פרשת כי תבוא

והיה כי תבא אל הארץ -
(אין והיה אלא מיד.

כי תבא אל הארץ) -
עשה מצוה האמורה בענין שבשכרה תכנס אל הארץ.

אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה -
משתירש תכבש ותשב.

וירשתה וישבתה בה -
תנא דבי ר' ישמעאל:
כל מקום שנאמר: ביאה סתם ופרט באחד מהם וכו' (לעיל ברמז תשמ"ה).
כל מצוה התלויה בארץ וכו' (קדושין ל"ז).

ולקחת מראשית. -
יכול כל הפירות כולן חייבין בבכורים?
תלמוד לומר: מראשית ולא כל ראשית, ועדיין איני יודע איזה מין חייב ואיזה מין פטור?
הריני דן: נאמרו להלן בכורי צבור ונאמר הכא בכורי יחיד, מה בכורי [צבור] שנאמר להלן משבעת המינין אף בכורי יחיד שנאמר כאן משבעת המינין.
אי מה להלן חיטין ושעורין אף כאן חיטין ושעורין, מנין לרבות שאר מינין?
תלמוד לומר: בכורי אדמתך ריבה, אחר שריבה הכתוב ומיעט הא אין עליך לדון אלא כדין הראשון, נאמר הכא בכורי יחיד ונאמר הכא בכורי צבור, מה בכורי צבור משבעת המינין האמורין בשבח הארץ, אף בכורי יחיד משבעת המינין האמורין בשבח הארץ.
ואלו הן:
חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש.
זית - זה זית אגורי.
דבש - זה דבש תמרים.

מראשית -
ואפילו אשכול אחד ואפילו גרוגרת אחת.

כל פרי -
פרי את מביא בכורים ואי את מביא יין ושמן בכורים.

האדמה -
פרט לאריסים ולחכירות ולסקריקין ולגזלן שאין מביאין, משום שנאמר: ראשית בכורי אדמתך.

אשר תביא מארצך -
כל זמן שהן מצויין על פני ארצך.
יכול שאתה קורא כל זמן שאתה מביא?
תלמוד לומר: ושמחת אין קריאה אלא בשעת שמחה.
כשתמצי לומר מעצרת ועד החג מביא וקורא, מן החג ועד חנוכה מביא ואינו קורא.

רבי יהודה בן בתירא אומר:
מביא וקורא.

אשר ה' אלהיך נותן לך -
פרט לנוטע בתוך שלו ומבריך בתוך של יחיד או בתוך של רבים ומבריך מתוך של רבים או מתוך של יחיד לתוך שלו והנוטע בתוך שלו ומבריך בתוך שלו ומבריך בתוך שלו ודרך הרבים ודרך היחיד באמצע - הרי זה אינו מביא.

רבי יהודה אומר:
כזה מביא, מאי זה טעם אינו מביא?
שנאמר: בכורי אדמתך עד שיהו כל הגידולין מאדמתך.

ושמת בטנא -
מלמד שטעונין כלי.

והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו -
זה שילה ובית עולמים.

אמר רבי יוסי בר חנינא:
בצרן ושלחן ביד שליח ומת שליח בדרך - מביא ואינו קורא, שנאמר: ולקחת והבאת עד שתהא לקיחה והבאה כאחד.

תנן התם:

אין מביאין בכורים חוץ משבעת המינין ולא מתמרים שבהרים ולא מפירות שבעמקים.

אמר עולא:
ואם הביא לא קדש (כתוב ברמז תנ"ג).

ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם -
זו היא שאמר רבי יוסי הגלילי:
וכי תעלה על דעתך כהן שאינו בימיך?!
אלא כהן שהוא כשר.
וכן הוא אומר: אל תאמר מה היה שהימים הראשונים וגו'.

ואמרת אליו -
(ולא) [שאינך] כפוי טובה.

הגדתי היום -
פעם אחת קורא בשנה ואי את קורא פעמים בשנה.

