[רש"י (ב) וידעתם היום - תנו לב [ג] לדעת ולהבין ולקבל תוכחתי:
כי לא את בניכם - אני מדבר עכשיו [ד] שיוכלו לומר אנו לא ידענו ולא ראינו בכל זה:]

אות ג
לא שהודיעם היום שום דבר, שהרי לא הודיעם פה ידיעה חדשה.

אות ד
פירוש את הוא כמו עם. והוסיף אני מדבר, כי לולא תוספת אני מדבר אין מובן כלל. ולכך הוצרך לפרש מלת את פירושו עם. כי על המקבל הדבר אינו נופל אלא מלת עם. והוסיף מלת עכשיו, כי בלא תוספת היה המובן, שלא ידבר עם בניהם לעולם רק עם אלה לבדם.

[רש"י (ו) בקרב כל ישראל - כל מקום שהיה אחד מהם בורח, הארץ נבקעת מתחתיו ובולעתו, אלו דברי רבי יהודה. אמר לו רבי נחמיה: והלא כבר נאמר (במדבר טז לב) ותפתח הארץ את פיה, ולא פיותיה.
אמר לו: ומה אני מקיים בקרב כל ישראל?
אמר לו: שנעשית הארץ מדרון [ה] כמשפך, וכל מקום שהיה אחד מהם [בורח] היה מתגלגל ובא עד מקום הבקיעה:
ואת כל היקום אשר ברגליהם - זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו:]

אות ה
והא דמפרש רש"י הקרא שלא על הסדר, יש לומר דקאי, גם כן על הקרא וידעתם שראוי לקבל תוכחתו, מאחר אשר ראיתם כל האותות אשר עשה במצרים ואשר עשה לכם במדבר, ואשר עשה לכם בשעת בליעתן של דתן ואבירם, שנבלעו בקרב כל ישראל, ונעשה הארץ מדרון כמשפך, ולא נפל אחד מישראל במדרון ההוא אף שהיה עומד אצלו, וזהו נס גדול.

[רש"י (ז) כי עיניכם הרואות - מוסב על מקרא האמור למעלה, (פסוק ב) כי לא את בניכם [ו] אשר לא ידעו וגו' כי אם עמכם אשר עיניכם הרואות וגו':]

אות ו
פירוש מלת כי הראשון פירוש דהא, והאחרון אלא, כאלו אמר תנו לב לדעת ולהבין תוכחתי דהא לא עם בניכם אני וכו', כמו שפירש רש"י לעיל, אלא עמכם וכו' אני מדבר, ומפני שלא יתכן לומר אלא עמכם עיניכם הרואות, הוסיף מלת אשר קודם עיניכם.

[רש"י (י) לא כארץ מצרים הוא - אלא טובה הימנה. ונאמרה הבטחה זו לישראל [ז] ביציאתם ממצרים, שהיו אומרים שמא לא נבוא אל ארץ טובה ויפה כזו.
יכול בגנותה הכתוב מדבר [ח]?
וכך אמר להם: לא כארץ מצרים היא, אלא רעה הימנה.
תלמוד לומר (במדבר יג, כב) וחברון שבע שנים נבנתה וגו' [ט], אדם אחד בנאן, וחם בנה צוען למצרים בנו, וחברון לכנען.
דרך ארץ אדם בונה את הנאה ואחר כך בונה את הכעור שפסולתו של ראשון, הוא נותן בשני. ובכל מקום, החביב קודם. הא למדת שחברון יפה מצוען, ומצרים משובחת מכל הארצות, שנאמר (בראשית יג, י) כגן ה' כארץ מצרים, וצוען שבח מצרים היא, שהייתה מקום מלכות, שכן הוא אומר (ישעיה ל, ד) כי היו בצוען שריו. וחברון פסולתה של ארץ ישראל, לכך הקצוה לקבורת מתים, ואף על פי כן היא יפה מצוען.
ובמסכת כתובות (קיב א) דרשו בעניין אחר:
אפשר אדם בונה [י] בית לבנו הקטן ואחר כך לבנו הגדול, אלא שמבונה [כ] על אחד משבעה בצוען:
אשר יצאתם משם - אפילו ארץ רעמסס [ל] [וארץ גושן] אשר ישבתם בה והיא במיטב ארץ מצרים שנאמר (בראשית מז, יא) במיטב הארץ וגו', אף היא אינה כארץ ישראל:
והשקית ברגלך - ארץ מצרים הייתה צריכה להביא מים מנילוס ברגלך ולהשקותה וצריך אתה לנדד משנתך ולעמול, והנמוך שותה ולא הגבוה, ואתה מעלה המים מן הנמוך לגבוה. אבל זו (פסוק יא) למטר השמים תשתה מים אתה ישן על מטתך, והקב"ה משקה נמוך וגבוה, גלוי ושאינו גלוי, כאחת:
כגן הירק - שאין די לו בגשמים ומשקין אותו ברגל ובכתף:]

