[רש"י (א) כי יהיה ריב - סופם להיות נגשים אל [א] המשפט.
אמור מעתה אין שלום יוצא מתוך מריבה.
מי גרם ללוט לפרוש מן הצדיק?
הוי אומר: זו מריבה
והרשיעו את הרשע - יכול כל המתחייבין בדין לוקין?
תלמוד לומר: והיה אם בן הכות [ב] הרשע, פעמים לוקה ופעמים אינו לוקה.
ומי הוא הלוקה?
למוד מן העניין (פסוק ד), לא תחסום שור בדישו, לאו שלא [ג] נתק לעשה:]

אות א
פירוש מדהוה ליה למימר כי יגשו אנשים אשר יהיה להם המשפט, שמע מינה דהכי קאמר אם יהיה ריב, סופם שיגשו למשפט, ולא יוכלו להתפשר כ"א על ידי משפט.

אות ב
כתרגומו ויש מפרשים שהוא לשון בינה שהוא בר דעת לאפוקי חרש שוטה וקטן ויש מפרשים שקאי אשופט, כלומר והיה אם השופט מבין שעבר וראוי להכות. מצאתי.

אות ג
הא ניתק לעשה אין לוקין והוא הדין לאו שאין בו מעשה, ושניתן לאזהרת מיתת בי"ד ושניתן לתשלומים, ולאו שבכללות כדאיתא במסכת מכות (דף י"ג).

[רש"י (ב) והפילו השופט - מלמד שאין מלקין אותו לא עומד ולא יושב אלא מוטה:
לפניו כדי רשעתו - ולאחריו כדי שתים [ד].
מכאן אמרו, מלקין אותו שתי ידות מלאחריו ושליש מלפניו:
במספר - ואינו נקוד במספר [ה], למד שהוא דבוק, לומר במספר ארבעים ולא ארבעים שלמים, אלא מנין שהוא סוכם ומשלים לארבעים [ו], והן ארבעים חסר אחת:]

אות ד
הרי ג' רשעיות: אחת מלפניו, כלומר שליש מלפניו, וב' ידות מאחוריו. ויש מפרשים כדי רשעתו היינו י"ג מכות, משום דבן י"ג בר עונשין הוא. ולפניו רצונו לומר כנגד לבו ולאחוריו על גבו, דאותן ב' חלקים קנס הוא.

אות ה
רצונו לומר בפת"ח תחת הבי"ת.

אות ו
כלומר שצריך למנות ולהזכיר במנין מ' חסר אחת, ולא שיאמר ל"ט אלא יאמר מ' חסר אחת, והטעם כדי שלא ישכח וילקה אותו עוד מכה א' ויעבור על פן יוסיף וגו' משום הכי הוא מזכיר מ' חסר אחת כדי שיזכור. ובזה נמי ניחא שמזכיר בקרא מ' ולא ל"ט.

[רש"י (ג) לא יוסיף - מכאן אזהרה [ז] למכה את חברו:
ונקלה אחיך - כל היום קוראו רשע ומשלקה קראו אחיך:]

אות ז
דהא הכא בתחלה מכה בהיתר, ואעפ"כ כתיב לא יוסיף, כל שכן אם מכה את חבירו בחנם דמתחלתו באיסור שעובר בלא תעשה.

[רש"י (ד) לא תחסם שור בדישו - דיבר הכתוב בהווה והוא הדין לכל בהמה חיה ועוף [ח] העושים במלאכה שהיא בדבר מאכל.
אם כן למה נאמר שור [ט]?
להוציא את האדם:
בדישו - יכול יחסמנו מבחוץ [י]?
תלמוד לומר: לא תחסום שור מכל מקום [כ].
ולמה נאמר דיש?
לומר לך מה דיש מיוחד דבר שלא נגמרה מלאכתו וגידולו מן הארץ, אף כל כיוצא בו.
יצא החולב והמגבן והמחבץ שאין גדולו מן הארץ.
יצא הלש והמקטף שנגמרה מלאכתו לחלה.
יצא הבודל בתמרים ובגרוגרות [ל] שנגמרה מלאכתן למעשר:]

אות ח
דילפינן שור שור כו' כדפירשתי לעיל.

אות ט
פירוש כיון דשור לאו דוקא אם כן לכתוב רחמנא לא תדוש בחסימה.

אות י
רצונו לומר בדישו משמע דוקא בשעת דישה, אם כן יכול יחסמנו מבחוץ שלא בשעת דישו, ואחר כך יהא מותר לדוש כן בחסימה, ת"ל כו'.

אות כ
דאם לא כן, הוה ליה למימר לא תדוש בשור בחסימה, דמשמע דוקא בשעת דישה אסור ומדכתיב לא תחסום משמע מכל מקום, ובדישו לדרשא אחרינא אתי, כמו שמפרש והולך. ולמה נאמר דיש כו'. וכעין זה פירשתי בסוף פרשת עקב על לא יתיצב איש וכו'.

