 |
 |
ילקוט שמעוני, דברים פרק כה
המשך סימן תתקלז
כי יהיה ריב בין אנשים -
אין שלום יוצא מתוך מריבה.
וכן הוא אומר: ויהי ריב בין רועי מקנה אברם וגו'.
מי גרם ללוט לפרוש מאותו צדיק?
הוי אומר זו מריבה.
ועמדו שני אנשים אשר להם הריב -
מי גרם לזה ללקות?
הוי אומר זו מריבה.
בין אנשים -
אין לי אלא אנשים איש עם אשה ואשה עם איש שתי נשים זו עם זו מנין?
תלמוד לומר: ונגשו אל המשפט.
ושפטום -
בעל כרחם.
והצדיקו וגו' -
יכול כל מרשיעין לוקין?
תלמוד לומר: והיה אם בן הכות הרשע פעמים לוקה פעמים אינו לוקה, ועדיין איני יודע (אלו) [איזו] הן הלוקין?
תלמוד לומר: לא תחסום שור בדישו - מה חסימה מיוחדת מצות לא תעשה והרי הוא לוקה, אף כל שהוא מצות לא תעשה לוקה.
או כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה יהא לוקה?
תלמוד לומר: לא תחסום שור, מה חסימת שור מיוחדת שאין בה קום עשה הרי הוא לוקה, אף כל מצות לא תעשה שאין בה קום עשה הרי הוא לוקה.
רבי שמעון אומר:
והצדיקו את הצדיק (והרשיעו את הרשע) -
צדקהו כדי שלא ילקה.
מכות בשלשה, מנהני מילי?
אמר רב הונא:
דאמר קרא: ושפטום - שנים, ואין בית דין שקול מוסיפין עליהם עוד אחד, הרי כאן שלשה. אלא מעתה והצדיקו שנים, והרשיעו שנים הרי כאן שבעה, ההוא מיבעי ליה כדעולא,
דאמר עולא:
רמז לעדים זוממין מן התורה מנין?
מנין, והא כתיב: ועשיתם לו כאשר זמם, אלא רמז לעדים זוממין שלוקין (מן התורה) מנין? דכתיב: והצדיקו את הצדיק וגו' והיה אם בן הכות הרשע, משום דהצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע?
אלא עדים שהרשיעו את הצדיק (והצדיקו את הרשע) ואתו עדים אחריני והצדיקו את הצדיק דמעיקרא ושוינהו להנך רשעים והיה אם בן הכות הרשע. ותיפוק ליה משום לא תענה!
משום דהוי לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו.
משום רבי ישמעאל אמרו:
בעשרים ושלשה.
מאי טעמא דרבי ישמעאל?
אמר אביי:
אתיא רשע רשע מחייבי מיתות.
כתיב הכא: והיה אם בן הכות הרשע.
וכתיב התם: אשר הוא רשע למות,
מה להלן בעשרים ושלשה,
אף כאן בעשרים ושלשה.
רבא אמר:
מלקות במקום מיתה עומדת.
א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי:
אי הכי אומדנא למה לי, למחייה ואי מאית לימות?
א"ל: אמר קרא: ונקלה אחיך לעיניך בעידנא דכי מחית אגבא דחייא קא מחית.
אלא הא דתניא: אמדוהו לקבל עשרים אין (אומדין) [מכין אותו] אלא מכות הראויות להשתלש, וכמה הן?
תמני סרי, למחייה עשרים וחדא וכי מיית בהך חדא לימות דהא כי מחי אגבא דחייא קא מחי. אמר קרא: ונקלה אחיך לעיניך אחר שלקה אחיך בעינן וליכא.
משלשין בממון ואין משלשין במכות.כיצד?
העידוהו שחייב לחברו מאתים זוז ונמצאו זוממין, משלשין ביניהן.
העידוהו שהוא חייב מלקות ונמצאו זוממין, כל אחד ואחד לוקה ארבעים.
מנהני מילי?
אמר אביי:
נאמר רשע בחייבי מלקות,
ונאמר רשע בחייבי מיתות בית דין,
מה להלן אין מיתה לחצאין,
אף כאן אין מלקות לחצאין.
רבא אמר: בעינן כאשר זמם לעשות לאחיו וליכא. אי הכי ממון נמי, ממון מצטרף מלקות לא מצטרף.
כיצד מלקין אותו?
כופת שתי ידיו על העמוד אילך ואילך, וחזן הכנסת אוחז בבגדיו, אם נקרעו נקרעו ואם נפרמו נפרמו, עד שהוא מגלה את לבו והאבן נתונה מאחריו, וחזן הכנסת עומד עליו, ורצועה של עגל בידו, כפולה אחד לשנים ושנים (לארכו) [לארבעה] ושתי רצועות של חמור עולות ויורדות בה. ידה טפח [ורחבה טפח וראשה] מגעת על פי כריסו. ומכה אותו שליש מלפניו ושתי ידות מאחריו, ואינו מכה אותו לא עומד ולא יושב אלא מוטה. והמכה מכה בידו אחת ובכל כחו, והקורא קורא אם לא תשמור לעשות וגו' והפלא ה' את מכותך.
וחוזר לתחלת המקרא: [ושמרתם את דברי הברית הזאת וגו'.
וחותם: והוא רחום יכפר עון וגו' וחוזר לתחלת המקרא].
אם מת תחת ידו – פטור.
הוסיף לו רצועה אחת ומת - הרי זה גולה על ידו.
נתקלקל בין ברעי בין במים - פטור.
ר' יהודה אומר:
האיש ברעי והאשה במים.
אמר רב ששת משום רבי אליעזר בן עזריה:
מנין לרצועה שהיא של עגל?
דכתיב: ארבעים יכנו וסמיך ליה: לא תחסום שור.
ושתי רצועות עולות ויורדות בו תנא: של חמור כדדריש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא: ידע שור קונהו וגו'.
אמר הקב"ה: יבא מי שמכיר אבוס בעליו ויפרע ממי שאינו מכיר אבוס בעליו.
מלקין אותו שליש מלפניו, דאמר קרא: והפילו השופט והכהו לפניו כדי רשעתו, רשעה אחת מלפניו ושתי רשעיות מאחוריו.
מנין לרצועה שהיא מוכפלת?
דכתיב: והפילו, האי מיבעי ליה לגופיה?
א"כ ליכתוב קרא יטהו מאי והפילו?
שמע מינה תרתי.
תנו רבנן:
כשהוא מגביה מגביה בשתי ידיו דמידליא טובא, וכשהוא מכה מכה בידו אחת דאתיא מרזיא.
תנו רבנן:
אין מעמידין חזנין חסירי כח ויתירי מדע.
רבי יהודה אומר:
אפילו יתירי כח וחסירי מדע.
אמר רבא כוותיה דר' יוחנן מסתברא, דכתיב: לא יוסיף פן יוסיף, אי אמרת בשלמא חסירי מדע היינו דאיצטריך לאזהורי, [אלא אי אמרת יתירי מדע מי צריך לאזהורי].
ורבנן, אין מזרזין אלא למזורזין.
תנו רבנן:
גדול שבדיינין קורא והשני מונה והשלישי אומר הכהו, בזמן שמכה מרובה מאריך, מכה מועטת מקצר, והאנן תנן: חוזר לתחלת המקרא?
מצוה לצמצם, ואם לא צמצם חוזר לתחלת המקרא.
והפילו השופט -
מלמד שאין מלקין מעומד.
והכהו - שליש מלפניו ושתי ידות מלאחריו.
לפניו - שיהא לוקה ועיניו בו ולא שיהא לוקה ועיניו בדבר אחר.
יכול יהא לוקה ומת?
תלמוד לומר: כדי רשעתו אין לוקה ומת.
יכול יהא לוקה ומשלם?
תלמוד: כדי רשעתו אין לוקה ומשלם.
מעידנו באיש פלוני שחייב לחברו מאתים זוז ונמצאו זוממין, לוקין ומשלמין, שלא השם המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין, דברי ר' מאיר.
וחכמים אומרים:
כל המשלם אינו לוקה.
בשלמא לרבנן: כדי רשעתו כתיב, משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות.
אלא ר' מאיר מאי טעמא?
אמר עולא:
גמר ממוציא שם רע, מה מוציא שם רע לוקה ומשלם אף כאן לוקה ומשלם,
מה למוציא שם רע שכן קנס, סבר לה כר' עקיבא דאמר: עדים זוממין קנסא הוא.
וכמה מלקין אותו?
ארבעים חסר אחת, שנאמר: במספר ארבעים.
מנין שהוא סמוך לארבעים?
ר' יוחנן אומר:
ארבעים שלימות.
והיכן הוא לוקה את היתירה?
בין כתפיו.
מאי טעמא דתנא קמא?
אי כתיב ארבעים במספר הווה אמינא ארבעים במנין, השתא דכתיב: במספר ארבעים מנין שהוא (סומך) [סוכם] את ארבעים.
