' אלעזר בן עזריה:
מן האירוסין מותרת מן הנישואין אסורה, שנאמר: אחרי אשר הוטמאה.

וחכמים אומרים:
בין מן האירוסין בין מן הנישואין אסורה.
א"כ למה נאמר אחרי אשר הוטמאה?
לרבות סוטה שנסתרה.

[כי תועבה היא לפני ה'] -
וכן הוא אומר: לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו וגו'.

תועבה היא -
היא תועבה ואין הולד תועבה.

ולא תחטיא את הארץ -
להזהיר בית דין על כך.

תניא רבי עקיבא אומר:
מנין לנותן גט ליבמה שנאסרה עליו עולמית?
שנאמר: לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה.

שאלו אנשי אלכסנדריא את רבי יהושע בן חנניא:
בת משולחת מה היא לכהונה?
מי אמרינן קל וחומר מאלמנה: מה אלמנה לכ"ג שאין איסורה שוה בכל בנה פגום, זו שאיסורה שוה בכל איו דין שבנה פגום?!
או דילמא מה לאלמנה לכהן גדול שכן היא עצמה מתחללת?
א"ל: היא תועבה ואין בניה תועבין.
מחזיר גרושתו אם קדש ולא בעל אינו לוקה.

להיות לו לאשה -
אמר רחמנא והא ליכא (כתוב ברמז תרל"א).

כי יקח איש אשה חדשה -
אין לי אלא חדשה, אלמנה וגרושה מנין?
תלמוד לומר: אשה מכל מקום.
א"כ מה תלמוד לומר: חדשה?
מי שחדשה לו, יצא מחזיר גרושתו שאין חדשה לו.

לא יצא בצבא -
יכול בצבא לא יצא אבל יספיק מים ומזון [ויתקן הדרכים]?
תלמוד לומר: ולא יעבור עליו לכל דבר.
יכול בנה בית ולא חנכו נטע כרם ולא חללו ארס אשה ולא לקחה כשם שאי אתה מעביר עליו כך אי אתה מעביר על אלו?
תלמוד לומר: עליו, עליו אי אתה מעביר אבל אתה מעביר על אחרים.
וליכתוב לא יעבור, לא יצא בצבא למה לי?
לעבור עליו בשני לאוין.

אלו שאין זזין ממקומן:
בנה בית וחנכו,
נטע כרם וחללו,
והנושא את ארוסתו,
והכונס את יבמתו,
שנאמר: נקי יהיה לביתו,
ביתו - זה ביתו,
יהיה - זה כרמו,
ושמח את אשתו - [זו אשתו],
אשר לקח - להביא את יבמתו,
ואינן מספיקין מים ומזון ואין מתקנין את הדרכים.
חדשה - מי שחדשה לו פרט [למחזיר גרושתו] ולאלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לממזר ולנתין.

לא יחבול רחים -
החובל את הרחים עובר בלא תעשה וחייב משום שני כלים, שנאמר: ולא יחבול רחים ורכב, ולא רחים [ורכב] בלבד אמרו, אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש, שנאמר: כי נפש הוא חובל.

אמר רב הונא:
חבל רחים - לוקה שתים:
אחת משום רחים,
ואחת משום כי נפש הוא חובל.

(חבל רכב לוקה שלש:
אחת משום רחים,
ואחת משום רכב,
ואחת משום כי נפש הוא חובל).

חבל רחים ורכב לקה שלש:
אחת משום רחים,
ואחת משום רכב,
ואחת משום כי נפש הוא חובל.

רב יהודה אמר:
חבל רחים לוקה אחת,
חבל רכב לוקה אחת,
רחים ורכב לוקה שתים,
וכי נפש הוא חובל - לשאר דברים הוא דאתא.

תניא כויה דרב יהודה:
חבל זוג של מספרים וצמד של פרות חייב שתים, זה בעצמו וזה בעצמו אינו חייב אלא אחת,
תניא אידך:
חבל זוג של מספרים וצמד של פרות, יכול לא יהא חייב אלא אחת?
תלמוד לומר: לא יחבול רחים ורכב, מה רחים ורכב מיוחדים שהן שני כלים ועושים מלאכה אחת וחייב על זה בעצמו ועל זה בעצמו, אף כל שהן שני כלים [מיוחדים] ועושים מלאכה אחת חייב (עליה) על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.