כי באתי אל הארץ אשר (ה' אלהי אבותיך) [נשבע ה' לאבותינו] -
פרט לגרים.

לתת לנו -
פרט לעבדים.

רבי שמעון אומר:
פרט לשבעבר הירדן שנטלו מעצמן.

ולקח הכהן הטנא מידך -
מכאן אמרו:
העשירים - מביאין בכורים בקלתות של כסף ושל זהב.
ועניים - בסלי נצרים של ערבה קלופה והסלים ניתנן לכהנים בשביל לזכות מתנה (לכהנים) [לעניים].

מידך -
מלמד שטעונין תנופה, [דברי] רבי אליעזר בן יעקב (אומר).

והניחו לפני מזבח ה' אלהיך -
כל זמן שיש לך מזבח - יש לך בכורים, וכל זמן שאין לך מזבח - אין לך בכורים.

[ולקח הכהן וגו'] -
מכאן אמרו:
נגנבו או שאבדו חייבין באחריותן, נטמאו בעזרה נופץ ואין קורא.

ולקח הכהן הטנא מידך -
לימד על הבכורים שטעונין תנופה, דברי רבי אליעזר בן יעקב.
מאי טעמא דרבי אליעזר בן יעקב?
גמר יד יד (מבעלים) [משלמים],
כתיב הכא: ולקח הכהן הטנא מידך,
וכתיב התם: ידיו תביאנה
מה כאן כהן,
אף להלן כהן,

ומה להלן בעלים,
אף כאן בעלים, הא כיצד?
כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף.

רבי יהודה אומר:
והנחתו - זה תנופה, או אינו אלא הנחה?
כשהוא אומר: והניחו הרי הנחה אמורה, הא מה אני מקיים והנחתו?
זו תנופה.

מקרא בכורים בלשון קדש, דכתיב: וענית ואמרת.
ולהלן הוא אומר: וענו הלוים וגו'.
[מה ענייה האמורה להלן בלשון הקודש
אף כאן בלשון הקודש].

ולוים גופייהו מנלן?
אתיא קול קול ממשה.
כתיב הכא: קול רם,
וכתיב התם: משה ידבר והאלהים יעננו בקול,
מה להלן בלשון הקודש,
אף כאן בלשון הקודש.

[וענית ואמרת] -
מכאן אמרו:
[בראשונה] כל מי שהוא יודע לקרות קורא וכל מי שאינו יודע לקרות מקרין אותו, נמנעו מלהביא התחילו להיות מקרין את מי שיודע ואת מי שאינו יודע, סמכו על המקרא וענית ואין ענייה אלא מפי אחרים.

ואמרת לפני ה' אלהיך ארמי אובד אבי -
מלמד שלא ירד יעקב לארם אלא (לאבדם) [להאבד] ומעלה על לבן הארמי כאלו אבדו.

וירד מצרימה -
מלמד שלא ירד [להשתקע] אלא לגור שם, שמא תאמר ירד ליטול כתר מלכות?
תלמוד לומר: ויגר שם.
יכול באוכלוסים הרבה?
תלמוד לומר: במתי מעט, כמה שנאמר: בשבעים נפש וגו'.

ויהי שם לגוי -
מלמד שהיו ישראל מצויינין שם לגוי.

וירא את ענינו -
כמה שנאמר: וראיתם על האבנים.

ואת עמלינו -
כענין שנאמר: כל הבן הילוד וגו'.

רבי יהודה היה נותן בהם סימנין:
דצ"ך,
עד"ש,
באח"ב.

אין מביאין בכורין משקה אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים, והא תנינן: בכורין משקין מנין? תלמוד לומר: אשר תביא - פרי אתה מביא ואי אתה מביא משקה.
תנינן תמן: משליקטן משעה ראשונה על מנת כן.
כל הגרים כולן מביאין ואינן קורין, בני קיני חתן משה מביאין וקורין, שנאמר: והיה כי תלך עמנו וגו' אם היתה אמו מישראל מביא וקורא. ודכוותה אומר: אלהי אבותינו.

