[רש"י (ב) אבד תאבדון - אבד ואחר כך [פ] תאבדון מכאן לעוקר עבודה זרה שצריך לשרש אחריה:
את כל המקומות אשר עבדו שם וגו' - ומה תאבדון מהם?
את [צ] אלוהיהם אשר על ההרים:]

אות פ
רצונו לומר, למה כתיב אבד תאבדון, שהוא כפל לשון, ואף על גב דדברה תורה כלשון בני אדם, הכי הוה לה למימרא בבד תאבדון. אלא לדרשה, ודלא כפירוש הרא"ם.

אות צ
רצונו לומר למה כתיב אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם? והרי אין מחובר נעשה עבודת אלילים (עבודה זרה דף מה) אלא ודאי את כל המקומות כמו מן המקומות ומה תאבדון מהם? את אלהיהם וכו'. פירוש את אלהיהם דבק עם אבד תאבדון, ולא עם אשר עבדו שם הסמוך, וזהו שפירש ומה תאבדון וכו', ובא נמי להוציא במקום שאי אפשר לאבד, כמו העובד לצבא השמים.

[רש"י (ג) מזבח - של אבנים הרבה:
מצבה - של אבן אחת.
והוא בימוס ששנויה במשנה (ע"ז מז ב):
אבן שחצבה מתחילתה לבימוס:
אשרה – אילן [ק] הנעבד:
ואבדתם את שמם - לכנות להם שם לגנאי, בית גליא קורין לה בית כריא, עין כל [ר] עין קוץ:]

אות ק
ואף על פי שהוא מחובר לקרקע וכל המחובר לקרקע כקרקע דמי, שאני הכא דאית ביה תפיסת יד מתחלה כשנטע גרעין. אי נמי, כאן שנטעו לשם עבודת אלילים, דאליבא דכולי עלמא כולו אסור, כיון דמתחלה נטעו לשם עבודת אלילים.

אות ר
פירש רש"י בית גליא לשון גבוה, בית כליא לשון כליון, לשונא אחרינא בית כריא בית הכסא, לשון כורה שוחה ועיין בערוך.

[רש"י (ד) לא תעשון כן - להקטיר לשמים בכל מקום [ש] (פסוק ה), כי אם במקום אשר יבחר.
דבר אחר:
ונתצתם את מזבחותם ואבדתם את שמם לא תעשון כן, אזהרה למוחק את השם ולנותץ [ת] אבן מן המזבח או מן העזרה.
אמר רבי ישמעאל: וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבחות?! [א]
אלא שלא תעשו כמעשיהם, ויגרמו עונותיכם למקדש אבותיכם שיחרב:]

אות ש
פירוש שאזהרה הזאת היא דבקה עם אשר עבדו שם הגוים וגו', וכאלו אמר לא תעשון כן לה' אלהיכם להקטיר על ההרים הרמים וגו', כאשר עבדו שם הגוים וגו' כי אם אל המקום וגו'.

אות ת
פירוש דוקא בעבודת אלילים צויתי אתכם ונתצתם וגו', אבל לא תעשון כן לה' אלהיכם. ופירוש כי אם אל המקום שלא תעשון כן לה' אלהיכם לנתוץ ולהרוס, אלא שיהא מכובד בעיניכם עד שתהיו דורשים תמיד את המקום אשר יבחר וגו' להביא שמה עולותיכם וגו'. ולטעם ראשון קשה, דהיה לו לסמוך קרא דלא תעשון כן וגו' לקרא דלעיל אלהיהם על ההרים וגו'. ולטעם אחרון קשה דבקות כי אם וגו' לשלמעלה, כי הפירוש שצריך לפרש בו הוא רחוק קצת מפשוטו, לכן צריך גם לטעם ראשון.

אות א
כתב הרא"ם נראה לי דרבי ישמעאל מודה שהוא אזהרה למוחק, משום דמצינו למימר שלא כיון למחוק דרך השחתה, רק שנכתב השם במקום שאינו לפי כבודו או שנכתב שלא במקומו, משום הכי הוא מוחק את השם וכוונתו הוא לשם שמים, משום הכי צריך להזהיר. אבל הנותץ אבן מן המזבח, דאינו חייב אלא כשנותץ אותו דרך השחתה, אין שייך כאן אזהרה, משום וכי תעלה על דעתך וכו', ור"י פליג אתנא קמא בחדא ומודה לו בחדא.