לא יחבול רחים ורכב -
הא דברים אחרים חבול?
ולא תחבול בגד אלמנה - הא של חברו חבול?
אלימא בבעל חוב הכתיב: לא תבא אל ביתו לעבוט, אלא לאו שליח בית דין, אי נמי בבעל חוב ולעבור עליו בשני לאוין.

כי ימצא איש גונב נפש -
אין לי אלא איש שגנב, אשה מנין?
תלמוד לומר: וגונב איש.
אין לי אלא איש שגנב בין איש בין אשה, ואשה שגנבה איש, אשה שגנבה אשה מנין?
תלמוד לומר: ומת הגנב ההוא מכל מקום.

תניא אידך: כי ימצא איש גונב נפש מאחיו אחד הגונב את האיש ואחד הגונב את האשה ואחד הגונב גר ועבד משוחרר וקטן - [חייב].
גנבו ולא מכרו מכרו ועדיין ישנו ברשותו – פטור.
מכרו לאביו (או לאמו) או לאחיו או לאחד מן הקרובים - חייב.

תני תנא קמיה דרב ששת:
הגונב את העבדים פטור.
א"ל: אני שונה: ר' שמעון אומר:
מאחיו עד שיוציאנו מרשות אחיו ואת אמרת חייב?!
תני פטור, דסתם ספרי ר' שמעון.

הגונב את בנו - ר' יוחנן בן ברוקה – מחייב.
וחכמים: פוטרים,
מאי טעמא דרבנן?
דכתיב: ונמצא בידו פרט למצוי. הילכך הני מקרי דרדקי ומתנו רבנן כמצויין בידו דמי ופטירי.

גנב מי שחציו עבד וחציו בן חורין -
רבי יהודה – מחייב.
וחכמים - פוטרין,
רבי יהודה סבר: מאחיו לאפוקי עבדים.
בני ישראל - לאפוקי מי שחציו עבד [וחציו בן חורין.
מבני ישראל - למעוטי מי שחציו עבד וחציו בן חורין] הוי מיעוט אחר מיעוט וכו' ומרבה.

ורבנן: מאחיו למעוטי עבדים לא משמע להו דהא אחיו במצות הוא, בני ישראל מבני ישראל חד למעוטי עבד וחד למעוטי מי שחציו עבד כו'.
אזהרה לגונב נפשות מנין?

רבי יאשיה אומר:
מלא תגנוב,

ורבי (יונתן) [יוחנן] אומר:
מלא ימכרו ממכרת עבד.
ולא פליגי, מר קחשיב לאו דגניבה,
ומר קחשיב לאו דמכירה.

הגונב נפש מישראל -
אינו חייב עד שיכניסנו לרשותו.

ר' יהודה אומר:
עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו, שנאמר: והתעמר בו ומכרו,
ותנא קמא לא בעי עימור?

אמר רב אחא בריה דרבא:
עימור פחות משוה פרוטה איכא בינייהו.

בעי ר' ירמיה:
גנבו ומכרו ישן מהו?

בעי רב אשי:
מכר (שפחה) [אשה] לעוברה מהו?
ותיפוק ליה דליכא עימור כלל, לא צריכא [ישן] דזגא עליה, (שפחה) [אשה] דאוקמה באפי זיקא, דרך עימור בכך או אין דרך עימור בכך, תיקו.

כי ימצא בעדים -
איש פרט לקטן.

גונב נפש מאחיו -
ולא מאחרים.

מבני ישראל -
להביא את הגונב בנו ומכרו דברי רבי יוחנן בן ברוקה.

ומת הגנב ההוא -
בסתם מיתה האמורה בתורה בחנק.
ההוא - ולא הגונב את העבד.
ההוא - ולא הגונב מי שחציו עבד וחציו בן חורין.

ובערת הרע מקרבך -
בער עושי הרעות מישראל.

השמר -
זה לא תעשה.

בנגע -
זה שער לבן.

