 |
 |
ילקוט שמעוני, דברים פרק ו
סימן תתלג
שמע ישראל -למה נאמר?
לפי שנאמר: דבר אל בני ישראל - דבר אל בני אברהם ויצחק לא נאמר אלא בני ישראל, זכה יעקב אבינו שיאמר דבור לבניו, לפי שהיה יעקב מפחד כל ימיו ואמר: אוי לי שמא תצא ממני פסולת כדרך שיצא מאבותי,
אברהם יצא ממנו ישמעאל,
יצחק יצא ממנו עשו,
ישמעאל עבד אלילים שנאמר: ותרא שרה את בן הגר המצרית (כתוב ברמז צ"ד).
אמר יעקב אבינו: אברהם יצא ממנו ישמעאל, יצחק יצא ממנו עשו אבל אני לא תצא ממני פסולת.
וכן הוא אומר: וידר יעקב נדר לאמר - וכי עלתה על לב היה יעקב אבינו אומר והיה ה' לי לאלהים כביכול אם לאו - אין לו לאלהים?
תלמוד לומר: ושבתי בשלום אלא בית אבי מכל מקום.
ומה תלמוד לומר: לי לאלהים?
שיחול שמו עלי, שלא תצא ממני פסולת מתחלה ועד סוף.
וכן הוא אומר: ויהי בשכון ישראל בארץ ההיא, כיון ששמע יעקב נזדעזע ואמר אוי לי שמא אירע פסול בבני, עד שנתבשר מפי הקב"ה שעשה ראובן תשובה, שנאמר: ויהיו בני יעקב שנים עשר, והלא בידוע ששנים עשר הם?!
אלא שנתבשר מפי הקב"ה שעשה ראובן תשובה, ללמדך שהיה ראובן מתענה כל ימיו עד שבא משה וקבלו, שנאמר: יחי ראובן ואל ימות.
וכן אתה מוצא כשהיה יעקב אבינו נפטר מן העולם, קרא להם לבניו והוכיחן כל אחד ואחד בפני עצמו וחזר וקראן כולן כאחד.
אמר להם: שמא יש בלבבכם מחלוקת על מי שאמר והיה העולם?
אמרו לו: שמע ישראל, כשם אין בלבך מחלוקת כך אין בלבנו מחלוקת על מי שאמר והיה העולם, אלא ה' אלהינו ה' אחד, עליהם הוא אומר: וישתחו ישראל על ראש המטה, וכי על ראש המטה השתחוה?
אלא שהודה ושבח שלא יצא ממנו פסולת.
ויש אומרים:
וישתחו ישראל על ראש המטה -
שעשה ראובן תשובה.
דבר אחר:
שאמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
א"ל הקב"ה ליעקב: הרי שהיית מתאוה כל ימיך שיהיו בניך משכימים ומעריבין וקורין קריאת שמע.
מכאן אמרו:
הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו - לא יצא.
ה' אלהינו -
למה נאמר? והלא כבר נאמר ה' אחד?!
ומה תלמוד לומר: ה' אלהינו?
עלינו לייחד שמו ביותר.
כיוצא בו: שלש פעמים בשנה יראה וגו' מה אני צריך לומר?
והלא כבר נאמר: את פני האדון ה' מה תלמוד לומר: אלהי ישראל?!
אלא על ישראל ייחד שמו ביותר.
כיוצא בו: שמעה עמי ואדברה ישראל ואעידה בך וגו' - עליך ייחד שמו ביותר.
דבר אחר:
ה' אלהינו -
על כל באי העולם בעולם הזה.
ה' אחד -
לעולם הבא.
וכן הוא אומר: והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ממתן תורה זכו ישראל לקריאת שמע.
הקב"ה אמר להם: שמע ישראל אנכי ה' אלהיך.
נענו כולן ואמרו: ה' אלהינו ה' אחד.
ומשה אמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
אמר הקב"ה לישראל: בני, ראו כל מה שבראתי בראתי זוגות:
שמים וארץ זוגות,
חמה ולבנה זוגות,
אדם וחוה זוגות,
העוה"ז והעוה"ב זוגות,
אבל כבודי יחיד ומיוחד בעולם, שנאמר: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד.
סימן תתלד
דבר אחר: מהיכן זכו ישראל לקריאת שמע?
מאבינו יעקב, שנאמר: הקבצו ושמעו בני יעקב.
אמר להם: שמא משאני נפטר אתם משתחוים לאל אחר?
אמרו לו: שמע ישראל כשם שאין בלבך אלא אחד וכו'
והוא אמר בלחישה: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
ומה ישראל אומרים עכשיו?
שמע ישראל אבינו, אותו דבר שצויתנו נוהג בנו: ה' אלהינו ה' אחד.
דבר אחר:
כשעלה משה למרום שמע מלאכי השרת מקלסין: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד והורידו לישראל, ולמה אין אומרים אותו בפרהסיא?
משל למה הדבר דומה?
לאחד שגנב קוזמין מתוך פלטין של מלך ונתנה לאשתו, וא"ל: אל תתקשטי בה בפרהסיא אלא בתוך ביתך, אבל ביוה"כ שהן נקיים כמלאכים הן אומרים אותו בפרהסיא: ברוך שם כבוד מלכות לעולם ועד, יהי שמו של מלך מלכי המלכים מבורך.
ישראל מקלסין להקב"ה והקב"ה מקלס אותן.
וכן הוא אומר: דודי לי ואני לו.
משל לאדם שהיה כשר והיה לו אשה כשרה. היתה אשתו אומרת לנשים: אין כמות אישי בעולם, והוא אומר לחבריו: אין כמות אשתי בעולם, הוא מקלס לאשתו ואשתו מקלסתו.
כך יהי שמו הגדול מבורך משבח לישראל בפני מלאכי השרת, ואומר להם: אין לי בעולם אלא ישראל, שנאמר: אחת היא יונתי תמתי.
וישראל אומרים: אין לנו אלא הקב"ה, שנאמר: ה' אלהינו ה' אחד.
סימן תתלה
שמע ישראל -
למה קורין שמע בבקר ובערב?
קורין בערב שהנפשות עולות למעלה, וקורין בבקר על חזרתן, שנאמר: להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות, זה שאמר הכתוב: יש אחד ואין שני.
משל למלך בשר ודם שהזקין, ממליך בנו תחתיו.
אבל הקב"ה אינו כן, אלא הוא אחד ושמו אחד.
דבר אחר:
אמר יעקב: הקבצו ושמעו בני יעקב.
אמר להם: אני מתירא שמא לאחר מותי תשתחוו לאלילים, לפי שאתם בנים של ד' אמהות. א"ל: אינו אומר: למשפחותם לבית אמותם אלא לבית אבותם, כשם שאתה אחד ועובד לאחד כך אין אנו עובדין אלא לאחד, הדא הוא דכתיב: הלוא אב אחד לכלנו הלוא אל אחד בראנו, נענה ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
דבר אחר:
משל לחכם שהיה לו בן והיה מעלה לו שתי סעודות בכל יום, אחת בבקר ואחת בערב.
אחר ימים ראה החכם את בנו שהעני, ולא היה יכול לעשות כשם שהיה למוד.
קרא לו אביו וא"ל: בני, יודע אני שאין בך כח לאותן שתי סעודות שהיית מביא לי, איני מבקש ממך אלא שתהא שומע אותי דורש בבית הכנסת ב' פעמים והוא ערב לי כאותן שתי סעודות שהיית מעלה לי.
כך אמר הקב"ה לישראל: לשעבר הייתם מקריבין לי שתי פעמים ביום: את הכבש אחד תעשה בבקר וגו', וגלוי וידוע לפני שבית המקדש עתיד ליחרב ומכאן ואילך אי אתם יכולין להקריב קרבנות, אלא מבקש אני תמורתן של קרבנות, שמע ישראל בבקר שמע ישראל בערב, ועולה לפני יותר מכל הקרבנות.