רבי זעירא אומר:
כלום הוא מתכוון לא לאברהם ליצחק וליעקב וכי אברהם יצחק ויעקב אבותיו היו?
כלום נשבע הקב"ה אלא לזכרים שמא לנקבות?!

תני בשם רבי יהודה:
גר עצמו מביא וקורא, מאי טעמא?
כי אב המון גוים נתתיך, לשעבר היית אב לארם מכאן ואילך אב לכל הגוים.

רבי יהושע בן לוי אמר:
הלכה כרבי יהודה.
אתא עובדא קמיה רבי אבהו והורה כרבי יהודה.

כיצד מפריש את הבכורים?
יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה אשכול שביכר רימון שביכר קושרו בגמי ואומר: הרי אלו בכורים.

ר' שמעון אומר:
אעפ"כ קורא אותם בכורים אחר שתלשן מן הקרקע.

טעמייהון דרבנן:
הנה הבאתי את ראשית פרי - בשעת הבאה פרי אבל בשעת הפרשה אפילו בוסר אפילו פגין, על דעתיה דר' שמעון: מה בשעת הבאה פרי אף בשעת הפרשה פרי.

ארמי אובד אבי -
צא ולמד מה בקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו כו' (כל הסדר של הגדה לליל פסח).

ויביאנו אל המקום הזה -
זה בית המקדש, או יכול זה א"י?
כשהוא אומר: ויתן לנו את הארץ הזאת הרי א"י אמורה, ומה תלמוד לומר: ויביאנו אל המקום הזה?
הרי זה בית המקדש.

ויביאנו אל המקום -
בשכר ביאתנו אל המקום הזה נתן לנו את הארץ הזאת.

ארץ זבת חלב ודבש -
נאמר כאן ארץ זבת חלב ודבש,
ונאמר להלן ארץ זבת חלב ודבש,
מה להלן ארץ חמשת עממין,
אף כאן ארץ חמשת עממין.

מכאן היה רבי יוסי הגלילי אומר:
אין מביאין בכורים מעבר הירדן שאינה ארץ זבת חלב ודבש.

ועתה - מיד,
הנה - בשמחה,
הבאתי - משלי.

את ראשית פרי האדמה -
מכאן אמרו:
יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה וכו' (כדלעיל).

אשר נתתה לי ה' -
מכאן אמרו:
האפוטרופין ועבד ושליח ואשה וטומטום ואנדרוגינוס - מביאין ואין קורין, שאין יכולין לומר אשר נתתה לי ה'.

והנחתו לפני ה' אלהיך והשתחוית לפני ה' אלהיך -
מלמד שטעונה (הנפה) [הנחה] שני פעמים:
אחד בשעת קריאה,
ואחד בשעת השתחואה.

ושמחת -
בכל מיני שמחות.

רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי:
בזכות שני דברים ישראל מתחטאין לפני המקום:
בזכות שבת,
ובזכות מעשרות.

בזכות שבת, שנאמר: אם תשיב משבת רגליך.
מה כתיב בתריה?
אז תתענג על ה' וגו'.

ובזכות מעשרות, דכתיב: ושמחת בכל הטוב.

ושמחת בכל הטוב -
אמר רב מתנה:
מנין לבכורים שטעונין שירה?
אתיא טוב טוב מהכא.

איני, והאמר רבי שמואל בר נחמן א"ר יונתן:
מנין שאין אומרים שירה אלא על היין?
שנאמר: ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים - אם אנשים משמח אלהים במה משמח?! מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין?
משכחת לה כדתני רב יוסף:
פרי אתה מביא ואי אתה מביא משקה.
הביא ענבים ודרכן מנין?
תלמוד לומר: תביא.
נאמר כאן שמחה,
ונאמר להלן שמחה וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת וגו'
מה להלן שלמים,
אף כאן שלמים.

נאמר כאן טוב,
ונאמר להלן יפה קול ומטיב נגן,

בכל הטוב -
זה השירה.

אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך -
מלמד שאדם מביא בכורים מנכסי אשתו וקורא.

אתה והלוי והגר אשר בקרבך -
מכאן אמרו:
ישראל וממזרים (מותרין) [מתודין] אבל לא גרים ועבדים משוחררים שאין להן חלק בארץ.

איתמר: המוכר שדהו לפירות -
רבי יוחנן אמר:
מביא וקורא, קנין פירות כקנין הגוף דמי.

ריש לקיש אמר:
מביא ואינו קורא, קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי.

איתיביה ר' יוחנן לריש לקיש:
ולביתך - מלמד [שאדם מביא בכורי אשתו וקורא], שאני התם דכתיב: ולביתך,
אית דאמרי:
איתיביה ריש לקיש לר' יוחנן: ולביתך וכו'
התם הוא דכתיב: ולביתך אבל בעלמא לא,
א"ל: טעמא דידי נמי מהכא.

אמר רבא:
קרא ומתניתא מסייע לריש לקיש דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי.
קרא דכתיב: כי מספר תבואות הוא מוכר לך,
מתניתא דתניא: בכור נוטל פי שנים בשדה החוזרת לאביו ביובל.

כיצד מעלין את הבכורים?
כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעירו של מעמד ולנין ברחובה של עיר ולא היו נכנסין לבתים, ולמשכים היה הממונה אומר: קומו ונעלה ציון אל בית ה' אלהינו, הקרובים מביאין התאנים והענבים, הרחוקים מביאן גרוגרות וצמוקים, והשור הולך לפניהם וכו' עד שמגיעין קרוב לירושלים [הגיעו קרוב לירושלים] שלחו לפניהם ועטרו את בכוריהם, הפחות והסגנים והגזברין יוצאין לקראתן, לפי כבוד הנכנסין היו יוצאין, וכל בעלי אומניות שבירושלים עומדין לפניהן ושואלין בשלומן אחנו אנשי מקום פלוני בואכם לשלום.
החליל מכה לפניהם עד שמגיעין להר הבית, הגיעו להר הבית אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו ונכנס עד שמגיע לעזרה, הגיעו לעזרה דברו הלוים בשיר: ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי. הגוזלות שעל גבי הסלים היו עולות ומה שבידם ניתנין לכהנים. עודהו הסל על כתפו קורא מהגדתי היום וגו' עד שהוא גומר כל הפרשה וכו':

כי תכלה לעשר -
יכול בחנוכה?
נאמר כאן קץ,
ונאמר להלן קץ,
מה קץ האמור להלן רגל,
אף קץ האמור כאן רגל,

אי מה קץ האמור להלן חג הסכות,
אף קץ האמור כאן חג הסכות?
תלמוד לומר: כי תכלה לעשר.
איזהו חג שכלין בו המעשרות?
הוי אומר: זה פסח.

מכאן אמרו:
ערב יו"ט האחרון של פסח של ד' ושל ז' היה ביעור.

בשנה השלישית -
יכול אף שנה שביעית תהא חייבת במעשר?
תלמוד לומר: בשנה השלישית שנת המעשר - שנה שחייבת במעשר, יצאת שנת שבע שאינה חייבת במעשר.
יכול (כל) [שני] מעשרות נוהגין בה?
[תלמוד לומר: שנת המעשר - מעשר אחד נוהג בה ואין שני מעשרות נוהגין בה].
אין לי אלא מעשר עני שבו דבר הכתוב, מנין לרבות שאר מעשרות?
תלמוד לומר: מעשר תבואתך ריבה.

ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה -
תן לכל אחד ואחד לפי חלקו.

ואכלו בשעריך ושבעו -
תן להם כדי שובען.

מכאן אמרו:
אין פוחתין לעני (העובר ממקום למקום) [בגורן] - מחצי קב חיטין וקב שעורין, דברי ר' [יהודה].

(ר' יוחנן) [ר' מאיר] אומר:
חצי קב.

