[רש"י (ב) וזבחת פסח לה' אלוהיך צאן - שנאמר (שמות יב ה) מן הכבשים ומן העזים תקחו:
ובקר - תזבח לחגיגה [צ]. שאם נמנו על הפסח חבורה מרובה מביאים עמו חגיגה כדי שיהא נאכל על השובע,
ועוד למדו רבותינו דברים הרבה מפסוק זה:]

אות צ
דהא הפסח אינו בא אלא מן הכבשים או מן העזים.

[רש"י (ג) לחם עני - לחם שמזכיר את העוני [ק] שנתענו במצרים:
כי בחיפזון יצאת - ולא הספיק בצק להחמיץ [ר] וזה יהיה לך לזיכרון. וחיפזון לא שלך היה אלא של מצרים, שכן הוא אומר (שמות יב, לג) ותחזק מצרים על העם וגו':
למען תזכור - על ידי אכילת הפסח והמצה, את יום צאתך:]

אות ק
שבשעה קלה נגאלו כולם, שהרי לא הספיק בצקם להחמיץ, ובנס זה יזכרו העוני.

אות ר
ואם תאמר והלא בזולת זה לא היו רשאין לאכול חמץ, דהא כתיב שבעת ימים מצות תאכלו וגו'? ויש לומר דזהו דוקא , אבל במצרים לא נאסרו אלא אותו יום בלבד, כדאיתא בפרק כל שעה (דף כ"ח) ובפרק מי שהיה (דף צ"ו).

[רש"י (ד) ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר - אזהרה למותיר בפסח דורות [ש], לפי שלא נאמר אלא בפסח מצרים, ויום ראשון האמור כאן הוא י"ד בניסן [ת], כמה דאת אמר (שמות יב, טו) אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. ולפי שנסתלק הכתוב מענינו של פסח [א] והתחיל לדבר בחוקות שבעת ימים, כגון שבעת ימים תאכל עליו מצוות ולא יראה לך שאור בכל גבולך, הוצרך לפרש באיזו זביחה הוא מזהיר, שאם כתב ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב לבקר הייתי אומר שלמים הנשחטים כל שבעה כולן בבל תותירו ואינן נאכלין אלא ליום ולילה, לכך כתב בערב ביום הראשון.
דבר אחר:
בחגיגת י"ד הכתוב מדבר, ולמד עליה שנאכלת לשני ימים.
והראשון האמור כאן, ביום טוב הראשון הכתוב מדבר.
וכן משמעות המקרא, בשר חגיגה אשר תזבח בערב, לא ילין ביום טוב הראשון
עד בקרו של שני, אבל נאכלת היא בארבעה עשר ובחמשה עשר.
כך היא שנויה במסכת פסחים (עא ב):]

אות ש
כי בפסח מצרים כתיב: ולא תותירו ממנו עד בוקר, והוה אמינא דוקא פסח מצרים, שהיו אוכלין אותו בחפזון והיו מזומנים לצאת לדרך, משום הכי לא תותירו, אבל פסח דורות לא, קא משמע לן. והא דכתיב בפרשת כי תשא ולא ילין לבקר זבח חג הפסח, ההוא באימורי פסח קמיירי. והא דכתיב בפרשת בהעלותך: לא ישאירו ממנו עד בוקר, ההוא בפסח שני קמיירי.

אות ת
ויהיה פירושו, אשר תזבח דהיינו ביום הראשון שהוא ארבעה עשר בניסן, ולבוקר דבק עם ולא ילין, כאילו אמר ולא ילין לבוקר מן הבשר אשר תזבח בערב יום ראשון.

אות א
פירוש, דאי לא נסתלק לא היה צריך לומר אלא ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב לבקר, ופשיטא דביום ארבעה עשר קמיירי דהא עליה קאי, דכתיב לעיל מיניה: וזבחת פסח וגו'.