דבר אחר:
שמע ישראל -
משל למלך בשר ודם שהיתה מכתיב לגיונות והן מתים במלחמה, והוא מכתיב אחרים והן נהרגין, אבל הקב"ה משהכתיב לגיונות לא חלפם, שכן הוא אומר: שאו מרום עיניכם וראו וגו'.
דבר אחר:
בשר ודם מוציא לגיונותיו למלחמה אם הוא לא מוציא להן צרכן אינן יוצאין, אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, האכיל אותנו אין לנו אלא הוא, הרעיב אותנו אין לנו אלא הוא, ה' אלהינו ה' אחד.
וכן באיוב אומר: ה' נתן וה' לקח וגו'.
אבל הרשעים אינן כן, אלא והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו.
דבר אחר:
מלך בשר ודם הולך למלחמה החיילות והלגיונות מקיפין אותו ומשמרין אותו ועושין מלחמתו, אבל הקב"ה אינו כן, אלא לגיונותיו יושבין והוא עושה מלחמתן, שנאמר: ה' איש מלחמה.
דבר אחר:
מלך בשר ודם אם הוא יושב במדינה הוא ולגיונותיו אינו יכול לעשות המלחמה, אבל הקב"ה אינו כן, אלא הוא מלא עולם, שנאמר: אם יסתר איש במסתרים וגו' הלא את השמים ואת הארץ אני מלא, ולא הוא אלא לגיונותיו, שנאמר: התשלח ברקים וילכו.
דבר אחר:
מלך בשר ודם יוצא מן פלטין אבוקות דולקות לפניו, נכנס לפלטין אבוקות דולקות לפניו, אבל הקב"ה אינו כן, אלא נוטל אבוקות ומדליק לפני בניו, שנאמר: וה' הולך לפניהם יומם וגו':
סימן תתלו
מפני מה זועות באות לעולם?
אמר לו: כתוב אחד אומר: תמיד עיני ה' אלהיך בה,
וכתוב אחד אומר: המביט לארץ ותרעד,
כאן בזמן שישראל עושין וכו' כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום - הזועות באות לעולם.
א"ל: חייך, מסתברא מילתא, אלא כך הוא עיקרו של דבר, בשעה שהקב"ה מביט בעולמו ורואה בתי טרטיאות ובתי קרקסיאות יושבים בטח ושאנן ושלוים ובית מקדשו חרב הוא מסתכל (במפלון) [באפיליון] עולמו להחריבו, כיון שישראל נכנסים שחרית לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומיחדין שמו ואומרים: שמע ישראל ה' וגו' מתקבצין כל מלאכי השרת אצל הקב"ה ואמרים לפניו: אתה הוא עד שלא נברא העולם אתה הוא משנברא העולם אתה הוא בעוה"ז ואתה הוא לעוה"ב קדש את שמך על מקדישי שמך, מיד נוחה דעתו של הקב"ה ואינו מחריב עולמו ומיושב דעתו בשביל ישראל, הדא הוא דכתיב: ואתה קדוש יושב תהלות ישראל שמיישב דעתו בשביל תהלות ישראל.
ומנין שהקב"ה מזעזע עולמו בשביל חורבן בית המקדש?
שנאמר: ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאג ישאג על נוהו.
מפני מה אומרים פרשיות הללו בכל יום?
רבי לוי אמר:
מפני שעשרת הדברות כלולות בהם.
אנכי ה' אלהיך - שמע ישראל וגו'.
לא תשא - ואהבת מאן דרחים מלכא, לא לישתבא בשמיה לשקרא.
זכור - למען תזכרו - זה מצות שבת ששקולה ככל המצות, שנאמר: ועל הר סיני ירדת וגו' ותתן להם משפטים ישרים וגו' ואת שבת קדשך הודעת להם.
כבד - למען ירבו ימיכם.
לא תרצח - ואבדתם מהרה מאן דקטיל מיקטיל.
לא תנאף - לא תתורו וגו' ליבא ועינא תרי סרסורי דעבירה, שנאמר: תנה בני לבך לי ועיניך וגו'.
אמר הקב"ה: אי יהבת לי לבא ועינא אנא ידע דאנת דידי.
לא תגנוב - ואספת דגנך ולא דגן חברך.
לא תענה - אני ה' אלהיכם וכתיב: וה' אלהים אמת,
אמר הקב"ה: אם העדת על חברך שקר מעלה אני עליך כאלו אתה מעיד עלי שלא בראתי שמים וארץ.
לא תחמוד - וכתבתם על מזוזות ביתך - ולא בית חברך.
חביבין ישראל לפני הקב"ה יותר ממלאכי השרת, שישראל אומרים שירה בכל עת ובכל שעה שירצו ומלאכי השרת אין אומרים שירה אלא פעם אחת ביום.
ואמרי לה: פעם אחת בשבת.
[ואמרי לה: פעם אחת בחודש.
ואמרי לה: פעם אחת בשנה].
ואמרי לה: פעם אחת לעולם.
וישראל מזכירין את השם לאחר שתי תיבות, שנאמר: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ומלאכי השרת אין מזכירין את השם אלא לאחר ג' תיבות, כדכתיב: קדוש קדוש קדוש ה' צבאות.
ואין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שישראל אומרים שירה למטה, שנאמר: ברן יחד כוכבי בקר והדר ויריעו כל הני האלהים וכו' .
והאיכא ברוך?
ברוך אופנים הוא דאמרו ליה, ואיבעית אימא: כיון דאתיהיב להו רשותא אתיהיב להו.
(רבן שמעון בן יוחאי אומר):
הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו, שנאמר: שמע ישראל ולהלן הוא אומר: הסכת ושמע מה להלן בהסכת אף כאן בהסכת. והאומנין בטלין ממלאכתן בפסוק ראשון.
תנא ר"ש בן יוחאי אומר:
בדין הוא שתקדים שמע לוהיה אם שמוע - שזה יש בו ללמוד וללמד ולעשות, והיה אם שמוע לויאמר שזה יש בו ללמד ולעשות וזה אין בו אלא עשיה בלבד, ותיפוק ליה משום רבי יהושע בן קרחה דאמר:
למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע?
כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים, ואחר כך יקבל עליו עול מצות.
והיה אם שמוע לויאמר?
שוהיה אם שמוע נוהג ביום ובלילה ויאמר אינו נוהג אלא ביום.
חדא ועוד קאמר, חדא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים ועוד דאית בה נמי מילי אחרנייתא.
תנו רבנן:
קריאת שמע ככתבה דברי רבי.
וחכמים אומרים:
בכל לשון.
מאי טעמא דרבי?
אמר קרא: והיו בהוייתן יהו.
ורבנן, מאי טעמא?
אמר קרא: שמע בכל לשון שאתה שומע.
ורבי נמי הא כתיב שמע?
ההוא מיבעי ליה השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך.
ורבנן סברי:
הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו – יצא.
ורבנן נמי הא כתיב: והיו?
ההוא שלא יקרא למפרע.
ורבי?
נפקא ליה: מדברים הדברים.
ורבנן, דברים הדברים לא דרשי.
תנו רבנן:
והיו -
שלא יקרא למפרע.
הדברים על לבבך -
יכול תהא כל הפרשה כולה צריכה כוונה?
תלמוד לומר: האלה - עד כאן צריכה כוונה מכאן ואילך אין צריך כוונה, דברי רבי אלעזר.
א"ל ר' עקיבא:
הרי הוא אומר: אשר אנכי מצוך היום על לבבך - מכאן אתה למד על כל הפרשה שצריכה כוונה.
א"ר יוחנן:
הלכה כר' עקיבא.
איכא דמתני לה אהא ר' אחא אמר משום ר' יהודה:
כיון שכוון את לבו בפרק ראשון שוב אין צריך לכוין.
א"ר יוחנן:
הלכה כר' אחא.
תניא אידך: הדברים האלה על לבבך
מר זוטרא אמר:
עד כאן מצות כוונה וקריאה, מכאן ואילך קריאה בלא כוונה.