אות ז
רצונו לתרץ, למה הזכיר ארצות. ומפרש דהבטחה וכו'.

אות ח
יש להקשות, מה היתה כוונתו של משה שידבר בגנותה של ארץ ישראל חס ושלום? והלא המרגלים נלקו על שהוציאו דבה על ארץ ישראל ועוד קשה ואיך יתפרש הקרא של אחריו והארץ אשר אתם עוברים שמה למטר השמים תשתה מים? וזה למעליותא. ונראה דהכי קאמר יכול וכו' כלומר אף על פי דארץ ישראל היתה צבי לכל הארצות, ואפילו מארץ מצרים, אפילו הכי ארץ מצרים טובה היא מצד מה, שבטבעה מגדלת זרעים תמיד, בהיות שמשקים אותה תמיד. והארץ אשר אתה עובר שמה אי אפשר להשקות אותה, כיון שהיא ארץ הרים, ועוד, שצריך להשקות פעמים רבות, מפני שהמים נוזלים מן ההר והארץ לא תשבע מים. ואם כן בדרך טבע אינה מגדלת זרעים, כי אם בהשגחת השם והיפך הטבע. וזהו שבח לישראל, שיזונו בדרך נס, אף על פי דבטבע אינה טובה היא כארץ מצרים, ועל זה אמר שמא בגנותה, כלומר מתוך גנותה יספר גם כן בשבחה.

אות ט
רצונו לומר שבע שנים נבנתה חברון קודם צוען.

אות י
לפירוש הראשון יהיה שנים כמשמעו, ונבנתה בנין ממש, ומלת לפני קודם בזמן. אבל לפי מה שדרשו בכתובות יהיה פירוש של שנים שונים, ונבנתה מלשון ואבנה גם אנכי ממנה שהוא לשון עשיית פירות ולפני קודם במעלה.

אות כ
יש מפרשים מבונה לשון עושה פרי, כמו אבנה ממנה כדפירש רש"י, כלומר, חלק קרקע אחד שבחברון עושה תבואה כנגד שבעה חלקים שבצוען.

אות ל
דאם לא כן, אשר יצאתם למה לי.

[רש"י (יב) אשר ה' אלוהיך דורש אותה - והלא אף כל הארצות הוא דורש, שנאמר (איוב לח, כו) להמטיר על ארץ לא איש, אלא כביכול אינו דורש אלא אותה, ועל ידי אותה דרישה שדורשה דורש את כל הארצות עמה:
תמיד עיני ה' אלוהיך בה - לראות מה היא צריכה ולחדש בה [מ] גזרות, עתים [נ] לטובה עתים לרעה וכו', כדאיתא בראש השנה (יז ב):
מרשית השנה - מראש השנה נידון מה יהא בסופה:]

אות מ
דאם לא כן, מאי עד אחרית השנה? הרי כל שנפסק בראש השנה נוהג כל השנה. ועוד, בעיני ה' אלהיך סגי. אלא, לשנות גזרות הגזורות בראש השנה כפי הראוי לאנשים (גור אריה). ולי נראה דממלת תמיד קא דייק לה, דמשמע שתמיד בכל עת הוא משגיח עליה לחדש לה מה היא צריכה, וכן משמע במסכת ראש השנה.

אות נ
אם ישראל רשעים הם בראש השנה הוא גוזר שיבואו גשמים מועטים באותה שנה. וכשחוזרין בתשובה בתוך אותה שנה, אז לא יוכל להוסיף, שהרי כבר נגזר, מה עושה הקדוש ברוך? הוא מביא אותן גשמים מועטים על השדות וקרקעות, ולא למקום מדבר או לישוב שאינו צריך לגשמים, וגם מביא אותם בעתם. וכן להיפך, אם הם טובים בראש השנה וכו'.

