[רש"י (א) לא יקח - אין לו בה לקוחין [ז] ואין קידושין תופסין בה:
ולא יגלה כנף אביו - שומרת יבם של אביו הראויה [ח] לאביו. והרי כבר הוזהר עליה משום (ויקרא יח, יד) ערות אחי אביך, אלא לעבור על זו [ט] בשני לאוין ולסמוך לה (פסוק ג) לא יבא ממזר, ללמד שאין ממזר אלא מחייבי [י] כריתות וקל וחומר מחייבי מיתות בית דין [כ], שאין בעריות מיתת בית דין שאין בה כרת:]

אות ז
רצונו לומר, הוה ליה למימר לא יגלה, כדכתיב בסיפא לא יגלה ומתרץ, דקיחה משמע אין לו בה קידושין, רצונו לומר קידושי כסף דילפינן קיחה קיחה משדה עפרון. ורצונו לומר לאחר מיתת אביו, דאם לא כן תיפוק ליה דהיא אשת איש.

אות ח
רצונו לומר, למה ליה עוד ולא יגלה כנף אביו, אלא לרבות שומרת יבם כו'.

אות ט
ואם תאמר, והא שלשה לאוין הן, דהא איכא לאו דלא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר. ויש לומר, דשני לאוין הללו אף לאחר מיתת אביו הם, אבל לאו דלא תהיה אשת המת לאיש זר, דוקא מחיים.

אות י
רצונו לומר, וגם בשביל זה נכתב ולא יגלה כנף אביו, כדי שיסמוך לה לא יבא וגו'. ואם תאמר, והא מפסיק קרא דלא יבא פצוע דכה, ויש לומר כיון דלאו בני בנים נינהו ולא שייך בהו ממזר, לא חשיב הפסק.

אות כ
רצונו לומר, שאל תקשי ליה, והא אין עונשין מן הדין, לכן פירש שאין בעריות כו', והואיל ואיכא ביה כרת, אם כן בלאו ק"ו נמי ממזר הוא, כיון שהוא מחייבי כריתות, ושומרת יבם של אביו בכרת, שהיא דודתו.

[רש"י (ב) פצוע דכה - שנפצעו או שנדכאו [ל] ביצים שלו:
וכרות שפכה - שנכרת הגיד ושוב אינו יורה קילוח זרע אלא שופך ושותת ואינו מוליד:]

אות ל
דמדכתיב אחריו לא יבא ממזר, מקיש פצוע דכה לממזר, מה ממזר פסול שלו מאותו מקום, אף פצוע דכה פסול שלו מאותו מקום.

[רש"י (ג) לא יבא ממזר בקהל ה' - לא ישא [מ] ישראלית:]

אות מ
ואם תאמר, ולמה לא פרש"י זה לעיל גבי פצוע דכה. ויש לומר דרש"י לא בא לפרש מאי בקהל ה', דמלתא דפשיטא הוא דקהל ה' הוא שלא ישא ישראלית. אלא דקשה לרש"י, למה כתיב דממזר לא יבא בקהל ה', והא ק"ו הוא: ומה פצוע דכה שלא נוצר בעבירה אסור לבא בקהל, ממזר שנוצר בעבירה לא כל שכן. לכן פירש לא ישא ישראלית, כלומר, אפילו אם נשאה כופין אותו להוציא. ופצוע דכה אם נשאה לא יוציא. ולהכי לא מצי למילף ק"ו, דנימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון.

[רש"י (ד) לא יבא עמוני - לא ישא [נ] ישראלית:]

אות נ
ואם תאמר, והא כבר פירש לעיל גבי לא יבא ממזר בקהל ה'. יש לומר כיון דעמון ומואב זכרים אסורים לבא בקהל ונקבות מותרות לבא בקהל, הוצרך לפרש שהזכר לא ישא ישראלית, אבל הנקבה מותרת בישראל. וגם הקרא הוצרך לכתוב גבי עמוני ומואבי לא יבא בקהל ה' מטעם זה.

[רש"י (ה) על דבר - על העצה [ס] שיעצו אתכם להחטיאכם:
בדרך - כשהייתם בטירוף:]

אות ס
דאם לא כן, דבר למה ליה? הוה ליה למימר: על אשר לא קדמו וגו'. אלא הכי קאמר קרא: על הדיבור, כלומר על העצה, אשר לא קדמו וגו', כלומר, ובשביל דבר זה נמי. ורצונו לומר דאשר כמו ואשר.

