[רש"י (א) ונפן ונסע המדברה - אילו לא חטאו [ה] היו עוברים דרך הר שעיר ליכנס לארץ מן דרומו לצפונו, ובשביל שקלקלו הפכו לצד המדבר שהוא בין ים סוף לדרומו של הר שעיר, והלכו אצל דרומו מן המערב למזרח דרך. ים סוף - דרך יציאתן [ו] ממצרים שהוא במקצוע דרומית מערבית, משם היו הולכים לצד המזרח:
ונסב את הר שעיר - כל דרומו עד ארץ [ז] מואב:]

אות ה
פירוש, שחטאם גרם להם, שלא נתן הקדוש ברוך הוא בלב מלך אדום להניחם לעבור דרך ארצו.

אות ו
רצונו לומר דדרך ים סוף משמע שהלכו מצפון העולם לדרום העולם, שהוא כנגד הים. והלא ממערב למזרח הלכו במדבר העמים? ועל זה פירש, דרך יציאתם ממצרים, כלומר, כשיצאו ממצרים הלכו באלכסון דרך ים סוף ממערב למזרח. כן הלכו עכשיו, שהניחו דרכם הקצרה מדרום לצפון, והלכו בדרומה של אדום שהוא ממערב למזרח, עד שבאו לגבול מואב.

אות ז
(מהר"ן) שלא תאמר שסבבו אותו מכל ארבע רוחותיו, שזה אי אפשר, שאם כן היה משה נכנס לארץ ישראל, שארץ אדום נגד ארץ ישראל היתה כמבואר בגבולי הארץ לכן פירש כל דרומה לבד, עד ארץ מואב.

[רש"י (ג) פנו לכם צפנה - סובו לכם לרוח מזרחית [ח] מן הדרום לצפון, ופניכם לצפון, נמצאו הולכין את רוח מזרחית. וזהו שנאמר (שופטים יא, יח) ויבואו ממזרח שמש לארץ מואב:]

אות ח
אף על פי שזה הצווי היה בסוף דרומה של ארץ אדום, ואם כן יסתור מה שפירש בפרשת מסעי, שהפכו פניהם לצפון אחר שעברו דרום מואב. מכל מקום כששלח משה למלך אדום לעבור דרך ארצו לצד צפון של עולם ולא אבה, הוצרכו ללכת כל דרום מואב ומשם הפכו פניהם לצפון. (הרא"ם) ולי נראה, כי תחלת הצווי של פנו לכם צפונה היה על דעת זה כשיבאו בקצה גבול מואב, וכמו שמפרש הקרא והולך. וכשבאו לגבול אדום אמר אליהם אל תתגרו וכשבאו לגבול מואב ורצו לעבור דרך גבולם לצפון אמר להם ה' אל תצר את מואב. וממילא הוצרכו להלוך כל גבול מואב עד רוח מזרחית.

[רש"י (ה) עד מדרך כף רגל - אפילו מדרך כף רגל, כלומר אפילו [ט] דריסת הרגל איני מרשה לכם לעבור בארצם שלא [י] ברשות.
ומדרשי אגדה:
עד שיבוא יום [כ] דריסת כף רגל על הר הזיתים שנאמר (זכריה יד, ד) ועמדו רגליו וגו':
ירשה לעשו - מאברהם, עשרה עממים נתתי לו, שבעה לכם וקיני וקנזי וקדמוני הן עמון ומואב ושעיר, אחד מהם לעשו והשנים לבני לוט, בשכר שהלך אתו [ל] למצרים ושתק על מה שהיה אומר על אשתו, אחותי היא, עשאו כבנו:]

אות ט
דעד ועד בכלל. כאלו אמר: לא אתן לכם רשות למשול על ארצם, אפילו דריסת רגל לעבור דרך העברה בעלמא דרך ארצם שלא ברשות. וכמוהו לא נשאר בהם עד אחד, אפילו אחד.

אות י
דאם לא כן קשה, למה שלח משה למלך אדום שיניחם לעבור דרך ארצו, כיון שהקדוש ברוך הוא צוה שלא יעבור בו. לכן פירש שלא ברשות, אבל ברשות היו רשאים לעבור.