אמר רבא:
כמה טפשאי הני אינשי דמקמי ספר תורה קיימי ומקמי גברא רבה לא קיימי, התורה אמרה: ארבעים יכנו ואתו רבנן ובצרו להו חדא.
בין כתפיו מאי קראה?
מה המכות האלה בין ידיך וגו'.
ורבנן, ההוא בתינוקות של בית רבן כתיב.
מכה רבה -
אין לי אלא מכה רבה, מכה מועטת מנין?
תלמוד לומר: לא יוסיף, א"כ מה תלמוד לומר: מכה רבה?
לימד על הראשונות שהן מכה רבה.
אמר שמואל:
כפתוהו ורץ מבית דין פטור, מאי טעמא?
ונקלה והא נקלה.
תנו רבנן:
אמדוהו לכשילקה קלה אין מלקין אותו, לכשיצא מבית דין קלה מלקין אותו, ולא עוד אלא אפילו קלה בתחלה מלקין אותו, שנאמר: והכהו ונקלה ולא שנקלה כבר בבית דין.
אמדוהו לקבל ארבעים ולקה מקצתן ואמדו שאינו יכול לקבל ארבעים – פטור, (שנאמר: ונקלה אחיך לעיניך).
כל חייבי כריתות שלקו, נפטרו מידי כריתתן, שנאמר: ונקלה אחיך כיון שלקה הרי הוא כאחיך, דברי רבי חנניא בן גמליאל.
ואמר ר' חנניא בן גמליאל:
ומה העובר עבירה אחת נפשו ניטלת לו, העושה מצוה אחת, על אחת כמה וכמה שתנתן לו נפשו.
רבי (שמואל) [שמעון] אומר:
ממקומו הוא למד, שנאמר: ונכרתו הנפשות העושות וגו'.
ואומר: אשר יעשה אותם האדם וחי בהם,
הא כל היושב ואינו עובר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה.
ר' שמעון ברי אומר:
הרי הוא אומר: רק חזק לבלתי אכול הדם וגו', ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו הפורש ממנו מקבל שכר, גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להם ומחמדתן, הפורש ממנו על אחת כמה וכמה, שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות.
סימן תתקלח
ארבעים יכנו -ולא על הקרקע.
יכנו - ולא על כסותו.
יכנו - אין מלקין שנים כאחד.
לא יוסיף - אם היה מוסיף עובר על לא תעשה.
אין לי אלא בזמן שמוסיפין על מנין, על כל אומד ואומד שאמדוהו בית דין מנין?
תלמוד לומר: (לא) [פן] יוסיף מכל מקום.
מכה רבה -
אין לי אלא מכה רבה, מכה מועטת מנין?
תלמוד לומר: על אלה.
א"כ למה נאמר: מכה רבה?
מלמד שאין הראשונה מכה רבה.
רבי [יהודה] אומר:
הרי הוא אומר: ה' מי יגור באהלך, הולך תמים ופועל צדק, לא רגל על לשונו, נבזה בעיניו נמאס, כספו לא נתן בנשך.
ובמקום אחר הוא אומר: ואיש כי יהיה צדיק ועשה משפט וצדקה ובסוף הענין הוא אומר חיה יחיה, וכי מה עשה זה?
אלא, כל היושב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה.
לא תחסום -
(כתוב לעיל בפסוק כי תבא בכרם רעך).
תנו רבנן:
דיש מה דיש מיוחד שגידולי קרקע ופועל אוכל בו אף כל וכו', יצא החולב והמגבן והמחבץ הואיל ואין גידולי קרקע אין פועל אוכל בו.
האי מכרם נפקא?
סלקא דעתך אמינא הועיל וכתיב קמה לרבות כל בעל קמה, לרבות נמי דבר שאין גידולו מן הארץ, קא משמע לן.
תניא אידך: דיש מה דיש מיוחד שבשעת דמר מלאכה פועל אוכל בו אף כל וכו' יצא המנכש בבצלים ובשומים הואיל ואין גמר מלאכה אין פועל אוכל בהן.
האי מואל כליך לא תתן נפקא, לא צריכא אף על גב דקא משלף קטיני מביני אלימי.
תניא אידך: דיש מה דיש מיוחד דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה פועל אוכל בו אף כל וכו', יצא הבודל בתמרים ובגרוגרות אין פועל אוכל בו.
והתניא: הבודל בתמרים פועל אוכל בו?
כי תניא ההיא בתוחלני.
היה עושה בידיו אבל לא ברגליו, ברגליו אבל לא בידיו (כתוב לעיל).
והפועלים לא יאכלו מגרוגרות הקדש וכן פרה לא תאכל מכרשיני הקדש, מאי טעמא?
אמר קרא: לא תחסום שור בדישו דישו שלך ולא דישו של הקדש.
מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה?
שנאמר: לא תחסום, וסמיך ליה: כי ישבו אחים יחדו.
כי ישבו אחים יחדו -
שהיתה להם ישיבה אחת בעולם, פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו, כיצד?
שני אחין ומת אחד מהן ונולד להן אח ואח"כ יבם השני את אשת אחיו ומת, הראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו.
יחדו -
המיוחדין בנחלה, פרט לאחיו מן האם.
רבה אמר:
אחין מן האב ילפינן אחוה אחוה מבני יעקב.
מה להלן מן האב ולא מן האם,
אף כאן מן האב ולא מן האם.
ולילף אחוה אחוה (מבני) מלוט כו'?
מסתברא מבני יעקב הוה ליה למילף משום דמופני, דהוה ליה למיכתב שנים עשר עבדיך אנחנו בני אבינו, וכתב אחים שמע מינה לאפנויי. ואיצטריך למיכתב אחים ואיצטריך למיכתב יחדו, דאי כתב רחמנא אחים הוה אמינא לילף אחוה אחוה מלוט, וכי תימא לא מפני, לאיי, אפנויי מפני מדהוה ליה למיכתב רעים וכתב אחים שמע מינה לאפנויי, וכתב רחמנא יחדו [המיוחדים בנחלה].
ואי כתב יחדו הוה אמינא עד דמייחדי באבא ובאמא [צריכא]. והא מהיכא תיתי יבום בנחלה תלה רחמנא ונחלה מן האב ולא מן האם?
איצטריך, סלקא דעתך אמינא הואיל וחידוש הוא דקא מישתריא ערוה גביה אימא עד דמייחדי באבא ובאימא כתב רחמנא אחים.
יבם קטן שבא על יבמה קטנה יגדלו זה עם זה, קרי כאן: להקים לאחיו שם בישראל והאי לאו בר הכי הוא,
אמר אביי:
אמר קרא: יבמה יבא עליה [כל דהו].
והאמר רב יהודה אמר רב:
כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה, אמר קרא: כי ישבו אחים יחדו ואפילו בן יום אחד. תינוק בן יום אחד זוקק ליבום דכתיב: כי ישבו אחים יחדו שהיה להם ישיבה אחת בעולם.
ופוטר מן היבום ובן אין לו אמר רחמנא והא אית ליה.
שלשה אחין נשואין שלש נשים נכריות ומת אחד מהן ועשה בה השני מאמר ומת, הרי אלו חולצות ולא מתיבמות, שנאמר: ומת אחד מהם יבמה יבא עליה, שעליה זיקת יבם אחד ולא זיקת שני יבמין.
מי שיש לו (בן) [אח] מכל מקום, לאתויי ממזר זוקק את אשת אחיו ליבום.
פשיטא, אחיו הוא.
מהו דתימא לילף אחוה אחוה מבני יעקב, מה להלן כשרים ולא פסולין הכא נמי כשרין ולא פסולין, קא משמע לן.
ואימא הכי נמי, מדלענין יבום מיפטר פטור מיזקק נמי זקוקה. ואחיו הוא לכל דבר, ליורשו ולטמא לו. פשיטא, אחיו הוא. סלקא דעתך אמינא הואיל וכתב רחמנא: כי אם לשארו.
ואמר מר: שארו - זו אשתו.
וכתיב: לא יטמא בעל בעמיו,
יש בעל שמטמא ויש בעל שאינו מטמא, הא כיצד?
מטמא הוא לאשתו כשרה ואינו מטמא לאשתו פסולה, הכי נמי מטמא הוא לאח כשר ואינו מטמא לאח פסול, קא משמע לן.
ואימא הכי נמי, התם לאפוקה קיימא הכא אחיו הוא, חוץ מן הנולד מן השפחה ומן הגוית, מאי טעמא?
דכתיב: האשה וילדיה וגו'.
וגויה כתיב בה: כי יסיר את בנך. מי שיש לו בן מכל מקום, לאתויי ממזר, פוטר מן היבום. דאמר קרא: ובן אין לו עיין עליו. וחייב על הכאתו ועל קללתו.
קרי כאן ונשיא בעמך בעושה מעשה עמך, כשעשה תשובה.
והאי בר תשובה הוא, והתניא: מעות לא יוכל לתקון - זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר? השתא מיהא עושה מעשה עמך הוא.