[רש"י (ז) לא תדרוש שלומם - מכלל שנאמר (פסוק יז) עמך ישב בקרבך.
יכול אף זה כן [ע]?
תלמוד לומר: לא תדרוש שלומם:]

אות ע
רצונו לומר, מהיכא תיתי תדרוש שלומם וטובתם ומתרץ מכלל וגומר. (קיצור מזרחי) נלע"ד שצריך להיות ברש"י: לא תדרוש וגומר, ועל סוף המקרא שנאמר וטובתם פירש זה. שהרי בספרי תניא לא תדרוש שלומם, מכלל שנאמר כי תקרב אל עיר וגומר, יכול אף כאן כן, תלמוד לומר לא תדרש מכל מקום. וטובתם, מכלל שנאמר בטוב לו לא תוננו, יכול אף כאן, ת"ל וטובתם כו' והמדפיסים לא הבינו כוונת רש"י והשמיטו מלת וגומר.

[רש"י (ח-ט) לא תתעב אדומי - לגמרי [פ] ואף על פי שראוי לך לתעבו שיצא בחרב לקראתך:
לא תתעב מצרי - מכל וכל [צ] אף על פי שזרקו זכוריכם ליאור.
מה טעם?
שהיו לכם אכסניא [ק] בשעת הדחק.
לפיכך - בנים אשר יולדו להם דור שלישי - שאר האומות מותרין מיד [ר].
הא למדת, שהמחטיא לאדם קשה לו מן ההורגו [ש], שההורגו הורגו בעולם הזה, והמחטיאו מוציאו מן העולם הזה ומן העולם הבא, לפיכך אדום שקדמם בחרב לא נתעב וכן מצרים שטבעום, ואלו שהחטיאום נתעבו:]

אות פ
רצונו לומר, הא כתיב אחריו: בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא, הא דור שני לא יבא, אם כן מתועב הוא, ולמה אמר ברישא לא תתעב? ומתרץ, מה שכתוב לא תתעב רצונו לומר: לגמרי לא תתעב אבל מעט תתעבם.

אות צ
משום דכתיב אחריו: דור שלישי יבא, הא דור שני לא יבא, ולמה אמר לא תתעב מצרי? ומתרץ דהכי קאמר: לא תתעב מכל וכל, אבל מעט תתעבו, כדפירש לעיל גבי לא תתעב אדומי. ונקט כאן מכל וכל, רצונו לומר משום שנאמר: כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון, ואף על פי שזרקו זכוריכם ליאור אפילו הכי אל תתעבו. מה טעם? שהיו כו' וזה שנקט רש"י מכל וכל.

אות ק
יש מקשים למה ליה לרש"י לפרש הטעם למה דור שלישי יבא, הא הכתוב עצמו מפרש הטעם, כי גרים הייתם וגומר. ויש לומר דקשה לרש"י, וכי בשביל שהיו גרים בארצו יבאו בקהל, אחר שעשו להם כל הרע הזה שהרגו זכוריהם?! וכי בשאר ארצות שיש שם גרים הורגים הזכרים שלהם וע"ז פירש: מה טעם כו'. ויהיה האי מה טעם, פירושו על כי גרים וגומר דכתיב בקרא.

אות ר
רצונו לומר, אל תאמר מה קנס זה שקנסן במה שתעבן עד דור שלישי? הא אף שאר אומות דינן כן. לכן פירש ושאר אומות כו'.

אות ש
כלומר אל תקשי לך למה לא נתעבו לגמרי, הרי עמון ומואב לא עשו כלום אלא שהחטיאו את ישראל נתעבו לגמרי, ואדומי ומצרי עמדו להרגן ולא נתעבו לגמרי, וא"ל משום דלא קדמו אתכם וגומר, דהא ע"כ צריך לומר דאדום נמי לא קדמו, דאם לא כן למה נתן הכתב הטעם דלא תתעב אדומי - כי אחיך הוא, ולא נתן גם הטעם שקדמו שמע מינה דאין זה עיקר הטעם. ואין לתרץ נמי, משום דשכר את בלעם לקלל אותם, ואדום לא שכר את בלעם, דלמא הא דלא שכר אדום את בלעם, משום דאדום לא ידע זה שאת אשר יאור בלעם יואר, ובלק ידע זה ממלחמת סיחון, וכמו שפרש"י לעיל. וכיון שהוא כן, אין להחזיק לאדום טובה בשביל זה, ואדרבה יותר היה לתעב אותם כיון שרצו להרוג אותם בחרב. ואי משום שהוא אחיך, הא עמון ומואב נמי קרובים הם עמנו, וכמו שאמר אברהם ללוט כי אנשים אחים אנחנו. ומתרץ, הא למדת כו'.