[רש"י (ו) בערב כבוא השמש מועד צאתך ממצרים - הרי שלושה זמנים חלוקים;
בערב משש שעות ולמעלה זבחהו,
וכבוא השמש תאכלהו,
ומועד צאתך, אתה שורפהו.
כלומר, נעשה נותר ויצא לבית [ב] השרפה:]

אות ב
והוי כאלו כתיב שם תזבח את הפסח בערב, דהיינו בין הערבים. וכבא השמש תאכלנו. דהיינו בלילה ובמועד צאתך שרפהו. ומפני שאין השריפה חובה עליו, משום הכי פירש כלומר נעשה נותר ויצא לבית השריפה, לא שחובה עליו לשרפו.

[רש"י (ז) ובשלת - זהו צלי אש, שאף הוא קרוי בישול:
ופנית בבקר - לבקרו של [ג] שני, מלמד שטעון לינה ליל של מוצאי יום טוב:]

אות ג
דאין לומר לבקרו של ראשון דיום טוב הוא ואסור לצאת חוץ לתחום. ועוד יש , דאין לומר לבקרו של ראשון, שהרי חייב ביום ראשון להביא עולות ראיה, כן כתבו התוספות פרק לולב וערבה (דף מ"ז).

[רש"י (ח) ששת ימים תאכל מצוות - ובמקום אחר הוא אומר (שמות יב, טו) שבעת ימים [ד], שבעה מן הישן [ה] וששה מן החדש.
דבר אחר:
למד על אכילת מצה בשביעי, שאינה חובה [ו], ומכאן אתה למד לששת ימים.
שהרי שביעי בכלל היה ויצא מן הכלל ללמד, שאין אכילת מצה בו חובה אלא רשות, ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא.
מה שביעי רשות אף כולם רשות, חוץ מלילה הראשון שהכתוב קבעו חובה, שנאמר (שמות יב, יח) בערב תאכלו מצות:
עצרת לה' אלוהיך - עצור עצמך מן המלאכה.
דבר אחר:
כנופיא של מאכל ומשתה.
לשון (שופטים יג, טו) נעצרה נא אותך:]

אות ד
עיין בהרא"ם שהאריך כאן ביותר. וכבר הודעתי לך, מה שאין הכרח לצורך הפשט אין לי להביא.

אות ה
דבששה עשר בניסן מביאין העומר ומתיר החדש אבל אם רוצה לאכול מן הישן כל שבעה הרשות בידו.

אות ו
מבואר בפרשת בא, עיין שם.

[רש"י (ט) מהחל חרמש בקמה - משנקצר העומר [ז] שהוא ראשית הקציר:]

אות ז
פירוש לא בתחלת הקציר תליא מלתא אלא בקצירת העומר. אך מפני שתחלת הקציר הוא העומר, כתב: מהחל חרמש בקמה.

[רש"י (י) מסת נדבת ידך - די נדבת ידך [ח], הכל לפי הברכה, הבא שלמי שמחה, וקדש קרואים לאכול:]

אות ח
תרגום די מחסורו - כמסת חסרונו ומ"ם מסת שורש, ושרשו מסס. ודגוש הסמ"ך לחסרון אות הכפל.

[רש"י (יג) באספך - בזמן האסיף שאתה מכניס לבית פירות הקיץ.
דבר אחר:
[ט] באספך מגרנך ומיקבך [י], למד שמסככין את הסוכה בפסולת גורן ויקב:]

אות ט
דלפי פשוטו קשה, למה ליה למינקט חג הסוכות וגם באספך, היה לו לומר חג הסוכות בלבד או חג האסיף לבד, משום הכי אמר דבר אחר וכו'.

אות י
פסולת גורן הוא התבן ויקב הם החרצנים, לאפוקי המחובר והמקבל טומאה.