איתמר:החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת והפילה -
רבי יוחנן אמר:
אין צריכה חליצה מן האחין,
וריש לקיש אמר:
צריכה חליצה מן האחין, במאי קמיפלגי?
איבעית אימא סברא ואיבעית אימא קרא.
איבעית אימא סברא: ר' יוחנן סבר:
אם יבא אליהו ויאמר דהאי דאיעברא אפולי מפלה מי לאו בת חליצה ויבום היא?
השתא נמי תיגלי מילתא למפרע.
וריש לקיש סבר:
תיגלי מילתא למפרע לא אמרינן.
איבעית אימא קרא: ר' יוחנן סבר:
ובן אין לו אמר רחמנא, והא לית ליה.
וריש לקיש סבר:
ובן אין לו עיין עליו.
בית שמאי - מתירין את הצרות לאחין.
ובית הלל - אוסרין,
מאי טעמא דבית שמאי?
אמר קרא: לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר - חוצה מכלל דאיכא פנימית, ואמר רחמנא: לא תהיה חוצה, הא גואי תהא.
ובית הלל האי לא תהיה מיבעי ליה לכדרב יהודה אמר רב דאמר:
מנין שאין קידושין תופסין ביבמה?
שנאמר: לא תהיה לא תהא בה הויה לזר.
ובית שמאי: מי כתיב לחוץ?
החוצה כתיב,
ובית הלל, כיון דכתיב: החוצה כמאן דכתב לחוץ דמי.
דתניא: רב (נחמן) [נחמיה] אומר: כל תיבה שצריכה למאן דאמר בתחלתה הטיל לה הכתוב הא בסופה, כגון אילמה מחנימה, מצרימה.
ובית שמאי נפקא להו מלאיש זר.
ובית הלל אין הכי נמי, וחוצה למה לי?
לרבות הארוסה.
ואידך מחוצה החוצה,
ואידך חוצה החוצה לא דריש.
אמר אביי:
הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה שאין הולד ממזר.
נדה דהא תפסי בה קידושין, שנאמר: ותהי נדתה עליו. סוטה נמי תפסי בה קידושין.
תניא נמי הכי: הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה ועל שומרת יבם שאין הולד ממזר.
ואביי, שומרת יבם מספקא ליה אי כרב אי כשמואל.
אמר רב יהודה אמר רב:
מנין ליבמה שאין תופסין בה קדושין?
שנאמר: לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר לא תהא בה הויה לזר.
ושמואל אמר:
בעניותנו צריכה גט.
מספקא ליה לשמואל האי לא תהיה אשת המת אי ללאו הוא דאתא או דלא תפסי בה קידושין הוא דאתא, והלכתא כוותיה דשמואל.
יבמה יבא עליה-
(כתוב בפסוק ואשה אל אחותה לא תקח ברמז תקצ"ד וברמז תפ"ה).
תניא אבא שאול אומר:
הכונס את יבמתו לשם נוי [לשם אישות] ולשם דבר אחר, כאילו פוגע בערוה וקרוב בעיני להיות הולד ממזר.
וחכמים אומרים:
יבמה יבא עליה - מכל מקום.
תנן התם:
מצות יבום קודמת למצות חליצה, בראשונה שהיו מתכוונין לשם מצוה, עכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה, אמרו: מצות חליצה קודמת למצות יבום.
אמר רב:
ואין כופין אותו.
כי הוי אתא לקמיה דרב א"ל: אי ניחא לך ייבם אי ניחא לך חלוץ, בדידך תלא רחמנא, דכתיב: ואם לא יחפוץ האיש הא אם חפץ ייבם:
תנו רבנן:
יבמה יבא עליה - למצוה.
דבר אחר:
יבמה יבא עליה - בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון.
והא אפיקתה למצוה?
למצוה מלא יחפוץ האיש, הא יחפוץ ייבם, וכי אתא קרא בין שוגג בין מזיד בין אונס בין רצון.
(רבא אמר):
[תניא אידך: יבמה יבא עליה כדרכה, ולקחה שלא כדרכה, ויבם].
ביאה גומרת בה ואין כסף ושטר גומרין בה, ויבמה בעל כרחה.
אמר רב יהודה אמר רב:
ישן לא קנה ביבמתו, דאמר קרא: יבמה יבא עליה עד דמכוון לה.
והתניא: בין ער [היא] בין ישן [הוא] כו' הכא במאי עסקינן?
במתנמנם, היכי דמי מתנמנם?
נים ולא נים תיר ולא תיר דקרו ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא.
נפל מן הגג ונתקע בה חייב בד' דברים אבל לא בבשת, מאי טעמא?
ושלחה ידה והחזיקה במבושיו - ואמר מר:
אינו חייב על הבשת עד שיהא מתכוון.
וביבמתו לא קנה, דלא מכוון לביאה.
שומרת יבם שנפלה לפני כהן הדיוט ונתמנה כ"ג לא יכנוס.קא פסיק ותני לא שנא מן האירוסין ולא שנא מן הנישואין, בשלמא מן הנישואין אין עשה דוחה לא תעשה ועשה, אלא מן האירוסין יבא עשה וידחה לא תעשה?
[כהן גדול שמת אחיו, חולץ ולא מיבם].
גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה.
היבמה נקנית בביאה וקונה את עצמה בחליצה ובמיתת היבם.בביאה מנלן?
דאמר קרא: יבמה יבא עליה וגו' ואימא לכולה מילתא כאשה, לא סלקא דעתך.
דתניא: יכול יהו כסף ושטר גומרין בה כדרך שהביאה גומרת בה?
תלמוד לומר: ויבמה ביאה גומרת בה ואין כסף ושטר גומרין בה.
ואימא ויבמה דבעל כרחה מיבם לה?
אם כן לימא קרא ויבם, מאי ויבמה?
שמע מינה תרתי.
בחליצה, מנלן?
דכתיב: ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל כיון שחלץ בה נעל הותרה לכל ישראל.
האי מיבעי ליה לכדתני רב שמואל:
בישראל - בבית דינם של ישראל ולא בבית דינם של גוים.
תרי בישראל כתיבי, ואכתי מיבעי ליה לכדתניא: א"ר יהודה:
פעם אחת היינו יושבים לפני ר' טרפון ובאתה יבמה לחלוץ ואמר לנו: ענו כלכם: חלוץ הנעל חלוץ הנעל. ההוא מונקרא שמו נפקא.
ובמיתת היבם, מנלן?
קל וחומר: ומה אשת איש שהיא בחנק מיתת הבעל מתירתה, יבמה שהיא בלאו לא כל שכן?! ותהא אשת איש יוצאה בחליצה מקל וחומר: ומה יבמה שאין יוצאה בגט יוצאה בחליצה, זו שיוצאה בגט אינו דין שיוצאה בחליצה?!
אמר קרא: ספר כריתות ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה.
ותהא יבמה יוצאת בגט מקל וחומר: ומה אשת איש שאין יוצאה בחליצה יוצאה בגט, זו שיוצאה בחליצה אינו דין שיוצאה בגט?!
אמר קרא: לה לה ולא ליבמה.
ואימא לה לשמה, תרי לה כתיבי.
ואכתי איבעי ליה חד לה לשמה ואידך לה ולא לה ולחברתה, אמר קרא נעל נעל אין מידי אחרינא לא.
והא מיבעי ליה לכדתניא: נעלו אין לי אלא נעלו, נעל של כל אדם מנין?
תלמוד לומר: נעל (מכל מקום) [נעל ריבה).
א"כ מה תלמוד לומר: נעלו?
נעלו הראוי לו, פרט לגדול שאינו יכול להלך בו, פרט לקטן שאינו חופה את רוב רגלו, פרט לסנדל המסוליים שאין לו עקב, אם כן ניכתוב רחמנא נעל מאי הנעל?
שמע מינה תרתי.
ערות אשת אחיך, יבמה יבא עליה - בדבור אחד נאמרו (כתוב ברמז רצ"ה):
שומרת יבם כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר, למאי הילכתא?
לומר שמגרשה בגט ומחזירה.
מגרשה בגט פשיטא, מהו דתימא: [ו]יבמה אמר רחמנא ועדין יבומין הראשונים עליה ולא תסגי לה בגט אלא בחליצה, קא משמע לן.
מחזירה פשיטא, (ולא ימחה) מהו דתימא מצוה (כדאמר) [דרמא] רחמנא עליה (עברה) [עבדה] ותיקום עליה באיסור אשת אח, קא משמע לן.
ואימא הכי נמי?
אמר קרא: ולקחה לו לאשה כיון שלקחה נעשית כאשתו (כתוב ברמז תקצ"ה):
ומת אחד מהם -
אין לי אלא בזמן שהן שנים ומת אחד מהם, מנין אפילו הן מרובין?
תלמוד לומר: ומת אחד מהם.
מנין אפילו מתו כולן?
