 |
 |
ילקוט שמעוני, דברים פרק ז
המשך סימן תתמה
ולא תחנם -תנן התם:
אין מוכרין להם במחובר לקרקע, מנהני מילי?
אמר רבי יוסי בר חנינא:
דאמר קרא: לא תחנם - לא תתן להם חניה בקרקע.
והאי מבעי ליה להכי אמר רחמנא לא תתן להם חן.
דאמר רב יהודה:
אסור לאדם שיאמר כמה נאה גוי זה, אם כן לימא קרא לא תחונם.
מאי לא תחנם?
שמע מינה תרתי.
ואכתי מצי למימר דהכי אמר רחמנא לא תתן להם מתנת חנם,
א"כ לימא קרא לא תְחִינֵם מאי לא תְחָנֵם?
שמע מינה כולהו.
ומתנת חנם גופה תנאי היא, דתניא: לא תאכלו כל נבלה (כתוב למעלה ברמז תתצ"ב).
לא תתחתן בם -
(כתוב ברמז ק' וברמז שי"ג).
ואשריהם תגדעון -
רבי יוסי בר רבי יהודה
מיבעי ליה לאילן שנטעו ולבסוף עבדו.
ורבנן מיבעי ליה לכדרבי יהושע בן לוי דאמר:
גדועי אלילים קודמין לכבוש ארץ ישראל,
כבוש ארץ ישראל קודמין לבעור אלילים (כתוב ברמז תת"נ):
לא מרבכם מכל העמים -
דרש רבי אלעזר בנו של ר' יוסי הגלילי:
מאי דכתיב: לא מרבכם מכל העמים?
אמר הקב"ה לישראל: חושק אני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם.
נתתי גדולה לאברהם, אמר: ואנכי עפר ואפר.
נתתי גדולה למשה ולאהרן, אמרו: ונחנו מה.
נתתי גדולה לדוד, אמר: ואנכי תולעת ולא איש,
אבל אומות העולם אינן כן:
נתתי גדולה לנמרוד, אמר: נבנה לנו עיר.
לפרעה, אמר: מי ה' אשר אשמע בקולו.
לסנחריב, אמר: מי בכל אלהי העמים אשר הציל את ארצו מידי.
לנבוכדנצר, אמר: אעלה על במתי עב.
לחירם מלך צור, אמר: אל אני מושב אלהים ישבתי.
סימן תתמו
תני רבי שמעון בן אלעזר:
גדול העושה מאהבה מן העושה מיראה שזה תלוי לו לאלף דור וזה תלוי לו לאלפים דור.
הכא כתיב: ועושה חסד לאלפים לאוהבי וגו'.
והתם כתיב: לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור,
[התם נמי כתיב: לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור] האי לדסמיך ליה והאי לדסמיך ליה.
ומשלם לשונאיו -
א"ר יהושע:
אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, כאדם שיש לו משאוי ומבקש להשליכו.
א"ר (אלעזר):
[אילא] לשונאו הוא דלא יאחר הא לאוהבו יאחר, והיינו דר' יהושע בן לוי מאי דכתיב: היום לעשותם.
[היום לעשותם] - ולא למחר לעשותם.
היום לעשותם - ולא היום ליטול שכרם.
היום לעשותם - ולמחר ליטול שכרם.
פרשת עקב
והיה עקב תשמעון -
זה שאמר הכתוב: למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני.
אמר דוד: רבש"ע, איני מתירא מן המצות חמורות שבתורה מפני שהן חמורות, אבל מתירא אני מפני הקלות שמא עברתי עליהם מפני שהם קלות ואתה אמרת הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, לכך נאמר: והיה עקב תשמעון.
אמר דוד לפני הקב"ה: רבש"ע, גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב.
מה רב טובך - זהו שכרן של מצות קלות. זה שאמר הכתוב: אורח חיים פן תפלס שלא תהא נושא ונותן במצותיה של תורה, אי זו שכרה מרובה ועושה אותה למה נעו מעגלותיה ולא תדע מטולטלין הן שבילי התורה.
א"ר אחא:
משל למה הדבר דומה?
למלך שהיה לו פרדס והכניס בה פועלים ולא גלה להם שכר נטיעותיו, שאילו גלה להם רואין איזו נטיעה שכרה הרבה ונוטעין אותה נמצאת מלאכת הפרדס מקצתה בטלה ומקצתה קיימת.