מאי שנא הכא דבעינן תרתי דכתיב: על לבבך.
התם נמי כתיב על לבבכם?
ההוא מיבעי ליה לכדרבי יצחק על לבבכם וקשרתם שתהא קשירה כנגד הלב.
ר' יאשיה אומר:
עד כאן מצות קריאה וכוונה, מכאן ואילך כוונה בלא קריאה.
מאי שנא הכא דבעי תרתי, דכתיב: על לבבך ודברת בם.
התם נמי הכתיב על לבבכם לדבר בם?
ההוא בדברי תורה, והכי קאמר רחמנא: אגמירו בניכו תורה כי היכי דליגרסי בהו.
תנו רבנן:
שמע ישראל וגו' -
עד כאן (מצות) [צריכה] כוונת הלב, דברי ר' מאיר.
אמר רבא:
הלכה כר' מאיר.
תניא סומכוס בן יוסף אומר:
כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו.
אמר רב אחא בר יעקב:
ובדל"ת.
אמר רב אשי:
ובלבד שלא יחטוף בחי"ת, ובלבד שידגיש בדל"ת.
למען תזכרו -
צריך להתיז בזיי"ן.
ר' ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי חייא בר אבא, חזייה דקא מאריך טובא,
א"ל: לא צריכת רק כדי שתמליכהו בשמים ובארץ וארבע רוחות העולם.
אמר רבי יהודה:
על לבבך - בעמידה.
אמר שמואל:
שמע ישראל וגו' -
זו היא קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא.
א"ל רב נחמן לדרו עַבְדֵּה:
בפסוקא קמא צערן, טפי לא תצערן.
רב הוה קרי קריאת שמע ומחוי לבריה בידיה קבוטל בבי"ת.
והתניא רבי אליעזר בן יעקב אומר:
הקורץ בעיניו ומרמז בידיו וקורא קריאת שמע עליו הכתוב אומר: ולא אותי קראת יעקב?
לא קשיא, הא בפרק ראשון הא בפרק שני.
הני שמונה עשרה כנגד מי?
אמר ר' הלל בריה דר' שמעון בר נחמני:
כנגד י"ח אזכרות שאמר דוד בספר תהלים: בהבו לה' בני אלים.
ורב יוסף אמר:
כנגד י"ח אזכרות שבקריאת שמע.
ר' יהושע בן לוי אמר:
כנגד י"ח חוליות שבשדרה, הני תמני סרי י"ט הויין?
אמר רבא:
ברכת אפיקורסים ביבנה תקנוה.
כנגד מי תקנוה?
לר' הלל כנגד אל הכבוד הרעים.
לרב יוסף כנגד אחד שבקריאת שמע.
לר' יהושע בן לוי, כנגד חוליא קטנה שבשדרה.
כנגד י"ח פעמים שאבות כתובים בתורה.
אם יאמר לך אדם י"ט הן, אמור לו: והנה ה' נצב עליו לית הוא מנהון.
ואם יאמר לך י"ז הן, אמור לו: ויקרא בהם שמי מנהון.
ר' שמואל בר נחמן אמר:
כנגד צוויין שכתובים בפרשת משכן שני מואתו אהליאב עד סיפיה דספרא:
סימן תתלז
עשה מאהבה.
הפריש בין העושה מאהבה לעושה מיראה, העושה מאהבה שכרו כפול ומכופל. לפי שהוא אומר: את ה' אלהיך תירא יש לך אדם מתירא מחברו כשהוא (מצריכו) [מטריחו] מניחו והולך לו, אבל אתה עשה מאהבה, שאין לך אהבה במקום יראה ויראה במקום אהבה אלא במדת המקום בלבד.
דבר אחר:
ואהבת את ה' אלהיך -
אהבהו על הבריות כאברהם אביך, שנאמר: ואת הנפש אשר עשו בחרן, והלא אם מתכנסין כל באי העולם לבראות יתוש אחד ולזרוק בו נשמה אינן יכולין, [ומה תלמוד לומר: ואת הנפש אשר עשו בחרן]?
אלא מלמד שהיה אברהם אבינו מגיירן ומכניסן תחת כנפי השכינה.
בכל לבבך -
בשני יצריך ביצר טוב וביצר רע.
דבר אחר:
בכל לבבך -
שלא יהא לבך חלוק על המקום.
ובכל נפשך -
אפילו הוא נוטל את נפשך.
וכן הוא אומר: כי עליך הורגנו כל היום.
ר' שמעון בן מנסיא אומר:
וכי אפשר לומר לו לאדם ליהרג בכל יום?
אלא זו מילה.
שמעון בן עזאי אומר:
בכל נפשך -
אהבהו עד (שיצא) [מצוי] הנפש.
רבי אליעזר בן יעקב אומר:
אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך, ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך?
אלא יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו?
לכך נאמר: בכל נפשך, ויש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו, לכך נאמר: בכל מאדך.
רבי עקיבא אומר:
אם נאמר בכל נפשך קל וחומר בכל מאדך, אלא בכל מדה ומדה שהוא מודד לך בין במדת הטוב בין במדת הפורענות.
וכן דוד הוא אומר: כוס ישועות אשא וגו' צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא.
וכן איוב הוא אומר: ה' נתן וה' לקח [יהי שם ה' מבורך], על מדת הטוב קל וחומר על מדת פורענות, מה אשתו אומרת לו: עודך מחזיק בתומתך ברך אלהים ומות.
ומה אמר לה?
כדבר אחת הנבלות תדברי וגו'.
אנשי מבול היו בועטין בטובה וכשבאה עליהם הפורענות קבלו על כרחם.
ועוד קל וחומר: אם מי שבועט בטובה נאה בפורענות, אנו שנאים בטובה לא נהיה נאים בפורענות?!
והוא שאמר לה: כדבר אחת הנבלות תדברי.
ועוד, יהא אדם שמח ביסורין מבטובה, שאילו אדם בטובה כל ימיו אין נמחל לו עון שבידו, ובמה נמחל לו?
ביסורין.
ר' אליעזר בן יעקב אומר:
הרי הוא אומר: כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה.
מי גרם לבן שיתרצה לאב?
הוי אומר: אלו יסורין.
רבי מאיר אומר:
הרי הוא אומר: וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו וגו' ולבך יודע מעשים שעשית ויסורין שהבאתי עליך, שלא כנגד מעשיך הבאתי עליך יסורין.
רבי יוסי בר' יהודה אומר:
חביבין יסורין ששמו של הקב"ה חל על מי שיסורין באין עליו, שנאמר: ה' אלהיך מיסרך.
[ר' נתן ב"ר יוסף אומר:
כשם שברית כרותה לארץ, כך ברית כרותה ליסורים, שנאמר: ה' אלהיך מיסרך].
ואומר: כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה.
ר"ש בן יוחאי אומר:
חביבין יסורין ששלש מתנות טובות נתנו להן לישראל שאומות העולם מתאוין להן ולא נתנו לישראל אלא ע"י יסורין, ואלו הן:
תורה,
וארץ ישראל,
ועולם הבא.
תורה מנין?
שנאמר: לדעת חכמה ומוסר.
ואומר: אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו.
ארץ ישראל מנין?
שנאמר: ה' אלהיך מיסרך.
ואומר: כי ה' אלהיך מביאך וגו'.
עולם הבא מנין?
שנאמר: כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר.
איזהו דבר שהוא מביא את האדם לעולם הבא?
הוי אומר: אלו יסורין.
רב נחמן אמר:
חביבין יסורין שכשם שקרבנות מרצין כך יסורין מרצין.
בקרבנות הוא אומר: ונרצה לו לכפר עליו.
ביסורין הוא אומר: והם ירצו את עונם.
ועוד, שהיסורין מרצין יותר מן הקרבנות שהקרבנות בממון והיסורין בגוף.
וכן הוא אומר: עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו.
וכבר היה רבי אליעזר חולה ונכנסו רבי טרפון ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא לבקרו,
א"ל רבי טרפון: רבי, חביב אתה לישראל יותר מגלגל חמה, שגלגל חמה מאיר בעוה"ז ואתה הארת בעולם הזה ובעולם הבא.