[רש"י (ה) לשכנו תדרשו – זה [ב] משכן שילה:]

אות ב
(נחלת יעקב) רצונו לומר, ולא בכל מקום, לפי שהבמות אסורות. ונראה דדייק דתיבת לשכנו מיותרת, דהא די באמרו כי אם אל המקום וגו', אלא דמיירי בשתי מקומות, בירושלים ובשילה. ודברי הרא"ם מגומגמים.

[רש"י (ו) וזבחיכם - שלמים של [ג] חובה:
מעשרתיכם - מעשר בהמה ומעשר שני לאכול לפנים [ד] מן החומה:
תרומת ידכם - אלו הבכורים, שנאמר בהם (דברים כו, ד) ולקח הכהן הטנא מידך:
ובכורות בקרכם - לתתם לכהן [ה] ויקריבם שם:]

אות ג
(נחלת יעקב) פירוש אפילו של חובה, וכל שכן שלמי רשות לאפוקי בבמה אינו מקריב אלא דבר שנידר ונידב. והכי אמרינן במגילה (דף י') ובזבחים (דף קי"ט).

אות ד
כלומר, בשלמא מעשר בהמה מביא לירושלים כדי להקריב שם, אבל מעשר שני למה מביא לשם, שהרי אינו מקריבו? ומתרץ כדי לאכול וכו'.

אות ה
רצונו לומר, דבכורות בקרכם משמע שהישראל מוזהר על הבכורים להקריבם. וזה אינו שהרי הישראל צריך ליתן הבכור לכהן. ומתרץ, הישראל מביא וכו'.

[רש"י (ז) אשר ברכך ה' - לפי הברכה [ו] הבא:]

אות ו
פירוש אשר ברכך - כאשר ברכך והוא מוסב על נדריכם ונדבותיכם, שיש בידו להוסיף לפי הברכה. אבל הבאים חובה אין בידו להוסיף עליהם, והוצרך לדרוש כן, דאם לא כן משמע דדוקא מי שיתברך יביא. וזה אינו, דהא בכל ישראל איירי (גור אריה).

[רש"י (ח) לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים וגו' - מוסב למעלה (דברים יא, לא) על כי אתם עוברים את הירדן וגו' כשתעברו את הירדן מיד [ז] מותרים אתם להקריב בבמה, כל ארבע עשרה שנה של כבוש וחלוק, ובבמה לא תקריבו כל מה שאתם מקריבים פה היום במשכן, שהוא עמכם ונמשח והוא כשר להקריב בו חטאות ואשמות נדרים ונדבות, אבל בבמה אין קרב אלא הנידר והנידב.
וזהו איש כל הישר בעיניו, נדרים ונדבות שאתם מתנדבים על ידי שישר בעיניכם להביאם ולא על ידי חובה, אותם תקריבו בבמה:]

אות ז
פירוש האי לא תעשון לאו א"והבאתם שמה" וגו' דסמיך ליה קאי דמיירי בשילה, דאם כן יהיה פירושו: לא תעשון בשילה, ככל אשר אנחנו עושים פה – במדבר. ואי אפשר לפרש כן, דהא כמו שאנו היינו מקריבים כל מיני קרבנות במדבר, כך היו מקריבים בשילה. הלכך על כרחך צריך לומר, דהאי קרא דלא תעשון מוסב אשלמעלה, אכי אתם עוברים וגו' ומכאן נמי מוכיח רש"י מה שפירש לעיל זבחיכם שלמיכם של חובה. דהואיל ומפרש כאן ובבמה לא תקריבו כל מה שאתם מקריבים במשכן וכו', ואם יהיה שבמשכן היו מקריבים שלמים של חובה, אם כן מקריבין אנו בבמה מה שמקריבין במשכן ובקרא כתיב לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה וגומר.

[רש"י (ט) כי לא באתם - כל אותן [ח] ארבע עשרה שנה:
עד עתה – כמו [ט] עדיין:
אל המנוחה - זו שילה:
הנחלה - זו ירושלים:]

אות ח
רצונו לומר, וכי בשביל שהם לא באו עד עתה אל המנוחה, לא יקריבו כל הקרבנות באותו זמן כשיבואו לעבור את הירדן?! ומתרץ כי לא באתם משמע כל אותן ארבע עשרה שנה של כיבוש וחילוק לא תוכלו להקריב כאן קרבנות חובה, כמו שאתם עתידים להקריב.