כך לא גלה הקב"ה שכר של מצות [שאילו גלה נמצאו המצות מקצתן קיימות ומקצתן בטלות.
רבי אחא בשם רבי אבא בר כהנא אמר:
טלטל הקב"ה שכר עושה מצוה בעוה"ז] כדי שיהו עושין אותן משלם.
תני רבי שמעון בן יוחאי:
שתי מצות גלה הקב"ה מתן שכרן, קלה שבקלות וחמורה שבחמורות.
קלה שבקלות - שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים.
חמורה שבחמורות - כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך.
והרי הן שוין במתן שכרן בעולם הזה.
ומה אם דבר שהוא פריעת חוב כתיב בו: אריכות ימים, דבר שהוא חסרון כיס וחסרון נפשות על אחת כמה וכמה.
וכשם שמתן שכרה מרובה כך עונשה מרובה, הדא הוא דכתיב: עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם יקרוה עורבי נחל ויאכלוה בני נשר.
אמר הקב"ה: יבא עורב שהוא אכזרי על בניו וינקור אותם ואל יהנה מהם ויבא נשר שהוא רחמני על בניו ויהנה מהם.
ומנין לעורב שהוא אכזרי על בניו?
שנאמר: מי יכין לעורב צידו כי ילדיו אל אל ישועו וגו'.
ואמר: לבני עורב אשר יקראו.
כשהעורב מוליד ילדיו לבנים ואמר הזכר לנקבה: שמא אחר בא עליה ומואסין אותן ומניחין אותן, מה הקב"ה עושה?
מוציא מצואה שלהן יתושין ופורחין עליהן ואוכלין ומשחירין.
ומנין שהנשר רחמני?
דכתיב: כנשר יעיר קנו ואינו מאמין בהן מפני עופות אחרים שרודפין אחריהם,
מהו עושה?
יפרוש כנפיו יקחהו וגו'.
סימן תתמז
א"ל הקב"ה: המצות שאתם עושים מפירותיהן אתם אוכלים עכשיו, אבל שכר הקרן בעקב אני נותן לכם, שנאמר: והיה עקב תשמעון. זה שאמר הכתוב: יד ליד לא ינקה רע.
אמר הקב"ה לישראל: לא תעשו את התורה על מנת לקבל שכר מיד, כל מי שעושה כך נקרא רע ואינו מתנקה שלא הניח לבניו כלום, שאילו בקש אברהם שכרן של מצות מיד היאך היה משה אומר: זכור לאברהם וגו'.
וכן אליהו אמר: ה' אלהי אברהם יצחק וישראל היום יודע ואני נזכר להם, אבל אם עשה עובד אלילים מצוה, מיד ליד אני נותן לו שכרו, שנאמר: ומשלם לשונאיו בעוה"ז ואין בידו לעוה"ב, מהו לא יאחר לשונאו?
אינו נותן שכר לשונאו ממה שלאחריו אלא ממה שלפניו.
משל למה הדבר דומה:
אדם יש לפניו משאוי של חמשה ליטרא או של י' פושט ידו ונוטל, אבל אם היה משאוי של ק' ליטרא מהו עושה?
טוענו על כתפיו לאחריו.
כך מתן שכרן של עובדי אלילים בעוה"ז כאדם שנושא משאוי קל מלפניו, אבל מתן שכרן של צדיקים משאוי גדול שעל הכתף,
אמר דוד: ברוך ה' יום יום יעמס לנו, הצדיקים מתן שכרן לאחריהם, שנאמר: ואחריו כל ישרי לב.
משל לבעל הבית שהכל באין ומפקידין אצלו פקדונות והיה נוטל הפקדונות ומניחן בתיבה ובמגדל ומשמרן יפה יפה.
פעם אחת בא אצלו קוביוסטוס אחד ובידו פקדון.
א"ל: הפקד לי הפקדון הזה.
אמר בעל הבית לעבדו: טול הימנו וסמוך אותו אחר הדלת.
אמר ליה: מרי, מה ראית להיות נותן פקדונות אחרים בתיבה ובמגדל ומשמרן יפה יפה ונועל בפניהם וזה אמרת לסמוך אותו אחר הדלת?
א"ל: בוא ואומר לך, אותן שהנחתי בתיבה ובמגדל ונעלתי בפניהם אין בעליהן מבקשין אותן מיד, אבל זה הוא קוביוטוס עכשיו הולך ומשחק ומאבד את כליו הוא בא ומבקש פקדונו (מידך) [מיד].