[רש"י טו) והיית אך שמח - לפי פשוטו אין זה לשון צווי אלא לשון הבטחה.
ולפי תלמודו למדו מכאן לרבות לילי יום טוב [כ] האחרון לשמחה:]

אות כ
כדתניא פרק לולב וערבה והיית אך שמח, לרבות ליל יום טוב אחרון או אינו אלא לרבות ליל יום טוב ראשון, תלמוד לומר אך חלק. ומה ראית לרבות ליל יום טוב אחרון ולהוציא ליל יום טוב ראשון? מרבה אני ליל יום טוב אחרון שיש שמחה לפניו דהיינו החג לכן צריך לכוללו עם שבעת הימים, מה שאין כן ליל יום טוב ראשון.

[רש"י (טז) ולא יראה את פני ה' ריקם - אלא הבא עולות ראייה [ל] ושלמי חגיגה:]

אות ל
אף על פי שאין במצות יראה כל זכורך אלא עולת ראיה בלבד, הוכרח רש"י לפרש גם כן על שלמי חגיגה. מדכתיב: איש כמתנת ידו, והקרא מוסב אלמעלה דכתיב מסת נדבת ידך וכתיב ושמחת בחגך אתה ובנך וגו' שזה רמז לשלמי חגיגה, כי אין שמחה בלא בשר



[רש"י (יח) שופטים ושוטרים - שופטים, דיינים הפוסקים את הדין.
ושוטרים, הרודין את העם אחר מצוותם. שמכין וכופתין [א] במקל וברצועה עד שיקבל עליו את דין השופט:
בכל שעריך - בכל עיר [ב] ועיר:
לשבטיך - מוסב על תתן לך [ג]. שופטים ושוטרים תתן לך לשבטיך בכל שעריך אשר ה' אלוהיך נותן לך:
לשבטיך - מלמד שמושיבין דיינין לכל שבט ושבט [ד] ובכל עיר ועיר:
ושפטו את העם וגו' - מנה דיינין מומחים [ה] וצדיקים לשפוט צדק:]

אות א
לפי שמצינו שוטרים על אותם הממונים על המלחמה כמו ודברו השוטרים ותרגום וימללון סרכיא.

אות ב
רצונו לומר כיון דבכל שער ושער של בית ימנו שופטים אם כן את מי הם דנין הא כולם יהיו שופטים. ומתרץ, בכל עיר ועיר.

אות ג
דלא יתכן להיות דבוק עם נותן לך הסמוך לו, כי מאחר שאמר אשר ה' אלהיך נותן לך, הרי כל שבטיך בכלל מלת לך. אלא מוסב וכו', וכאלו כתיב ובשעריך, ויחסר ו' דובשעריך. ומפרש והולך, אם כן למה לי למכתב תרווייהו. לשבטיך ובכל שעריך, ומפרש, מלמד שמושיבין וכו'.

אות ד
רצונו לומר לשבטיך מלמד אם היו שני שבטים בעיר אחת, שצריך שופטים לכל שבט ושבט. ובכל שעריך מלמד, שאם היו שני עיירות של שבט אחד, שצריך שופטים בכל עיר ועיר. ואם תאמר, ואף אי לא מוסב על תתן לך יש לפרש נמי הכי, מדכתיב נותן לך לשבטיך, דלשבטיך מוסב על לך דסמיך ליה. ויש לומר דלך דכתיב גבי נותן, מאחר שכתוב בו אשר ה' אלהיך נותן לך, הרי כל שבטיך בכלל, אם כן הדרא קושיא לדוכתיה, לשבטיך למה לי, אבל תתן לך הוי כמו תתן לשבטיך, ולך דכתיב בקרא הוי כמו לך לך, וכמו עשה לך, דהוא תיקון הלשון, הוא הדין הכא נמי. אבל לך דכתיב גבי נותן, מלת לך קאי אכל ישראל, ולא תיקון לשון הוא, אלא פירוש דנותן הוא דכתיב אשר ה' אלהיך נותן, ולמי נותן? לך, ופירושי קא מפרש, היינו לכל ישראל. דאין לומר נותן לשבטיך, וכי לשבטים ניתנה הארץ?! מה שאם כן גבי תתן לך, כיון דלשבטיך מוסב על תתן, אם כן אין אנו צריכים לפירושו, דמלת לך על כרחך תיקון לשון הוא, וקל להבין.

