[רש"י (ב) ויצאו זקניך - מיוחדים שבזקניך, אלו [ל] סנהדרי גדולה:
ומדדו – ממקום [מ] שהחלל שוכב:
אל הערים אשר סביבות החלל - לכל צד לידע [נ] איזו קרובה:]

אות ל
פירוש מדהוה ליה למימר זקני העיר דומיא דולקחו זקני העיר, וכתב זקניך, משמע המיוחדים שבזקניך, והיינו סנהדרין עיין בגמרא סנהדרין (דף י"ד).

אות מ
ואף על פי שהכתוב לא גילה רק סוף המדידה ולא ראש המדידה, מסתברא דראש המדידה אינה אלא מן החלל.

אות נ
לא שהוא חובה למדוד מן החלל עד כל עיר ועיר, אלא המדידה היא לידע איזה היא היותר קרובה אל החלל, לפיכך אם היה החלל סמוך לעיר שבודאי אין עיר קרובה הימנה אל החלל, אין צריך מדידה.

[רש"י (ד) אל נחל איתן – קשה [ס] שלא נעבד:
וערפו - קוצץ ערפה בקופיץ [ע].
אמר הקב"ה: תבוא עגלה בת שנתה שלא עשתה פירות ותיערף במקום שאינו עושה פירות, לכפר על הריגתו של זה שלא הניחוהו [פ] לעשות פירות:]


אות ס
רצונו לומר, איתן לשון חזק וקשה.

אות ע
דגמרינן עריפה עריפה מחטאת העוף, מה להלן ממול עורף אף כאן. ופירוש וערפו יסירו ערפה עמו מלת תזמור - יסירו הזמורה.

אות פ
ואם תאמר לפי זה משמע שאם נהרג זקן או סריס שאין עושין פירות, שאין מביאין עגלה ערופה. וזה אינו, דהא קרא לא מחלק. ויש לומר פירות היינו מצות שלא הניחוהו לקיים מצות שגם הם נקראים פירות.

[רש"י (ח) הכהנים אומרים [צ] כפר לעמך ישראל ונכפר להם הדם הכתוב מבשרם שמשעשו כן יכופר להם העוון:]

אות צ
דאם לא כן כהנים הכא מאי עבידתייהו בשלמא הזקנים, דכתיב וכל זקני העיר ירחצו וגומר אלא הכהנים מאי בעי הכא? אלא הם אומרים כפר לעמך ישראל.


[רש"י (י) כי תצא למלחמה - במלחמת הרשות הכתוב מדבר, שבמלחמת ארץ ישראל אין לומר ושבית שביו [א], שהרי כבר נאמר (לעיל כ טז) לא תחייה כל נשמה:
ושבית שביו - לרבות כנענים שבתוכה [ב] ואף על פי שהם משבעה אומות:]

אות א
ואם תאמר, דלמא לעולם במלחמת א"י הכתוב מדבר, ומה שכתוב ושבית שביו, היינו אם נמצא בה משאר עממים שלא משבעת עממים. ויש לומר דרש"י עצמו מתרץ קושיא זו, במה שפירש אחריו ושבית שביו לרבות כנעניים שבתוכה, ואף על פי שהם משבעת עממים. שמע מינה דבכל מקום הולך אחר אנשי העיר. דהא הכא אם אנשי העיר משאר עממים, אף כנעניים שבתוכה מותר לקיימן. והוא הדין אם אנשי העיר משבעת עממים, אף שאר עממים שבתוכה אסור לקיימן. ואי מדבר ממלחמת ארץ ישראל אין לומר ושבית שביו, דאין לומר דקאי על שאר עממים שבתוכה, דהא אף שאר אומות שבתוכה אסור לקיימם כדפרישית מצאתי בשם מהרי". והרא"ם תירץ, כיון דעיקר הפ' אינו אלא להתיר יפת תואר, לא היה לו להתירה אלא במלחמת הרשות, שכל הנשים הם בהיתר, ולא במלחמת חובה שכל הנשים הם באיסור לא תחיה, מלבד אם אותה ששבה היא משאר עממים, ושמא לא יִשְׁבֶה, ואם תמצא לומר ישבה הוה ליה מיעוטא דמיעוטא.

אות ב
שנשיהם וטפם ניצולים כמותם, דאם לא כן שביו למה ליה. עיין לעיל בפרשת שופטים בפסוק כל העם הנמצא בה.

[רש"י (יא) ולקחת לך לאשה - לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע [ג]. שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור. אבל אם נשאה, סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו (פסוק טו) כי תהיין לאיש וגו' וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו:
אשת – אפילו [ד] אשת איש:]

אות ג
רצונו לומר דלשון ולקחת לך לאשה משמע דמצות עשה הוא שיקח גויה לאשה. וזה אינו, דהא יותר טוב שיקח יהודית לאשה.