כך ישראל ועובדי אלילים עושין מצות מה שישראל עושין בעוה"ז אין מבקשין אלא לעתיד לבא, אבל עובדי אלילים מיד הוא נותן להם שכר מצותן, ונאמר: ומשלם לשונאיו.
אמר משה לישראל: תהיו יודעין שהמצות שאתם עושין שמורות הן לכם לעתיד לבא, שנאמר: ושמר ה' אלהיך לך את הברית ולעוה"ב הקב"ה נותן לישראל שכרן, שנאמר: הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו. והן רואין ומתמיהין ואומרים: כל הטוב הזה היה מתוקן לנו מה רב טובך אשר צפנת ליראיך.
סימן תתמח
כל מה שישראל אוכלין בעוה"ז מכח הברכות שברכן בלעם, אבל מה שברכו אותן אבות העולם והנביאים משומרין להן לעתיד לבא.
משל למה הדבר דומה?
ליתום שהיה מתגדל אצל בעל הבית, היה אוכל ושותה משלו למדו אומנות. אותו היתום אומר: כל מה שאני אוכל ושותה ומתכסה מתוך שכרי הוא.
א"ל אותו בעל הבית: חייך, כל מה שאתה אוכל ושותה ומתכסה בכח חבית של מים שאתה ממלא לי ובכח עץ אחד שאתה מקבע לי, אבל שכרך (כפול) [צרור] ומונח.
כך כל מה שישראל אוכלין בעוה"ז בכח היסורין הבאין עליהן, אבל שכרן כפול ומונח צרור ומשומר לעתיד לבא, שנאמר: את הברית ואת החסד וגו'.
שלש מדות טובות יש ביד ישראל:
ביישנין, שנאמר: ובעבור תהיה יראתו על פניכם.
רחמנים, שנאמר: ונתן לך רחמים.
גומלי חסדים, שנאמר: ושמר ה' אלהיך לך את הברית וגו'.
ואהבך וברכך והרבך וגו' -
מקיש פרי בטן לפרי האדמה:
[אמר הקב"ה]: מה פרי אדמתך אין בהן לא חטא ולא עון,
אף פרי בטנך אין בהן לא חטא ולא עון.
דבר אחר:
מה פרי אדמתך צריכין עישור,
אף פרי בטנך צריכין עשור וזו מילה.
דבר אחר:
שיהיו פרי אדמתך מכפרין על פרי בטנך שנאמר: וכפר אדמתו עמו.
תניא רבי (נתן) [יוחנן] אומר:
מנין שאין פרי בטנה של אשה מתברכת אלא מפרי בטנו של איש?
שנאמר: וברך פרי בטנך, פרי בטנה לא נאמר אלא פרי בטנך.
אמר ר' יוחנן:
הרוצה להתעשר יעסוק בבהמה דקה.
ואמר רב חסדא:
מאי דכתיב: ועשתרות צאנך?
שמעשרות את בעליהן.
אמר ר' יהושע בן לוי:
לא יהיה בך עקר -
שלא יהא ביתך עקורה מן התלמידים.
ועקרה - שלא תהא תפלתך עקורה מלפני המקום, אימתי?
בזמן שאתה משים עצמך כבהמה.
אמר ר' לוי:
מאי דכתיב: לא יהיה בך עקר ועקרה וגו'?
בזמן שבבהמתך.
תנו רבנן:
ב' נקבים יש בו באדם, אחד מוציא מים ואחד מוציא שכבת זרע ואין בין זה לזה אלא כקליפת השום, בשעה שאדם נצרך לנקביו אם נקבו זה לתוך זה נעשה עקר.
א"ר יוחנן:
משתינין מים בפני רבים ואין שותין מים בפני רבים.
ומעשה באחד שבקש להשתין ולא השתין ונמצא כרסו צבה.
שמואל איצטריכא ליה בשבתא דריגלא נגדו ליה גלימא אתא לקמיה דאבוה א"ל: אתן לך ארבע מאה זוזי וזיל אהדר עובדא (למריה) את דאפשר לך דלא אפשר ליה לסתכן.
מר בר רב אשי איצטריך אגודא גמלא אשתין,
א"ל: חמתך קא אתיא,
א"ל באודנה, ותיפוק ליה משום עלקא, בשותת.