תלמוד לומר: ומת אחד מהם,
ולמה נאמר אחד מהם?
אשת אחד מתייבמת ולא אשת שנים.
מכאן אמרו:
שלשה אחים נשואין שלש נשים נכריות, מת אחד מהם ועשה בה השני מאמר ומת הרי אלו חולצות ולא מתייבמות, שנאמר: ומת אחד מהם יבמה יבא עליה שעליה זיקת יבם אחד, ולא שעליה זיקת שני יבמים.
לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר -
למה אני צריך?
לפי שאמרנו (להלן) אשת אחד מתייבמת ולא אשת שנים, יכול (אף כאן כן) [תהא פטורה]? תלמוד לומר: לא תהיה אשת המת החוצה, כיצד הוא עושה?
(או) חולצת (או) [ולא] מתייבמת.
הנותן גט ,פסלה לעצמו ופסלה על האחין.
העושה מאמר ביבמתו, קנאה לעצמו ופסלה על האחים.
יכול יהא מאמר גומר בה?
תלמוד לומר: יבמה יבא עליה - ביאה גומרת בה ואין מאמר גומר בה.
והיה הבכור אשר תלד -
(אמר רב יהודה) אמר רב אסי:
צרת אילונית אסורה, דכתיב: והיה הבכור אשר תלד פרט לאילונית שאינה יולדת.
והיה הבכור -
מכאן שמצוה בגדול ליבם.
אשר תלד -
פרט לאילונית שאינה יולדת.
יקום על שם אחיו לנחלה -
או אינו אלא שמו יוסף קורין אותו יוסף יוחנן קורין אותו יוחנן?
נאמר כאן על שם אחיו,
ונאמר להלן על שם אחיהם יקראו בנחלתם,
מה שם האמור להלן נחלה,
אף כאן נחלה.
ולא ימחה שמו מישראל -
פרט לסריס ששמו מחוי כו'. אלא בכור דקרייה רחמנא לגריעותא, מה בכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק אף האי נמי אינו נוטל בראוי כבמוחזק (כתוב ברמז תתקכ"ט).
הכונס את יבמתו זכה בנכסי אחיו.מאי טעמא?
יקום על שם אחיו אמר רחמנא והרי קם.
רבי יהודה אומר:
אם יש שם אב, נכסים של אב, מאי טעמא?
אמר קרא: והיה הבכור אשר תלד [כבכור], מה בכור אין לו בחיי האב אף יבם נמי אין לו בחיי האב. פשיטא חלק בכור וחלק פשוט יהבינן ליה אחד מצרא.
יבם מאי?
אמר אביי:
היא היא [מאי טעמא?
בכור קרייה רחמנא].
רבא אמר:
אמר קרא: והיה הבכור אשר תלד הוייתו כבכור ואין חלוקתו כבכור.
אין היבם נוטל בראוי כבמוחזק, מאי טעמא?
בכור קרייה רחמנא (כתוב לעיל בפסוק ולו משפט הבכורה)
ואם לא יחפוץ -
אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וכו' חולצת ולא מתייבמת.קא פסיק ותני לא שנא מן האירוסין ולא שנא מן הנשואין, [בשלמא מן הנשואין עשה] ולא תעשה הוא ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה, אלא מן האירוסין לא תעשה [גרידא] היא יבא עשה וידחה לא תעשה.
אמר רב גידל אמר רב:
אמר קרא: ועלתה יבמתו השערה שאין תלמוד לומר יבמתו מה תלמוד לומר: יבמתו?
יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום ואיזו זו?
חייבי לאוין.
ואימא חייבי כריתות?
אמר קרא: אם לא יחפוץ האיש האם אם חפץ מייבם.
אי הכי חייבי לאוין נמי, הא רבי רחמנא יבמתו. ומה ראית?
כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה.
מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין חייבי כריתות לא תפסי בהו קידושין.
ואמרה מאן יבמי -
חלצה ורקקה ולא קראה חליצתה כשרה. וחרש שנחלץ והחרשת שחלצה חליצתה פסולה.
אמרי דבי רבי ינאי:
לפי שאינן באמר ואמרה, ומתניתא דקתני: לא קראה חליצתה כשרה כרבי זירא.
דאמר ר' זירא:
כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ושאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו.
לא אבה יבמי -
אמר אביי:
האי מאן דמקרי גט חליצה לא ליקרי לדידה לא לחודיה ואבה יבמי לחודיה, דמשמע אבה יבמי, אלא לא אבה יבמי. ולא ליקרי לדידיה לא לחודיה וחפצתי לחודיה, דמשמע חפצתי לקחתה, אלא לא חפצתי לקחתה בבת אחת.
ואם לא יחפץ האיש -
ולא שלא חפץ בה המקום. מוציא אני את העריות שחייבין עליהן מיתת בית דין, ועדין לא אוציא את העריות שהן (בלא תעשה) [בכרת]?
תלמוד לומר: לא אבה יבמי ולא שלא אבה בה המקום.
לקחת את יבמתו -
מה אני צריך?
מפני שנאמר: והיה הבכור אשר תלד יכול שאני מוציא עקרה וזקנה ואיילונית וקטנה ושאינה ראויה לילד?
תלמוד לומר: יבמתו יבמתו ריבה.
ועלתה יבמתו השערה -
מצוה בבית דין שיהא בגובה של עיר ושיהא בזקנים.
מאן יבמי להקים לאחיו שם -
פרט לסריס שאם רצה להקים שם שאינו יכול.
ר' יהודה אומר:
נאמר כאן שם
ונאמר להלן שם,
מה שם האמור להלן נחלה,
אף שם האמור כאן נחלה.
מה שם האמור להלן זרע,
אף שם האמור כאן זרע.
בישראל -
ולא בגרים.
מכאן אמרו:
שני אחים גרים שעהיתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה, פטורין מן החליצה ומן היבום, שנאמר: בישראל ולא בגרים.
לא אבה יבמי -
ולא שלא אבה המקום.
יקום על שם אחיו -
ולא ע"ש אחי האב.
המת - לפי שנאמר להלן אשת אחד מתייבמת ולא אשת שנים, מנין מת ראשון ייבם שני, מת שני ייבם שלישי?
תלמוד לומר: המת המת ריבה הכתוב.
ולא ימחה שמו מישראל -
פרט לסריס ששמו מחוי.
מעשה באדם אחד שבא לפני ר' יוחנן א"ל: מהו לחלוץ בתוך ג' חדשים?
[א"ל: לא תחלוץ, ותחלוץ ומה בכך?]
קרא עליו המקרא הזה: ואם לא יחפוץ האיש - הא אם חפץ ייבם, כל העולה ליבום עולה לחליצה.
תניא: וקראו לו - הן ולא שלוחן.
ודברו אליו -
מלמד שמשיאין לו עצה ההוגנת לו, שאם היה הוא ילד והיא זקנה, הוא זקן והיא ילדה, אומרין לו: מה לך [אצל ילדה, מה לך] אצל זקנה, לך אצל כמותך ואל תכניס קטטה לתוך ביתך.
תנינא להא דתנו רבנן:
מצות חליצה בשלשה דיינין ואפילו שלשתן הדיוטות.
מצות חליצה בשלשה שיודעין להקרות כעין דיינין.
רבי יהודה אומר:
בחמשה, מאי טעמא דתנא קמא?
זקנים שנים, ואין בית דין שקול, מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כאן ג'.
ור' יהודה זקני שנים זקנים, (ארבעה) [שנים], ואין בית דין שקול, מוסיפין עליהן עוד א' הרי כאן חמשה.
ותנא קמא האי זקני מאי עביד ליה?
מיבעי ליה אפילו שלשתן הדיוטות.
ורבי יהודה הדיוטות מנא ליה?
נפקא ליה מלעיני, דאמר מר:
לעיני - פרט לסומין, מדאיצטריך קרא למעוטי סומין שמע מינה דאפילו הדיוטות, דאי סלקא דעתך סנהדרין בעינן למה לי למעוטי סומין, מדתני רב יוסף נפקא.
[דתני ר' יוחנן]:
כשם שבית דין מנוקין בצדק כך מנוקין מכל מום, דכתיב: כלך יפה רעיתי וגו',
ואידך: האי לעיני מאי עביד ליה?
א"ל ההוא לכדרבא דאמר:
צריכי דייני למחזי רוקא כי נפיק מפומא דיבמה, דכתיב: לעיני הזקנים וירקה.
ואידך נמי מיבעי ליה לכדרבא, אלא הדיוטות מנא ליה?
נפקא ליה מבישראל ישראל כל דהו.
ואידך האי ישראל מאי עביד ליה?
מיבעי ליה לכדאמר רב שמואל בר יהודה:
בית דין של ישראל ולא בית דין של גוים.
ואידך בישראל אחרינא כתיב.
ואידך מיבעי ליה לכדתניא: אמר ר' יהודה:
פעם אחת היינו יושבין לפני ר' טרפון וכו' (כדלעיל).