אות ד
ומה שפירש שלא כסדר הקרא, יש לומר, דאין רצונו בו לפרש הקרא אלא קאי אפירוש דלעיל מיניה, דפירש אם אין הקדוש ברוך הוא מתירה ישאנה באיסור. ומדהוצרך להתיר יפת תואר, שמע מינה בלא יפת תואר אסור מן התורה. וזה אינו, דגויה אינה אסורה אלא מדרבנן, כדאמרינן דחכמים גזרו דהבא על הגויה דחייב משום נשג"ז (נדה, שפחה, גויה, זונה) ומתרץ דודאי פנויה אינה אלא מדרבנן, אבל כאן כתיב אשת דמשמע אפילו אשת איש. ואין להקשות מאי נפקא מינה אם היא אשת איש, והא אין קידושין לגויה, דכתיב ואיש אשר ינאף את אשת רעהו ואמרינן אשת רעהו פרט לאשת גוי, שאין קידושין לגוי. מכל מקום אשת איש אסור דהא אף בן נח מוזהר על אשת איש, דכתיב על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו ואמרינן באשתו - ולא באשת חבירו, וכן באבימלך דכתיב: והיא בעולת בעל. שמע מינה דאשת איש אסור אף לבני נח כל שכן לישראל. אבל ביפת תואר התיר לו הקדוש ברוך הוא.

[רש"י (יב) ועשתה את צפרניה – תגדלם [ה] כדי שתתנוול:]

אות ה
עיין בפרשת בראשית על פסוק ויעש אלהים את הרקיע.

[רש"י (יג) והסירה את שמלת שביה - לפי שהם נאים, שהגויים [ו] בנותיהם מתקשטות במלחמה בשביל להזנות אחרים עימהם:
וישבה בביתך - בבית שמשתמש בו [ז], נכנס ונתקל בה, יוצא ונתקל בה, רואה בבכייתה, רואה בניוולה, כדי שתתגנה עליו:
ובכתה את אביה - כל כך [ח] למה?
כדי שתהא בת ישראל שמחה וזו עצבה, בת ישראל מתקשטת וזו מתנוולת:]

אות ו
רצונו לומר, לפי שדרך העולם שלובשים בגדים בזויים בדרך כדי שלא יתלכלכו הבגדים הנאים אם כן לא היה לו להסיר בגדים הללו כדי שתתגנה עליו. ומתרץ, דודאי אומה ישראלית דרכן בכך שלובשים בגדים בזויים כשיוצאין לדרך, אבל הנכרים וכו'.

אות ז
רצונו לתרץ, דלא הוה ליה למימר רק וישבה ובכתה, דודאי בביתך הוא, שהרי לעיל כתיב והבאתה אל תוך ביתך ומתרץ דהוה אמינא, אם היו לו שנים או שלשה בתים ואין דירתו אלא באחד, שתשב באותו שאין דירתו בו. לכך נאמר וישבה בביתך בבית שמשתמש בו, רצונו לומר שעיקר דירתו בו.

אות ח
רצונו לומר למה אמרה תורה שתתאבל בשביל אביה גוי ותבכה? הא היא גיורת. ומתרץ, דבכייה זו לא בשביל כבוד אביה אלא כדי כו'.

[רש"י (יד) והיה אם לא חפצתה בה - הכתוב מבשרך שסופך [ט] לשנאותה:
לא תתעמר בה - לא תשתמש בה בלשון פרסי קורין לעבדות ושימוש, עימראה. מיסודו של רבי משה הדרשן למדתי כן:]

אות ט
כתב הרא"ם לא ידעתי מהיכן דרשו זה כו' ונראה דדרשו זה מדכתיב והיה אם וגומר משום דמלת והיה לשון ודאית, ומשום הכי דרשו מה שדרשו. וא"ל דקאי אסוף הפסוק, דהוה ליה למימר אם לא תחפוץ שהוא לשון עתיד, ולא חפצת שהוא לשון עבר. אלא הכתוב מבשרך. ואם תאמר והא פירש רש"י לעיל אבל אם נשאה סופה להיות שונאה כו', ואם כן למה ליה והיה וגומר לבשר על זה, והא נלמד זה מכח סמיכות הפרשיות, כדפירש רש"י לעיל. ויש לומר, לפי שפירשו התוספות את דברי רש"י, והביאם הרא"ם בספרו, והאריך שם, שפירש רש"י בפ"ק דקידושין אפי' ביאה ראשונה לא התירה התורה אלא לאחר כל המעשים הללו. ונראה דהקרא ג"כ מסייעו, מדכתיב: ואחר כן תבא אליה ובעלתה, וכתיב אחר כך והיתה לך לאשה. ואם כן נוכל לומר דקרא דוהיה אם לא חפצת וגומר, הבשורה היא אפי' ביאה ראשונה לא יבא עליה, ומסמיכות הפרשיות למדנו מביאה שניה ואילך, שאם יקח אותה ויגיירה בעל כרחה ויקחה לאשה שסופו לשנאותה כו'.