אמר אביי:
הא איתתא לא תקום להדיא באנפי ינוקא ואגיסא לית לן בה.
תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר:
עמוד החוזר מביא אדם לידי הדרוקן. סילון החוזר מביא אדם לידי ירקון.
אמר ר' לוי:
דם רַבֶּה שחין רבה, שכבת זרע רבה צרעת רבה, צואה רבה הדרוקן רבה, מי רגלים רבין ירקון רבה.
סימן תתמט
והסיר ה' ממך כל חולי - אמר רב:
זו עין.
רב סליק לבי קברי, עבד מה דעבד, אמר: תשעים ותשעה בעין רעה ואחד בדרך כל הארץ.
ושמואל אמר:
זה הרוח, דאמר שמואל הכל ברוח.
והאיכא הרוגי מלכות, התם נמי אי לא הוה זיקא עבדי ליה סמתרי וחיי.
רבי חנינא אמר :
זו צינה.
דא"ר חנינא:
הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים, שנאמר: צנים פחים בדרך עקש וגו'.
ר' יוסי בר חנינא אמר:
זו צואה.
דאמר מר:
צואת האזן וצואת החוטם - רובן קשה ומיעוטן יפה.
רבי אלעזר אומר:
זו מרה.
תניא נמי הכי מחלה זו מרה, ולמה נקרא שמה מחלה?
מפני שמחלה כל גופו של אדם.
[דבר אחר:]
מחל"ה שפ"ג חלאים תלויין בה וכולן פת במלח של שחרית וקיתון של מים מבטלתן.
ואכלת את כל העמים -
אמר ר' שמעון חסידא:
גזל גוי אסור אבדתו מותרת, מנין לגזל גוי שאסור?
שנאמר: ואכלת את כל העמים בזמן שהגוי מסור בידך.
אבדתו מותרת, שנאמר: לכל אבדת אחיך לאחיך אתה מחזיר ואי אתה מחזיר לגוי.
ואימא הני מילי היכא דלא אתא לידיה דלא מיחייב לאהדורי בתרה כדישראל אבל היכא דאתא לידיה לגוי נמי ליהדרא.
אמר רבינא:
ומצאתה דאתא לידיה משמע.
סימן תתנ
לא תחמוד כסף וזהב עליהם -וכתיב: ותראו את שקוציהם וגו' הא כיצד?
עמהם דומיא דעליהם מה עליהם דבר של נוי אסור ושאינו של גוי מותר, אף עמהם דבר של גוי אסור ושאינו של גוי מותר.
ואימא אדרבה עליהם דומיא דעמהם מה עמהם כל מה שעמהם אף עליהם כל מה שעליהם, א"כ לא יאמר עליהם.
לא תחמוד כסף וזהב עליהם -
העובדי אלילים העובדים את ההרים ואת הגבעות הן מותרין ומה שעליהן אסורין, שנאמר: לא תחמוד כסף וזהב עליהם.
ר' יוסי הגלילי אומר:
אלהיהם על ההרים - ולא ההרים אלהיהם.
אלהיהם על הגבעות ולא הגבעות אלהיהם.
ומפני מה אשרה אסורה?
מפני שיש בה תפיסת ידי אדם, וכל שיש בה תפיסת ידי אדם – אסור.
רבי יוסי הגלילי היינו תנא קמא, אמר רמי בר חמא אמר ריש לקיש:
צפוי הר כהר איכא בינייהו.
תנא קמא סבר:
צפוי הר אינו כהר.
ור' יוסי הגלילי סבר:
צפוי הר כהר.
רב ששת אמר:
דכולי עלמא צפוי הר אינו כהר, והכא באילן שנטעו ולבסוף עבדו קמיפלגי.
תנא קמא סבר:
מותר.
ור' יוסי הגלילי סבר:
אסור.
ממאי מדקתני סיפא מפני מה אשרה אסורה וכו'. וכל שיש בה תפיסת אדם לאתויי [מאי לאו לאתויי] אילן שנטעו ולבסוף עבדו.
ואף רבי יוסי ברבי יהודה סבר:
אילן שנטעו ולבסוף עבדו – אסור.
דתניא רבי יוסי ברבי יהודה אומר:
מתוך שנאמר: אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם, שומע אני תחת כל עץ רענן אלהיהם ולא עץ רענן אלהיהם, תלמוד לומר: ואשריהם תשרפון באש.