[רש"י (יא) מקרה לילה - דבר הכתוב [ת] בהווה:
ויצא אל מחוץ למחנה - זו מצוות עשה:
לא יבא אל תוך המחנה - זו מצוות לא תעשה. ואסור ליכנס למחנה לוויה [א], וכל שכן למחנה שכינה:]

אות ת
דבלילה דרך שרואה קרי אבל ביום אין דרך שרואה קרי. אבל בודאי מי שרואה קרי ביום גם הוא טמא.

אות א
רצונו לומר מדכתיב שני מחנות בפסוק. ואם תאמר, והא אפקיה לשני מחנות, חד למצות עשה וחד למצות לא תעשה. ועוד קשה למה נקט כל שכן למחנה שכינה, אלא היה לנקוט ואסור ליכנס למחנה לויה ולמחנה שכינה. ויש לומר דהכי פירושו, דרצונו לומר בזה: מה שכתוב ויצא אל מחוץ למחנה, היינו על כורחך מחנה שכינה, דמהיכי תיתי לרבות שאר מחנות? ואחריו כתיב: לא יבא אל תוך המחנה, מרבה קרא אפילו מחנה לויה. ואם כן קשה, שאם נכנס בטומאת קרי למחנה שכינה, שהוא קדושה חמורה, אינו עובר בעשה, כדכתיב ויצא וגו', ואם נכנס למחנה לויה, שאין בה קדושה כל כך, עובר בלא תעשה שהוא חמור מעשה, כדכתיב: ולא יבא וגו'. ומתרץ, דאם אסור ליהנס למחנה לויה בלא תעשה, כל שכן וכו'. ואם תאמר, והרי אין עונשין מן הדין. ויש לומר הני מילי היכא דלא רמז כלל בתורה, אבל הכא כתיב שעובר בעשה, אבל לא תעשה בא מן הדין, בדבר זה עונשין. והרא"ם תירץ, משום דתרוויהו, מחנה שכינה ומחנה לויה, משום קדושתה של שכינה הוא וכחד חשיבי להו כו'. ע"ש כי האריך.

[רש"י (יב) והיה לפנות ערב - סמוך להערב שמשו יטבול, שאינו [ב] טהור בלא הערב שמש:]

אות ב
רצונו לומר, דודאי יוכל לטבול כל היום מתי שירצה. אלא רצונו לומר, מה שכתוב בקרא: והיה לפנות ערב ירחץ במים, שלא תאמר קודם לכן לא, אלא קרא עצה טובה קמ"ל, כמו שכתוב אחריו: וכבא השמש יבא אל תוך המחנה, כיון שאינו טהור בלא הערב שמש, מה לו לטבול בעוד היום גדול? וזהו שנקט רש"י סמוך להערב שמש יטבול שאינו כו'.

[רש"י (יג) ויד תהיה לך - כתרגומו: [ואתר].
כמו (במדבר ב, יז) איש על ידו:
מחוץ למחנה – חוץ [ג] לענן:]

אות ג
ואם תאמר והלא משמת אהרן נסתלקו ענני כבוד, כפירוש רש"י בפרשת חקת, וי"ל אין מוקדם ומאוחר בתורה, וזה נאמר קודם מיתת אהרן.

[רש"י (יד) על אזנך - לבד משאר [ד] כלי תשמישך:
אזנך - כמו כלי זיינך:]

אות ד
כלומר שיתד זה תהיה לך לבד שאר כלי תשמישך, כדי שתחפור.

[רש"י (טו) ולא יראה בך - הקב"ה [ה] ערות דבר:]

אות ה
הנזכר בראש הפסוק, דאם לא כן לא יראה בצר"י תחת הי' מבעי ליה.

[רש"י (טז) לא תסגיר עבד – כתרגומו [ו].
דבר אחר:
אפילו עבד כנעני של ישראל שברח מחוצה לארץ לארץ ישראל:]

אות ו
עבד עממין, פירוש עסד שהוא ישראל הנמכר לעובדי אלילים, כדאיתא בגיטין (דף משום הכי). ולפירוש של ד"א קשה, למה קראא אותו הקרא עבד, דהא יששראל הוא. לכן פירש דבר אחר וכו'. ולפירוש של דבר אחר קשה, כיון דהאי קרא לא תסגיר לישנא דחירות הוא כמו שאמרו מכאן המוכר עבדו לגוי או לחוצה לארץ יצא לחירות אם כן קשה למה נקט לישנא דלא תסגיר הוה ליה למימר לא תעביד עבד אל אדוניו משום הכי צריך גם לטעם ראשון.