אות ל
רצונו לומר, אם נותנן על הגג לייבשן ונתקשרו זה עם זה וצריך להפרידם זה מזה אם רוצה ליטלן. ופירושו שבאלו המלאכות אפילו מצוה ליכא. אבל במלאכות שהן גידולי קרקע ולא נגמרה מלאכתן, אע"פ שאינו עובר בלאו, כדנפקא משור ולא אדם, מכל מקום מצוה איכא אם לא התנה עמו אבל באלו אפילו תנאי לא צריך.

[רש"י (ה) כי ישבו אחים יחדו - שהייתה להם ישיבה אחת בעולם, פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו:
יחדו - המיוחדים בנחלה [מ], פרט לאחיו מן האם:
ובן אין לו - עיין עליו בן [נ] או בת, או בן הבן, או בת הבן, או בן הבת, או בת הבת:]

אות מ
רצונו לומר דוקא המיוחדים בנחלה, שזה יורש את זה אם מת, דהיינו אחים מן האב. פרט לאחים מן האם, שאין זה יורש את זה, שכל קרובי אביו יורשין אותו ולא אחיו מאמו. ואם תאמר למה ליה יחדו, תיפוק ליה מג"ש דאחים אחים מבני יעקב. כתיב הכא אחים, וכתיב התם שנים עשר עבדיך אחים וגו', מה להלן מן האב אף כאן מן האב, ויש לומר כיון שמצינו דנקראו אחים אפילו קרובים, כדכתיב אנשים אחים אנחנו, הוה אמינא אפילו קרובים חייבין לייבם כמו שמצינו גבי בועז לכך כתיב יחדו, המיוחדים בנחלה כו'. ובגמרא פ"ב דיבמות תירצו בענין אחר ע"ש, והביאם הרא"ם ע"ש.

אות נ
רצונו לומר מדכתיב אין ביו"ד דהוה ליה למימר אן חסר יו"ד כמו שנכתב בסמוך מאן יבמי חסר יו"ד ומדכתיב ביו"ד, קוראו אין ואל"ף מתחלף בעי"ן, והוי כאלו כתיב עיין רצונו לומר עיין עליו שאם יש לו בן או בת כו' שפטורה מן החליצה ומן היבום.

[רש"י (ו) והיה הבכור - גדול האחים [ס] הוא מייבם אותה:
אשר תלד - פרט לאילונית [ע] שאינה יולדת:
יקום על שם אחיו - זה שייבם את אשתו יטול נחלת [פ] המת בנכסי אביו:
ולא ימחה שמו - פרט לאשת [צ] סריס ששמו מחוי:]

אות ס
רצונו לומר שמצוה בגדול לייבם. ואם תאמר, דלמא אם אין בכור פטורים מיבום, ויש לומר דאם כן לא הוה ליה למימר כי ישבו אחים יחדו, דהוא בא ללמדך פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו, כדפירש רש"י, ואם אחיו שאינו בכור אין מייבם, למה איצטריך למעט אשת אחיו שלא היה בעולמו, פשיטא, דהא לאו בכור הוא. אלא ודאי שמע מינה דאף אחיו שאינו בכור מייבם, ומה שכתוב בכור בא ללמדך שמצוה בגדול מן האחים כדפירש רש"י.

אות ע
ושיעור הכתוב כך הוא ולקחה לו לאשה והיה הבכור כלומר המייבם יהיה בכור. אשר תלד ואותה יבמה תהא ראויה לילד, פרט לאילונית כו'.

אות פ
(בגמרא) אתה אומר לנחלה או אינו אלא שאם שמו יוסף קורין שמו יוסף, יוחנן קורין שמו יוחנן? נאמר כאן שם אחיו, ונאמר להלן על שם אחיהם יקראו בנחלתם, מה להלן נחלה, אף כאן נחלה.

אות צ
ותנן ביבמות (דף ע"ט): אם היה סריס חמה, פירש רש"י שלקה ממעי אמו שלא ראה חמה שעה אחת בכשרותו, אבל סריס אדם, שהיתה לו שעת הכושר, חולץ וחולצין לאשתו.

[רש"י (ז) השערה - כתרגומו: לתרע [ק] בית דינא:]

אות ק
ואינו כמו בשעריך תאכלנו, שפירושו עיר. דהא אל הזקנים כתיב, ומושב הזקנים הוא בשער בי"ד.

[רש"י (ח) ועמד - בעמידה:
ואמר - בלשון הקודש, ואף היא דבריה [ר] בלשון הקודש:]

אות ר
דילפינן ואמר ואמרו בג"ש כתיב הכא ואמר ולהלן בפרשת כי תבא כתיב ואמרו אל כל וגו' מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש והתם מנלן ילפינן עניה עניה מהדדי. דהכא כתיב וענו הלוים ובפרשת יתרו הוא אומר משה ידבר והאלהים יעננו בקול מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש.