[רש"י (יז) פי שנים - כנגד שני [י] אחים:
בכל אשר ימצא לו - מכאן שאין הבכור נוטל פי שנים בראוי לבא [כ] לאחר מיתת האב, כבמוחזק:]]

אות י
רצונו לומר, פי שנים בכל אשר ימצא לו, משמע פי שנים ממה שיש לו. רצונו לומר שיהיה לו שני חלקים, שאם הניח ג' מנים והאחים היו ה', שיקח הבכור ב' מנים והד' אחים יקחו א' ומתרץ דבכל אשר ימצא לו לא קאי אפי שנים, אלא ה"ק פי שנים כנגד ב' אחים, ובכל אשר ימצא לו מילתא באפי נפשיה הוא.

אות כ
רצונו לומר, דוקא בכל אשר ימצא לו, דהיינו מה שיש לו עכשיו ומוחזק בו, נוטל פי שנים אבל במה שראוי לו, כגון שמת אחד ממורישי אביו לאחר מות אביו, והוא הדין אם היתה לאביו מלוה בלתי משכון, כל זה הוא ראוי ואין לבכור פי שנים בזה.

[רש"י (יח) סורר - סר מן הדרך:
ומורה - מסרב בדברי אביו, לשון ממרים:
ויסרו אותו - מתרין בו בפני שלושה [ל] ומלקין אותו. בן סורר ומורה אינו חייב, עד שיגנוב ויאכל תרטימר [מ] בשר וישתה חצי לוג יין. שנאמר (פסוק כ) זולל וסובא, ונאמר (משלי כג, כ) אל תהי בסובאי יין בזוללי [נ] בשר למו.
ובן סורר ומורה נהרג על שם סופו, הגיעה תורה לסוף דעתו, סוף שמכלה ממון אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא, ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות [ס], אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב:]

אות ל
לישנא דמתניתין נקט, דתנן: מתרין בו בפני שלשה ומלקין אותו ובגמרא מפרש דמתניתין לצדדין קתני דמתרין בפני שנים ומלקין בג'. ואם תאמר מנ"ל לרש"י שמלקין אותו? ויש לומר מדכתיב הכא בן סורר ולהלן כתיב והיה אם בן הכות הרשע, וילפינן בן בן לגזירה שוה, מה להלן מלקות אף כאן מלקות.

אות מ
דקשה לרש"י על מה מתרין בו עדיו, ומפרש בן סורר ומורה אינו חייב כו' ואם כן מתרין בו שלא יגנוב ולא יאכל תרטימר בשר.

אות נ
שמע מינה דלשון זולל וסובא שייך בבשר ויין. ותו קשה לרש"י, וכי בשביל זה נהרג שגונב ואוכל תרטימר בשר ושותה חצי לוג יין?! ומפרש בן סורר ומורה נהרג ע"ש סופו כו'. ואם תאמר, מ"ש דבן סורר ומורה דהגיעה תורה לסוף דעתו ונהרג ע"ש סופו, והא בישמעאל כתיב באשר הוא שם, ופרש"י לפי מעשיו של עכשיו הוא נידון ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות וכו', עיין שם בפירוש רש"י בפרשת וירא ויש לומר דהתם גבי ישמעאל, כשהיה קטן לא התחיל כלל במידי דשייך לאותה עבירה, שימית את ישראל בצמא. אבל בן סורר ומורה התחיל באותה עבירה, שהרי אוכל תרטימר בשר. ועוד יש לומר, דאין ב"ד של מעלה דנין על שם סופו, אבל מצוה לב"ד של מטה שידונו את הרשעים על שם סופן.

אות ס
רצונו לומר, והורגן. ואם תאמר ולמה נידון בסקילה שהיא חמורה? הא רוצח בסייף הוא. יש לומר, דלפעמים שמלסטם את הבריות בשבת והורגן נמצא שמחלל את השבת, וחייב בסקילה משום נטילת נשמה.