אות ה
רצונו לומר, הוה ליה למימר: ושפטתם את העם משפט צדק, שהוא נוכח, כמו שכתוב אחריו בלשון נוכח: לא תטה... לא תכיר... ולא תקח. ומתרץ מנה כו'. והכי פירושו: שופטים ושוטרים תתן לך כו'. ומה טיבן של דיינים שתתן? ומפרש, ושפטו את העם משפט צדק. רצונו לומר, ציווי הוא לישראל שימנו דיינים שיודעים לשפוט צדק, שיהיו מומחים וצדיקים.

[רש"י (יט) לא תטה משפט - כמשמעו:
ולא תכיר פנים - אף בשעת הטענות [ו], אזהרה לדיין שלא יהא רך לזה וקשה לזה, אחד עומד ואחד יושב. לפי שכשרואה שהדיין מכבד את חברו מסתתמין טענותיו:
ולא תקח שחד – אפילו [ז] לשפוט צדק:
כי השחד יעור - משקבל שחד ממנו אי אפשר שלא יטה [ח] את לבו אצלו להפוך בזכותו:
דברי צדיקים - דברים [ט] המצודקים, משפטי אמת:]

אות ו
כלומר, כיון דלא תטה משפט כמשמעו, דהיינו שלא יעוות הדין אם כן לא תכיר פנים למה לי? ומתרץ ללמדך אף בשעת הטענות כו' רצונו לומר, אפילו קודם המשפט גם כן לא יעוות הדין ולא יקלקל, שלא יהא וכו'. ולכך צריך רש"י נמי לפרש לא תטה - כמשמעו.

אות ז
דאי אפשר לפרש שלא לשפוט צדק, הרי כבר כתיב לא תטה משפט ואם כן לא תקח שוחד למה לי? אלא שאפילו לשפוט צדק אסור ליקח שוחד אי נמי רש"י עצמו מפרש והולך, רצונו לומר קרא דכי השוחד יעור, נתינת טעם הוא על לא תקח שוחד, ופירושו: משקיבל שוחד ממנו אי אפשר לו שלא יטה לבו אצלו להפך בזכותו, דהא לא קבל השוחד ממנו בתחלה אלא כדי שיזכהו ויעוות הדין לשכנגדו. אלא שמע מינה לא תקח שוחד - אפילו לשפוט צדק.

אות ח
ואם תאמר בפרשת משפטים פירוש כי יעור פקחים אפילו חכם בתורה ונוטל שוחד סוף שתטרף דעתו עליו וכו'. ויש לומר דהתם כתיב יעור פקחים ודאי קאי אפקחות שבו כלומר יעור הפקחות שתטרף דעתו וכו'.

אות ט
רצונו לומר, דלא קאי אדיינים אלא אתורה, שהם דברים המצודקים ונקראו אמת. ואותן דברים של תורה הוא מסלף, שלא פסק כדין תורה. ויהיה מלת דברי כמו דברים, ולא שיהיה דברי סמוך. כמו חלוני שקופים שהוא כמו חלונים, נטעי נעמנים, שהוא כמו נטעים.

[רש"י (כ) צדק צדק תרדוף - הלך [י] אחר בית דין יפה:
למען תחייה וירשת - כדאי הוא מנוי הדיינין הכשרים [כ] להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתן:]

אות י
פירוש, אף על פי דכל בית דין יכולין לדון הנתבע בעל כרחו, מכל מקום מצוה על התובע שילך אחר בית דין יפה. דאין לומר כמשמעו, בצדק תשפוט למה לי? ועוד צדק צדק למה לי? ועוד הא כבר כתיב לא תטה משפט אלא הלך וכו.