א"ל רבי אלעזר בן עזריה: חביב אתה לישראל יותר מאב ואם, שאב ואם מביאין חיים בעולם הזה ואתה מביא אותם בעוה"ז ובעוה"ב.
א"ל רבי יהושע: חביב אתה לישראל מימימי גשמים שהגשמים נותנין חיים בעוה"ז ואתה בעוה"ז ובעוה"ב.
אמר ליה ר' עקיבא: רבי חביבין יסורין.
אמר ליה רבי אליעזר לתלמידיו: סמכוני!
ישב לו רבי אליעזר א"ל: עקיבא, אמור!
אמר ר' עקיבא:
הרי הוא אומר בן שתים עשרה שנה מנשה במלכו וחמשים וחמש שנה מלך בירושלים.
ואומר: גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה
וכי עלתה על לב שחזקיה מלך יהודה למד תורה לכל ישראל ולמנשה בנו לא למד תורה?!
אלא כל תלמוד שלמדו וכל עמל שעמל בו לא הועיל לו כלום אלא היסורין, שנאמר: וידבר ה' אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו וגו' וכהצר לו תלה את פניו ה' אלהיו וגו' ויעתר לו - הא למדנו שחביבין יסורין.
רבי מאיר אומר:
הרי הוא אומר: ואהבת את ה' אלהיך בכלל לבבך כאברהם, שנאמר בו: אברהם אוהבי.
ובכל נפשך -
כיצחק, שעקד עצמו על גבי המזבח, שנאמר: וישלח אברהם את ידו וגו'.
ובכל מאדך -
הוי מודה לו כיעקב, שנאמר: קטנתי מכל החסדים וגו'.
תנו רבנן:
פעם אחת גזרה מלכות גזרה על ישראל שלא יתעסקו בתורה,
מה עשה רבי עקיבא?
הלך והקהיל קהלות ברבים וישב ועסק בתורה.
בא פפוס בן יהודה ומצאו.
אמר ליה: עקיבא אי אתה ירא מאומה זו?
א"ל: אתה פפוס בן יהודה שאומרים עליך שחכם אתה?
אי אתה חכם אלא טפש.
אמשול לך משל, למה הדבר דומה?
לשועל שהיה עובר על שפת הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים בים ורצים.
א"ל: מפני מה אתם רצים?
אמרו לו: מפני הרשתות והמכמורות שעושין לנו בני אדם.
א"ל: עלו ליבשה ונדור אני ואתם, כדרך שדרו אבותי ואבותיכם.
א"ל: אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות?
אי אתה אלא שוטה שבחיות!
ומה עתה שאנו עומדין במקום חיותנו כך, אם אנו עולים ליבשה על אחת כמה וכמה!
כך מה עכשיו שאנו עוסקין בתורה שכתוב בה: כי הוא חייך ואורך ימיך כך אנו מתיראין, אם אנו פוסקין מן התורה על אחת כמה וכמה.
לא היו ימים מועטים עד שתפסו לרבי עקיבא וחבשוהו בבית האסורין, ותפסו את פפוס בן יהודה וחבשוהו אצלו.
אמר לו פפוס: על מה הביאוך בכאן?
א"ל: אשריך ר' עקיבא שנתפסת על דברי תורה, אוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים.
אמרו: כשהוציאו את ר' עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה והיו מסרקין את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מכוין דעתו לקבל עליו עול מלכות שמים באהבה.
א"ל תלמידיו: רבינו עד כאן.
א"ל: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה: בכל נפשך - אפילו נוטל את נפשך, ואמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?!
אמרו: לא הספיק את הדבר עד שיצאה נשמתו באחד.
אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע, זו תורה וזו שכרה?!
ממתים ידך ה' וגו'?
א"ל הקב"ה: חלקם בחיים.
יצאה בת קול ואמרה לו: אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא.
ואהבת את ה' אלהיך -
תהא מאוהב על הבריות, וירחיק את עצמו מן העבירה ומן הגזל מישראל ומן האומות העולם ומכל בני אדם.
שהגונב לאומות העולם סוף שיגנוב מישראל,
והגוזל לאומות העולם שיגזול לישראל,
הנשבע לאומות העולם סוף שישבע לישראל,
והמכחש לאומות העולם סוף שיכחיש לישראל,
והשופך דמי האומות העולם סוף שישפוך דמי ישראל,
ולא נתנה תורה אלא לקדש את שמו הגדול, שנאמר: ושמתי בהם אות וגו' והגידו את כבודי בגוים.
מה בין אהבה ליראה?
משלו משל למה הדבר דומה?
למלך שהיו לו שני עבדים, אחד אוהב את המלך ומתירא ממנו, ואחד מתירא ממנו ואין אוהבו. הלך המלך למדינת הים, האוהב את המלך ומתירא ממנו עמד ונטע גנות ופרדסין וכל מיני מגדים, והירא ואינו אוהבו ישב לו ולא עשה כלום.
כיון שבא המלך ממדינת הים ראה גנות ופרדסים וכל מיני מגדים סדורים לפניו כנגד דעתו של אוהב, כיון שנכנס האוהב לפני המלך וראה כל מיני מגדים סדורים לפניו, נתקררה דעתו כנגד שמחתו של מלך.
והירא ממנו ואינו אוהבו כיון שנכנס המלך לביתו ראה כל מי חרבות כולם סדורים לפניו כנגד דעתו של ירא, כיון שנכנס הירא לפני המלך וראה כל מיני חרבות סדורים לפניו נזדעזע דעתו כנגד קצפו של מלך, שנאמר: טרף נתן ליראיו זה (העולם הזה) [מדת הדין].
הא למדת, ששכר האוהב שני חלקים ושכר הירא חלק אחד, לפיכך לא זכו אומות העולם שיאכלו אלא בעולם הזה, אבל ישראל זכו שיאכלו שני עולמים. זה שאמר הכתוב: מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה.
בית ישראל אני כפרתן בכל מקומות מושבותיהם שאין מלין ולא קורין ולא שונין אלא באהבת אביהם שבשמים. לפי שאומר להם הקב"ה לישראל: בני, נשבע אני בכסא הכבוד שלי שאפילו יעמדו אומות העולם ויתנו כספם וזהבם מחמדיהם הטובים ויאמרו: תן לנו כתר בית אהרן וכתר בית דוד, איני נותן להם אפילו דבר קל מבזתה של תורה.
שוב נשבע הקב"ה לישראל בכסא הכבוד שלו, שאפילו יעמדו אומות העולם ויבנו לי בית המקדש יותר מכם, ויאמרו: תן לנו כתר אהרן וכתר בית דוד, איני נותן להם דבר קל מבזתה של תורה, לכך נאמר: מים רבים וגו'.
ואהבת את ה' אלהיך -
מהו בכל נפשך?
בכל נפש ונפש שברא בך. על כל נשימה שאדם מעלה חייב לקלס את יוצרו, שנאמר: כל הנשמה תהלל יה.
אמרו ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע, הנפש הזו שמקלסת אותך עד מתי היא נתונה בעפר?
אמר להם: יגיע הקץ ונפשותיהם שמחות, שנאמר: שוש אשיש בה' תגל נפשי באלהי.
סימן תתלח
שיהא שם שמים מתאהב על ידיך, שיהא אדם קורא ושונה ודבורו בנחת עם הבריות ומשאו ומתנו נאה, כשרואין שנושא ונותן באמונה מה הבריות אומרות עליו?
אשרי פלוני שלמד תורה, אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה, אוי להם לבני אדם שלא למדו תורה, ראו פלוני שלמד תורה כמה נאים ויפים מעשיו כמה מתוקנים דרכיו. עליו הכתוב אומר: ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.
ובזמן שאדם קורא ושונה ואין מקחו ומתנו נאה ואין משאו ומתנו באמונה ואין דבריו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו?