אות כ
דלפי פשוטו קשה, הוה ליה למימר אף מדרך וגו', למה נקט לישנא של שעור זמניי שהוא לשון עד. לכן מביא מדרש אגדה.

אות ל
רצונו לומר, הא העשר עממים לאברהם ניתנו, ולמה ניתנו אלו שתים ללוט.

[רש"י (ז) כי ה' אלוהיך ברכך - לפיכך לא תכפו את [מ] טובתו להראות כאלו אתם עניים, אלא הראו עצמכם עשירים:]

אות מ
(גור אריה) אבל אין פירושו, לפיכך אין אתם צריכים להם, דאם כן הוה ליה למימר יש לך רב או יש לך כל ופירוש מעשה ידיך, אלו הבהמות, כדכתיב באיוב מעשה ידיו ברכת ומקנהו פרץ בארץ.

[רש"י (ח) ונפן ונעבור - לצד צפון הפכנו פנים להלוך [נ] רוח מזרחית:]

אות נ
הוכרח לפרש כן ונפן לצד צפון, מפני שמהכתוב פנו וסעו לכם צפונה משמע שהפנייה מורה על הפיכת פניהם לצד צפון. ואף על פי שלא צום כן רק לאחר עבור כל רוח דרומית של מואב, מכל מקום כשראו שלא אבה אדום, הניחוהו והלכו כל רוח דרומית של מואב ואחר כך פנו לצד צפון, כמו שנצטוו בהיותם בדרום של אדום, והלכו כל רוח מזרחית של מואב. ומצאו את ארץ סיחון ועוג כשהיו במזרח גבול ארץ ישראל וכו'. (הרא"ם).

[רש"י (ט) ואל תתגר וגו' - לא אסר להם על מואב אלא [ס] מלחמה, אבל מיראים היו אותם [ע] ונראים להם כשהם מזוינים, לפיכך כתיב (במדבר כב, ג) ויגר מואב מפני העם שהיו שוללים ובוזזים אותם.
אבל בבני עמון נאמר (פסוק יג) ואל תתגר בם, שום גירוי [פ], בשכר צניעות אמם שלא פרסמה על אביה כמו שעשתה הבכירה, שקראה שם בנה, מואב [צ]:
ער – שם [ק] המדינה:]

אות ס
דקשה לרש"י, לא הוה ליה למימר אלא ואל תתגרו בם, מלחמה למה לי? דהא בבני עמון לא נאמר אלא אל תתגרו בם סתם ומתרץ שלא אסר כו'.

אות ע
רצונו לומר, ישראל היו מיראים את המואבים.

אות פ
דהא לא כתיב מלחמה.

אות צ
רצונו לומר מאב שהוא לשון פריצות.

אות ק
דאי רצונו לומר עיר, היה מפרש עיר פלונית.

[רש"י (י) האמים לפנים וגו' - אתה סבור שזו ארץ רפאים שנתתי לו לאברהם [ר] לפי שהאימים שהם רפאים ישבו בה לפנים, אבל לא זו היא כי אותם רפאים הורשתי מפני בני לוט והושבתים תחתם:]

אות ר
רצונו לומר מה בא הכתוב להודיענו במה שאמר: האמים לפנים ישבו בה וגו'. ומתרץ, אתה סבור וכו'. כלומר, השבעה אומות שנתתי לאברהם, אחד מהם נקרא רפאים. אם כן סבור אתה שזו רפאים, רצונו לומר, ער שישבו שם אמים, זו רפאים הם שנתתי לאברהם. אבל לא תעלה על דעתך כך. ומפרש והולך לפי שאמים שהם רפאים ישבו בה לפנים, אבל לא זו היא, כי אותן רפאים, רצונו לומר שישבו בו כבר, הורשתי מפני בני לוט והושבתי בני לוט תחתם. וכיון דלאו ארץ רפאים היא, למה נקרא רפאים? ומפרש דרפאים היו נחשבים אותם אימים. והיאך נקראו רפאים כיון דנקראו אמים? ומפרש, כענקים הנקראים רפאים על שם וכו'. שאף האמים, מי שראה אותם ידיו מתרפות, משום הכי נקראו אמים על שם אימתם וכו'. כך מפרש רש"י חבורו של קרא.

