[רש"י (ג) תכין לך הדרך - מקלט מקלט היה כתוב על פרשת [י] דרכים:
ושלשת את גבול ארצך - שיהא מתחלת הגבול עד העיר הראשונה של עיר מקלט [כ], כשיעור מהלך שיש ממנה עד השניה. וכן משניה, לשלישית. וכן מן השלישית, עד הגבול השני של ארץ ישראל:]

אות י
שלא יטעה בפרשת דרכים.

אות כ
ואם תאמר, דלפי חילוק הזה תחלק הארץ לארבעה חלקים. ויש לומר, דמתחלת הגבול עד עיר מקלט שניה יש כמו שיש מן העיר הראשונה עד האחרונה, ומעיר שניה עד הגבול השני גם כן יש כשיעורים הללו, לכך נקרא משולש. וכן פירשתי בפרשת תרומה גבי בדים. ועוד מפורש בפרק אלו הן הגולין ושלשת כלומר שמתחלקת לארבע רבעים לרחבו. ועיין שם.

[רש"י (ו) פן ירדוף גואל הדם - לכך אני אומר להכין לך הדרך [ל], וערי מקלט רבים:]

אות ל
רצונו לומר, דבקרא משמע שהכי פירושו הוא ינוס אל אחת הערים האלה וחי בהם, פן ירדוף גואל הדם וגו'. וכי מה מועיל זה שנס? שמא עדיין ירדוף גואל הם אחריו עד העיר של מקלט והשיגו כי יחם לבבו. לכן פירש שלא קאי אהוא ינוס וגו' דסמוך אלא אלמעלה דכתיב: תכון לך הדרך ושלשת, דהיינו שיכתוב מקלט מקלט על פרשת דרכים, וגם צריך שלשה ערי מקלט. ולמה? ומפרש פן ירדוף וגו', אבל עתה דאיכא ערי מקלט רבים, וגם כתוב בכל פרשת דרכים מקלט, בקל יכול להנצל הרוצח שלא יוכל גואל הדם להשיגו.

[רש"י (ח) ואם ירחיב - כאשר נשבע לתת לך ארץ [מ] קיני וקנזי וקדמוני:]

אות מ
פירוש השם יתברך הבטיח לתת עשר אומות, ולא נתן לישראל רק שבע אומות, וקני וקנזי וקדמוני עדיין לא נתן, אלא שעתידים להיות לנו ירושה לקיים שבועת האבות.

[רש"י (יג) לא תחוס עינך - שלא תאמר הראשון כבר נהרג [נ], למה אנו הורגים את זה ונמצאו שני ישראלים הרוגים:]

אות נ
דאם לא כן, מאי לא תחוס דקאמר? וכי תעלה על דעתך שיחוס שום אדם על הרוצח במזיד ואחר התראה?!

[רש"י (טו) עד אחד - זה בנה אב כל עד שבתורה שנים [ס], אלא אם כן פרט לך בו אחד:
לכל עון ולכל חטאת - להיות חברו [ע] נענש על עדותו [פ], לא עונש גוף ולא עונש ממון, אבל קם הוא [צ] לשבועה.
אמר לחברו: תן לי מנה שהלויתיך.
אמר לו: אין לך בידי כלום ועד אחד מעיד שיש לו, חייב להישבע לו:
על פי שני עדים - ולא שיכתבו עדותם [ק] באגרת וישלחו לבית דין, ולא שיעמוד תורגמן [ר] בין העדים ובין הדיינים:]

אות ס
ואם תאמר, דלמא מכאן משמע כל עד שבתורה אחד הוא, דמה הכא כתיב עד וכתיב אחד אצלו, אף כל מקום שכתוב עד אחד הוא. ויש לומר, דאם כן לא הוה ליה למימר כאן אחד, דהא עד לשון יחיד הוא, והואיל וכתב רחמנא עד אחד, למה ליה? לומר דוקא כאן אחר הוא, הא במקום שכתבו עד סתם שנים הוא. ואם תאמר ולמה לא פירש זה לעיל גבי לא יומת על פי עד אחד? כבר תירצו התוספות בפרק קמא דסוטה, דאחד דהתם לעדות מיוחדת, לאפוקי זה רואה מחלון זה ועד שני רואה מחלון אחר. ועוד יש לומר, דלא יכולין למילף איפכא דכל מקום שנאמר עד סתם הוא אחד, דאם כן מה דכתיב אחר זה: כי יקום עד וגומר והנה עד שקר וגומר, מיירי נמי באחד. וזה אינו, דהא כתיב אחר כך: ועשיתם לו כאשר זמם והא לעיל כתיב: לא יקום עד אחד וגומר אלא על כרחך צריך לומר, דכל מקום שנאמר עד הוא שנים וכו'. ובזה יתורץ נמי למה לא פירש רש"י זה לעיל גבי לא יומת על פי עד אחד, דיש לומר דלעיל הוה אמינא איפכא, אבל הכא אי אפשר לומר איפכא כדפרישית, ודו"ק היטב.