[רש"י (יג) והיה אם שמוע - והיה מוסב על האמור למעלה, (פסוק יא) למטר [ס] השמים תשתה מים:
והיה אם שמוע תשמעו - אם שמוע בישן [ע] תשמעו בחדש. וכן (דברים ח, יט) והיה אם שכוח תשכח, אם התחלת לשכוח סופך שתשכח כולה, שכן כתיב במגלה [פ]:
אם תעזבני יום יומיים אעזבך:
מצוה אתכם היום - שיהיו עליכם חדשים, כאלו שמעתם בו ביום [צ]:
לאהבה את ה' - שלא תאמר הרי אני לומד בשביל שאהיה עשיר, בשביל שאקרא רב, בשביל שאקבל שכר. אלא כל מה שתעשו עשו מאהבה [ק] וסוף הכבוד לבא:
ולעבדו בכל לבבכם - עבודה שהיא בלב. וזו היא תפילה, שהתפילה קרויה עבודה, שנאמר:
(דניאל ו, יז) אלהך די אנת פלח ליה בתדירא.
וכי יש פולחן בבבל?
אלא על שהיה מתפלל, שנאמר (שם ו, יא) וכוין פתיחן ליה וגו'.
וכן בדוד הוא אומר (תהילים קמא, ב) תכון תפלתי קטרת לפניך:
בכל לבבכם ובכל נפשכם - והלא כבר הזהיר על כך (דברים ו, ה) בכל לבבך ובכל נפשך, אלא, אזהרה ליחיד [ר] אזהרה לצבור:]

אות ס
שאם תשמעו אז ונתתי מטר ארצכם, ואם לאו ועצר וכו'.

אות ע
פירוש, אם תחזור על למודך ששמעת, תתחכם בו ותבין דברים חדשים. מתוך דברים ישנים וכן פירש רש"י פרק לולב וערבה, דאף על גב דגבי העניק תעניק אמרו דברה תורה כלשון בני אדם, היכא דאיכא למדרש דרשינן (רא"ם). אי נמי, הכא מוכח דכתיב והיה שהוא לשון ודאי, ומלת ואם הוא לשון ספק לכן דרשו בו מה שדרשו.

אות פ
רצונו לומר במגילת סתרים אבל אינו פסוק בכל העשרים וארבע והכי איתא בירושלמי ומביא משל לשני בני אדם שנפטרים זה מזה בשוה זה הולך דרך יום לצד מזרח וזה הולך לצד מערב, נמצא שרחוקים זה מזה מהלך שתי ימים כן המשל בתורה.

אות צ
דאם לא כן, היום למה לי.

אות ק
פירוש, כאלו אמר לאהבה את ה'. ויהיה אם כן ולעבדו דבוק עם אם שמוע תשמעו אל מצותי, ומהראוי להיות ולעבדני. אלא שאין זה אלא דרשא בעלמא.

אות ר
רצונו לומר אי כתיב חד קרא, הוה אמינא על הציבור ולא על היחיד. אף על פי דכתיב בכל לבבך ובכל נפשך שהוא לשון יחיד, מכל מקום הוה אמינא דדרך הקרא לכתוב לשון יחיד אף אם קאי על ציבור, כמו שמע ישראל. ואם תאמר, למה הזהיר גבי מצוה זו יותר ליחיד מבשאר מצות? דהא אין חילוק בין יחיד לרבים. ויש לומר הואיל דבמצוה זו כתב הקרא טובות הרבה, תוספת דגן ותירוש ויצהר ועשב לבהמה וכו', ורוצה לעשות למי שמקיים המצוה הזו לכך הוה אמינא דוקא לרבים אבל לא ליחיד, לכן צריך לרבות ליחיד, וקא משמע לן, כי בעשותם המצות מאהבה יעשה גם עם היחידים כל הנסים האלה (רמב"ן). וכיון שאזהרה שבכאן קאי על רבים אתי שפיר דלא כתיב בכאן ובכל מאודכם כדלעיל : ובכל מאודך. משום דהכא מיירי בציבור, ואין מצוי שיהא ממונם חביב עליהם יותר מגופם לרוב הצבור, מה שאין כן גבי יחיד (מהרא"י).