בשעריך -
מלמד שאין מוציאין אותו מן הארץ לחו"ל,
אמרו: משפחת בית נבלטה היתה בירושלים ונתנו להם חכמים שש מאות ככרי זהב ולא רצו להוציאן חוץ לירושלים.

ואמרת -
בכל לשון.

לפני ה' אלהיך -
זה וידוי מעשר.

בערתי הקדש מן הבית -
זה מעשר שני ונטע רבעי.

וגם נתתיו ללוי -
זה מעשר לוי.

וגם נתתיו -
זה תרומה ותרומת מעשר.

לגר ליתום ולאלמנה -
זה מעשר עני ולקט שכחה ופאה אף על פי שאין מעכבין את הוידוי.

מן הבית -
זו חלה.

דבר אחר:
מן הבית - כיון שהפרשתו מן הבית אין אתה נזקק לכל דבר.

ככל מצותך -
שאם הקדים מעשר שני לראשון (אין בכך כלום) [אינו יכול להתוודות].

אשר צויתני -
לא נתתיו למי שאינו ראוי.

לא עברתי ממצותיך -
לא הפרשתי ממין על שאינו מינו לא מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש, לא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש.

ולא שכחתי -
מלברכך ולהזכיר שמך עליו.

לא אכלתי באוני ממנו -
הא אם אכלו [באנינות] אינו יכול להתודות.

ולא בערתי ממנו בטמא -
בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והוא טמא.

ולא נתתי ממנו למת -
לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת, דברי ר"א.

א"ל ר' עקיבא:
(אם למת) אם לחי (אמור) [אסור], מה תלמוד לומר: לא נתתי ממנו למת?
[אלא] שלא החלפתי אפילו (בדמי) [בדבר] טהור.

שמעתי בקול ה' אלהי -
הבאתיו [לבית הבחירה].

עשיתי ככל אשר צויתני -
שמחתי ושימחתי בו.

[השקיפה ממעון קדשך] -
עשינו מה שגזרת עלינו עשה עמנו מה שהבטחתנו השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את נחלתך.

כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר -
שנה שאין בה אלא מעשר אחד, הא כיצד?
שנה ראשונה - מעשר ראשון ומעשר שני,
שנייה - מעשר ראשון ומעשר שני,
שלישית - מעשר ראשון ומעשר עני ומעשר שני יבטל, או אינו אלא [אף] מעשר ראשון יבטל?
תלמוד לומר: ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך - כל זמן שבא תן לו דברי (ר' מאיר) [ר' יהודה].

(ר' עקיבא) [ר' אליעזר בן יעקב] אומר:
אינו צריך, הרי הוא אומר: ואל הלוים תדבר וגו' הקישן הכתוב לנחלה, מה נחלה אין לה הפסק אף מעשר ראשון אין לו הפסק.
קונם שאיני נהנה לבריות אינו יכול להפר ויכולה היא ליהנות בלקט שכחה ופאה ולא קתני ובמעשר עני.
והתניא בברייתא: ובמעשר עני?

אמר רבא:
כאן במעשר עני המתחלק בתוך הבית, דכתיב ביה נתינה: ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה משום הכי אסור לה לאיתהנויי, וכאן במעשר עני המתחלק בבית הגרנות, כיון דכתיב ביה: והנחת בשעריך שרי לה לאיתהנויי.

אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן משום רבי יהודה ב"ר אילעאי:
בא וראה מה בין דורות הראשונים לדורות האחרונים, דורות הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך טרקסמון כדי לחייבן במעשר, דורות האחרונים מכניסין פירותיהן דרך גגות ודרך חצרות ודרך קרפיפות כדי לפוטרן מן המעשר.

דאמר רבי ינאי:
אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית, שנאמר: בערתי הקודש מן הבית.

ור' יוחנן אמר:
אפילו חצר קובעת, שנאמר: ואכלו בשעריך.