[רש"י (יב) יירשום - לשון הווה, כלומר נתתי בהם כוח [ש] שהיו מורישים אותם והולכים:]

אות ש
שכל הדברים ההווים תמיד, נופל בם לשון עתיד ועבר, אבל אותם דברים שאינן אלא לפי שעה, כאז ישיר, מוכרח לפרש על המחשבה. (הרא"ם).

[רש"י (טו) הייתה בם - למהר ולהומם בתוך ארבעים שנה שלא יגרמו לבניהם עוד להתעכב [ת] במדבר:]

אות ת
דכל זמן שאחד מהן קיים לא באו בניהם לארץ.

[רש"י (טז - יז) ויהי כאשר תמו וגו' וידבר ה' אלי וגו' - אבל משלוח המרגלים עד כאן לא נאמר בפרשה (זו), וידבר [א], אלא ויאמר, ללמדך, שכל ל"ח שנה שהיו ישראל נזופים לא נתייחד עמו הדבור בלשון חבה פנים אל פנים וישוב הדעת, ללמדך, שאין השכינה שורה על הנביאים אלא בשביל ישראל:
אנשי המלחמה - מבן עשרים שנה היוצאים בצבא:]

אות א
הכי פירושו: לא נאמר וידבר בלשון חבה, שלא נאמר וידבר אלי כמו שכתוב הכא, אלא וידבר סתם שאינו לשון חבה. (מצאתי בשם מהרי"ץ). ואם תאמר, והא בפרשת בהעלותך פירש רש"י על פסוק ותדבר מרים הוא לשון עז, ואינו לשון חיבה, ויש לומר דכל מקום דכתיב וידבר ה' שם הויה, הוא דבור של חבה, אף על פי שהוא עז הוא, חבה יתירה נודעת לו. ולא ויאמר ה', דמצינו לפרש ויאמר ה' על ידי שליח, כמו ויאמר ה' לה שפירושו על ידי שליח, וכמו ויאמר אני חותנך יתרו וגומר, וכמו ויאמר ליוסף הנה אביך חולה לאפוקי לשון וידבר, הוא דבור של חבה פה אל פה, כדכתיב פה אל פה אדבר בו אף על פי שלנביא אחר הוא לשון קשה, לגבי משה הוא לשון חבה, כמו שאמר הקדוש ברוך הוא לא כן עבדי משה וגו' עיין בגמרא דתענית (דף ל').

[רש"י (כג) והעוים היושבים בחצרים וגו' - עוים מפלשתים הם, שעימהם הם נחשבים בספר יהושע, שנאמר (יהושע יג, ג) חמשת סרני פלשתים העזתי והאשדודי האשקלוני הגתי והעקרוני והעוים. ומפני השבועה שנשבע [ב] אברהם לאבימלך לא יכלו ישראל להוציא ארצם מידם, והבאתי עליהם כפתורים והשמידום וישבו תחתם, ועכשיו אתם מותרים לקחתה מידם:]

אות ב
רצונו לתרץ, היאך מחובר קומו סעו ועברו וגו' אקרא דלמעלה הימנו, משום דכפתורים השמידו העוים וישבו תחתם, משום זה קומו וסעו?! ומתרץ מפני השבועה וגו'.

[רש"י (כה) תחת כל השמים - למד שעמדה [ג] חמה למשה ביום מלחמת עוג ונודע הדבר תחת כל השמים:]

אות ג
דכתיב הכא: אחל תת וגו', וכתיב התם גבי יהושע ביום תת וגו', מה התם עמדה חמה אף הכא עמדה חמה.