אוי לו לפלוני שלמד תורה אוי לו לאביו שלמדו תורה אוי לו לרבו שלמדו תורה, אשריהם לבני אדם שלא למדו תורה, ראו פלוני זה שלמד תורה כמה מכוערים מעשיו כמה מקולקלין דרכיו ועליו הכתוב אומר: עם ה' אלה ומארצו יצאו.
כי אתא רבין א"ר יוחנן:
בכל מתרפאין חוץ מאלילים וגלוי עריות ושפיכות דמים.
אלילים - דתניא ר' אליעזר אומר:
אם נאמר בכל נפשך [למה נאמר בכל מאדך ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך?
אלא לומר לך, אם יש אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמרף בכל נפשך.
ויש אדם שממונו חביב עליו מגופו, לכך נאמר: בכל מאדך].
גלוי עריות ושפיכות דמים - דתניא רבי (אליעזר) אומר:
כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש - וכי מה ענין רוצח אצל נערה המאורסה?
אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד.
מקיש רוצח לנערה המאורסה:
מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו,
אף רוצח ניתן להצילו בנפשו.
ומקיש נערה המאורסה לרוצח:
מה רוצח יהרג ואל יעבור,
אף נערה המאורסה תהרג ואל תעבור.
ורוצח גופיה מנא לן?
סברא הוא.
כי ההוא דאתא לקמיה דרבא א"ל: מרי דוראי.
אמר לו: זיל קטליה לפלניא, ואי לא קטילנא לך,
אמר ליה: ליקטלך ולא תקטול.
מאי חזית דדמא דידך סומק טפי?
דילמא דמא דההוא סומק טפי?
אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק:
נמנו וגמרו בעלית בית נתזה בלוד, כל עבירות שבתורה אם אומרים לו לאדם עבור ואל תהרג, יעבור ואל יהרג, חוץ מאלילים גלוי עריות ושפיכות דמים.
ואלילים לא?
והתניא: היה רבי ישמעאל אומר:
מנין שאם אמרו לו לאדם עבוד אלילים ואל תהרג מנין שיעבור ואל יהרג?
תלמוד לומר? וחי בהם,
יכול אפילו בפרהסיא?
תלמוד לומר: ולא תחללו את שם קדשי.
אינהו דאמרי כרבי אליעזר דתניא רבי אליעזר אומר:
אם נאמר בכל נפשך וכו' (כדלעיל).
כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן:
לא שנו אלא שלא בשעת השמד, אבל בשעת השמד אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא יהרג ואל יעבור.
כי אתא רבין אמר ר' יוחנן:
אפילו שלא בשעת השמד לא אמרו אלא בצינעא, אבל בפרהסיא לא.
וכמה פרהסיא?
עשרה בני אדם, פשיטא ישראלים בעינן, דכתיב: ונקדשתי בתוך בני ישראל.
בעי ר' ירמיה:
תשעה ישראלים וגוי אחד מהו?
תא שמע: דתני (רבינאי) [רב ינאי] אחוה דר' חייא בר אבא:
אתיא תוך תוך מהבדלו מתוך העדה הזאת, מה להלן עשרה וכולהו ישראל, אף כאן עשרה וכולהו ישראל.
והא אסתר פרהסיא הואי?
אסתר קרקע עולם היתה.
רבא אמר:
הנאת עצמו שאני, דאי לא תימא הכי (נמי) [הני] קוואקי ודימונקי היכי יהבינן להו?
[אלא הנאת עצמן שאני, הכי נמי הנאת עצמו שאני].
ואזדא רבא לטעמיה, דאמר רבא:
האי נכרי דאמר ליה לישראל: קטול אספסתא [בשבתא] ושדי לחיותא ואי לא קטילנא לך, ליקטול ולא ליקטליה, שדי לנהרא, ליקטליה ולא ליקטול, מאי טעמא? לעבורי מילתא קא בעי.
סמן תתלט
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: ואהבת את ה' אלהיך איני יודע כיצד לאהוב?
תלמוד לומר: והיו הדברים האלה - תן הדברים האלה על לבך שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ומדבק בדרכיו.
סימן תתמ
שלא יהא בעינך כדיוטגמא ישנה שאין הכל סופנין אותה, אלא כחדשה שהכל רצין לקראתה.
על לבבך -
מכאן היה ר' יאשיה אומר:
צריך אדם להשביע את יצרו שכן אתה מוצא בכל הצדיקים שמשביעין את יצרן.
באברהם הוא אומר: הרימותי ידי.
בבועז הוא אומר: חי ה' שכבי עד הבקר.
בדוד הוא אומר: חי ה' כי אם ה' יגפנו.
באלישע הוא אומר: חי ה' אשר עמדתי לפני אם אקח.
וכשם שהצדיקים משביעין יצרן שלא לעשות, כך הרשעים משביעין יצרן לעשות, שנאמר: חי ה' כי אם רצתי אחריו ולקחתי מידו מאומה.
אמר רב ספרא משום ר' יהושע בן חנניא:
מאי דכתיב: ושננתם לבניך?
אל תקרי ושננתם אלא ושלשתם, לעולם ישלש אדם שנותיו:
שליש במקרא,
שליש במשנה,
שליש בתלמוד,
ומי ידע כמה חי-י?
לא צריכא ליומי.
תנו רבנן:
ושננתם לבניך -
שיהו דברי תורה מחודדין בפיך, שאם ישאלך אדם [דבר] אל תגמגם אלא אמור לו מיד, שנאמר: אמור לחכמה אחותי את.
ואומר: קשרם על אצבעותיך כתבם על לוח לבך,
ואומר: כחצים ביד גבור.
ואומר: אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם לא יבשו כי ידברו את אויבים בשער,
[מאי את אויבים בשער]?
אמר רבי חייא בר אבא:
אפילו האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקים בתורה בשער אחד, נעשו אויבים זה לזה,
(ואמר רבא):
ואינם זזין משם עד שנעשו אוהבים זה לזה, דכתיב: את והב בסופה אל תקרי בְּסוּפָה אלא בְּסוֹפָה.
סימן תתמא
אלו בשנון ואין קדש לי כל בכור והיה כי יביאך בשנון.
שהיה בדין: אם ויאמר שאינו בקשירה ישנו בשנון, קדש והיה כי יביאך שישנן בקשירה אינו דין שיהו בשנון?
תלמוד לומר: ושננתם אלו בשנון ואין קדש והיה כי יביאך בשנון.
ועדין אני אומר: ויאמר שקדמוה מצות אחרות הרי הוא בשנון, עשרת הדברות שלא קדמום מצות אחרות, אינו דין שיהו בשנון?!
אמרת קל וחומר: אם קדש לי והיה כי יביאך שהם בקשירה אינן בשנון, עשרת הדברות שאינם בקשירה אינו דין שלא יהו בשנון?!
הרי ויאמר יוכיח לעשרת הדברות שאע"פ שאינן בקשירה שיהו בשנון?
תלמוד לומר: ושננתם וכו'.
לבניך -
אלו תלמידיך.
וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמידים קרוים בנים שנא' (בנים אתם).
ויצאו בני הנביאים אשר בבית אל.
וכי בני הנביאים היו והלא תלמידים היו?
[אלא מכאן שהתלמידים קרוים בנים].
וכן הוא אומר: ויגשו בני הנביאים אשר ביריחו.
וכן אתה מוצא חזקיהו מלך יהודה שלמד תורה לכל ישראל וקראן בנים, שנאמר: בני עתה אל תִּשָּלוּ. וכשם שהתלמידים קרוים בנים כך הרב קרוי אב, שנאמר: ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי. ואומר: ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו ויבא אליו מלך ישראל ויבך ויפול על פניו ויאמר אבי אבי.
סימן תתמב
עשה אותם עיקר ואל תעשם טפל, שלא יהא משאך ומתנך אלא כהן, שלא תערב בהם דברים אחרים, שלא תאמר למדתי חכמת ישראל אלך ואלמד חכמת העולם, תלמוד לומר: ללכת בהם ולא להפטר מהם.