אות ט
פירוש, לא עד עכשיו, שאם כן יחוייב שיהיה פירושו עד היום הזה שאנו עומדים פה במדבר. ואי אפשר זה, דאם כן יהיה הפירוש שלא היו מקריבים קרבנות חובה במדבר. ואין זה אמת שהרי במדבר היו מקריבין כל מיני קרבנות. אבל מלת עדיין נופלת על הזמן העתיד, שהם הארבע עשרה שנה של כיבוש וחילוק, כלומר כל אותן ארבע עשרה שנה עדיין לא באתם אל המנוחה וגו' לכך לא תקריבו קרבנות חובה.

[רש"י (י) ועברתם את הירדן וישבתם בארץ - משתחלקוה ויהא כל אחד מכיר את חלקו [י] ואת שבטו:
והניח לכם - לאחר כבוש וחלוק ומנוחה (שופטים ג, א) מן הגויים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל. ואין זאת אלא בימי דוד, אז:]

אות י
שהוא אחר ארבע עשרה שנה שכבשו וחלקו, דקודם לכן לא מקרי ישיבה, כיון שלא הכיר כל אחד מקום ישיבתו שישאר בה להשתקע, והכי אמרינן בפרשת כי תבא: וירשתם וישבתם בה, שלא נתחייבו בביכורים עד אחר שכבשוה וחלקוה. ועוד, מדכתיב מנחיל אתכם ולא כתיב נותן שמע מינה לאחר ירושה מיירי.

[רש"י (יא) והיה המקום וגו' - בנו לכם בית הבחירה בירושלים.
וכן הוא אומר בדוד (שמואל ב' ז, א - ב) ויהי כי ישב המלך בביתו, וה' הניח לו מסביב מכל אויביו. ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים, וארון האלוהים יושב בתוך היריעה:
שמה תביאו וגו' – למעלה [כ] אמרו (פסוק ו) לעניין שילה וכאן אמור לעניין ירושלים, ולכך חלקם הכתוב, ליתן היתר בין זו לזו, משחרבה שילה ובאו לנוב [ל], וחרבה נוב ובאו לגבעון, היו הבמות מותרות עד שבאו לירושלים:
מבחר נדריכם - מלמד שיביאו מן המובחר:]

אות כ
רצונו לומר והרי כתיב לעיל והבאתם שמה וגומר ומתרץ למעלה כו'.

אות ל
דקודם שבאו לנוב היו הבמות מותרות, וכשבאו לנוב חזרו לאיסורם, לפי שהמשכן הוקם בנוב לכך אסורות.
[ובמשכיל לדוד כתב דממשנה משמע, דכשהיו בנוב וגבעון הותרו הבמות עד שבאו לבית עולמים].

[רש"י (יג) הישמר לך - ליתן לא תעשה [מ] על הדבר.
בכל מקום אשר תראה - אשר יעלה בלבך, אבל אתה מקריב על פי נביא [נ], כגון אליהו בהר הכרמל:]

אות מ
רצונו לומר, והרי לעיל כתיב שמה תביאו, משמע דוקא שמה ולא במקום אחר, ולמה ליה עוד השמר לך. ומתרץ ליתן לא תעשה על הדבר.

אות נ
רצונו לומר למה כתיב אשר תראה, לא הוה ליה למימר רק בכל מקום, ומתרץ ללמדך דדוקא במקום אשר תראה לא תקריב, אבל מקריב אתה על פי נביא וכו'.

[רש"י (יד) באחד שבטיך - בחלקו של בנימין [ס]. ולמעלה הוא אומר (פסוק ה) מכל שבטיכם [ע].
הא כיצד?
כשקנה דוד את הגורן מארונה היבוסי גבה הזהב מכל השבטים, ומכל מקום הגורן בחלקו של בנימין היה:]

אות ס
כתב הרא"ם: היינו למאן דאמר שירושלים נתחלקה לשבטים ונפלה בחלקו של בנימין אבל למאן דאמר ירושלים לא נתחלקה לשבטים, צריך לומר באחד שבטיך קאי על שילה. עד כאן לשונו. ולי נראה, אפילו למאן דאמר ירושלים לא נתחלקה לשבטים, מקום בית המקדש היה בחלקו של בנימין, אף שהעיר ירושלים לא נתחלקה, וכמו דכתיב בין כתפיו שכן.