ואידך מונקרא שמו נפקא, אלא מעתה וקראו שנים, ודברו שנים, הכי נמי לרבי יהודה הרי כאן ט', ההוא מיבעי ליה לכדתניא: וקראו לו הן ולא שלוחן וכו' (כדלעיל).
והדר בה רבי יהודה, דתנן:
סמיכת זקנים ועריפת עגלה בג'.
ר' יהודה אומר:
בה', החליצה והמיאונין בג' ולא פליג ר' יהודה, שמע מינה הדר ביה.
אמר רבא:
צריכי דייני למקבע דוכתא, דכתיב: ועלתה יבמתו השערה.
רב פפא ורב הונא בר יהושע עבדי עובדא בחמשה, כמאן?
כרבי יהודה, והא הדר ביה?
לפרסומי מילתא בעלמא.
היבמה הולכת אחר היבם להתירה, עד כמה?
אמר רב אמי:
אפילו מטבריא לצפורי, מאי קראה?
וקראו לו זקני עירו ולא זקני עירה.
וחלצה נעלו מעל רגלו -
ולא מעל דמעל. סנדל התפור בפשתן אין חולצין בו, שנאמר: ואנעלך תחש, ואימא תחש אין מידי אחרינא לא, נעל נעל ריבה.
אי הכי אפילו כל מילי נמי, א"כ תחש מאי אהני ליה.
תנו רבנן:
נעלו - אין לי אלא נעלו, נעל של כל אדם מנין?
תלמוד לומר: נעל נעל מכל מקום,
אם כן מה תלמוד לומר: נעלו?
נעלו הראוי לו, פרט לגדול שאינו יכול להלך בו, פרט לקטן שאינו חופה את רוב רגלו, פרט לסנדל המסוליים שאין לו עקב.
א"ל רב כהנא לשמואל:
ממאי דהאי וחלצה נעלו משלף הוא, דכתיב: וחלצו את האבנים, ואימא זרוזי הוא, דכתיב: החלצו מאתכם אנשים לצבא?
התם נמי שלופי (גברי) [מביתא] לקרבא.
והכתיב: יחלץ עני בעניו, בשכר עניו יחלץ מדינה של גיהנם.
והכתיב: חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם, בשכר יראיו יחלצם מגיהנם.
והכתיב: ועצמותיך יחליץ.
ואמר (רבא) [ר' אלעזר]:
זו מעולה שבברכות.
ואמר רבא:
זרוזי גרמי?
א"ל: אִין, משמע הכי ומשמע הכי, ואי סלקא דעתך זרוזי הוא, ליכתוב רחמנא וחלצה נעלו ברגלו. אי כתב הכי הוה אמינא ברגלו אין בשוקו לא, כתב רחמנא מעל רגלו דאפילו בשוקו. א"כ ליכתוב במעל רגלו מאי מעל רגלו?
שמע מינה לישנא דמישלף הוא. מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה.
ורמינהו: רגלים פרט לבעלי קבין?
שאני הכא, דכתיב: מעל רגלו. אי הכי למעלה מן הארכובה נמי?
מעל ולא מעל דמעל וכו', מן הארכובה ולמעלה חליצתה פסולה, דלא איקרי רגל.
והא כתיב: ובשליתה היוצת מבין רגליה כו',
ולא עשה רגליו,
ויבא שאול להסך את רגליו,
בין רגליה כרע נפל, לישנא מעליא.
חלצה בשמאל חליצתה פסולה,
ורבי אלעזר - מכשיר. מאי טעמא דרבנן?
ילפינן רגל רגל ממצורע, מה להלן בימין אף כאן בימין.
ורבי אלעזר לא יליף.
והתניא רבי אלעזר אומר:
מנין לרציעה שהיא באזן ימין?
נאמר כאן אזן,
ונאמר להלן אזן,
מה להלן בימין,
אף כאן בימין.
א"ר יוחנן:
מוחלפת השיטה.
רבא אמר:
לעולם לא תיפוך, אזן אזן מופני, רגל רגל לא מופני.
וכי לא מופני מאי פרכת?
משום דאיכא למיפרך מה למצורע שכן טעון עץ ארז ואזוב ושני תולעת. לוי נפק לקרייתא, בעו מנה: גידמת מהו שתחלוץ?
יבמה שרקקה דם מהו שתחלוץ?
אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת - מכלל דאיכא כתב דלאו אמת?!
לא הוה בידיה, אזיל שאל בי מדרשא.
א"ל: מי כתיב וחלצה ביד?
ומי כתיב ורקקה רוק?
אבל אגיד לך הרשום בכתב אמת וכי יש כתב שאינו אמת?
לא קשיא, כאן בגזר דין שיש עמו שבועה כאן בגזר דין שאין עמו שבועה.
כדרב שמואל בר אמי אמר רבי יוחנן דאמר:
מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו מתקרע?
שנאמר: לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי.
לישנא אחרינא: רבינו הוה עבר על סימוניא, יצאואנשי סימוניא לקראתו.
אמרו לו: רבינו, תן לנו אדם אחד שיהא מקרא ואתנו ומשנה אותנו ודן את דינינו.
נתן להם ר' לוי בר סיסי, ועשו לו בימה גדולה והושיבו אותו למעלה הימנה ונתעלמו דברים ממנו.
שאלו ממנו שלש שאלות:
גידמת במה היא חולצת?
ולא השיבן,
רקקה דם מהו?
ולא השיבן,
אמר:ו דילמא לית הוא בר אולפן, דילמא בר אגדה הוא, נשאליה קראי.
א"ל: מהו דכתיב: הרשום בכתב אמת, אם אמת למה רשום ואם רשום למה אמת?
ולא השיבן.
כיון שראה שצרתו צרה, השכים בבקר והלך לו אצל רבינו.
א"ל: מה עשו בך אנשי סימוניא?
א"ל: אל תזכירני צרתי, שלש שאלות שאלוני ולא יכולתי להשיבן.
א"ל: ומה אינון?
א"ל: גידמת במה היא חולצת?
א"ל ולא היית יודע מה להשיב?
א"ל: אִין, אפילו בשיניה אפילו בגופה.
רקקה דם מהו?
א"ל: ולא היית יודע מה להשיבן?
א"ל: אם היה בו צחצוחית של רוק כשר, ואם לאו פסול.
אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת - אם אמת למה רשום ואם רשום למה אמת?
א"ל: ולא היית יודע מה להשיבן?
א"ל רשום עד שלא נגזרה גזרה, אמת משנגזרה גזרה.
א"ל: ולמה לא השבת אותם כשם שהשבת אותי?
א"ל: עשו לי בימה גדולה והושיבוני למעלה הימנה (ותפח) [וטפת] רוחי עלי ונתעלמה הלכה ממני, קרא עליו רבי: אם נבלת בהתנשא.
רבי עקיבא אומר:
מי גרם לך להתנבל בדברי תורה?
ע"י שנשאת עצמך בהון.
רבי יוחנן אמר:
כל המנבל עצמו על דברי תורה בה תנשא ואם זמות יד לפה:
ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה -
מלמד שאין אומר דבריו אלא בעמידה.
לא חפצתי לקחתה -
ולא שלא חפץ בה המקום.
ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים -
מלמד שמתייחדת עמו לעיני הזקנים.
וירקה בפניו -
יכול בפניו ממש?
תלמוד לומר: לעיני הזקנים רוק הנראה לעיני הזקנים.
מכאן אמרו:
חלצה ורקקה ולא קראה - חליצתה כשרה.
קראה ורקקה ולא חלצה - חליצתה פסולה.
חלצה וקראה אבל לא רקקה - ר' אליעזר אומר: חליצתה פסולה.
ר' עקיבא אומר: חליצתה כשרה.
וירקה -
אמר רבא:
צריכי דייני למיחזי רוקא כי נפיק מפומא דיבמה, דכתיב: לעיני הזקנים וירקה.
אמר רבא:
אכלה תומא ורקקה, אכלה גרגישתא ורקקה לא עשתה ולא כלום, מאי טעמא?
וירקה מעצמה בעינן, וליכא.
וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש -
ולהלן הוא אומר: וענו הלוים,
מה ענייה האמורה להלן בלשון הקדש,
אף כאן בלשון הקדש.
רבי יהודה אומר:
וענתה ואמרה ככה -
עד שתאמר בלשון הזה.
ורבנן, האי ככה מאי עבדי ליה?
מיבעי להו לדבר שהוא מעשה מעכב.
ור' יהודה מכֹּה כָּכָה.
ורבנן, כֹּה כָּכָה לא משמע להו.
ור' יהודה, וענית ואמרת מאי עביד ליה?
מיבעי ליה לאגמורי ללוים דבלשון קודש. ולילף קול קול ממשה, ענייה ענייה גמיר קול קול לא גמיר.
תניא נמי הכי רבי יהודה אומר:
כל מקום שנאמר: כה ככה ענייה ואמירה אינו אלא לשון קודש.