הצרעת -
זו מחיה.
אין לי אלא (שלא נזקק) [משנזקק] לטומאה, (משנזקק) [עד שלא נזקק] לטומאה ואחר הפטור מנין?
תלמוד לומר: לשמור מאד ולעשות.
אין לי אלא נגעי אדם, נגעי בגדים ונגעי בתים מנין?
תלמוד לומר: ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים.
אין לי אלא מתוך החלט, מתוך הסגר מנין?
תלמוד לומר: כאשר צויתם.
אין לי אלא כולם, מנין אף מקצתם?
תלמוד לומר: לשמור ולעשות, (עושה אתה בה והולך ואי אתה חושש שמא הלכה צרעתו). לעשות - אי אתה עושה אבל עושה אתה בסיב שעל גבי רגליו ובמוט שעל גבי כתפיו ואם עברה עברה, הא למה לי קרא?
דבר שאין מתכוין מותר, מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות.

ימול בשר ערלתו -אע"פ שיש שם בהרת, ומה אני מקיים השמר בנגע הצרעת?
בשאר מקומות חוץ מהמילה, דברי רבי יאשיה.

רבי יונתן אומר:
אינו צריך, שבת חמורה דוחה, צרעת לא כל שכן.
אמר מר: בשר אע"פשיש שם בהרת הא למה לי קרא?
דבר שאין מתכוין מותר! מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות.

סימן תתקלז

זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים -
וכי מה ענין זה לזה?
סמכו הענין לו, ללמדך שאין נגעים באים אלא על לשון הרע.
והרי דברים קל וחומר: ומה מרים שלא דברה אלא (בפניו) [שלא בפניו] של משה ולהנאתו של משה ולשבחו של מקום ולבנינו של עולם כך נענשה, המדבר בגנותו של חברו ברבים על אחת כמה וכמה.
בדרך - בשעת טרופכם.
בצאתכם ממצרים - בשעת גאולתכם, אלא שתלה [הכתוב] הכל ללמדך שכל זמן שהדגלים נוסעים לא היו הולכים עד שמרים מקדמת לפניהם, (שנאמר:) [וכן הוא אומר:] ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים.

כי תשה ברעך -
אין לי אלא מלוה, מנין לרבות שכר שכיר והקפת חנות?
תלמוד לומר: משאת מאומה.

לא תבא אל ביתו -
יכול לא ימשכננו מבפנים אבל ימשכננו מבחוץ?
תלמוד לומר: לעבוט עבוטו בחוץ.
לא ימשכננו בחוץ אבל ימשכננו מבפנים?
תלמוד לומר: בחוץ תעמוד.
כשהוא אומר והאיש לרבות שליח בית דין.

ואם איש עני -
אין לי אלא עני, עשיר מנין?
תלמוד לומר: ואם איש, א"כ למה נאמר עני?
ממהר אני ליפרע ע"י עני יותר מן העשיר.

לא תשכב בעבוטו -
שלא תשכב ועבוטו עמך.

תנו רבנן:
לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו -
לביתו אי אתה נכנס אבל אתה נכנס לבית עָרֵב, שנאמר: לקח בגדו כי עָרַב זָר.

דבר אחר:
לביתו אי אתה נכנס אבל אתה נכנס לשכר חמר לשכר כתף לשכר פונדק לשכר דיוקנאות.
יכול [אפילו] זקפן עליו במלוה?
תלמוד לומר: כי תשה ברעך משאת מאומה, נאמר משאת ונאמר מאומה.

ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו -
ועבוטו אצלך ואם עשיר הוא שכב ועבוטו אצלך.

אמר אביי:
כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני, דאסלקא דעתך לא מהני אמאי לקי.

ורבא אמר:
לא מהני מידי, והא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא.

והרי משכון דרחמנא אמר: לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו, ותנן: מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום, אלמא דקנייה למשכון.
א"ל רבא: שאני התם, דאמר קרא: השב תשיב לו את העבוט.
ולאביי, אי לאו דאמר רחמנא תשיב לו הוה אמינא איסורא דעבד עבד ואי בעי נהדר ואי לא בעי לא נהדר, קא משמע לן.

השב תשיב -
(כתוב ברמז שנ"א):

אמר עולא:
דבר תורה בעל חוב דינו בזיבורית, שנאמר: בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה מה דרכו של אדם להוציא?
פחות שבכלים, ומאי טעם אמרו: בעל חוב בבינונית?
כדי שלא תנעול דלת בפני לוין.