אות ע
דעל כרחך קרא דלעיל מיירי נמי בבית עולמים, מדכתיב: כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיכם מיירי בבית עולמים. דהא לא מצינו שבחר ה' בשום מקום כי אם בירושלים, ושאר מקומות כגון גלגל וגבעון ונוב ושילה, ישראל מעצמם בחרו להם, אלא על כרחך צריך לומר, דקרא כי אם אל המקום מיירי בשילה ובבית עולמים. ופירוש לשכנו דכתיב, כמו ולשכנו, והוא דבור בפני עצמו ואינו פירוש אדלעיל. ואשר יבחר דלעיל מיירי בבית עולמים, ואם כן מקשה רש"י שפיר.

[רש"י (טו) רק בכל אות נפשך - במה הכתוב מדבר?
אם בבשר תאווה להתירה להם בלא הקרבת אימורים, הרי הוא אומר במקום אחר (פסוק כ) כי ירחיב ה' אלוהיך את גבולך וגו' ואמרת אוכלה בשר וגו'.
במה זה מדבר?
בקדשים שנפל בהם מום, שיפדו ויאכלו בכל מקום.
יכול יפדו על מום עובר [פ]?
תלמוד לומר: רק:
תזבח ואכלת - אין לך בהם היתר גיזה וחלב [צ], אלא אכילה על ידי זביחה:
הטמא והטהור - לפי שבאו מכוח קדשים, שנאמר בהם (ויקרא ז, יט) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, הוצרך להתיר בו, שטמא וטהור אוכלין [ק] בקערה אחת:
כצבי וכאיל - שאין קרבן בא מהם:
כצבי וכאיל - לפוטרן מן הזרוע והלחיים והקיבה [ר]:]

אות פ
פירוש, אפילו אם נפל בו מום דודאי יבריא, יפדה אותו מיד כשיפול בו המום אף על פי שסופו להתרפאות, ויאכל במום זה. תלמוד לומר רק, דכל אכין ורקין מיעוטין הן, והכא בא למעוטי מום עובר.

אות צ
פירוש, דהוה ליה למימר בכל אות נפשך תאכל, בשר ומסתמא אינו אלא בזביחה, שהרי הקדשים והחולין שוין בזביחה, ודרשו מכאן, שאין להם היתר הנאה בקדשים הנפסלין אלא הנאה הבאה על ידי זביחה, לאפוקי גיזה וחלב שאין הנאתן באה על ידי זביחה.

אות ק
פירוש, אף על פי שהבשר ההוא שאכל אותו הטהור, בהכרח נגע בו הטמא, שהרי גם הוא אוכל עמו בקערה אחת. כדילפי רבותינו זכרונם לברכה מקרא דכתיב בפרשה שלאחריה. כן תאכלנו הטמא והטהור יחדו, דמיירי בפסולי המוקדשים כדאיתא בפרק השוחט. כתב הרא"ם: אבל יש לתמוה על רש"י זכרונו לברכה, שהביא הקרא והבשר אשר יגע בכל טמא וגו', ללמוד מזה על הטהור שיאכל בשר פסולי המוקדשים אף כשהטמא נגע בו, והיה לו להביא הקרא בכל קודש לא תגע אזהרה שלא יאכל טמא קדשים, ולפיכך הוצרך הקרא לומר שהטמא יאכלנו וכו' ומתרץ משום דקרא בכל קדש לא תגע, לא משתמע בהדיא שלא יאכל טמא קדשים, אלא ממדרש רבותינו זכרונם לברכה לכן הביא רש"י הקרא והבשר אשר יגע בכל טמא, וללמוד על טהור שיוכל לאכול בשר טמא של פסולי המוקדשים. ולי נראה דהוכחה רש"י הוא, דעיקר קרא הוא בא להתיר לטהור שיאכל בשר טמא, דאם לא כן לשתוק קרא שטהור יוכל לאכול, דהא קל וחומר הוא, אם טמא יכול לאכול כל שכן טהור. אלא על כרחך עיקר קרא בא ללמוד על הטהור שיאכל בשר טמא כדפרישית.