אות ע
פירוש, כאלו אמר: לא יקום עד אחד באיש, לחייבו שום עון ושום חטאת. ופירוש עון – עונש, כמו כי לא שלם עון האמורי וגו', וסתם עונש כולל של גוף וממון. ולכל חטאת דכתיב בקרא פירושו קרבנות. והא דלא פירש רש"י זה מפני שהוא נכלל במה שפירש ממון, אך הכתוב רצה לפרש אותן בפרטות.

אות פ
מפני שהעד אינו קם על העונש אלא על בעל העונש, שעל פי עדותו נענש מי שהוא ראוי ליענש.

אות צ
רצונו לומר, ליכתב לא יקום וגו' סתם, וממילא הוה ליה במשמע בין עונש גוף ובין עונש ממון. ומתרץ, אי כתיב סתם אף שבועה היה במשמע, לכך נאמר: לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם, אבל קם הוא לשבועה.

אות ק
ואם תאמר ולמה לא פירש רש"י זה לעיל גבי על פי שנים או שלשה. ויש לומר, דלעיל יש אורחא דקרא הוא נקט על פי, אבל הכא קשה למה נקט קרא תרי זימני על פי, ולמה לא כתיב על פי שנים או שלש וגומר. אלא על כרחך למדרש אתא, מולא שיכתבו וכו'.

אות ר
כגון שאין הדיינים מכירים בלשון עדים. דפירוש על פי שנים עדים - על פי שנים המעידים בבית דין שהבית דין מקבלים העדות מפיהם.

[רש"י (טז) לענות בו סרה - דבר שאינו, שהוסר העד הזה מכל העדות [ש] הזאת.
כגון, שאמרו להם והלא עמנו הייתם אותו היום במקום פלוני:]

אות ש
מה שאין כן בשני עדים המכחישים זה את זה, דהא מודים זה לזה דהיו במעשה, אבל אלו אומרים כך היה המעשה, ואלו אומרים כך היה אבל בעדים זוממים הוסר העד הזה מכל העדות, שאלו אומרים עמנו הייתם ולא הייתם אצל המעשה זו.

[רש"י (יז) ועמדו שני האנשים - בעדים הכתוב מדבר [ת],
ולמד שאין עדות בנשים.
ולמד שצריכין להעיד עדותן מעומד:
אשר להם הריב - אלו בעלי [א] הדין:
לפני ה' - יהי דומה להם כאילו עומדין לפני המקום, שנאמר בקרב אלוהים ישפוט (תהילים פב, א):
אשר יהיה בימים ההם - יפתח בדורו כשמואל בדורו, צריך אתה לנהוג בו כבוד:]

אות ת
דקשה לרש"י, וכי שנים באים לדין ושלשה אינם באים לדין?! ועוד, אנשים למה ליה? הוה ליה למימר ועמדו אשר להם הריב, שהרי אף הנשים באין לדין. אלא על כרחך בעדים הכתוב מדבר.

אות א
וכאלו אמר: ועמדו שני האנשים ואשר להם הריב.