וכן הוא אומר: יהיה לך לברך וגו'.
[בשבתך בביתך ובלכתך בדרך] -
וכן הוא אומר: בהתהלכך תנחה אותך - בעולם הזה.
בשכבך תשמור עליך - בשעת מיתה.
והקיצות - לימות המשיח,
היא תשיחך - לעולם הבא.
ובשכבך - יכול אפילו שכב בחצי היום?
תלמוד לומר: ובקומך.
יכול אפילו עמד בחצי היום?
תלמוד לומר: בשבתך בביתך ובלכתך בדרך - דרך ארץ דברה תורה.
וכבר היה ר' ישמעאל, מוטה ודורש ורבי אלעזר בן עזריה זקוף, הגיע זמן קריאת שמע נזקף רבי ישמעאל והטה רבי אלעזר.
א"ל רבי ישמעאל מה זה אלעזר?
אמר ליה: ישמעאל אחי, משל, אומרים לאחד: מפני מה זקנך מגודל?
א"ל: יהא כנגד המשחיתים.
א"ל: אתה הטית כדברי בית שמאי ואני נזקפתי כדברי בית הלל.
דבר אחר:
שלא יקבע הדבר חובה.
שבית שמאי אומרים:
בערב כל אדם יטו ויקראו ובבקר יעמדו.
תנו רבנן:
ודברת בם -
בם - ולא בתפלה,
בם - יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים.
ר' אחא אמר:
ודברת בם - עשה אותם קבע.
אמר (רבה) [רבא]:
הסח שיחת חולין עובר בעשה, שנאמר: ודברת בם - בם ולא בדברים אחרים.
רב אחא בר יעקב אמר:
עובר בלאו שנאמר: כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר.
רבי יונה משתעי:
ודברת בם - מכלל שיש לך רשות לדבר בם.
הקורא את שמע ופגע בו רבו או מי שגדול הימנו -
בפרקים - שואל מפני הכבוד ואין צריך לומר שמשיב,
באמצע שואל מפני היראה ואין צריך לומר שמשיב, דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר:
באמצע - שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד,
בפרקים - שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם.
בית שמאי אומרים:
בערב כל אדם יטה ויקרא ובבקר יעמוד, שנאמר: ובשכבך ובקומך.
ובית הלל אומרים:
כל אדם קורא כדרכו, שנאמר: ובלכתך בדרך.
אם כן למה נאמר בשכבך ובקומך?
בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים.
בשלמא בית הלל קאמרי טעמא דידהו וטעמא דבית שמאי, אלא בית שמאי מה טעם לא אמרי כבית הלל?
אמרי לך בית שמאי: אי סלקא דעתך להכי הוא דאתא ליכתוב רחמנא בבקר ובערב, בשכבך ובקומך למה לי?
שמע מינה שכיבה שכיבה ממש קימה קימה ממש.
(ובית הלל כתב בלכתך בדרך).
ובית שמאי [האי ובלכתך בדרך מאי עביד ליה]?
מבעי ליה לכדתניא: (בשבתך בביתך) [ובלכתך בדרך] פרט לחתן הכונס את הבתולה פטור, (בלכתך) [בשבתך בביתך] פרט לעוסק בדבר מצוה וכו', דליכתוב רחמנא בלכת ובשבת מאי בשבתך ובלכתך?
בשבת ובלכת דידך הוא דמחייבת הא בשבת ובלכת דמצוה פטירת.
ובית הלל, הא כתיב בשבתך ובלכתך בדרך למה לי?
שמע מינה [דאפילו בדרך נמי קרי].
מאימתי קורין את שמע בערבין?!
משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן עד סוף האשמורה הראשונה, דברי רבי אליעזר.
וחכמים אומרים:
עד חצות.
רבן גמליאל אומר:
עד שיעלה עמוד השחר.
תנא אקרא קאי דכתיב: בשכבך ובקומך.
בשכבך ובקומך - הוי מצות עשה שהזמן גרמא, והיינו דתנן:
וקשרתם -
אלו בקשירה ואין ויאמר בקשירה.
שהיה בדין: אם קדש לי והיה כי יביאך שאינן בשנון הרי הן בקשירה, ויאמר שהוא בשנון אינו דין שיהא בקשירה?!
תלמוד לומר: וקשרתם - בקשירה ואין ויאמר בקשירה.
ועדין אני אומר: אם קדש לי והיה כי יביאך שקדמום מצות אחרות הרי הן בקשירה, עשרת הדברות שלא קדמום מצות אחרות אינו דין שיהו בקשירה?!
אמרת קל וחומר: אם ויאמר שהוא בשנון אינו בקשירה עשרת הדברות שאינן בשנון אינו דין שלא יהו בקשירה?!
והרי קדש לי והיה כי יביאך יוכיח שאינן בשנון והרי הן בקשירה, והן יוכיחו לעשרת הדברות שאע"פ שאינן בשנון יהו בקשירה?
תלמוד לומר: וקשרתם אלו בקשירה ואין עשרת הדברות בקשירה.
וקשרתם לאות על ידך -
כרך אחד של ארבע טוטפות.
שהיה בדין: הואיל ואמרה תורה תן תפלין ביד ותן תפלין בראש, מה של ראש ארבע טוטפות אף של יד ארבע טוטפות?
תלמוד לומר: וקשרתם לאות על ידך וכו' (כדכתוב ברמז דכ"א).
אמר רבי יוחנן:
איזהו בן העוה"ב?
זה הסומך גאולה של ערבית לתפלה של ערבית.
ורבי יהושע בן לוי אומר:
תפלות באמצע תקנום.
במאי קמיפלגי?
איבעית אימא סברא ואיבעית אימא קרא.
איבעית אימא סברא, דרבי יוחנן סבר: גאולה מאורתא נמי הואי.
ורבי יהושע בן לוי סבר:
גאולה מאורתא לא הואי.
ואבעית אימא קרא: בשכבך ובקומך.
רבי יוחנן סבר:
מקיש שכיבה לקימה:
מה קימה קריאת שמע ואח"כ תפלה,
אף שכיבה קריאת שמע ואחר כך תפלה.
ורבי יהושע בן לוי סבר:
מה קימה קריאת שמע סמוך למטתו,
אף שכיבה קריאת שמע סמוך למטתו.
והשכיבנו כיון דקבעוה רבנן בגאולה, כגאולה אריכתא דמיא.
וכן בשחרית בתפלה הוא אומר: ה' שפתי תפתח כיון דקבעוה רבנן בתפלה, כתפלה אריכתא דמיא.
סימן תתמג
הכל חייבים בתפלין כהנים לוים וישראלים, פשיטא? כהנים אצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא הואיל דכתיב: וקשרתם לאות על ידך וגו' כל שישנו במצוה דיד איתיה במצוה דראש, והני כהנים הואיל וליתנהו במצוה דיד, דכתיב: ילבש על בשרו שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין בשרו, אימא במצוה דראש נמי לא ליחייבו?
קא משמע לן דלא מעכבי אהדדי, דתנן:
ומאי שנא דיד דכתיב: ילבש? שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין בשרו, דראש נמי הכתיב: ושמת המצנפת על ראשו, תנא: שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם היה מניח תפלין.
סימן תתמד
תנא דבי רבי ישמעאל:
יוצא אדם בתפלין ערב שבת עם חשכה.
מה טעמא?
כיון דאמר (רבא) [רבה] בר רב הונא:
חייב אדם למשמש בתפלין כל שעה ושעה קל וחומר מציץ:
ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת, אמרה תורה: והיה על מצחו תמיד, תפלין שיש בה כמה אזכרות על אחת כמה וכמה, הלכך מידכר דכיר להו.
וכתבתם -
ארבע פרשיות שבתפלין מעכבות זו את זו.
תנו רבנן:
וכתבתם -
יכול יכתבנה על האבנים?!
ודין הוא: נאמר כאן כתיבה,
ונאמר להלן כתיבה,
מה להלן על הספר,
אף כאן על הספר.