[רש"י (יח) לא תהיה קדשה - מופקרת, מקודשת ומזומנת לזנות:
ולא יהיה קדש - מזומן למשכב זכר.
ואונקלוס תרגם:
לא תהא אתתא מבנת ישראל לגבר עבדא.
שאף זו מופקרת לבעילת זנות היא, מאחר [ז]] שאין קדושין תופסין לו בה, שהרי הוקשו לחמור, שנאמר (בראשית כב, ה) שבו לכם פה עם החמור, עם הדומה לחמור. ולא יסב גברא מבני ישראל אתתא אמא, שאף הוא נעשה קדש על ידה, שכל בעילותיו בעילות זנות שאין קדושין תופסין לו בה:]

אות ז
כלומר הואיל ואונקלוס תרגם כן, אל תשיב לי תשובה מיניה, מפני שיכולני לתרץ שגם אונקלוס סובר כמותי שאף זו כו', וכך פירש בסמוך כן.

[רש"י (יט) אתנן זונה - נתן לה טלה באתננה פסול להקרבה:
ומחיר כלב - החליף שה בכלב:
גם שניהם - לרבות שינוייהם, כגון חטים [ח] ועשאן סלת:]

אות ח
ואם תאמר, והיכי שבק רש"י דברי בית הלל דאמרו הם ולא שינוייהם, ומפרש כבית שמאי דדרש גם לרבות שינוייהם. ויש לומר כיון דקאמר בגמרא גם לבית הלל קשיא, משום הכי פירש אליבא דבית שמאי.

[רש"י (כ) לא תשיך - אזהרה ללווה [ט] שלא ייתן ריבית למלווה, ואחר כך אזהרה למלווה (ויקרא כה לז) את כספך לא תיתן לו בנשך:]

אות ט
(נחלת יעקב) דאם לא כן לא תשוך מבעיא ליה כי הלוה הוא הגורם למלוה שישכנו.

[רש"י (כא) לנכרי תשיך - ולא לאחיך.
לאו הבא מכלל עשה, עשה, לעבור עליו בשני [י] לאווין ועשה:]

אות י
לא תשיך לאחיך ולאחיך לא תשיך. ואין להקשות, והא הוו ג' לאווין, דכתיב לפני עור לא תתן מכשול. יש לומר, דהאי לאו הוא לאו שבכללות, דהא דרשינן ביה מי שהוא עור בדבר, כלומר לא תתן לו עצה שאינה הגונה, ואין לוקין על לאו שבכללות, אי נמי כיון דדרשו על העור בדבר משום הכי לא רצו למנות אותו בכלל הלאוין. והרא"ם פירש, עובר בשני לאוין: לאו דלא תשיך, ולאו דלפני עור לא תתן וגומר, והאריך שם. ומה שכתבתי כן מצאתי.

[רש"י (כב) לא תאחר לשלמו - שלושה רגלים [כ]. ולמדוהו רבותינו מן המקרא:]

אות כ
רצונו לומר דכתיב לעיל בסוף פרשת ראה בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות לא הוה ליה למימר רק במקום אשר יבחר ולא יראה וגו' שהרי ברישא דקרא כתיב שלש פעמים בשנה ומסתמא קאי על שלשה הללו, ולמה נאמר? אלא ליתן ג' רגלים לנדר, שאם אינו משלם בג' רגלים עובר בלא תעשה ועשה.

[רש"י (כד) מוצא שפתיך תשמר ועשית - ליתן עשה [ל] על לא תעשה:]

אות ל
רצונו לומר, הא כתיב לעיל: לא תאחר לשלמו שמע מינה שצריך לקיימו.

[רש"י (כה) כי תבא בכרם רעך – בפועל [מ] הכתוב מדבר:
כנפשך - כמה שתרצה:
שבעך - ולא אכילה גסה:
ואל כליך לא תתן - מכאן שלא דברה תורה אלא בשעת הבציר, בזמן שאתה נותן לכליו של בעל הבית, אבל אם שכרו לעדור [נ] ולקשקש, אינו אוכל:]

אות מ
ומפרש והולך, שאל תקשי מנליה לפרש הכי, שהרי כתיב ואל כליך לא תתן - מכאן שלא דברה כו' אבל שכרו לעדר ולקשקש אינו אוכל, שמע מינה דבפועל בבציר הכתוב מדבר.

אות נ
פירש שמלקט הענבים הרעים מתוך הטובים.

[רש"י (כו) כי תבא בקמת רעך - אף זו [ס] בפועל הכתוב מדבר.]

אות ס
שהרי כתיב וחרמש לא תניף, מכאן שלא דברה תורה אלא בשעת הקציר, שאתה קוצר ונותן לכליו של בעל הבית, אבל שכרו לחרוש או לשאר דבר אינו אוכל. שמע מינה דבפועל הכתוב מדבר.