אות ר
פירוש, ומשום הכי פטור מן המתנות, כצבי וכאיל שהן פטורין כיון שאין בא מהם קרבן, כמו שפירש אחר זה.

[רש"י (טז) רק הדם לא תאכלו - אף על פי שאמרתי שאין לך בו [ש] זריקת דם במזבח לא תאכלנו:
תשפכנו כמים - לומר לך שאין [ת] צריך כסוי.
דבר אחר:
הרי הוא כמים [א] להכשיר את הזרעים:]

אות ש
פירוש, והיה עולה על הדעת שלא נאסר הדם אלא כדי שיהא נזרק על גבי המזבח, קא משמע לן. ויש לתמוה למה לי להאי קרא, תיפוק ליה מפרשת אחרי מות דכתיב: אשר יאכל כל דם וגו', שבא ללמד אפילו דם חולין, וכפירוש רש"י שם. ושמא יש לומר, כתיב בהאי וכתיב בהאי וכו'. כן כתב הרא"ם, וכן תירץ לעיל בפרשת אחרי מות. ונראה לי, דאי מהתם הוה אמינא, כיון שהיו תמימים והיה דמם ראוי לגבי מזבח בשעת שחיטה אף שהם חולין, משום הכי אסרה רחמנא מה שאין כן בפסולי המוקדשים, משום הכי איצטריך קרא לאוסרו. ועיין לעיל בפרשת אחרי מות מה שכתבתי.

אות ת
לפי שמדמה אותו לצבי ואיל, הוה אמינא מה צבי ואיל צריכין כסוי, אף בהמה זו צריכה כסוי לכך צריך למכתב תשפכנו כמים, כלומר שאין צריך כסוי. (הרא"ם). עוד יש לומר, דהוה אמינא דכל בהמה דמה חייב בכסוי, דהא בהמה בכלל חיה היא ודם חיה צריך כסוי, הוא הדין בהמה. קא משמע לן על הארץ תשפכנו כמים, מה מים אין צריך כסוי אף דם פסולי המוקדשים. ומינה ילפינן לכל בהמה שאין דמה צריך כסוי. וכן הוא בהדיא בפרק כסוי הדם, ((דף ע"ד))עיין שם.

אות א
דלטעם ראשון קשה, מים למה לי, לא לכתוב אלא על הארץ תשפכנו ותו לא, וממילא ידענו דלא בעי כסוי, משום הכי צריך טעם אחר. ואי לטעם אחרון לחודיה, התם גבי הכשר זרעים היה לו לכתוב, משום הכי צריכין אנו גם לטעם ראשון.

[רש"י (יז) לא תוכל - בא הכתוב ליתן לא תעשה [ב] על הדבר.
רבי יהושע בן קרחה אומר: יכול אתה, אבל אינך רשאי, כיוצא בו:
(יהושע טו, סג) ואת היבוסי יושבי ירושלים לא יכלו בני יהודה להורישם, יכולים היו, אלא שאינן רשאין, לפי שכרת להם אברהם ברית כשלקח מהם מערת המכפלה.
ולא יבוסים היו אלא חתיים היו?!
אלא על שם העיר ששמה יבוס [נקראים יבוסים].
כך מפורש בפרקי דרבי אליעזר.
והוא שנאמר (שמואל ב' ה, ו) כי אם הסירך העורים והפסחים, צלמים שכתבו עליהם את השבועה [ג]:
ובכורות בקרך – אזהרה [ד] לכוהנים:
ותרומת ידך – אלו [ה] הבכורים:]

אות ב
כתב הרא"ם: מפני שלא אמר דהוה לא תעשה, אבל האריך לומר בא הכתוב וכו', הוכרחתי לומר שהוא על דרך רמז בלבד. אבל עיקר הלאו הזה ופירושו הוא, אינו אלא שלא לאכלו חוץ לחומה. אי נמי הכי פירושו, שאף על פי שכתוב למעלה. והבאתם שמה עולותיכם וגו' ולא חוץ לחומה, וצריך עיון דהא עיקר הלימוד הוא מתיבת כמים מה מים לא בעי כסוי וכו' עיין משכיל לדוד. חזר ואמר לא תוכל לאכול בשעריך ליתן לא תעשה על הדבר כדלעיל.

אות ג
פירוש, השבועה שנשבעו אברהם ויצחק לאבימלך, והצלמים העורים הם כנגד יצחק והפסחים הם כנגד יעקב דכתיב ביה והוא צולע על ירכו.