[רש"י (יד) ונתתי מטר ארצכם - עשיתם מה שעליכם [ש], אף אני אעשה מה שעלי:
בעתו - בלילות שלא יטריחו אתכם.
דבר אחר:
בעתו, בלילי שבתות [ת] שהכל מצויין בבתיהם:
יורה - היא רביעה הנופלת לאחר הזריעה שמרוה את הארץ ואת הזרעים:
ומלקוש - רביעה היורדת סמוך לקציר למלאות התבואה בקשיה.
ולשון מלקוש, דבר המאוחר.
כדמתרגמינן:
(בראשית ל מב) והיה העטופים ללבן, לקישיא.
דבר אחר:
לכך נקראת מלקוש שיורדת על המלילות [א] ועל הקשין:
ואספת דגנך - אתה תאספנו אל הבית [ב] ולא אויביך. כעניין שנאמר (ישעי' סב, ח - ט) אם אתן את דגנך וגו' כי מאספיו יאכלוהו, ולא כעניין שנאמר (שופטים ו ג) והיה אם זרע ישראל וגו':]

אות ש
רצונו לתרץ, למה כתב גבי מצוה זו כך הרבה שכר ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש וגו', הא לעיל בפרשת בחקותי כתיב ונתתי גשמיכם בעתם, ותו לא, ומתרץ עשיתם מה שעליכם, כלומר שעשיתם כל מה שעליכם לעשות, שלא היה לכם לעשות יותר מזה, שהרי שמרתם מצותי מאהבה וחיבה, כדכתיב: לאהבה וגומר ולעבדו, לכך אני אעשה מה שעלי ואשלם לכם שכר הרבה. רא"ם.

אות ת
והא דנקט רש"י רק בלילי שבתות, ובגמרא דתענית (דף כ"ב) נקט לילי שבתות ולילי רביעיות משום המזיקים ששולטין בשני לילות אלו, יש לומר, דרש"י פירש לפי הזמן הזה, שאין המזיקים מצוים בינינו, לכך לא נקט אלא בלילי שבתות. והשתא אתי שפיר דנקט רש"י הטעם משום שהכל מצויין בבתיהן, ולא קאמר הטעם משום דשכיחי מזיקים. ולטעם ראשון קשה, הוה ליה למימר בעתותם כיון דכל הלילות שוין, לכן קאמר דבר אחר. ולפי דבר אחר קשה, תינח בזמן דשכיחי מזיקים, אבל בזמן דלא שכיחי המזיקים כגון בזמן הזה מאי בעתו דכתיב בקרא? לכן קאמר גם טעם ראשון.

אות א
רצונו לומר, מלקוש נוטריקון מלילות קשין. ולהאי טעמא לחוד קשה, הוה ליה למימר ומלילות, לכך צריך לטעם ראשון. ולטעם ראשון קשה, הוה ליה למימר לקשיא, לכן צריך גם לטעם שני.

אות ב
רצונו לתרץ, מה ברכה היא זאת, שהוא עצמו יטריח ויעשה ויאסוף התבואה, ולא יהיו לו עבדים ושפחות? ומתרץ אתה תאספנו ולא אויביך.

[רש"י (טו) ונתתי עשב בשדך - שלא תצטרך להוליכה [ג] למדבריות.
דבר אחר:
שתהיה גוזז תבואתך כל ימות הגשמים ומשליך לפני בהמתך ואתה מונע ידך ממנה שלשים יום קודם לקציר ואינה פוחתת מדגנה:
ואכלת ושבעת - הרי זו ברכה אחרת [ד], שתהא ברכה מצויה בפת בתוך המעיים:]

אות ג
כלומר, שלא תצטרך להוליך הבהמות לרעות במדברות ששם עשב למרעה בהמות, אבל יצמיח בשדך עשב הבהמה. וזהו אליבא דרבי יהודה. דבר אחר שתהיה גוזז וכו' אליבא דרבי שמעון בן יוחאי, שמפרש עשב בשדך על עשב השדה ולא על עשב הבהמות הצומח בתוכו. ופירוש לבהמתך וגם לבהמתך, שמרוב ריבויו גוזז ומאכיל לבהמתו והנותר יותיר לדגן לבני אדם. משום הכי מביא רש"י שני טעמים אלו.