רבי ור' יוסי בר' יהודה:
היו מכניסין הכלכלה לאחורי גגות,

ראה אותם ר' יהודה בר' אילעאי, א"ל: ראו מה ביניכון לקדמאי,
ר' עקיבא היה לוקח ו' מינין בפרוטה כדי לעשר מכל מין ומין ואתם מכניסין את הכלכלה אחורי גגות, חמתון חד סבא, א"ל: יהבון אתון לי?
א"ל: אִין,
א"ל: לאבוכון דבשמיא לית אתון יהבין ולי יהביתו.

אמר רבי ינאי:
אין הטבל מתחייב וכו' (כדלעיל),

ורבי יוחנן:
נמי הכתיב מן הבית?
חצר דומיא דבית שהכלים נשמרין בתוכו.
ואידך נמי הכתיב בשעריך?
ההוא דמעייל להו דרך שער לאפוקי דרך (חצרות) גגות וקרפיפות.

אין מדליקין בשמן שרפה.

אמר ר' אבהו א"ר יוחנן:
דאמר קרא: ולא בערתי ממנו בטמא - ממנו אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר שמן של תרומה שנטמאת.
ואימא ממנו אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר שמן קדש שנטמא, לאו קל וחומר הוא ומה מעשר הקל אמרה תורה ולא בערתי ממנו בטמא קדש חמור לא כל שכן?!
אי הכי תרומה נמי לימא קל וחומר ומה מעשר הקל וכו' הא כתיב ממנו.
ומה ראית?
מסתברא קדש [לא] ממעטינן שכן [סימן] פנ"ק עכ"ס, פגול, נותר, קרבן, מעילה, כרת, ואסור לאונן, אדרבא תרומה לא ממעטת שכן מחפ"ז: מיתה וחומש ואין לה פדיון ואסורה לזרים, הנך נפישין, ואיתימא קדש חמור שכן ענוש כרת.

ר' שמעון אומר:
ולא בערתי ממנו בטמא -
בין שאני טמא והוא טהור בין שהוא טמא ואני טהור. והיכא מוזהר על אכילה איני יודע, טומאת הגוף בהדיא כתיב ביה: נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב ולא יאכל מן הקדשים וגו', טומאת עצמו מנלן?
תלמוד לומר: לא תוכל לאכול בשעריך וגו'.
ולהלן הוא אומר: בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדו.

ותנא דבי רבי ישמעאל:
אפילו טמא וטהור אוכלים בקערה אחת ואין חוששין, וקאמר רחמנא ההוא דאמרי לך התם בשעריך תאכלנו הכא לאסור (לבער מהן בטומאה).
מה שאין כן בתרומה מנלן?
אמר קרא: לא בערתי ממנו בטמא, ממנו אי אתה מבעיר וכו' (כדלעיל).

כל היום כשר לוידוי מעשר, דכתיב: ואמרת לפני ה' אלהיך בערתי הקדש וסמיך ליה: היום הזה ה' אלוהיך מצוך.
וידוי מעשר בכל לשון מנלן?
דכתיב: לפני ה' אלהיך בערתי, ונילף מלוים: מה להלן בלשון קודש אף וכו' [דנין אמירה גרידתא מאמירה גרידתא] ואין דנין אמירה גרידתא מענייה ואמירה.

תניא: ר' שמעון בן יוחאי אומר:
אדם [אומר] שבחו בקול נמוך וגנותו בקול רם וכו'.
במנחה ביו"ט [האחרון] היו מתודין, כיצד היה הוידוי?
בערתי הקדש מן הבית - זה מעשר שני ונטע רבעי וכו' עד לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת ולא נתתיו לאוננים אחרים וכו' עד השקיפה ממעון קדשך מן השמים כו' וברך את עמך ישראל - בבנים ובנות.

ואת האדמה אשר נתתה לנו -
בטל ובמטר ובולדות בהמה.

כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש -
כדי ליתן טעם בפירות.

מכאן אמרו:
ישראל וממזרים מתודים אבל לא גרים ועבדים משוחררים שאין להם חלק בארץ.