אלא תחת כל עץ רענן למה לי?
לכדרבי עקיבא, דאמר:
כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאה ועץ רענן, דע שיש שם עבודת אלילים.
ורבנן האי ואשריהם תשרפון באש מאי עבדי ליה?
מיבעי ליה לאלו שנטעו מתחלה לכך.
ורבי יוסי ברבי יהודה, נמי מיבעי ליה להכי, אלא אילן שנטעו ולבסוף עבדו נפקא ליה מואשריהם תגדעון, איזהו (דבר) [עץ] שגדועו אסור אמור ועיקרו מותר?
הוי אומר: אילן שנטעו ולבסוף עבדו.
והכי קאמר אלו נאמר: ואשריהם תשרפון הייתי אומר: ואשריהם תגדעון באילן שנטעו בתחלה לכך והשתא דכתיב: ואשריהם תשרפון באש אייתר ליה ואשריהם תגדעון לאילן שנטעו ולבסוף עבדו.
ורבנן האי ואשריהם תגדעון מאי עבדי ליה.
מיבעי ליה לכדרבי יהושע בן לוי דאמר:
גדוע עבודת אלילים קודם לכבוש ארץ ישראל, כבוש ארץ ישראל קודם לבעור עבודת אלילים.
דתני רב יוסף:
ונתצתם את מזבחותם - [והנח], ושברתם את מצבותם והנח, והנח סלקא דעתך שרפה בעי.
אמר רב גידל אמר רב הונא:
רדוף ואח"כ שרוף.
ורבי יוסי ברבי יהודה האי סברא מנא ליה, נפקא ליה מאבד תאבדון - אבד ואחר כך תאבדון. ורבנן, האי מיבעי ליה לעוקר עבודת אלילים שצריך לשרש אחריה.
ור' יוסי ברבי יהודה [לשרש אחריה מינה לן]?
נפקא ליה מואבדתם את שמם מן המקום ההוא.
ורבנן, ההוא לכנות לה שם, יכול לא לשבח ולא לגנאי?
תלמוד לומר: שקץ תשקצנו, הא כיצד?
היו קורין אותה בית גליא, קורין אותה בית כריא. עין כל עין קוץ.
והיית חרם כמוהו -
(כתוב ברמז תר"ס).
מי שהיה כותלו סמוך לעבודת אלילים ונפל אסור לבנותו.
כיצד הוא עושה?
כונס לתוך שלו ד' אמות, אבניו עציו ועפרו מטמא כשרץ, שנאמר: שקץ תשקצנו.
ר' עקיבא אומר:
כנדה, שנאמר: תזרם כמו דוה צא תאמר לו, מה נדה מטמאה במשא, אף עבודת אלילים מטמאה במשא.
אמר רבה:
במשא כולי עלמא לא פליגי דמטמאה דהא איתקש לנדה, כי פליגי באבן מסמא.
ר' עקיבא סבר:
מה נדה מטמאה באבן מסמא אף עבודת אלילים מטמאה באבן מסמא.
ורבנן סברי:
כְּשֶׁרֶץ, מה שרץ לא מטמא באבן מסמא, אף עבודת אלילים לא מטמאה באבן מסמא.
ולר' עקיבא, למאי הילכתא איתקש לשרץ (למשא) [למשמשיה].
ולרבנן, למאי הילכתא איתקש לנדה [למשא וליקשה רחמנא לנבלה. אֵין הני מלי אלא מה נדה אינה לאברים אף עבודת אלילים אינה לאברים.
ור' אלעזר אמר:
באבן מסמא כלוי עלמא לא פליגי דלא מטמאה, כי פליגי במשא.
ר' עקיבא סבר:
כנדה, מה נידה מטמאה במשא אך עבודת אלילים מטמאה במשא.
ורבנן סברי:
כשרץ, מה שרץ לא מטמא במשא אף עבודת אלילים לא מטמאה במשא.
ולר' עקיבא מאי הלכתא איתקש לשרל (למשא) [למשמשיה].
לרבנן למאי הלכתא איתקש לנידה, מה נידה אינה לאיברים אף עבודת אלילים אינה לאיברים.
וכונס בתוך שלו ואמאי והא קא שביק רווחא לעבודת אלילים, דעביד ליה בית הכסא לתינוקות, אי נמי דגדר ליה בהיזמי והיגי.
הפרק הבא הפרק הקודם