אות ד
רצונו לתרץ, היאך מוסב ואכלת ושבעת אשלמעלה, וכי בשביל שיהא מאכל לבהמתו הוא שבע?! ומתרץ דלא מוסב למעלה, והרי זו כו'.

[רש"י (טז) השמרו לכם - כיון שתהיו אוכלים ושבעים, הישמרו לכם שלא תבעטו, שאין אדם מורד בהקב"ה אלא מתוך שביעה, שנאמר (דברים ח, יב - יד) פן תאכל ושבעת ובקרך וצאנך ירביון, מה הוא אומר אחריו, ורם לבבך ושכחת:
וסרתם - לפרוש מן התורה [ה] ומתוך כך ועבדתם אלוהים אחרים. שכיון שאדם פורש מן התורה הולך ומדבק בעבודה זרה.
וכן דוד אמר (שמואל א' כו, יט) כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד וגו',
ומי אמר לו כן?
אלא כיון שאני מגורש מלעסוק בתורה, הריני קרוב לעבוד אלוהים אחרים:
אלוהים אחרים - שהם אחרים לעובדיהם [ו], צועק אליו ואינו עונהו, נמצא עשוי לו כנכרי:]

אות ה
משום דפירוש וסרתם בכל מקום הוא לסור ממה שנצטוו לעשות, שהן ממצות עשה, כדכתיב וסרתם מן הדרך וגו' לא ממה שהוזהרו שלא לעשות. הלכך על כרחך צריך לומר דפירוש וסרתם לסור מן התורה שנצטוו לעסוק בה. ויתחייב מזה ועבדתם וגו', מכאן אמרו שהפורש וכו' רא"ם.

אות ו
עיין בפרשת יתרו ברש"י.

[רש"י (יז) את יבולה - אף מה שאתה מוביל לה [ז], כעניין שנאמר (חגי א, ו) זרעתם הרבה והבא מעט:
ואבדתם מהרה - על כל שאר היסורין [ח] אגלה אתכם מן האדמה, שגרמה לכם לחטוא [ט].
משל למלך ששלח בנו לבית המשתה והיה יושב ומפקידו אל תאכל יותר מצרכך שתבא נקי לביתך, ולא השגיח הבן ההוא. אכל ושתה יותר מצרכו והקיא וטנף את כל בני המסיבה. נטלוהו בידיו וברגליו וזרקוהו אחורי פלטין:
מהרה - איני נותן לכם ארכא.
ואם תאמרו והלא נתנה ארכא לדור המבול, שנאמר (בראשית ו, ג) והיו ימיו מאה ועשרים שנה?
דור המבול לא היה להם ממי ללמוד [כ] ואתם יש לכם ממי ללמוד:]

אות ז
דאם לא כן יבולה למה לי, הא כבר כתוב ועצר וכו' ולא יהיה מטר, ומסתמא לא תתן את יבולה הנהוג.

אות ח
רצונו לומר, וכי בשביל שלא יהא מטר והאדמה לא תתן את יבולה, בשביל זה יאבדו מהרה? לכן פירש על כל כו'.

אות ט
דקשה לרש"י, מלת הטובה למה לי, דהוה ליה למימר מעל ארצכם או מעל הארץ כו', אלא לומר שטובתה שהיתה טובה בשכבר הימים, היא גרמה לכם לחטוא, לכך אגלה אתכם ממנה.

אות י
ואם תאמר, הלא נתן גם לישראל ארכא אחר שחטאו. יש לומר דהכי קאמר: כיון שתתמלא סאתם מיד יביא עליהם פרעניות, מה שאין כן גבי דור המבול, אף על פי שנתמלא סאתם, אפילו הכי נתן להם עוד ארכא כדכתיב: ויאמר ה' לא ידון וגו' מאה ועשרים שנה, ופירש רש"י אאריך להם אפי וכו'.

אות כ
והא דפירש רש"י לעיל בסוף פרשת בראשית, אף על פי שראו באבדן של דור אנוש וכו' יש לומר שסבורים היו שהיה מקרה בעלמא, כיון שלא הציף אלא שליש.

[רש"י (יח) ושמתם את דברי - אף לאחר [ל] שתגלו היו מצוינים במצוות, הניחו תפילין, עשו מזוזות כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו. וכן הוא אומר (ירמיה לא, כ) הציבי לך ציונים:]

אות ל
דאם לא כן, מה ענין זה אצל גלותם. ואין לומר דושמתם וגו' וכל הנמשכים אחריו מיירי בגלותם, אם כן מה זה שאמר באחרונה למען ירבו וגומר על האדמה וגו'? יש לומר שתשובו לארץ ותאריכו ימים שם.