[רש"י (יח) ודרשו השופטים היטב - על פי המזימין אותם [ב], שבודקים וחוקרים את הבאים להזימם בדרישה ובחקירה:
והנה עד שקר - כל מקום שנאמר עד, בשנים [ג] הכתוב מדבר:]

אות ב
פירוש הדרישה הזאת אינה על עדים הראשונים אלא על הבאים להזימם קאי, ודרשו השופטים העדים הבאים להזים את הראשונים, והנה נמצאו העדים הראשונים ששקר העדות, ועשיתם להם כאשר זמם. אבל אם נמצאו הראשונים בחקירת עצמן שהם משקרים, לא נעשו זוממין, אלא עדותן בטלה. והא דמהפך רש"י הקרא ומפרש שלא על סדר הקרא. יש לומר דרש"י בא עוד להוכיח, דודרשו השופטים וגו' קאי על המזימים, מפני דכל מקום שנאמר עד שנים במשמע, אם כן על כרחך ודרשו קאי על המזימים שצריכין להזים שני העדים, דאלו לא הזימו אלא אחד מן העדים לא נעשו זוממים. אבל אי קאי ודרשו וגו' על העדים הראשונים שהוכחשו, למה לי שנים, אפילו אחד שהכחיש את חבירו בדרישות או בחקירות עדותן בטלה, כמו שכתב הטור בהלכות עדות.

אות ג
ואף על פי שכבר פירש זה לעיל חזר וכתב זה כאן שאל נטעה לומר שאם הוזם אחד מהם יהא הוא נהרג כסלקא דעתיה דיהודה בן טבאי שהרג עד זומם לכך חזר וכתב זה כאן כל מקום וכו' אם כן ממילא אין נעשו זוממין עד שיזומו שניהם.

[רש"י (יט) כאשר זמם - ולא כאשר עשה.
מכאן אמרו [ד], הרגו אין נהרגין:
לעשות לאחיו - מה תלמוד לומר לאחיו?
למד על זוממי בת כוהן נשואה שאינן בשריפה, אלא כמיתת הבועל שהוא בחנק, שנאמר היא באש תישרף (ויקרא כא, ט) היא ולא בועלה. לכך נאמר כאן לאחיו, כאשר זמם לעשות לאחיו, ולא כאשר זמם לעשות לאחותו.
אבל בכל שאר מיתות השוה הכתוב אשה לאיש, וזוממי אשה נהרגין כזוממי איש. כגון: שהעידוה שהרגה את הנפש, שחללה את השבת, נהרגין במיתתה. שלא מיעט כאן אחותו אלא במקום שיש לקיים בהן הזמה [ה] במיתת הבועל:]

אות ד
דודאי אותו איש שנהרג חייב מיתה ממקום אחר ולכך נהרג. דאם לא כן למה ראה הקדוש ברוך הוא עוות זה, שזה נהרג מיתת בית דין בחנם, ולמה לא הקרה השם שיבואו עדי מזימין קודם שיהרג זה? אלא ודאי חייב מיתת בית דין ממקום אחר היה, ולכן נתגלגל הדבר שנהרג קודם שבאו עדים זוממין, ואין נהרגין. ועוד יש טעמים אחרים עיין בהמפרשים.

אות ה
אבל אי לא באין להרוג אלא אותה בלבד, כגון שהרגה את הנפש או שחללה את השבת נהרגין במיתתה.

[רש"י (כ) ישמעו ויראו - מכאן שצריכין הכרזה [ו], איש פלוני ופלוני נהרגין על שהוזמו בבית דין:]

אות ו
דקשה לרש"י, למה שינה כאן וכתב והנשארים, ולא כתיב וכל ישראל וגו' כמו בפרשת ראה גבי מסית, ותירץ משום דצריך הכרזה בבית דין איש פלוני וכו' ולעדות פסולים הגזלנים והגנבים ומלוי בריבית ושאר פסולי עדות השנויים במשנה. לכן לא כתב כל ישראל, כיון שמי שהוא פסול לעדות אין צריך לירא מזה, כיון דבלאו הכי הוא פסול. משום הכי כתיב והנשארים וגומר, כלומר, הנשארים שכשרים להעיד, והא דלא פירש רש"י הכא ממתינים עד הרגל כמו בתחלת הפרשה מתורץ גם כן בזה.

[רש"י (כא) עין בעין – ממון [ז], וכן שן בשן וגו'.]

אות ז
פירוש כמו שאמרו פרק החובל: מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם, ואי סלקא דעת יד ביד ממש, יד ביד למה לי. ופירש רש"י, דאי העיד באיש פלוני שקטע יד חבירו, משלם ממון הניתן מיד ליד, דאי כמשמעו הא כבר כתיב ועשיתם לו כאשר זמם.