המלוה את חברו הרי זה לא ימשכננו אלא בבית דין ולא יכנס לביתו ליטול משכונו, שנאמר: בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו וגו'.
היו לו שני כלים נוטל אחד (ומחזיר) [ומניח] אחד. מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום, ואם מת אינו מחזיר ליורשיו.

רבי שמעון בן גמליאל אומר:
אף לעצמו אינו מחזיר אלא עד (ששים) [שלשים] יום, מכאן ואילך מוכרן בבית דין.

אמר שמואל:
ושליח בית דין מנתח נתוחי אִין, משכנו לא וכו', תנאי היא, דתניא: שליח בית דין שבא למשכנו הרי זה לא יכנס לביתו ליטול משכונו אלא עומד בחוץ והלה נכנס ומוציא לו משכונו, שנאמר: בחוץ תעמוד וגו'.

ותניא אידך: בעל חוב שבא למשכנו לא יכנס לביתו ליטול משכונו אלא עומד בחוץ והלה נכנס ומוציא לו משכונו, שנאמר: בחוץ תעמוד, ושליח בית דין שבא למשכנו נכנס לביתו ונוטל משכונו, וכשהוא ממשכנו לא ימשכננו דברים שעושין בהן אוכל נפש, ונותן מִטָּה [ומטה] ומצע לעשיר ומטה ומפץ לעני, לו אבל לא לאשתו ולבניו.
הרי שהיו נושין בו אלף זוז והיה לבוש איצטלא שוה [מאה] מנה מפשיטין אותו ממנו ומלבישין אותו איצטלא הראויה לו דברי רבי ישמעאל.

ורבי עקיבא אומר:
כל ישראל ראויים לאותה איצטלא.
מטה ומטה תרתי למה לי?
חדא לאכול עלה וחדא לישן עלה.

דאמר שמואל:
כל מילי ידעינן אסותייהו בר מהני תלת מילי, מאן דאכיל אהינא (דתמרים) [מרירא] אליבא דריקנא, ומאן דאסר מיתנא דכיתנא [רטיבא] אחרציה, ומאן דאכיל לחמא ולא מסגי ארבע אמות.
ממשמע שנאמר: בחוץ תעמוד (והאיש) אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט איני יודע שהוא איש, מה תלמוד לומר: והאיש?
לרבות שליח בית דין, מאי לאו לרבות ליכנס כלוה?
לא לרבות שליח בית דין בחוץ כמלוה.

השב תשיב לו את העבוט -
מלמד שמחזיר לו כלי יום ביום וכלי לילה בלילה.
סגוס בלילה ומחרישה ביום, אבל לא סגוס ביום ומחרישה בלילה.

ושכב בשמלתו וברכך -
מלמד שהוא מצווה לברכך.
יכול אם ברכך את מבורך ואם לאו לא תהא מבורך?
תלמוד לומר: ולך תהיה צדקה לפני ה' אלהיך, מלמד שהצדקה עולה עד לפני כסא הכבוד, שנאמר: צדק לפניו יהלך.
ויחזרו בהקדש קל וחומר מבעל חוב:
ומה בעל חוב שאין מסדרין מחזירין, הקדש שמסדרין אינו דין שמחזירין?
אמר קרא: ולך תהיה צדקה - מי שצריך צדקה יצא הקדש שאין צריך צדקה.

תניא: רבי אומר:
וכי מאחר שמחזירין למה ממשכנין מעיקרא?
שלא תהא שביעית משמטת, ואם מת לא נעשה מטלטלין אצל בניו.
ישראל שהלוה לנכרי על חמצו אחר הפסח אינו עובר עליו.

ורבי מאיר אומר:
עובר וכו', והכא במאי עסקינן?
שהרהינו אצלו, וקמפלגי בדר' יצחק.
דאמר רבי יצחק:
מנין לבעל חוב שקונה משכון?
שנאמר: ולך תהיה צדקה, אם אינו קונה משכון צדקה מנין לו?
מכאן לבעל חוב שקונה משכון.

תנא קמא סבר:
הני מילי ישראל מישראל דקריא ביה: ולך תהיה צדקה, אבל ישראל מנכרי לא קני.
ור' מאיר סבר:
קל וחומר ישראל מישראל קנה, ישראל מנכרי לא כל שכן.
הלוהו על המשכון אין שביעית משמטתו, דקנה ליה כדר' יצחק וכו' (כדלעיל).