[רש"י (יט) לדבר בם - משעה שהבן יודע לדבר, למדהו תורה ציווה לנו משה (דב' לג ד), שיהא זה למוד דבורו.
מכאן אמרו: כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מסיח עמו בלשון הקדש ומלמדו תורה, ואם לא עשה כן הרי הוא כאלו קוברו, שנאמר ולמדתם אותם את בניכם [מ] לדבר בם וגו':]

אות מ
דאם לא כן, לכתוב קרא ולמדתם את בניכם ללמוד בם, לדבר בם למה לי.

[רש"י (כא) למען ירבו ימיכם וימי בניכם - אם עשיתם כן ירבו, ואם לאו לא ירבו, שדברי תורה נדרשין מכלל לאו הן, ומכלל הן לאו:
לתת להם - לתת לכם אין כתיב כאן, אלא לתת להם, מכאן נמצינו למדים תחיית המתים [נ] מן התורה:]

אות נ
שהמתים עצמם יקומו וישבו בה.

[רש"י (כב) שמור תשמרון - אזהרת שמירות הרבה להיזהר בתלמודו שלא ישתכח:
ללכת בכל דרכיו - הוא רחום ואתה תהא רחום, הוא גומל חסדים ואתה גמול חסדים:
ולדבקה בו - אפשר לומר כן, והלא אש אוכלה הוא?
אלא הדבק בתלמידים [ס] ובחכמים ומעלה אני עליך כאלו נדבקת בו:]

אות ס
פירוש דאין לומר ולדבקה בו מה הוא רחום אף אתה תהא רחום, דהא כבר כתיב ללכת בדרכיו, ופירש רש"י מה הוא רחום וכו' אלא על כרחך לדרשא אחריתא הוא דאתא, כדפירש רש"י וכו' ובזה יתורץ מה שמקשים, למה לא פירש רש"י לעיל בפסוק ובו תדבק וגם בפרשת ראה בפסוק ובו תדבקון ודו"ק.

[רש"י (כג) והוריש ה' - עשיתם מה שעליכם [ע] אף אני אעשה מה שעלי:
ועצמים מכם - אתם גיבורים, והם גיבורים מכם, שאם לא שישראל גיבורים, מה השבח שמשבח את האמוריים לומר ועצומים מכם, אלא אתם גיבורים משאר אומות והם גיבורים מכם:]

אות ע
אף כאן פירושו כדפרישית לעיל.

[רש"י (כה) לא יתייצב איש וגו' - אין לי אלא איש, אומה ומשפחה ואשה בכשפיה מנין?
תלמוד לומר: לא יתייצב מכל מקום [פ].
אם כן מה תלמוד לומר איש?
אפילו כעוג [צ] מלך הבשן:
פחדכם ומוראכם - והלא פחד הוא מורא, אלא פחדכם על הקרובים ומוראכם על הרחוקים.
פחד לשון בעיתת פתאום.
מורא לשון דאגה [ק] מימים רבים:
כאשר דבר לכם - והיכן דבר?
(שמות כג, כז) את אימתי אשלח לפניך וגו':]

אות פ
הכי פירושו: אי הוה כתיב איש לא יתיצב, הוה אמינא דוקא איש, אבל השתא דכתיב לא יתיצב תחלה ואחר כך איש, אמרינן: לא יתיצב מכל מקום, ואיש לדרשא אחרינא אתא כדפירש רש"י אפילו כעוג מלך הבשן, בשם מהרי"ץ וכדפירש רש"י בגיטין (דף ס"ו) גבי ונתן בידה, וכן בכמה מקומות. ועוד יש לומר, דכתיב כאן: פחדכם ומוראכם וגו' על פני כל הארץ כלומר כל העולם יהא מתיירא מפניכם, אם כן ממילא לא יתיצב מכל מקום הוא. (רא"ם). אי נמי דקשה למה הוכפל הענין, דהא לעיל כתיב: לא יתיצב איש בפניך וגו' אלא לרבות אפי' אומה וכו'.

אות צ
כלומר, האיש המופלא בבריאותו וגבורתו שיתיצב בפני כולכם, כההוא דעקר טורא לא יתיצב בפניכם.