כה תברכו, ככה דחליצה ענייה ואמירה דלוים.
קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין דברי רבי מאיר.
א"ל לרבי מאיר: יפה אמרת שאין חולצין, איש כתיב בפרשה ומקשינן אשה לאיש, ומאי טעמא אין מייבמין?
א"ל: קטן שמא ימצא סריס, קטנה שמא תמצא אילונית ונמצאו פוגעין בערוה.
קטנה שחלצה חליצתה פסולה.אמר רב יהודה אמר רב:
זו דברי ר' מאיר דאמר: איש כתיב בפרשה ומקשינן אשה לאיש.
אבל חכמים אומרים:
איש כתיב בפרשה אבל אשה בין גדולה בין קטנה,
מאן חכמים?
רבי יוסי היא.
אמר רב יהודה:
מצות חליצה, קוראה וקורא וחולצת ורוקקת וקוראה. [מאי קא משמע לן מתניא היא?
הא קא משמע לן] מצוה הכי, ואי אפיך לית לן בה.
תניא נמי הכי: בין שהקדים חליצה לרקיקה בין שהקדים רקיקה לחליצה מה שעשה עשוי.
אשר לא יבנה -
איתמר החולץ ליבמתו וחזר וקידשה אמר ריש לקיש: הוא אינו חייב על החלוצה כרת והאחין חייבין על החלוצה כרת, ובין הוא ובין האחין חייבין על הצרה כרת, דאמר קרא: אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה.
איהו הוא דקאי בלא יבנה הא אחין באיסור אשת אח קיימי. ועלה דידה הוא דקאי בלא יבנה הא צרה באיסור אשת אח קיימא.
ורבי יוחנן אמר: בין הוא ובין האחין אין חייבין לא על החלוצה כרת ולא על הצרה כרת, מי איכא מידי דמעיקרא אי בעי האי חליץ ואי בעי האי חליץ והשתא קאי עלה בכרת?
אלא איהו שליחותא דאחין קא עביד ואיהי שליחותא דצרה קא עבדה.
ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה, -
(רבי אליעזר אומר):
אשר לא בנה ולא עתיד לבנות.
רבי יהושע אומר:
ככה יעשה - בדבר שמעשה מעכב.
א"ל ר' עקיבא:
משם ראיה ככה יעשה לאיש - דבר שמעשה באיש,
ר' (שמעון) [ישמעאל] אומר:
חליצה מעכבת ורקיקה מעכבת.
מי שהיה נשוי לשתי נשים ומת ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה, ונייבם להו לתרוייהו.
אמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:
אמר קרא: אשר לא יבנה את בית אחיו - בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים.
וניחלוץ לתרוייהו?
אמר קרא: בית חלוץ הנעל בית אחד הוא חולץ ואינו חולץ לב' בתים.
וניחלוץ לחדא ונייבם לחדא?
אמר קרא: ואם לא יחפוץ האיש - הא אם חפץ ייבם.
כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה.
ועוד, שלא יאמרו בית מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ ואתו למיחלץ והדר יבמי.
רבי עקיבא אומר:
הנושא קרובות חלוצתו הולד ממזר, דאמר קרא: בית חלוץ הנעל הכתוב קראה ביתו.
ונקרא שמו בישראל -
נאמר כאן בישראל,
ונאמר להלן בישראל,
מה בישראל האמור להלן פרט לבית דין של גרים,
אף בישראל האמור כאן פרט לבית דין של גרים.
בית חלוץ הנעל -
מצוה בדיינין ולא מצוה בתלמידים.
רבי יהודה אומר:
מצוה על כל העומדין שם לומר: חלוץ הנעל.
אמר רבי יהודה:
פעם אחת היינו יושבין לפני רבי טרפון ואמר לנו ענו כלכם ואמרו: חלוץ הנעל חלוץ הנעל:
כי ינצו אנשים -
אין שלום יוצא מתוך מצות,
וכן הוא אומר: ויהי ריב בין רועי מקנה אברהם וגו'.
מי גרם ללוט שיפרד מאותו צדיק?
הוי אומר מריבה.
וכן הוא אומר: ועמדו שני האנשים אשר להם הריב.
מי גרם זה ללקות?
הוי אומר זו מריבה.
אנשים -
אין לי אלא אנשים, איש עם אשה ואשה עם איש אשה עם אשה מנין?
תלמוד לומר: יחדו מכל מקום.
וקרבה אשת האחד -
אשת איש ולא אשת שלוחי בית דין.
להציל את אִישָׁהּ -
רבי אומר:
לפי שמצינו שיש מזיקין בתורה שעשה בהן שאין מתכוון כמתכוון. יכול אף זה כן?
תלמוד לומר: ושלחה ידה והחזיקה במבושיו.
אין לי אלא מבושיו, מנין לרבות כל דבר שיש בו סכנה?
תלמוד לומר: והחזיקה מכל מקום.
וקצותה את כפה -
מלמד שאתה חייב להצילו בכפה.
מנין שאם אתה יכול להצילו בכפה הצילו בנפשה?
תלמוד לומר: לא תחוס עינך.
ר' יהודה אומר:
נאמר כאן לא תחוס,
ונאמר להלן לא תחוס,
מה להלן ממון,
אף כאן ממון.
החובל בעבד כנעני של אחרים חייב בכולן.ר' יהודה אומר:
אין לעבדים בשת, מאי טעמא דר' יהודה?
אמר קרא: כי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו - במי שיש לו אחוה [יצא עבד שאין לו אחוה]. ורבנן, אחיו הוא במצות, אלא מעתה לרבי יהודה זוממי עבד לא יהרגו, דכתיב: ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו?
אמר קרא: ובערת הרע מקרבך מכל מקום.
אלא מעתה לרבנן עבד יהא כשר למלכות, אמרי וליטעמיך תקשי לך גר לדברי הכל, אלא אמר קרא: מקרב אחיך ממובחר שבאחיך.
אלא מעתה לרבנן יהא עבד כשר לעדות, דכתיב: והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו?
אתיא בקל וחומר מאשה: ומה אשה שראויה לבא בקהל פסולה לעדות עבד שאינו ראוי לבא בקהל אינו דין שפסול לעדות?!
מה לאשה שכן אינה במילה תאמר בעבד שהוא ראוי למילה, קטן יוכיח שישנו במילה ופסול לעדות. מה לקטן שכן אינו במצות תאמר בעבד שהוא במצות, אשה תוכיח שישנה במצות ופסולה לעדות, וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן שאינן בכל המצות ופסולין לעדות, אף אני אביא את העבד שאינו בכל המצות ופסול לעדות, מה להצד השוה שבהן, שכן אינן איש תאמר בעבד שהוא איש, אלא תיתי מגזלן, מה לגזלן שכן מעשיו גרמו לו תאמר בעבד שאין מעשיו גרמו לו, אלא תיתי מגזלן ומחדא מהנך.
ושלחה ידה -
אינו חייב על הבשת עד שיתכוון.
נפל מן הגג ונתקע באשה חייב בארבעה דברים אבל לא בבשת.
אמר רבה:
נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה והזיק ובייש חייב על הנזק ופטור בד' דברים.
ברוח מצויה והזיק ובייש חייב בארבעה דברים ופטור על הבשת, ואם נתהפך חייב אף על הבשת, דתניא: ממשמע שנאמר: ושלחה ידה איני יודע שהחזיקה במבושיו, מה תלמוד לומר: והחזיקה?
לומר לך כיון שנתכוון להזיק אף על פי שלא נתכוון לבייש.
וקצותה את כפה -
ממון, מאי לאו בשאינה יכולה להציל על ידי דבר אחר?
לא, כשיכולה להציל על ידי דבר אחר, אבל אינה יכולה להציל מאי?
פטורה, אי הכי אדתני סיפא ושלחה ידה פרט לשליח בית דין ליפלוג וליתני בדידה וכו', הכי נמי קאמר: במה דברים אמרוים?
בשיכולה להציל על ידי דבר אחר, אבל אינה יכולה להציל על ידי דבר אחר נעשה ידה כשליח בית דין ופטורה.
תניא רבי יהודה אומר:
סומא אין לו בשת, מאי טעמא דר' יהודה?
דכתיב: וקצותה את כפה לא תחוס עינך גמר עינך עינך מעדים זוממין, מה התם סומין לא וכו'.
וכן היה ר' יהודה פוטרן מכל מצות האמורות בתורה (כתוב ברמז תשפ"ח).
תנו רבנן:
מנין שאין מוחקין במקום שגודשין ואין גודשין במקום שמוחקין וכו'?
(כתוב ברמז תרי"ח).
לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן -
יכול לא יעשה ליטרא וחצי ליטרא [ורביע ליטרא]?
תלמוד לומר: גדולה וקטנה, גדולה שהיא מכחשת את הקטנה שלא יהא נוטל בגדולה ומחזיר בקטנה.