[רש"י (כא) וכל ישראל ישמעו ויראו - מכאן שצריך [ע] הכרזה בבית דין, פלוני נסקל על שהיה בן סורר ומורה:]

אות ע
אין להקשות מנ"ל לרש"י שאין צריך אלא הכרזה, והרי כתיב וכל ישראל ישמעו, ולמה לא פירש רש"י שממתינים לו עד הרגל, כמו שפירש בפרשת שופטים על וכל העם ישמעו האמור בזקן ממרא? ויש לומר, דהתם כתיב יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה, וכאן משמע דאנשי עירו יתחילו לרוגמו תחלה, דכתיב ורגמוהו כל אנשי עירו. אלא צריך לפרש הכי במעמד אנשי עירו, כמו שפירוש רש"י בסמוך על וסקלוה אנשי עירה שכתוב במוציא שם רע במעמד אנשי עירה. ואי אמרת כאן שממתינים לו עד הרגל, למה אמר במעמד כל אנשי עירו, והא הוי במעמד כל ישראל כיון שכל ישראל היו שם. אלא ודאי אין ממתינים לו עד הרגל, ומה שכתוב וכל ישראל ישמעו, היינו שצריך הכרזה בב"ד. אי נמי יש לומר, דקשה לרש"י למה כתיב ורגמוהו כל אנשי עירו וגו' והא כתיב יד העדים תהיה בו בראשונה וגו' ואין לומר דהא דכתיב כל אנשי עירו במעמד כל אנשי עירו, והא כתיב וכל ישראל ישמעו וגו' משמע שהיה במעמד כל ישראל, הוה ליה למימר ורגמוהו כל ישראל. אם כן הדרא קושיא לדוכתה, והא יד העדים כתיב ומתרץ, וכל ישראל להכרזה הוא דאתא ולעולם ורגמוהו וגו' במעמד כל העיר ועיין עוד מזה לעיל פרשת שופטים.

[רש"י (כב) וכי יהיה באיש חטא משפט מות - סמיכות הפרשיות מגיד, שאם חסים עליו אביו ואמו, סוף שיצא לתרבות רעה ויעבור עבירות ויתחייב מיתה בבית דין:
ותלית אותו על עץ - רבותינו אמרו:
כל הנסקלין, נתלין [פ], שנאמר (פסוק כג) כי קללת אלוהים תלוי. והמברך ה', בסקילה:]

אות פ
דכתיב והומת ותלית, דהוי כלל, דמשמע כל המומתים נתלים. ואחריו כתיב כי קללת אלהים תלוי, דהוי פרט, דמשמע דוקא מברך השם נתלה ולא שאר המומתין, ואפילו אותן שחייבים סקילה. ואי מקרבי להדדי הוי כלל ופרט, ואין בכלל אלא מה שבפרט, מברך השם אין, מידי אחרינא לא. השתא דמרחקי מהדדי, אתא כלל ומרבה כל המומתין, ואתי פרט ומיעט הכלל שאין נתלין אלא הנסקלין דוקא, דדמי לפרט במקצת שהן בסקילה כמו מברך השם.

[רש"י (כג) כי קללת אלוהים תלוי - זלזולו של מלך הוא [צ], שאדם עשוי בדמות דיוקנו וישראל הם בניו [ק].
משל לשני אחים תאומים שהיו דומין זה לזה, אחד נעשה מלך, ואחד נתפס ללסטיות ונתלה, כל הרואה אותו אומר המלך תלוי.
כל קללה שבמקרא לשון הקל וזלזול.
כמו (מלכים א' ב, ח) והוא קללני קללה נמרצת.]

אות צ
רצונו לומר בזה, האי כי מה נתינת טעם הוא אשלמעלה, ומפרש זלזולו כו' והיינו למאן דאמר כל הנסקלין נתלין, אבל לדברי חכמים דס"ל דאין נסקלין נתלין אלא מגדף ועובד עבודת אלילים שהוא נמי כמו מגדף, צריך לומר מה שכתוב כי קללת אלהים היינו מברך השם, וקללת לשון קללה אלא לפי שישוב המקרא לפי המדרש הקרוב לפשוטו, ומכח סמיכות הפרשיות דכל הנסקלין נתלין, מפרש רש"י קללת לשון זלזול. עיין בהרא"ם שהאריך כאן. ועוד יש לומר, דלא תקשה מנ"ל לרש"י דכל הנסקלין נתלין, דהא דפירש הכא דקללת לשון זלזול הוא, דעל כרחך תרווייהו משמע, מדכתיב קללת אלהים. דאי למברך השם לחוד אתי ה"ל לכתוב מברך השם לשון נקייה, אלא קללת לשון זלזול הוא. ואי לשון זלזול לחוד, הוה ליה למימר לשון זלזול בהדיא אלא למברך השם נמי אתא. מצאתי.

אות ק
רצונו לומר ובפרט ישראל שגם בניו הם, לכך לא תלין נבלתו על העץ, דמשל לשני אחין כו'.