אות ק
אף על פי שרש"י פירש פחדכם על הקרובים כו'. יש לומר, שרש"י בא לפרש ההבדל, למה פחד נאמר על הקרובים ומורה על הרחוקים.


[רש"י (כו) ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה - האמורות בהר גריזים [א] ובהר עיבל:]

אות א
רצונו לתמוה והלא הקללות נאמרו לעיל בפרשת בחקותי ולקמן בפרשת כי תבא ומתרץ, האמורות בהר גריזים וכו'. ופירוש נותן מסדר לפניכם היום.

[רש"י (כז) את הברכה - על מנת [ב] אשר תשמעו:]

אות ב
רצונו לתרץ, הוה ליה למימר אם תשמעו כמו שכתוב אחריו: והקללה אם לא תשמעו. דמלת אשר משמע שישמרו בודאי וזה אינו, דהא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ושמא לא ישמרו. ומתרץ, אשר תשמעו על מנת כו'. ובזה יתורץ מה שלא פירש מלת אשר במקום אם כמו שפירש רש"י גבי ומולדתך אשר הולדת אם תוליד עוד. מדלא כתיב אם כמו דכתיב והקללה אם לא תשמעו, והיה לו לכתוב גם כן אם כיון דחד ענינא הוא, ומדשינה הכתוב וכתב גבי קללה אם, וגבי ברכה לשון , אף על גב דתרווייהו לשון אם הם, על כרחך צריכים אנו לפרש דהאי אשר, על מנת אשר תשמעו ודו"ק. ובזה יתורץ קושיית הרא"ם שהקשה למה לא פירש רש"י אשר שהוא כמו אם, ולמה פירש שהוא כמו על מנת אשר וכו', כיון שמצינו אם במקום אשר.

[רש"י (כח) מן הדרך אשר אנכי מצווה אתכם היום ללכת וגו' - הא למדת, שכל העובד עבודה זרה הרי הוא סר [ג] מכל הדרך שנצטוו ישראל.
מכאן אמרו: כל המודה [ד] בעבודה זרה ככופר בכל התורה כולה:]

אות ג
מפני שלשון הסרה הוא בכל מקום הסרת דבר מכל הדבר, כמו וישלחהו ה' מגן עדן. אף על פי שמלת מן מורה על מקצת.

אות ד
פירוש, מאחר שהדרך הנאמר פה מורה על כל התורה בכללה. ואמר אחר זה: ללכת לעבוד אלהים אחרים, למדנו שהעובד עבודת אלילים ככופר בכל התורה כולה.

[רש"י (כט) ונתתה את הברכה - כתרגומו: ית מברכיא [ה].
את המברכים: על הר גרזים - כלפי הר גרזים הופכין פניהם ופתחו בברכה, ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה וגו'. כל הארורים שבפרשה אמרו תחילה בלשון [ו] ברוך ואחר כך הפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה:]

אות ה
כלומר הלוים המברכים לישראל דאם הוא קאי על הברכה ממש למה כתיב ונתתה והרי אין בה ממשות אלא קאי על הלוים כלומר ונתת את המברכים לישראל. וזהו הלוים ועוד יש לומר דאי קאי על הברכה ממש, למה כתיב ונתתה,והרי אין בה ממשות אלא קאי על הלויים, כלומר ונתת את המברכים לישראל וזהו הלויים ועוד יש לומר, דאי קאי על הברכה ממש, אם כן יהיו כל ישראל הנותנים הברכה. ואינו כן, שהרי בפרשת כי תבא כתיב שנותני הברכה הם הלוים לבדם אלא הציווי הוא לכל ישראל, שהם יתנו הלוים המברכים כלפי הר גריזים. אבל לא מפני שאין נופל בה לשון נתינה, כי מצינו ונתן על ראש השעיר שפירושו גם כן בפה (הרא"ם).

אות ו
דכתיב בפרשת כי תבא, ששה שבטים יעמדו על הר גריזים וששה שבטים בהר עיבל. אם כן שמע מינה, שישראל היו עומדים על הר גריזים, והלוים עמדו בין ההרים, והפכו פניהם ופתחו בברכה ברוך האיש וגו'. אף על פי שלא מפורש בפרשת כי תבא בקרא, רק ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה וגו', אבל לא נאמר ברוך האיש וגו', מכל מקום כיון דכתיב הכא את , שמע מינה שהיה שם . ומסברא היא שפתחו תחלה בברכה.