או כלך לדרך זו:
נאמר כאן כתיבה,
ונאמר להלן כתיבה,
מה להלן על האבנים,
אף כאן על האבנים.
נראה למי דומה?
דנין כתיבה הנוהגת לדורות מכתיבה הנוהגת לדורות, ואין דנין כתיבה הנוהגת לדורות מכתיבה שאינה נוהגת לדורות. וכמה שנאמר להלן: ויאמר להם ברוך מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כותב על הספר בדיו.
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי:
רחמנא אמר על מזוזות ואת אמרת נילף כתיבה כתיבה?
אמר קרא: וכתבתם - כתיבה תמה והדר על מזוזות.
ומאחר דכתיב [וכתבתם] האי גזירה שווה למה לי?
אי לאו גזירה שווה הוה אמינא ליכתבה (אבבא) [אאבנא] וליקבעה אסיפא?
קא משמע לן.
תנא רבי (יאשיה) [אושעיא] קמיה דרבא:
וכתבתם -
הכל בכתיבה אפילו צוואות.
אמר ליה: דאמר לך מני?
רבי יהודה היא דשמעינן ליה גבי סוטה דאמר: אלות כותב, צוואות אינו כותב?
התם טעמא מאי משום דכתיב: וכתב אבל הכא דכתיב: וכתבתם אפילו צוואות נמי.
והא טעמא דרבי יהודה התם משום דכתיב אלות [אלות אִין צוואות לא] והכא לא כתיב?
אלא אצטריך סלקא דעתך אמינא.
נילף כתיבה כתיבה מסוטה, מה התם צוואות לא אף הכא נמי, כתב רחמנא וכתבתם [אפילו צוואות].
וכתבתם -
(כדי) שתהא כתיבה תמה שלא יכתוב אלפי"ן עיינין עיינין אלפין, ביתי"ן כפי"ן כפי"ן ביתי"ן, גימלי"ן צדי"ן צדי"ן גימלי"ן, דלתי"ן רישי"ן רישי"ן דלתי"ן, ההי"ן חיתי"ן חיתי"ן ההי"ן, ווי"ן יודי"ן יודי"ן ווי"ן, זייני"ן נוני"ן נוני"ן זייני"ן, טיתי"ן פאי"ן פאי"ן טיתי"ן, פשוטין כפופין כפופין פשוטין, ממין סמכי"ן סמכי"ן ממי"ן, סתומין פתוחין פתוחין סתומין, פרשה פתוחה לא יעשנה סתומה, סתומה לא יעשנה פתוחה, כתבה כשירה או שכתב השירה כיוצא בה, או שכתב שלא בדיו, או שכתב את האזכרות בזהב, הרי אלו יגנזו.
תני רב (חנינא) [חיננא] בריה דרבא מפרשניא:
שנאמר: וקשרתם וכתבתם - כל שישנו בקשירה - ישנו בכתיבה, וכל שאינו בקשירה - אינו בכתיבה.
תנו רבנן:
בשעריך -
אחד שערי בתים ואחד שערי חצרות ואחד שערי [מדינות ואחד שערי] עיירות חייבין במזוזה שנאמר: וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך.
אמר ליה אביי לרב ספרא:
הני אבילי דמחוזא, מה טעם לא עבדי להו רבנן מזוזה?
אמר (רבא) [אביי]:
משום סכנא, דתניא: מזוזת יחיד נבדקת (פעם אחת) [פעמים] בשבוע, של רבים נבדקת פעמים ביובל.
ואמר רב יהודה:
מעשה בארטבין אחד שהיה בודק את המזוזות בשוק העליון של צפורי ומצאו קסדור אחד ונטל ממנו אלף זוז.
תנא: בית שהנשים נאותות בהן, פטורי מן המזוזה.
רב יהודה אמר:
מקום שמתקשטות בהן.
רב כהנא אמר:
מקום שרוחצות בהן.
תניא: ביתך - ביתך המיוחד לך, פרט לבית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות שפטורין מן המזוזה. ויש מחייבין.
באמת אמרו:
רב כהנא, מתרץ לטעמיה:
ביתך - ביתך המיוחד לך פרט לבית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצר שפטורין מן המזוזה בסתם, ויש מחייבין.
באמת אמרו:
ומאי נאותין?
רוחצין.
ואשמעינן מרחץ דרבים ומרחץ דיחיד, סלקא דתעך אמינא, מרחץ דרבים נפיש זוהמיה אבל מרחץ דיחיד [דלא נפיש זוהמיה אימא] ליחייב?
קא משמע לן.
רבי יהודה מתרץ לטעמיה:
ביתך - ביתך המיוחד לך וכו' ובית המרחץ אע"פ שהנשים מתקשטות בהן פטורות מן המזוזה, ולרב יהודה סתמא דברי הכל פטור.
והתניא:
יכול שאני מרבה אף בית הכסא ובית הבורסקי ובית הטבילה ובית המרחץ?
תלמוד לומר: ביתך - בית העשוי לכבוד יצאו אלו שאין עשויין לכבוד.
יכול שאני מרבה אף הר הבית והלשכות והעזרות?
תלמוד לומר: ביתך - מה בית שהוא חול אף כל שהוא חול, [יצאו אלו שהן קדש] תיובתא.
תני רב שמואל בר יהודה:
ששה שערים פטורין מן המזוזה:
בית התבן,
ובית הבקר,
ובית העצים,
ובית האוצר,
ושערי המדי,
ושער שאינו מקורה,
ושער שאינו גבוה י' טפחים
[א"ל]: פתחת בשש וסלקת בשבע.
[א"ל]: שער המדי תנאי היא, דתניא כיפה - ר' מאיר, מחייב במזוזה.
וחכמים – פוטרין.
אמר אביי:
דכולי עלמא גבוהה י' ואין ברגלה ג' [ולאו כלום היא], אי נמי יש ברגלה ג' ואין גבוה וכו' [לא נחלקו אלא בגבוה י' ויש ברגלה ג' ואין] ברחבה ד' ויש בה לחקוק ולהשלימה לארבעה
ר' מאיר סבר:
חוקקין להשלים.
ורבנן סברי:
אין חוקקין להשלים.
תנו רבנן:
בית הכנסת ובית האשה ובית השותפין חייבין במזוזה. פשיטא?
מהו דתימא ביתך ולא ביתה ולא בתיהם?
קא משמע לן, ואימא הכי נמי?
אמר קרא: למען ירבו ימיכם וכו', אלא ביתך למה לי?
כדרבא: דרך ביאתך, דכי עקר איניש כרעיה דימינא עקר ברישא.
תניא: ביתך - דרך ביאתך מן הימין.
או אינו אלא מן השמאל?
תלמוד לומר: ביתך, מאי תלמודא?
אמר רבה:
דרך ביאתך [מן הימין] דכי עקר וכו'.
רבא בר עולא אמר:
מהכא: ויקח יהוידע הכהן ארון אחד ויקב חור בדלתו ויתן אותו אצל המזבח מימין וגו'.
תניא:
בית שאין לו אלא פצים אחד - ר' מאיר - מחייב במזוזה.
וחכמים - פוטרין.
מה טעם [דרבנן?
מזוזות כתיב.
מה טעם] דר' מאיר?
דתניא: מזוזות שומע אני מיעוט מזוזות שתים, כשהוא אומר מזוזות בפרשה שניה שאין תלמוד לומר, הוי ריבוי אחר ריבוי ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט, מיעטו הכתוב למזוזה [אחת], דברי רבי ישמעאל.
ר' עקיבא אומר:
אינו צריך, הרי הוא אומר על המשקוף ועל שתי המזוזות שאין תלמוד לומר שתי?
אלא זה בנה אב: כל מקום שנאמר: מזוזות אינה אלא אחת, עד שיפרוט לך הכתוב שתים. מזוזה אף על גב דכתיב: ביתך דידך אין דשותפין לא, כתב רחמנא למען ירבו ימיכם, אלא ביתך למה לי?