אמר רבא אמר רב נחמן:
אמר לה התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליה אינה מקודשת, מנה אין כאן משכון אין כאן.

איתיביה רבא לרב נחמן:
קידשה במשכון מקודשת, התם במשכון דאחרים, וכדר' יצחק.
דאמר ר' יצחק:
מנין לבעל חוב שקונה משכון וכו'.

ולך תהיה צדקה -
מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו [ואוצרות אבותיו] בשני בצורת, חברו עליואחיו ובית אביו ואמרו לו: אבות אבותיך גנזו אוצרות ואבותיך הוסיפו עליהן ואתה מבקש לבזבזן?
אמר להן: אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה, שנאמר: אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף.
אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו, שנאמר: צדק ומשפט מכון כסאך.
אבותי גנזו דבר שאינו עושה פירות ואני גנזתי דבר שעושה פירות, שנאמר: אמרו צדיק כי טובכי פרי מעלליהם יאכלו.
אבותי גנזו אוצרות ממון ואני גנזתי אוצרות נפשות, שנאמר: ולוקח נפשות חכם.
אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי, שנאמר: ולך תהיה צדקה. אבותי גנזו לעולם הזה ואני גנזתי לעולם הבא, שנאמר: והלך לפניך צדקך וכבוד ה' יאספך (כתוב בישעיה ברמז ק"ט).

לא תעשוק וביומו תתן שכרו -
(כתוב ברמז תר"ו ותר"ז ותר"ח):

לא תעשוק - מכלל שנאמר: ואליו הוא נושא את נפשו אין לי אלא מלאכה שהוא עושה בנפשו, גרדי וסורק מנין?
תלמוד לומר: לא תעשוק מכל מקום.
אם כן למה נאמר עני ואביון?
ממהר אני ליפרע על ידי עני ואביון יותר מכל אדם.
מאחיך - ולא מאחרים.
או מגרך - זה גר צדק, (מלמד שעובר עליו בשני לאוין.

ר' יוסי בר ר' יהודה אומר):
[בשעריך - זה גר תושב,
אין לי אלא שכר אדם מנין לרבות שכר בהמה וכלים?
תלמוד לומר: בארצך כל שבארצך, מלמד שכולן עוברים בכל השמות האלו.

ר' יוסי בר' יוחנן אומר:
גר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו ואין בו משום לא תלין.
בהמה וכלים אין בהם אלא] משום בל תעשוק.

ביומו תתן שכרו -
מלמד ששכיר לילה גובה כל היום, ושכיר יום גובה כל הלילה מנין? (אם פסק עמו)?
תלמוד לומר: לא תלין ולא תבא עליו השמש. (כי עני הוא) [ואליו הוא נושא את נפשו] פרט לשפסק עמו.

ואליו הוא נושא את נפשו -
וכי למה עלה זה בכבש ומסר לך את נפשו, לא שתתן לו שכרו בו ביום?!
א"כ למה נאמר: ואליו הוא נושא את נפשו?
אלא מלמד שכל הכובש שכר שכיר מעלה עליו הכתוב כאלו הוא נושא את נפשו.

ולא יקרא עליך אל ה' -
יכול מצוה שלא לקרות?
תלמוד לומר: וקרא עליך אל ה'.
יכול מצוה לקרות?
תלמוד לומר: ולא יקרא עליך אל ה'.
יכול אם קרא עליך יהיה בך חטא ואם לא יקרא עליך לא יהיה בך חטא?
תלמוד לומר: והיה בך חטא מכל מקום.
אם כן למה נאמר: וקרא עליך אל ה'?
ממהר אני ליפרע על ידי קורא יותר ממי שאינו קורא.
זה שאמר הכתוב: לדוד אליך ה' נפשי אשא?
ומה אם הפועל שהוא שכרו וחייב לו כתיב: ואליו הוא נושא את נפשו, אנו שנפשנו תלויות בו על אחת כמה וכמה.

לא יומתו אבות על בנים -
מה תלמוד לומר?
אם ללמד שלא יומתו אבות בעון בנים [ובנים בעון אבות] הרי כבר נאמר: איש בחטאו יומתו, אלא לא יומתו אבות בעדות בנים ובנים בעדות אבות.