אות כ
דקשה לרש"י דהא צדק תרדוף - שילך אחר בית דין יפה, לא נצטוה אלא מי שיש לו דין עם חבירו וכי בשביל זה יחיו כל ישראל וירשו את הארץ?! ומתרץ, דלמען תחיה לא קאי אצדק צדק תרדוף, אלא מוסב אשופטים ושוטרים תתן לך וכו'.

[רש"י (כא) לא תטע לך אשרה - לחייבו עליה משעת נטיעתה [ל] ואפילו לא עבדה עובר בלא תעשה על נטיעתה:
לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלוהיך - אזהרה לנוטע אילן [מ] ולבונה בית [נ] בהר הבית:]

אות ל
דאם לא כן, הוא בכלל לא יהיה לך אלהים אחרים ועוד, הוה ליה למימר לא תעבוד אשרה מאי נפקא מינה בנטיעה. אלא לחייבו וכו'.

אות מ
אף על פי שבקרא לא כתיב: ולא תטע לך כל עץ אצל מזבח,. מכל מקום מוכרח אתה לומר דגם לא תטע קאי אכל עץ דאם לא כן קשה, היאך כתיב לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח, וכי עבודת אלילים דוקא אצל מזבח אסור לעבוד, ושלא אצל המזבח מותר לעבוד?! אלא הכי קאמר: לא תטע לך אשרה כלל בכל העולם כולו, ולא תטע לך כל עץ אצל מזבח דוקא, הא שלא אצל מזבח מותר.

אות נ
הרא"ם כתב אין זה אלא דרך אסמכתא מדבריהם מדלא כתיב ולא תטע לך כל עץ בהדיא, אלא כל עץ סתם, לא שנא בנטיעה לא שנא בבנין. אבל פשטיה דקרא אינו אלא בנטיעה, דלא תטע דקרא אתרווייהו קאי, בין אאשירה בין אכל עץ אצל מזבח ה'. ועוד מצאתי דבפרשת בלק פירש רש"י על פסוק כאהלים נטע ה' - לשון נטיעה מצינו באהלים, דכתיב: ויטע אהלי אפדנו, הכא נמי שייך לשון נטיעה על בית. ועוד יש לומר דמרבינן לבונה בית מדכתיב כל, דמרבה אפילו בונה בית.

[רש"י (כב) ולא תקים לך מצבה - מצבת אבן אחת, להקריב [ס] עליה אפילו לשמים:
אשר שנא - מזבח אבנים ומזבח אדמה ציווה לעשות, ואת זו שנא [ע] כי חוק הייתה לכנענים [פ]. ואף על פי שהייתה אהובה לו בימי האבות עכשיו שנאה, מאחר שעשאוה אלו חוק לעבודה זרה.]

אות ס
והוכחתו, מדכתיב אשר שנא ה' אלהיך, דמשמע מתחלה היה נחת רוח בעיניו כשהקימו מצבה, אלא עכשיו שונא אותה. ואי להקריב עליה לשם עבודת אלילים, בתחלה נמי היה שונא לזה.

אות ע
ויהיה פירוש אשר שנא אשר היא השנואה עכשיו לה' אלהיך. ולא שמפרש אשר שנא ה' - אותה מצבה לא תקים, אבל מצבה אשר לא שנא ה' תקים זה אין נכון, כי כל המצבות שנא ה', כדמפרש רש"י ואזיל.

אות פ
ואם תאמר, מטעם זה גם המזבחות יהיו אסורות, דהא מזבחות גם כן חק כנענים הוא, כדכתיב לעיל בפרשת ראה, ונתצתם את מזבחותם. ויש לומר, דלכך נקט רש"י מאחר שעשאום אלו לחק לעבודת אלילים, רצונו לומר דאין לך עבודת כוכבים ומזלות בעולם שלא יעשו לה מצבה, לכן שנא הקדוש ברוך הוא אותה. אבל המזבחות אינן כל כך חק שאין עושין מזבחות לכל עבודת אלילים, לכך לא שנא אותן הקדוש ברוך הוא (רא"ם).