ר' עקיבא אומר:
מנין שלא (יעשה) [יקיים] סלע פחות משקל ולא דינר פחות מטרפעיקא?
תלמוד לומר: לא יהיה לך בביתך איפה.
רבי יוסי בר יהודה אומר:
אם קיימת הרי הוא בלא יהיה לך.
לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה -
יכול לא יעשה סאה תרקב וחצי תרקב ורביע תרקב?
תלמוד לומר: גדולה וקטנה גדולה שהיא מכחשת את הקטנה שלא יהא נוטל בגדולה ומחזיר בקטנה.
רבי אליעזר אומר:
מנין שלא יעשה אדם מדה בת ארבעת קבין להיות מודד בה בתוך ביתו?
תלמוד לומר: לא יהיה לך.
וצדק יהיה לך -
מנה אגרדמים על כך.
מכאן אמרו:
הסיטון מקנח מדותיואחת לשלשים יום ובעל הבית אחד לשנים עשר חדש.
רבי אלעזר בן חנניה בן חזקיה בן גוריון אומר:
הרי הוא אומר: איפה לפר ואיפה לאיל (ואיפה לכבש)?
וכי מדת פרים ואילים (וכבשים) אחת היא, והלא כבר נאמר: שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ועשרון אחד לכבש?
אלא מלמד שאיפה גדולה ואיפה קטנה קרויה איפה.
אמר רבי לוי:
ברכות מברכות את בעליהן וקללות מקללות את בעליהן.
אבן שלמה וצדק יהיה לך -
אם עשית כן יש לך מה לישא ומה ליתן מה ליקח ומה למכור. קללות מקללות את בעליהן לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה אם עשית כך לא יהיה לך מה לישא ומה ליתן מה ליקח ומה למכור, אמר הקב"ה אני אמרתי לא תעשה איפה ואיפה ועשית כך חייך שאפילו קטנה אינו מספיק ביד אותו האיש שתהא לך.
למען יאריכון ימיך -
זו אחת ממצות שבתורה שמתן שכרן בצדה, והרי דברים קל וחומר:
ומה גרוגרת שאין אחד מן ק' באיסר האיטלקי נאמר בה אריכות ימים, שאר מצות שיש בהן חסרון כיס על אחת כמה וכמה.
כי תועבת ה' כל עושה אלה -
יכול לא יהא חייב עד שיעבור על כולן?
תלמוד לומר: כל עושה אלה אפילו אחת מהן.
מכאן אמרו:
אין מערבבים פירות בפירות אפילו חדשים (בחדשים) [בישנים] ואפילו סאה בדינר ואפילו יפה דינר טריסית לא יערבם וימכרם סאה בדינר.
כל עושה אלה כל עושי עול קרוי חמשה שמות:
עול,
שנאוי,
משוקץ,
חרם,
תועבה.
אמר רבי לוי:
קשה עונשן של מדות מעונשן של עריות, שזה נאמר בהן: אל וזה נאמר בהן אלה, ומאי משמע דהאי אל?
לשון קשה הוא, דכתיב: ואת אילי הארץ לקח.
גבי עריות נמי הכתיב אלה?
ההוא למעוטי מדות מכרת, ואלא מאי עודפייהו?
דהתם אפשר בתשובה והכא לא אפשר בתשובה.
ואמר רבי לוי:
קשה גזל הדיוט מגזל גבוה שזה הקדים חטא למעילה וזה הקדים מעילה לחטא.
את אשר עשה לך עמלק -
מה כתיב למעלה?
כי תועבת ה', כל הפרשיות של מעלה פרשיות של מצות: השב תשיב כי תקצור כי תחבוט כי תבצור, כיון שמצא פרשה זו כי תועבת ה' כתב אחריה זכור, אמר משה: ידבק רשע לרשע. משל לרוצח שנתפס הביאוהו לפני השלטון ולא היה בבית האסורין רוצח אלא אנשים טובים, מהם ראשי מדינה, אמר השלטון: תנוהו במקום אחר לעצמו, לאחר ימים נתפס רוצח אחר, אמר השלטון: ינתן עם חברו בזיקים, כך אמר משה: ינתן מי שעשה עול עם מי שעשה עול, לקיים מה שנאמר: פני ה' בעושי רע.
רבי חוניא פתח:
מאזני מרמה תועבת ה' - אם ראית דור שמדותיו של שקר דע שהאגרדמין מתגרה בו ונוטל מה שבידיהם, מאי טעמא?
מאזני מרמה תועבת ה'.
מה כתיב בתריה?
בא זדון ויבא קלון.
רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא:
האזכה במאזני רשע וגו' - אפשר כן דור (שעדותיו) [שמדותיו] של שקר שהוא זוכה?
אלא ובכיס אבני מרמה.
אמר רבי לוי:
אף משה רמזה לישראל: לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה, אם עשית כן דע שהאגרדמין מתגרה בו (באותו הדור), ומאי טעמא?
כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה.
מה כתיב בתריה?
זכור את אשר עשה לך עמלק.
יזכר עון אבותיו - וכי אבותיו של עשו רשעים היו והלא צדיקים היו, אברהם זקנו יצחק [אביו ואת אומר יזכר עון אבותיו אל ה'?!
אלא חטא שחטא על אבותיו, את מוצא יצחק] בא מכח אברהם חיה מאה ושמונים שנה, אברהם חיה קע"ה שנה, בתוך חמש שנים שמנע מחייו של אברהם אבינו עבר עשו הרשע שתי עבירות וכו', הדא הוא דכתיב: ויבא עשו מן השדה.
אמר הקב"ה: אני הבטחתי לאברהם ואמרתי לו: ואתה תבוא אל אבותיך בשלום והדא סיבו טבא רואה את בן בנו מגלה עריות ושופך דמים וגונב?
טב ליה מתכניש בשלם, שנאמר: טוב חסדך מחיים.
ומה חטא חטא על אביו?
גרם לו שכהו עיניו, שנאמר: ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות, למה?
שהעמיד עשו הרשע.
ומה חטא חטא על אמו?
עם כשהוא יוצא ממעי אמו חתן מטרין שלה שלא תלד, הדא הוא דכתיב: על רדפו בחרב אחיו ושחת רחמיו, שלא תאמר אחר שיצא ממעי אמו אלא עד כשהוא במעי אמו זירתיה מתוחה לקבליה, ומאי טעמא?
זורו רשעים מרחם.
רב נחמן אמר:
גרם לה שלא תעמיד י"ב שבטים. מן הדין קריא: ויאמר ה' לה שני גוים וכו' (כדכתיב: לעיל).
ורבנן אמרין:
גרם לה שלא תצא מטתה ברבים, את מוצא בשעה שמתה רבקה אמרין: מאן יפוק קומה? אברהם מת, יצחק עיניו כהות ויושב בתוך הבית, יעקב ברח מפני עשו, יפוק עשו רשיעא קומה דיהון הבריות אמרין ליטין ביזייא דהכדין אוניק, מה עשו?
הוציאה בלילה, אף הכתובים לא פרסמו את מיתתה אלא מן הצד, הדא הוא דכתיב: ותמת דבורה מינקת רבקה וגו' ויקרא שמו אלון בכות.
מהו אלון בכות?
לשון (אוני) [יוני] הוא, אלון תרי, שתי בכיות, עד שיעקב יושב ומשמר אבלה של מניקתו באת לו בשורת אמו, [הדא הוא דכתיב:] וירא אלהים אל יעקב עוד וגו', מה ברכה ברכו?
ברכת אבלים ברכו.
אמר הקב"ה: אבוהי שלים ליה ביש, אימיה שלים לה ביש, אחוהי שלים ליה ביש, סביה שלים ליה ביש, אף אתון שלמין ליה ביש. אף אנא שלים ליה ביש הוו מזכירין שמו מלמטה ואני מוחה את שמו מלמעלה.
יהיו נגד ה' תמיד - כל מה שעשה לנגדי עשה.
ויכרת מארץ זכרם - הוי זכור את אשר עשה לך עמלק.
רבי תנחום בר חנילאי פתח:
זכרוניכם משלי אפר וגו' - אמר הקב"ה לישראל: בני, הוו זהירין בשתי זכירות שהכתבתי לכם בתורה: תמחה את זכר עמלק (שנאמר:) כי מחה אמחה את זכר עמלק.
משלו אפר משולי אפר, אם זכיתם - הרי אתם בניו של אברהם אותו שהמשיל עצמו באפר שנאמר: ואנכי עפר ואפר, ואם לאו - לגבי חומר גביכם, התקינו עצמכם לשעבודה של מצרים, מה כתיב?
וימררו את חייהם וגו'.
אל תהיו כסוס כפרד - הסוס הזה אתה ממתנו והוא בולם (משכשכו) [מכשכשו] והוא בולם, מקרדו והוא בולם, מאכילו והוא בולם.
בל קרוב (אליך) - [לגביה], אתם אל תהיו כן אלא הוו זהירין למיגזי לטבא טיבותיה ולמיגזי לבישא בישותא [למיגזי].