רבי מאיר אומר:
אף לא כהנים ולוים שלא נטלו חלק בארץ.

רבי יוסי אומר:
יש להן ערי מגרש.
יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר וכו', ובימיו אין אדם צריך לשאול על דמאי.
במנחה ביו"ט [האחרון] היו מתודים, ויתודו ביו"ט הראשון של פסח, כדי שיהא לו מה לאכול ברגל, ויתודה בשחרית עד המנחה (מותר) [מצוה] לאכול.

רבי יוחנן אמר:
משמועתא: מי שאין לו קרקע פטור מן הוידוי שאין יכול לומר: ואת האדמה אשר נתתה לנו.

השקיפה ממעון קדשך מן השמים -
כמה מתחטאין וכמה יש להן פתחון פה (לעשות) [לעושי] מצות, אדם יש לו (חלק) [עסק] אצל המלכות פעמים שהוא נותן כמה ממון עד שמגיע אצל המלך, וכיון שהגיע אצל המלך ספק עושה לו רצונו ספק שאינו עושה, אבל הקב"ה אינו כן אלא אדם יורד לתוך שדהו רואה אשכול שבכר תאנה שבכרה רמון שבכר מניחו בסל [והולך לירושלים ובא ] ועומד באמצע (השדה) [העזרה] ומבקש רחמים עליו ועל ישראל ועל הארץ, שנאמר: השקיפה ממעון קדשך.
ולא עוד, אלא אומר: איני זז מכאן עד שתעשה צרכי היום הזה, שכתוב אחריו: היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות.

אמר ר' שמעון בן לקיש:
בת קול יוצאת ואומרת לו: (תשנה) [תזכה] לשנה (אחרת) [הבאה], כאדם שנותן לחברו פרי חדש ואומר לו: יהי רצון שתשנה ותתן לי לשנה הבאה.
מהו היום הזה וגו' וכי עד עכשיו לא צוה הקב"ה לישראל והלא אותה שנה שנת הארבעים היתה, [שנאמר: ויהי בארבעים שנה וגו'] ומה תלמוד לומר: היום הזה?
[אלא כך אמר משה לישראל]: בכל יום ויום תהא חביבה עליכם התורה כיום שקבלתם אותה מהר סיני.
וכן הוא אומר: והודעתם לבניך ולבני בניך וגו' יום אשר עמדת.

ושמרת ועשית אותם -
כל העוסק בתורה לאמתו מעלה עליו כאלו קבלה הוא עצמו מהר סיני, שנאמר: ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם וגו', לעשות אותם לא נאמר אלא לעשותכם אותם.

הסכת ושמע ישראל -
עשו כתות לתורה.

דבר אחר:
כתתו נפשכם ולבבכם לשמוע דברי תורה.
(כתיב): את ה' האמרת היום.
וכתיב: וה' האמירך היום וגו',
כשם שהעלייה כובשת כך עתידין ישראל לכבוש את כל הארץ, שנאמר: ולתתך עליון וגו'.

את ה' האמרת -
(כתוב ברמז רמ"ד):