ובנים בעון אבות לא וכו' -
(כתוב ברמז ר"צ).
אשכחן אבות לבנים ובנים לאבות וכל שכן אבות להדדי, בנים להדדי מנלן?
אם כן ליכתוב קרא: לא יומתו אבות על בן מאי על בנים?
דאפילו בנים להדדי.
אשכחן בנים להדדי בנים לעלמא מנלן וכו'?
אם כן ליכתוב קרא: ובן על אבות אי נמי הם על אבות, מאי ובנים?
דאפילו בנים לעלמא.
אשכחן קרובי האב, קרובי האם מנלן?
אמר קרא: אבות אבות תרי זימני, אם אינו ענין לקרובי האב תנהו לקרובי האם.
אשכחן לחובה, לזכות מנלן?
אמר קרא: יומתו יומתו תרי זימני, אם אינו ענין לחובה תנהו ענין לזכות.
אשכחן דיני נפשות, דיני ממונות מנלן?
אמר קרא: משפט אחד יהיה לכם.
כשהוא אומר ובנים לרבות הקרובים.

ואלו הן הקרובים:
אחיו ואחי אביו ואחי אמו ובעל אחותו ובעל אחות אביו ובעל אחות אמו ובעל אמו וחמיו וגיסו.

איש בחטאו יומתו -
אבות מתים בעון עצמן (וכן הבנים) [ובנים מתים בעון אבותם].

מר בריה דרבינא אמר:
אמר קרא: לא יומתו אבות על בנים [לא יומתו ע"פ אבות] שאין להם חייס בנים, דאי סלקא דעתך לכדאמרן לא יומתו אבות בעדות בנים, ליכתוב רחמנא לא יומתו אבות על בניהם, מאי בנים?
שמע מינה לא יומתו על פי אבות שאין להם חייס בנים. אלא מעתה ובנים לא יומתו על אבות הכי נמי לא יומתו על פי בנים שאין להם חייס אבות, אלא מעתה גר הכי נמי דפסול לעדות. אמרי: הכי השתא גר נהי דאין לו חייס למעלה אבל יש לו חייס למטה לאפוקי עבד שאין לו חייס לא למעלה ולא למטה וכו'.
כתיב: ותקח (את שני בני) רצפה בת איה וגו'.
והכתיב: לא יומתו אבות על בנים?

אר' יהודה:
מוטב שתעקר אות אחת מן התורה כדי שתתקדש שם שמים בפרהסיא וכו'.

לא תטה משפט גר יתום -
מה אני צריך, והלא כבר נאמר: לא תטה משפט ולא תכיר פנים?
מלמד שכל המטה דינו של גר עובר בשני לאוין.

ולא תחבול בגד אלמנה -
בין עניה בין עשירה ואפילו היא כמרתא בת ביתוס.

רבי שמעון אומר:
דברים שאתה חובל באיש אית את מחזיר לאשה, שלא תהא הולך ובא אצלה כדי להשיאה שם רע (כתוב ברמז תתי"ג).

כי תקצור קצירך -
מעשה בחסיד אחד ששכח עומר בתוך שדהו, אמר לבנו: צא והקרב עלי פר לעולה ופר לזבחי שלמים.
אמר לו: אבא, מה ראית לשמוח במצוה זו יותר מכל מצות האמורות בתורה?
אמר לו: כל מצות שבתורה נתן לנו לדעתנו וזה שלא לדעתנו, אלו עשינוה ברצון לפני המקום לא באת מצוה זו לידינו.
אמר ליה: הרי הוא אומר: כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר וגו' קבע לו הכתוב ברכה. והרי דברים קל וחומר: ומה אם מי שלא מתכוון לזכות וזכה מעלין עליו כאלו זכה, המתכוון לזכות וזכה על אחת כמה וכמה.
כיוצא בו: אם נפש אחת תחטא בשגגה.
והרי דברים קל וחומר: ומה אם מי שלא נתכוון לחטוא וחטא [מעלין עליו כאלו חטא, המתכוון לחטוא וחטא] על אחת כמה וכמה (כתוב ברמז תע"ט).

תניא: בשדה - פרט לטמון, דברי רבי יהודה.