(כדרבא) [כדרבה] דרך ביאתך מימין.
(כתוב ברמז תקס"ה).
ארטבאן שלח לרבינו הקדוש, חדא מרגלית אטמיטון.
א"ל: של לי מלתא דטבא כוותיה.
שלח ליה חדא מזוזה.
א"ל: מה אנא שלחית לך מלתא דלית ליה טימי ואת שלחת לי מילא דחד פולר,
א"ל: חפצי וחפציך לא ישוו בה, ולא עוד, אלא דאת שלחת לי מילא דאנא צריך מינטר לה ואנא שלחית לך מלתא דהיא מנטר לך, דכתיב: בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך.
חביבין ישראל שחבבן הקב"ה במצות, תפילין בראשיהן ובזרועותיהן, ציצית בבגדיהן, מזוזה בפתחיהן, ועליהם אמר דוד: שבע ביום הללתיך.
נכנס למרחץ וראה את עצמו ערום, אמר: אוי לי שאני ערום מן המצות נסתכל במילה התחיל סודר עליה שבח, שנאמר: למנצח על השמינית.
משל למלך בשר ודם שאמר לאשתו: הוי מתקשטת בכל מיני תכשיטים כדי שתהא רצויה לי.
כך אמר הקב"ה לישראל: היו מצויינין במצות כדי שתהיו רצויין לפני.
וכן הוא אומר: יפה את רעיתי כתרצה - יפה כשאת רצויה לי:
ובתים מלאים כל טוב -
בעי רבי ירמיה:
אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ מהו? אימת?
אילימא בז' שכבשו, השתא דבר טמא אשתרי להו, דכתיב: ובתים מלאים כל טוב.
ואמר רבי ירמיה בר אבא אמר רב:
כתלי דחזירי, בשר נחירה מיבעיא, אלא?
בשבע שחלקו.
ואי בעית אימא בז' שכבשו, וכי אישתרי להו שלל של כנענים דידהו לא אישתרי, או דלמא לא שנא? [תיקו].
אבותינו באו לארץ באה ברכה לרגלם, שנאמר: ובתים מלאים כל טוב.
רשב"י אומר:
הרי הוא אומר: אשר לא מלאת והלא בידוע שלא מלאת, שעכשיו באת לארץ?!
אלא זכותך היא שגרמה.
את ה' אלהיך תירא -
שמעון העמסוני ואמרי לה רבי נחמיה העמסוני:
היה דורש כל את[י]ן שבתורה, כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פָּרַש וכו' עד שבא רבי עקיבא, ולמד לרבות ת"ח.
א"ר יוחנן משום רבי יוסי הגלילי:
כל לא תעשה שבתורה עשה מעשה - לוקה, לא עשה מעשה - פטור חוץ מנשבע כו',
נשבע מנלן?
דכתיב: כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא - בית דין של מעלה אין מנקין אותו אבל בית דין של מטה מלקין אותו ומנקין אותו כו'.
אימא אפילו שבועת אמת?
שבועת אמת בהדיא כתיב: שבועת ה' תהיה בין שניהם.
אימא הני מילי לפייס את חברו אבל אשבועה (אפילו) מילקי לילקי?
ההוא לא מצית אמרת, דכתיב: ובשמו תשבע.
ההוא מיבעי ליה לכדרב גידל אמר רב:
מנין שנשבעין לקיים את המצוות, שנאמר: נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקך, הא כתיב קרא אחרינא: ובו תדבק ובשמו תשבע.
לשון אחר: ובו תדבק ובשמו תשבע - דאמר רחמנא למה לי?
אם אינו ענין לשבועת הדיינין דהא נפקא ליה משבועת ה' תהיה בין שניהם תנהו ענין לשבועה דעלמא דשריא.
ואם אינו ענין לשבועה דמצוה דהא נפקא ליה (מובו תדבק) [ובשמו תשבע] תנהו לענין שבועה דחולין דשרי.
סימן תתמה
נוח לקנות שונא וקשה לקנות אוהב, נוח לעלות לבימה וקשה לירד. ועינו של אדם קשה לו מכל.
משל למה הדבר דומה?
לאשה שעשתה כשפים לעצמה שלא תלד, באו הרופאים לרפאותה, אמרה: אין אתם יכולין, אני עשיתי לעצמי, שנאמר: עיני עוללה לנפשי.
אמר דוד: אני עשיתי לעצמי, שאמרתי למקום: המות נברא בשביל אשתו של אדם, זווגהו לי ואני עוקרו, שהוא מפיל בחורים מערבב חתנים מעביר מלכים.
אברהם אבינו נמסר בידו וכן האבות והשבטים, בחנני ה' ונסני צרפה כליותי ולבי, (שאני) [שאיני] מן הראשונים.
אדם באשתו לא עמד,
אני עומד.
נח נשתכר,
ואני כוס ישועות אשא.
אברהם חנן את המלכים,
ואני עד הכרית כל זכר באדום.
יצחק כהו עיניו,
ואני עשה סטים שנאתי.
יעקב הריב עם המלאך,
ואני נצחתי אותו, דכתיב: ויאמר למלאך המשחית בעם הערף ידך.
ראובן בכור,
ואני בכור אתנהו.
שמעון ולוי קנאו בשכם,
ואני בגלית.
יהודה גור אריה יהודה,
ואני כְּלֵב האריה.
יששכר יודעי בינה,
ואני בכל דרכיו משכיל.
זבולון ביום,
ואני ושמתי בים ידו.
דן נחש,
ואני נחש,
נפתלי אילה שלוחה,
ואני משוה רגלי כאילות.
גד גדוד יגודנו,
ואני ארדוף אחרי הגדוד הזה.
אשר שמנה לחמו
ואני אכלתי לחם הפנים.
יוסף יפה תואר
ואני ואיש תואר.
בנימין בין כתפיו שכן
ואני בונה אותו.
בחנני ה' ונסני.
א"ל המקום: לא תוכל לעמוד.
משל, למה הדבר דומה?
למלך ששלח לגיונותיו להחריב עיר.
אמר אפוטרופוס אחד: אני אחריבנה.
משל לגבור שצד אריה, בא אחד למשכו,
א"ל: אני בקושי תפשתי אותו וזה אומר תן לי למשכו?!
אמר הקב"ה לדוד: ותאחז במשפט ידי ואתה מבקש להשפט שפטני אלהים?!
ועשית הישר והטוב -
אמרי נהרדעי:
שומא הדר עד תריסר ירחי שתא, ואמר אמימר: אנא נהרדעאי אנא, וסבירא לי דשומא הדר לעולם. והילכתא שומא הדר לעולם, משום שנאמר: ועשית הישר והטוב וגו'.
פשיטא שמו ליה לבעל חוב ואזל איהו ושם לבעל חוב דידיה אמרינן ליה לא עדיפת מגברא דאתית מיניה, ובנה אורתה וירבה במתנה ודאי הני מעקרא אדעתא דארעא נחית ולאו אדעתא דזוזי נחית, שמו לאשה ואינסיבא או שמו מינה דאשה ואינסיבא ומתה בעל בנכסי אשתו לוקח הוי [לא מהדר ולא מהדרינן ליה].
אגביה איהו בחובו פליגי בה רב אחא ורבינא,
חד אמר:
לא הדרא דהא זבינא מעליא היא,
וחד אמר:
הדרא לאו זבינא היא והא דאגביה [מדעתיה] ולא אתא לבי דינא מחמת כיסופא הוא דאגביה.
אמר רב יהודה:
האי מאן דאחזיק ביני אחי וביני שותפי חציפא הוי וסלוקי לא מסלקינן ליה.
רב נחמן אמר:
מסלקינן ליה ואי משום דינא דבר מצרא לא מסלקינן.
נהרדעי אמרי:
אפילו משום דינא דבר מצרא מסלקינן, משום שנאמר: ועשית הישר והטור וכו'.
וצדקה תהיה לנו -
(כתוב בסופר פ' וירא אליו).
הפרק הבא הפרק הקודם