מעשה במרים בת תנחום שנשבית היא ושבעה בניה עמה, מה עשה השלטון?
חבש כל אחד ואחד בפני עצמו, הוציא את הראשון א"ל: השתחוה לצלם כשם שהשתחוה אחיך,
א"ל: חס ושלום לא השתחוה אחי אף אני לא אשתחוה, למה?
א"ל: שכתוב בתורתנו: אנכי ה' אלהיך, צוה עליו והרגו.
הוציא את השני וא"ל: השתחוה לצלם וכו'
שכתוב בתורתנו: אנכי ה' אלהיך לא יהיה לך וגו' צוה עליו והרגו.
הוציא את השלישי וכו' למה שכתוב בתורתנו: זובח לאלהים יחרם, צוה עליו והרגו.
הוציא את הרביעי וכו' למה שכתוב בתורתנו: כי לא תשתחוה לאל אחר צוה עליו והרגו.
הוציא את החמישי כו' למה שכתוב בתורתנו: וידעת היום והשבת אל לבבך וגו' צוה עליו והרגו.
הוציא את הששי וכו' שכתוב בתורתנו: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד צוה עליו והרגו. הוציא את הז' והוא היה קטן שבהם וכו' שכבר נשבענו לאלהינו שאין אנו ממירין אותו ביראה אחרת, דכתיב: את ה' האמרת היום להיות לך לאלהים, וכשם שנשבענו לו כך נשבע לנו שאינו ממיר אותנו באומה אחרת, דכתיב: וה' האמירך היום.
א"ל: א"כ אזרוק את הטבעת הזו לפני הצלם ולך והבא אותה, כדי שיאמרו לשלטון שמע והשתחוה לצלם.
א"ל: אללי עליך שלטון ומה שאתה בשר ודם אתה מתיירא מבשר ודם כמוך, אני לא אירא ממלך מלכי המלכים הקב"ה מלכו של עולם?!
א"ל: וכי יש אלוה בעולם?
א"ל: שוטה שבעולם וכי עולם של הפקר ראית?
א"ל: וכי יש פה לאלהיכם?
א"ל באלהיכם כתיב: פה להם ולא ידברו, אבל באלהינו כתיב: בדבר ה' שמים נעשו.
א"ל: וכי יש עינים לאלהיכם?
א"ל: באלילים שלכם כתיב: עינים להם ולא יראו, אבל באלהינו כתיב: תמיד עיני ה' אלהיך בה.
א"ל: וכי יש אף לאלהיכם?
א"ל: באלילים שלכם כתיב: אף להם ולא יריחון, אבל באלהינו כתיב: וירח ה' את ריח הניחוח.
א"ל: וכי יש ידים לאלהיכם?
א"ל: באלילים שלכם כתיב: ידיהם ולא ימישון, אבל באלהינו כתיב: אף ידי יסדה ארץ.
א"ל: וכי יש רגלים לאלהיכם?
א"ל: באלילים שלכם כתיב: רגלים ולא יהלכו, אבל באלהינו כתיב: ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר.
א"ל: וכי יש גרון לאלהיכם?
א"ל באלילים שלכם כתיב: לא יהגו בגרונם, אבל באלהינו כתיב: והגה מפיו יצא.
א"ל: וכי יש בו כל המדות הללו מפני מה לא הציל אתכם מידי כדרך שהציל לחנניה מישאל ועזריה מיד נבוכדנצר?
א"ל: חנניה מישאל ועזריה היו זכאין ונפלו ביד מלך הגון, אבל אנו חייבין ונפלנו ביד חייב אכזרי כדי שיתבע דמינו מידו, צוה עליו והרגו.
אמרה לו אמו: בחיי ראשך תנה לי את בני ואגפפנו ואנשקנו ונתנו אותו לה וגפפתו ונשקתו ונתנה לו דדיה והוציאה לו דבש וחלב, לקיים מה שנאמר: דבש וחלב תחת לשונך.
אמרה לו: בחיי ראשך יתנו את החרב על צוארי ועל צוארו כאחד, מיד צעק ואמר: איך אעשה אותו, וכתיב בתורתכם: אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, נטלוהו מחיק אמו והרגוהו ושערו חכמים שנותיו של תינוק ולא מצאוהו בו אלא שתי שנים וששה חדשים ושתי שעות ומחצה, והיתה אמו בוכה עליו ואומרת להם: בני, אל ירע לכם שלכך נוצרתם לקדש שמו של הקב"ה בעולם, לכו ואמרו לאברהם אביכם: אל יזוח לבך עליך אתה בנית מזבח אחד ואני בניתי שבע מזבחות והעליתי ז' בני עליהם, ולא עוד, אלא דידך הוה נסיון ודידי הוה עובדא, אמרו: אותה אשה עלתה לגג והשליכה עצמה ומתה, וקראו עליה אם הבנים שמחה.
ורוח הקודש צווחת ואומרת: על אלה אני בוכיה.