[רש"י (ל) הלא המה - נתן בהם [ז] סימן:
אחרי - אחרי העברת הירדן [ח] הרבה והלאה למרחוק. וזהו לשון אחרי [ט].
כל מקום שנאמר אחרי, מופלג הוא:
דרך מבוא השמש - להלן מן הירדן לצד מערב [י].
וטעם המקרא מוכיח שהם שני דברים, שננקדו בשני טעמים:
אחרי נקוד בפשטא [כ], ודרך נקוד במשפל [ל] והוא דגוש.
ואם היה אחרי דרך דבור אחד, היה נקוד אחרי במשרת בשופר הפוך [מ], ודרך בפשטא ורפה:
מול הגלגל - רחוק מן [נ] הגלגל:
אלוני מורה - שכם הוא [ס], שנאמר (בראשית יב, ו) עד מקום שכם עד אלון מורה:]

אות ז
רצונו לומר, דהא כל מקום שכתוב הלא משמע שהוא סותר , כמו שכתוב גבי אברהם , הלא הוא אמר לי אחותי היא. אבל כאן אין לפרש שהוא סותר שום . וגם אין פירושו כהלא הוא ברבת בני , שפירושו להחזיק ולאמת דבר, שאין שייך כאן לאמת דבריו, דהא קאי על נתינת ברכה והקללה. , נתן להם סימן בהם, לכך כתיב הלא.

אות ח
פירוש מלת אחרי דבקה עם מלת הירדן, לא עם דרך מבוא השמש הבא . ואמר הראיה על, מטעם המקרא המוכיח על זה, שהם שני דברים שננקדו בשני טעמים וכו'.

אות ט
פירוש מלת אחרי ביו"ד פירוש מופלג, כמו שפירש הרבה פעמים, דכל מקום שנאמר אחרי הוא מופלג, פעם זמניי, כמו גבי אברהם: אחרי הדברים האלה. ופעם מקומיי, כמו הכא.

אות י
פירוש, והוא דבור בפני עצמו, כאלו אמר: הלא המה בעבר הירדן הרבה והלאה למרחוק לצד מבוא השמש שהוא בצד מערבי.

אות כ
פשטא הוא אחד מהטעמים המבטלים הנקראים מלכים, ומפסיק התיבה שלאחריה.

אות ל
במשפל, הוא שנקרא בלשוננו יתיב.

אות מ
שופר הפוך, הוא הנקרא בלשוננו מהפך, שהוא כמו שופר. ונקרא משרת, פירוש שהוא מושך התיבה לתיבה שלאחריו, משום הכי נקרא משרת, כלומר שהוא משרת לתיבה אחרת.

אות נ
רצונו לומר, דכל היכא שכתוב מול משמע נוכח שהיא כנגדו, אבל פעמים הוא קרוב, ופעמים הוא רחוק והואיל ונתן עוד סימן, וכתב אצל אלוני מורה, שפירושו כמו לאלוני מורה, ידענו שהנוכח האמור פה הוא רחוק, שאלו היה קרוב הוה ליה למימר אצל הגלגל ואלוני מורה.

אות ס
רצונו לומר, היכן מצינו מקום ששמו אלון מורה. ומתרץ הוא שכם כו'. ואף על גב דהתם משמע דשכם ואלון מורה שני מקומות הן כו', מכל מקום צריך לומר, הואיל ונאמר ביאה אחת לשניהם משמע דמקום אחד הוא, דאי שתי מקומות היו, אם בא לשכם לא בא לאלון מורה, אלא שהוא מקום אחד, והכי פירושו ויבא עד שכם, דהיינו עד אלון מורה, ועיין שם בפירוש רש"י.

[רש"י (לא) כי אתם עוברים את הירדן וגו' - נסים של ירדן [ע] יהיו סימן בידכם שתבואו ותירשו את הארץ.]

אות ע
דאם לא כן, הוה ליה למימר כי אתם באים אל הארץ וגו' וירשתם אותה ושמרתם לעשות וגו'. ועוד, דהא כבר כתיב והיה כי יביאך וגו', ואם כן, כי אתם עוברים למה לי? אלא נסים כו'.