[רש"י (כו) ממדבר קדמות - אף על פי שלא ציוני המקום [ד] לקרא לסיחון לשלום, למדתי ממדבר סיני מן התורה שקדמה לעולם. כשבא הקב"ה ליתנה לישראל חזר אותה על עשו וישמעאל, וגלוי לפניו שלא יקבלוה ואף על פי כן פתח להם בשלום, אף אני קדמתי את סיחון בדברי שלום.
דבר אחר:
ממדבר קדמות - ממך למדתי [ה] שקדמת לעולם [בדברים].
יכול היית לשלוח ברק אחד ולשרוף את המצריים, אלא שלחתני מן המדבר אל פרעה לאמר (שמות ה א) שלח את עמי, במתון:]

אות ד
דאם לא כן, מאי קדמות? ומה שכתב אף על פי שלא צוני המקום וכו' משמע דסבירא ליה דוכי תקרב אל עיר וקראת אליה לשלום במלחמת רשות הכתוב מדבר.

אות ה
דלפירוש ראשון קשה, למה כתב סתם קדמות, דהא הרבה דברים קדמו לעולם, והיה לו לפרש ולא לסתום. לכן פירש דבר אחר וכו'. ולפי טעם אחרון נמי קשה, למה אמר ממדבר? בשלמא אי קאי על התורה ניחא, דהא נתינתה היה במדבר אלא אי קאי אהקדוש ברוך הוא, למה נקט ממדבר? לכן צריך לתרי טעמים.

[רש"י (כט) כאשר עשו לי בני עשו - לא לעניין לעבור את ארצם אלא לעניין [ו] מכר אוכל ומים:
עד אשר אעבור את הירדן - מוסב על אעברה [ז] בארצך:]

אות ו
רצונו לתרץ, מה שכתוב אכל בכסף תשבירני וגו' רק אעברה ברגלי, כאשר עשו לי בני עשו דהוא אדום משמע דאדום הניחו לו לעבור בארצו והלא בפרשת חקת כתיב וימאן אדום וגו' ויט ישראל מעליו. על זה פירש, לא לענין לעבור וגומר. ואם תאמר, דכאן משמע דגם מואב מכרו להם אוכל ומים, ובפרשת כי תצא כתיב לא יבא עמוני ומואבי וגו' על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים. ותירץ הרא"ם, דשמא יש לחלק בין קדמו להשבירו שהמואבים לא קדמו אותם בלחם ובמים,, אבל מכל מקום השבירו להם אוכל ומים בכסף, אבל לא קדמו דקרא בלא כסף משמע. עד כאן לשונו. ועוד יש לומר דהכי קאמר: לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה', עמון לא יבא על דבר אשר לא קדמו וגו', ומואב לא יבא על ששכר עליך את בלעם וגו'.

אות ז
ולא על אוכל בכסף וגו' הסמוך לו, דאם כן מאי עד אשר אעבור את הירדן? עד אשר נעבור את גבולך מיבעיא ליה, כאשר כתיב בפרשת חקת.

[רש"י (לב) ויצא סיחן - לא שלח בשביל עוג לעזור [ח] לו, ללמדך שלא היו צריכים זה לזה:]

אות ח
לפי שהיו חזקים.

[רש"י (לג) ואת בניו - בנו כתיב [ט], שהיה לו בן גיבור כמותו:]

אות ט
מדכתוב בנו חסר יו"ד, משמע שלא היה לו אלא בן אחד. ומדנקוד בנו כולו קמ"ץ, משמע שהיו לו בנים הרבה, אלא ללמדך שבן אחד היה לו שניכר שהוא בנו שהיה גבור כמותו לכך כתיב בנו חסר יו"ד. והודיענו שנהרג כמו שנהרגו כל בניו.

[רש"י (לז) כל יד נחל יבק - כל אצל [י] נחל יבוק:
וכל אשר ציווה ה' אלוהינו - שלא לכבוש [כ], הנחנו.]

אות י
לפי שידו של אדם אצלו קורא כל אצל יד, ועיין בפרשת שמות בפסוק הולכות על יד היאור.

אות כ
דלפי פשוטו משמע שקאי אציווי מצוה, ועל זה פירש, שלא וכו'.