וחכמים אומרים:
בשדה - לרבות את הטמון, כי תקצור קצירך בשדה ושכחת עמר וגו' שכחה דומיא דקציר דקציר, מה קציר בגלוי אף שכחה בגלוי.
בשדה - לרבות את הטמון.
לרבי יהודה נמי תיפוק ליה משכחה דומיא דקציר, אין הכי נמי, אלא בשדה למה לי?
מיבעי ליה לרבות שכחת קמה.
ורבנן שכחת קמה מנא להו?
נפקא להו מכי תקצור קצירך בשדך.

ור' יהודה, מיבעי ליה לכדר' אבהו, אמר ר' אלעזר:
דאמר: פרט (לששכח) [לשצפו] עומרין לתוך שדה חברו.
ורבנן מבשדה בשדך.
ורבי יהודה בשדה בשדך לא משמע ליה.

ראה אותן רצין אחר מציאה, אחר צבי שבור, אחר גוזלות שלא פרחו, ואמר: זכתה לי (חצרי) [שדי] - זכתה לו.

אמר רב יהודה אמר שמואל:
והוא שעומד בצד שדהו.
ותיקני ליה שדהו, דאמר רבי יוסי ברבי חנינא:
חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו.
הני מלי בחצר המשתמרת, אבל בחצר שאינה משתמרת אי עומד בצד שדהו אִין ואי לא לא. דתניא: היה עומד בעיר ואומר: יודע אני שעומר שיש לי בשדה פועלין שכחוהו כו' יכול לא יהא שכחה?
תלמוד לומר: ושכחת עומר בשדה, בשדה ושכחת ולא בעיר, והכי קאמר בשדה שכוח מעיקרו הוי שכחה, זכור ולבסוף שכוח אין שכחה [מאי טעמא?]
כיון דקאי גבה הויא ליה חצרו וזכתה ליה, אבל בעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה, מאי טעמא?
דליתיה גביה דלזכי ביה. ממאי, דילמא גזרת הכתוב היא דבשדה נהוי שכחה ובעיר לא נהוי שכחה?
אמר קרא: לא תשוב לקחתו, לרבות שכחת העיר. האי מיבעיא ליה ללאו, א"כ לימא קרא לא תקחנו, מאי לא תשוב?
לרבות שכחת העיר.
ואכתי מיבעי ליה לכדתנן: שלפניו אין שכחה שלאחריו שכחה שהוא בבל תשוב.
זה הכלל:

כל שהוא בבל תשוב - שכחה, אינו בבל תשוב - אינו שכחה.

א"ר אשי:
אמר קרא: יהיה - לרבות שכחת העיר (כתוב ברמז תראש השנה):

כי תקצור -
פרט לשקצרוהו לסטים וקרסמוהו נמלים ושברתו הרוח או בהמה.
קצירך - פרט לשקצרוה נכרים.

מכאן אמרו:
נכרי שקצר את שדהו ואחר כך נתגייר - פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה.
רבי יהודה, מחייב בשכחה, שאין שכחה אלא בשעת העימור.
קצירך - [פרט לאחרים.
קצירך] - פרט להקדש.
כשתמצי לומר קצרה הקדש ולקח ישראל - פטורה.
קצר נכרי ולקח ישראל - פטורה.

רבי יוסי הגלילי אומר:
מכלל שנאמר: כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר כל זמן שיש לו קציר - יש לו עומר ויש לו שכחה, וכל זמן שאין לו קציר - אין לו עומר ואין לו שכחה.
כשתמצי לומר קצר הקדש ולקח ישראל - פטורה, קצר נכרי ולקח ישראל - פטור.
בשדך - פרט למעמר בשדה חברו, דברי רבי מאיר.
וחכמים מחייבין.

מכאן אתה אומר:
העומר ששכחוהו פועלין ולא שכחו בעל הבית, שכחו בעל הבית ולא שכחוהו פועלין, עמדו עניים בפניו או שחיפוהו בקש - הרי זה אינו שכחה.

ושכחת עומר -
ולא (הרגיש) [הגדיש] יכול אף (לא) שכחו (פועלים) [יותר] משנים?
תלמוד לומר: לגר ליתום ולאלמנה יהיה.

מכאן אמרו:
שני [עומרים - שכחה, ג' - אינם שכחה, שני] צבורי זיתים וחרובים – שכחה, שלשה - אינן שכחה. שני גרגרים – פרט, שלשה - אינן פרט.