אות ד
רצונו לומר, למה כתיב ובכורות בקרכם והרי הכהן מצווה על הבכורות.

אות ה
פירוש, אזהרה לאוכל חוץ לחומה, לחייב עליו מלקות.

[רש"י (יח) לפני ה' – לפנים [ו] מן החומה:
והלוי אשר בשעריך - אם אין לך לתת לו מחלקו, כגון מעשר ראשון, תן לו מעשר עני. אין לך מעשר עני, הזמינהו על שלמיך:]

אות ו
ולא בתוך העזרה דומיא דושחט את בן הבקר לפני ה'. שהרי כל הנזכרים לעיל אין שום אחד מהם נאכל בעזרה, דאין נאכלים בתוך העזרה אלא קדשי קדשים ולא קדשים קלים.

[רש"י (יט) השמר לך - ליתן לא תעשה [ז] על הדבר:
על אדמתך - אבל בגולה אינך מוזהר עליו [ח] יותר מעניי ישראל:]

אות ז
כמו דפרישית למעלה דכל מקום שנאמר השמר וגו' דקשה לרש"י, למה לי השמר לך, והרי למעלה כתיב והלוי אשר בשעריך, ואם כן למה ליה למכתב בו שני פעמים. ומתרץ ליתן לא תעשה על הדבר, רצונו לומר על הדבר האמור לעיל והלוי אשר וגו'. וזהו שנקט על הדבר.

אות ח
והטעם, לפי שבארץ ישראל יש לישראל נחלות וללוי אין נחלות, ולכך צריכים שיתנו עיניהם עליו, אבל בגולה אין לישראל נחלה כמו שאין ללוי נחלה.

[רש"י (כ) כי ירחיב וגו' - למידה תורה דרך ארץ, שלא יתאווה אדם לאכול בשר, אלא מתוך [ט] רחבת ידים ועושר:
בכל אות נפשך וגו' - אבל במדבר נאסר להם בשר חולין, אלא אם כן מקדישה [י] ומקריבה שלמים:]

אות ט
ואם תאמר, והא פשוטו דקרא משמע הרחבת גבולו ומרחקו מן הארץ, ולמה הוציאו רש"י מפשוטו. ויש לומר משום דכתיב בתריה, כי ירחק ממך המקום וגו', הרי מרחק גבולו אמור, הא מה אני מקיים כי ירחיב וגו', בהרחבת ידים ועושר ופירוש גבולך, בשדות וכרמים הוא העושר. וזהו אליבא דרבי אלעזר בן עזריה.

אות י
ופירוש בכל אות נפשך בכל מין שתאוה נפשך, בין שתקריבנה שלמים בין שלא תקריבנה שלמים, והיינו אליבא דרבי ישמעאל, דדריש קרא דכי ירחיב בהרחבת גבולים, דהיינו לאחר שבאו אל הארץ. אבל לרבי אלעזר דדריש להרחבת ידים ועושר, לא שייך למימר אבל במדבר נאסר להם וכו', דהא בכל אות נפשך סתמא קאמר, בין לאחר בואם לארץ בין קודם בואם לארץ, וזה דבר תימה לרש"י, דמתחלה פירש כי ירחיב בהרחבת ידים ועושר, ואיך חזר ופירש בהרחבת גבולים. ועוד, מאחר שפירש קרא דבכל אות נפשך אליבא דרבי ישמעאל, דמפרש הרחבה בהרחבת גבולין, איך אפשר עוד שיפרש קרא דכי ירחק בהרחקת גבולין. עד כאן לשון הרא"ם. ונראה לי דרבי אלעזר לא פליג ארב ישמעאל בזה דפירש הקרא בכל אות נפשך, דלא הותר להם בשר תאוה במדבר, מדכתיב בתריה: כי ירחק ממך וגו' וזבחת מבקרך ומצאנך, ומפרש קרא דכי ירחק בהרחבת מקום, ולא כרבי ישמעאל דדריש קרא בריחוק מקום אתה זובח ולא בקירוב מקום שאין שוחטין חולין בעזרה, וקרא דכי ירחיב דרש שלא יאכל בשר אלא מתוך רחבת ידים ועושר, וסבירא ליה כרבי ישמעאל בחדא ופליג עליה בחדא, עיין שם בגמרא פרק קמא דחולין (דף ט"ז ודף פ"ד).