לטבא טיבותיה - לא תתעב אדומי.
ולמיגזי לבישא בישותיה - זכור את אשר עשה לך עמלק.
רבי לוי פתח:
גערת גוים אבדת רשע שמם מחית לעולם ועד.
גערת גוים - זה עמלק, דכתיב ביה: ראשית גוים עמלק.
אבדת רשע - זה עשו הרשע, דכתיב ביה: וקראו להם גבול רשעה.
אם יאמר לך אדם [אף] יעקב היה בכלל, אמור לו: רשעים אין כתיב כאן, אלא אבדת רשע - זה עשו הרשע.
שמם מחית לעולם ועד - תמחה את זכר עמלק.
והשב לשכנינו שבעתים וגו' - יזכר להם מה שעשו לנו במילה שהיא נתונה בחיקו של אדם, מה (של) [היו] בית עמלק עושים?
היו מחתכין מילותיהן של ישראל ומזרקין אותן כלפי מעלה ואומרים: בזו בחרת הא לך מה שבחרת.
יזכר להם מה שעשו לנו בתורה, דכתיב בה: מזוקק שבעתים, כך תשיב להם שבעתים אל חיקם.
יזכר להם מה שעשו לנו במקדש שהוא נתון בחיקו של עולם, מחיק הארץ ועד העזרה התחתונה שתים אמות, ובא שמואל ופרע להם, שנאמר: וישסף שמואל את אגג וגו' - היה מחתך מבשרו זיתים זיתים ומאכיל לנעמיות, הדא הוא דכתיב: יאכל בדי עורו וגו', בירר לו מיתה מרה.
ורבנן אמרי:
העמיד ארבעה קונדיסין ומתחו עליהן, ואמר: אכן סר מר המות, כך ממיתין את השרים מיתות חמורות (בדיני גוים דנו שלא בעדים ושלא בהתראה).
רבי יצחק אמר:
סירסו, דכתיב: ויאמר שמואל כאשר שכלה וגו' - אמו של אותו האיש.
אמר רבי לוי:
אף (אמו) [משה] רמזה לישראל מן התורה, שנאמר: כי ינצו אנשים וגו' וקצותה את כפה, מה כתיב תמן?
זכור את אשר עשה וגו'.
זכור -
א"ר ברכיה:
עד שאתה אומר לנו זכור אתה זכור, אנו שכחה מצויה בנו אבל אתה שאין שכחה לפניך הוי זכור את אשר עשה לך.
אמר רבי יצחק:
לנו עשה ולא לך עשה זכור ה' לבני אדום וגו'.
עמלק - עם ילק פרח כהדין זחלא.
דבר אחר:
עמלק - עם לק שבא ללוק דמן של ישראל ככלב.
למה היה עמלק דומה?
לזבוב שהוא להוט אחר המכה, כך היה עמלק להוט אחר ישראל ככלב.
ארבע מאות פרסה פסע עמלק ובא לעשות מלחמה עם ישראל ברפידים.
בדרך בצאתכם ממצרים -
מן הדרך בא עליהם כליסטים.
משל למלך שהיה לו כרם והקיפו גדר וכו', (כדלעיל בפסוק ויבא עמלק ברמז רס"ב).
אשר קרך בדרך -
ר' יהודה אומר:
טמאך, כמה דאת אמר: כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה וגו'.
רב נחמן אמר:
קראך - ודאי.
מה עשה להם עמלק?
ירד לו לבית ארכיוון של מצרים נטל טימוסם של שבטים שהיה שמם חקוק עליהן, ובא ועמד לו חוץ לענן והיה קורא: ראובן שמעון אחוכון אנן, פוקו דאנן בעיין למעבד פרקמטיא עמכון, וכיון שהיה יוצא אחד מה היה הורגו.
רבנן אמרין:
הקירן לפני אומות העולם.
משל לאמבטי רותחת שלא היתה בריה יכולה לירד בתוכה ובא בן בליעל אחד וקפץ לתוכה, אע"פ שנכווה אלא חקירה לפני אחרים, כך כיון שיצאו ישראל ממצרים נפלה אימתן על כל אומות העולם, שנאמר: אז נבהלו אלופי אדום וגו' תפול עליהם אימתה וגו', וכיון שבא עמלק ונזדווג להם אע"פ שנטל את שלו מתחת ידיהם הקירן לפני אומות העולם.
ויזנב בך -
הכה אותם מכת זנב היו מחתכין מילותיהן וכו' (כדלעיל).
כל הנחשלים אחריך -
רבי יהודה אומר:
כל מי שהיה נימוח היה נישול.
רב נחמן אומר:
כל מי שהיה הענן פולטו היה נישול.
ורבנן אמרו:
שבטו של דן שפלטן הענן שהיו כולן עובדי עבודת אלילים.
ואתה עיף ויגע -
עיף - בצמא,
ויגע – בדרך.
ולא ירא אלהים -
מסורת אגדה היא שביד בניה של רחל עשו נופל, שנאמר: אם לא יסחבום צעירי הצאן.
ולמה הוא קורא אותן צעירי הצאן?
שהיו קטניהם של שבטים.
זה כתיב בו קטן,
וזה כתיב בו נער,
[זה כתיב בו קטן] - הנה קטן נתתיך בגוים.
[זה כתיב בו נער] והוא נער את בני בלהה,
זה גדל בין שני צדיקים ולא למד ממעשיהן,
וזה גדל בין שני רשעים ולא למד ממעשיהן,
לפיכך יבא זה ויפול ביד זה.
זה חס על כבוד קונו,
וזה ביזה כבוד קונו,
יבא זה ויפול ביד זה.
זה כתוב בו ולא ירא אלהים,
וזה כתוב בו את האלהים אני ירא,
יבא זה ויפול ביד זה.
והיה בהניח וגו' -
(כתוב בפסוק ויבא עמלק ברמז רס"ב).
זכור את אשר עשה -
תניא: זכור - יכול בלב?
כשהוא אומר: לא תשכח - הרי שכחת לב אמור, ומה אני מקיים זכור?
בפה (כתוב בפסוק כתוב זאת זכרון בספר ברמז רס"ה).
רבי פנחס אומר:
אחר ארבעים שנה רצה משה לומר להן לישראל: זכורים אתם מה שאמרתם: היש ה' בקרבנו. אלא אמר משה: אם אני אומר להם כך הרי אני מלבין פניהם ומלבין פנים אין לו חלק לעולם הבא.
משל למה הדבר דומה?
למלך שהיה לו פרדס אחד והכלב קשור בפתח הפרדס ומביט בכל מה שבפרדס, נכנס אוהבו של מלך לגנוב מן הפרדס ושיסה בו את הכלב וקרע בגדיו.
אמר המלך: אם אני אומר לאוהבי למה נכנסת לתוך פרדס שלי הרי אני מלבין את פניו, אלא אומר הראית כלב שוטה היאך קרע את בגדיך, מיד הוא מבין מה עשה.
כך אמר משה הריני אומר לישראל זכור את אשר עשה לך עמלק.
[כתיב: זכור את יום השבת לקדשו,
וכתיב זכור את אשר עשה לך עמלק].
לא דומה כוס של קונדיטון לכוס של חומץ.
זה זכור לקדש ולשמור,
וזה זכור להשמיד ולהרוג.
ואתה עיף ויגע -
(כתוב ברמז תש"ל):
תמחה את זכר עמלק -
כתיב: כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום, כי אתא לקמיה דדוד, א"ל: מאי טעמא עבדת הכי?
[א"ל]: דכתיב: תמחה את זכר עמלק.
א"ל והא אנן זכר קרינן?
א"ל: אנא זכר אקריא.
אזל לגביה רביה, א"ל היכי אקריתון?
א"ל: זכר, שקל ספסירא ובעא למיקטליה,
א"ל: אמאי?
א"ל דכתיב: ארור עושה מלאכת ה' רמיה,
א"ל שבקיה לההוא גברא דליקום בארור,
א"ל: כתיב: וארור מונע חרבו מדם (כתוב ברמז רס"ז).
זכור את אשר עשה -
זכור בפה ואל תשכח בלב.
וכן הוא אומר: שמעו עמים ירגזון.
בדרך - בשעת טרופכם.
בצאתכם ממצרים - בשעת גאולתכם.
אשר קרך -
אין קרך אלא שנזדמן לך.
ויזנב בך -
מלמד שלא היה הורג אלא בני אדם שנמכו מדרכי המקום ונחלשו מתחת כנפי (הענן) [המקום].
והיה בהניח ה' אלהיך לך -
שלא יאגוד עליך אגודה.
בארץ אשר ה' אלהיך נותן לך -
מה שאתה כובש אתה יורש.
תמחה את זכר עמלק -
(ולהלן) [וכן] הווה אמינא כי מחה אמחה את זכר עמלק.
ואומר: כי יד על כס יה וגו'.
הפרק הבא הפרק הקודם