בשדה - פרט לטמונין, דברי רבי יהודה.

וחכמים אומרים:
בשדה - לרבות את הטמונין.
בשדה - לרבות את הקמה, שהיה בדין: ומה עומר שהורע כח עני בו יש לו שכחה, קמה שיפה כח עני בה אינו דין שיש לו שכחה?!
לא, אם אמרת בעומר שאינו מציל לא את העומר ולא את הקמה, תאמר בקמה שהיא מצלת את העומר ואת הקמה?
תלמוד לומר: בשדה לרבות את הקמה.

לא תשוב לקחתו -
פרט לראשי שורות.

מכאן אמרו:
ראשי שורות העומר שכנגדו יוכיח. והעומר שהחזיקו בו להוליכו לעיר, ושכחו, מודין שאין שכחה.

לא תשוב לקחתו -
כלו כאחד, וכמה יהיה בו?
שיערו חכמים בעושה סאתים.

מכאן אמרו:
העומר שיש בו סאתים, ושכחו, אינו שכחה.
שני עומרים ובהן סאתים רבי גמליאל אומר: לבעל הבית,
וחכמים אומרים: לעניים,

א"ל: רבן גמליאל:
[וכי מרוב העמרים יופי כחו של בעל הבית או הורע כחו?
אמרו לו: יופי כחו.
אמר להם:] ומה אם בזמן שהוא עומר אחד ובו סאתים ושכחו, אינו שכחה, שני עומרים ובהם סאתים וכו'.

לא תשוב לקחתו -
מכאן אמר רבי ישמעאל:
שבולת של קציר וראשה מגיע לקמה, אם נקצרת עם הקמה הרי היא של בעל הבית, ואם לאו הרי היא של עניים, ספק בעל הבית המוציא מעניים עליו הראיה, שהמוציא מחברו עליו הראיה.
ומנין שספק לקט לקט, ספק שכחה שכחה, ספק פאה פאה?
תלמוד לומר: לגר ליתום ולאלמנה יהיה.

אמר רבי אלעזר בן עזריה:
מנין למאבד סלע ומצאו עני ונתפרנס בה מעלה עליו הכ תוב כאלו זכה?
תלמוד לומר: לגר ליתום ולאלמנה יהיה.
והרי דברים קל וחומר: ומה מי שלא נתכוון לזכות וזכה מעלה עליו הכתוב כאלו זכה, מי שמתכוון לזכות וזכה על אחת כמה וכמה!

כי תחבוט זיתך -
הראשונים היו חובטין זיתיהן והיו נוהגין בו עין יפה.

מכאן אמרו:
הזית שהוא עומד (על) [בין] ג' שורות של (ג') [שני] מלבנין ושכחו, אינן שכחה.
זיתך – פרט לאחרים.
זיתך - פרט להקדש.

לא תפאר -
לא תפאר לעני.

מכאן אמרו:
מי שאינו מניח את העניים ללקט, או שמניח את האחד והאחד לא, או שמסייע לאחד מהן - הרי זה גוזל את העניים, ועל זה נאמר: אל תסיג גבול עולם.

אחריך -
מלמד שיש לו שכחה.
אחריך - מלמד שיש לו פאה.

לגר ליתום -
נאמר כאן גר יתום,
ונאמר להלן גר יתום,
מה גר ויתום האמור להלן בעושה סאתים,
אף גר ויתום האמור כאן בעושה סאתים.

כי תבצור כרמך -
מכאן היה ר' אליעזר אומר:
כרם שכלו עוללות לבעל הבית.

רבי עקיבא אמר:
לעניים.

לא תעולל -
איזהו עוללות?
כל שאין לו לא כתף ולא נטף. יש לו כתף ואין לו נטף, נטף ואין לו כתף - הרי הוא של בעל הבית ואם [ספק], הרי הן של עניים.
אחריך - מלמד שיש לו שכחה.
[אחריך] - מלמד שיש לו פאה.

מכאן אמרו:
איזהו היא שכחה?
בעריס כל שאינו יכול לפשוט את ידו וליטלה, וברגליות משיעבור הימנה.

לגר ליתום -
נאמר כאן גר ויתום,
ונאמר להלן גר ויתום,
מה גר ויתום האמור להלן בעושה סאתים,
אף גר ויתום האמור כאן בעושה סאתים.