[רש"י (כב) אך כאשר יאכל את הצבי וגו' - אינך מוזהר לאכלן בטהרה [כ].
אי מה צבי ואיל חלבן מותר, אף חולין [ל] חלבן מותר?
תלמוד לומר אך:]

אות כ
אף על פי שהחולין שהם בשר התאוה, הם ממין הנקרבין, והיה לנו לאוכלן בטהרה כמו המוקדשין, דומיא דחלב חולין שאנו מוזהרין בחלבן מפני שהם ממין הנקרבין, קא משמע לן.

אות ל
פירוש, כיון שאינן בני הקרבה, אף חולין שאינן נקרבין לגבי מזבח יהא חלבן נמי מותר. תלמוד לומר אך, פירוש אכין ורקין מיעוטין הן, וכל זה שפירש רש"י קרא דאך כאשר יאכל לטומאה וטהרה של חולין, הוא על פי פשוטו. אבל מדרש רבותינו זכרונם לברכה בא ללמד על צבי ואיל שטעון שחיטה, כדאיתא בפרק שני דחולין (דף כ"ח).

[רש"י (כג) רק חזק לבלתי אכל הדם - ממה שנאמר חזק אתה למד שהיו שטופים בדם לאוכלו, לפיכך הוצרך לומר חזק, דברי רבי יהודה.
רבי שמעון בן עזאי אומר: לא בא הכתוב אלא להזהירך וללמדך עד כמה אתה צריך להתחזק במצות [מ], אם הדם, שהוא קל להישמר ממנו, שאין אדם מתאווה לו, הוצרך לחזקך באזהרתו, קל וחומר לשאר מצות!
ולא תאכל הנפש עם הבשר - אזהרה לאבר [נ] מן החי:]

אות מ
פירוש לפי שיצר הרע של אדם מסיתו תמיד להעבירו על דעת קונו, הלכך אפילו מצות קלות צריכין חיזוק, קל וחומר לשאר מצות שאדם מתאוה להם (מהרא"י).

אות נ
פירוש, לא תאכל ממנו בעוד שהנפש עם הבשר.

[רש"י (כד) לא תאכלנו - אזהרה לדם [ס] התמצית:]

אות ס
ופירוש דם התמצית הוא דם השותת בשעת שחיטה, ושלשה גווני דמים יורדין בשעת שחיטה: הראשון שחור והשני אדום ואחר כך הוא מתחיל לקלח ואחר כך כשנתמעט הדם חוזר ושותת ושלשתן נקראו דם התמצית. ודם האיברים היינו כשפירש ממקום למקום, אפילו שהוא עדיין בלוע בתוך האבר ולא יצא לחוץ הוא אסור אבל אם לא פירש אינו באזהרה דלא תאכלנו, כך מפורש בגמרא פרק קמא דחולין (דף ט"ו).

[רש"י (כה) לא תאכלנו - אזהרה לדם [ע] האיברים:
למען ייטב לך וגו' - צא ולמד מתן שכרן של מצות, אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו, הפורש ממנו זוכה לו ולבניו אחריו, קל וחומר לגזל ועריות שנפשו של אדם מתאווה להם:]

אות ע
וקשה, דהא בפרק כל הבשר (דף קט"ו) מוקמינן ליה לקרא דלא תאכלנו אזהרה לבשר בחלב, ורש"י בעצמו הביא בפרק קמא דכריתות וכמו שהקשה הרא"ם על גירסא זו מההיא דכריתות (דף ד') ונראה לי דרש"י פירש הכי אליבא, דשאר תנאים ואמוראים דפרק כל הבשר, דילפי אזהרת אכילת בשר בחלב משאר מקראות, עיין שם וחד תנא יליף לה מדכתיב שלש פעמים לא תבשל גדי בחלב אמו, וחד מהם לאיסור אכילה אתא, עיין ברש"י לעיל בפרשת משפטים ומה שפירש רש"י בגמרא דכריתות הוא אליבא דרבי, דדריש האי לא תאכלנו לאזהרת אכילת בשר בחלב.

[רש"י (כז) ועשית עלתיך - אם עולות הם, תן הבשר והדם על גבי המזבח [פ]].
ואם זבחי שלמים הם, דם זבחיך ישפך על המזבח תחלה ואחר כך והבשר תאכל.
ועוד דרשו רבותינו (פסוק כו):
רק קדשיך, בא ללמד על הקדשים שבחוצה לארץ [צ] וללמד על התמורות ועל ולדות קדשים שיקריבו:]

אות פ
רצונו לומר, למה ליה למכתב עוד פסוק זה, והרי כבר כתיב רק קדשיך וגו' תשא ובאת אל המקום אשר יבחר ה', וכלל שם כל מיני קרבנות. ועוד קשה, והרי ברישא דקרא כתיב ועשית עולותיך הבשר והדם על מזבח ה', ואחר כך כתיב: והבשר תאכל, ואם כן קשיא אהדדי. ומתרץ דפסוק זה הוא הפירוש של קרא ראשון, והכי פירושו אם עולות הן תן הבשר והדם על , ואם זבחי שלמים הם כו'. והא דנקט גבי עולה על גבי המזבח, וגבי שלמים נקט על המזבח, מפני שנתינת הבשר והדם דעולות הוא על גגו של מזבח, לא על גוף המזבח, ואילו דם השלמים הוא על גוף המזבח, לא על גגו.

אות צ
כלומר אם הקדיש בהמה לקרבן והוא בחוץ לארץ, חייב לטפל בהבאתה עד שיביאנה לבית הבחירה.

[רש"י (כח) שמור - זו משנה שאתה צריך לשמרה בבטנך שלא תשכח. כעניין שנאמר (משלי כב, יח) כי נעים כי תשמרם בבטנך, ואם שנית אפשר שתשמע ותקיים, הא כל שאינו בכלל משנה [ק] אינו בכלל מעשה:
את כל הדברים - שתהא חביבה עליך מצווה קלה [ר] כמצווה חמורה:
הטוב - בעיני השמים:
והישר – בעיני [ש] אדם:]

אות ק
שאם לא למד היאך יעשה.

אות ר
דאם לא כן, כל למה לי, לכתוב סתם: הדברים האלה אשר אנכי מצוך, וכולם במשמע.

אות ש
פירוש כגון דיני דבר מצרא שאינו אלא משום ועשית הישר והטוב.

[רש"י (ל) פן תנקש - אונקלוס תרגם: לשון מוקש.
ואני אומר שלא חש לדקדק בלשון, שלא מצינו נו"ן בלשון יוקש ואפילו ליסוד הנופל ממנו, אבל בלשון טירוף וקשקוש מצינו נו"ן (דניאל ה, ו) וארכבתה דא לדא נקשן.
ואף זה אני אומר, פן תנקש אחריהם פן תיטרף אחריהם להיות כרוך אחר מעשיהם, וכן (תהילים קט, יא) ינקש נושה לכל אשר לו, מקלל את הרשע להיות עליו נושים רבים ויהיו מחזירין ומנקשין אחר ממונו:
אחרי השמדם מפניך - אחר שתראה שאשמידם מפניך [ת], יש לך לתת לב מפני מה נשמדו אלו, מפני מעשים מקולקלים שבידיהם, אף אתה לא תעשה כן שלא יבואו אחרים וישמידוך:
איכה יעבדו - לפי שלא ענש על עבודת אלילים אלא על זיבוח וקטור ונסוך והשתחואה, כמו שכתוב (שמות כב, יט) בלתי לה' לבדו, דברים הנעשים לגבוה בא ולמדך כאן, שאם דרכה של עבודה זרה לעבדה בדבר אחר, כגון פוער לפעור [א], וזורק אבן למרקוליס, זו היא עבודתה וחייב. אבל זבוח וקטור ונסוך והשתחואה, אפילו שלא כדרכה חייב:]

אות ת
דקשה לרש"י, דמפשוטו של קרא משמע דוקא שאחר השמדם אתה מוזהר שלא תנקש, וקודם השמדם לא. לפיכך פירוש אחר שתראה וכו'.

אות א
פירוש שפוערין לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי, זו היא עבודתו.

[רש"י (לא) כי גם את בניהם - גם, לרבות את אבותיהם ואמותיהם.
אמר ר' עקיבא: אני ראיתי נוכרי שכפתו לאביו לפני כלבו [ב] ואכלו.]

אות ב
רצונו לומר, העבודת אלילים. ואכלו, רצונו לומר שרפו באש, ובזה יש ראיה לפירוש רש"י.