[רש"י (ט) וירקה בפניו - על גבי [ש] קרקע:
אשר לא יבנה - מכאן למי שחלץ שלא יחזור וייבם, דלא כתיב אשר לא בנה, אלא אשר לא יבנה, כיון שלא בנה שוב לא יבנה:]

אות ש
ופירוש בפניו כנגד פניו,, לא בפניו ממש. פירוש משום דוירקה דבוק לעיל למלת לעיני הזקנים, כאלו אמר לעיני הזקנים וירקה, וישאר בפניו לבדו. וע"כ צריך לומר שפירושו כנגד פניו, ומשום דהרוק הוא דוקא כנגד פניו, חשוב כאלו הוא בפניו ממש. לכן כתיב בפניו ולא לפניו.

[רש"י (י) ונקרא שמו וגו' - מצווה על כל העומדים שם [ת] לומר חלוץ הנעל:]

אות ת
פירוש, דקשה לרש"י מלת בישראל למה ליה ומתרץ מצוה כו' ויהיה פירוש בישראל במעמד ישראל, שיהיו שם בשעת חליצה לקרוא חלוץ הנעל. ואף על גב דכתיב בקרא בית חלוץ, יש לומר דמלת בית לדרשא אתי, בית אחד הוא בונה ולא שתי בתים, פירוש שאם כונס יבמתו, אסור לו לייבם את צרתה.

[רש"י (יא) כי ינצו אנשים - סופן לבא ליד מכות [א], כמו שנאמר מיד מכהו. אין שלום יוצא מתוך ידי [ב] מריבה:]

אות א
דאם לא כן הוה ליה למימר כי יכה איש את אחיו וקרבה וגו'. ומתרץ,, דעל ידי מצות סופו לבא לידי מכות.

אות ב
הא דנקט לשון מצה, ולא נקט לשון ריב כמו שנקט למעלה אין שלום יוצא מתוך מריבה. משום דלשון הקרא נקט, דלמעלה כתיב כי יהיה ריב נקט מריבה, וכאן כתיב כי ינצו - נקט מצות.

[רש"י (יג) אבן ואבן – משקלות [ג]:
גדולה וקטנה - גדולה שמכחשת [ד] את הקטנה, שלא יהא נוטל בגדולה ומחזיר בקטנה:]

אות ג
רצונו לתרץ וכי אסור להיות אבנים בביתו? ומתרץ, משקלות ששוקלים בהם, דומיא דאיפה שהוא שם מידה והוא הדין באבנים.

אות ד
כגון ששניהם מנה שלם או שניהם חצי מנה אלא זה מכחיש את זה כלומר שאחת גדולה ואחת קטנה.

[רש"י (יד) לא יהיה לך - אם עשית כן [ה] לא יהיה לך כלום:]

אות ה
דאם לא כן לך למה ליה? לא יהיה בכיסך אבן ואבן מיבעי ליה ויהיה פירוש הקרא הכי: לא יהיה לך, כלומר: אם יהיה בכיסך אבן ואבן, אז לא יהיה לך ומפני שא"א לומר אם אתה עושה כן כו' אלא לאחר שתפרש הבנת גדולה וקטנה, פירש תחלה גדולה וקטנה ואחר כך לא יהיה לך שלא ע"ד המקרא.

[רש"י (טו) אבן שלמה וצדק יהיה לך - אם עשית כן [ו] יהיה לך הרבה:]

אות ו
דלך בתרא דומיא דלך קמא, שהוא דבק עם עונש עבירה אף לך בתרא דבק עם שכר המצוה.

[רש"י (יז) זכור את אשר עשה לך - אם שקרת במדות ובמשקלות הוי דואג מגרוי האויב, שנאמר (משלי יא א) מאזני מרמה תועבת ה', וכתיב בתריה בא זדון [ז] ויבא קלון:]

אות ז
רצונו לומר, בא האויב ויתגרה בך מלחמה ויהיה לך לקלון.

[רש"י (יח) אשר קרך בדרך - לשון מקרה.
דבר אחר:
לשון קרי וטומאה, שהיה מטמאן במשכב זכור.
דבר אחר:
לשון קור וחום, צננך והפשירך [ח] מרתיחתך, שהיו כל האומות יראים להלחם בכם ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים.
משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה. אף על פי שנכוה, הקרה [ט] אותה בפני אחרים:
ויזנב בך - מכת זנב, חותך מילות וזורק [י] כלפי מעלה:
כל הנחשלים אחריך - חסרי כוח [כ] מחמת חטאם, שהיה הענן פולטן [ל]:
ואתה עיף ויגע - עייף בצמא, דכתיב (שמות יז ג) ויצמא שם העם למים, וכתיב אחריו ויבא עמלק:
ויגע - בדרך:
ולא ירא – עמלק [מ], אלוהים, מלהרע לך:]

אות ח
רצונו לומר כדבר חם שהכל יראים ממנו כך האומות היו יראים מכם, אבל עמלק ציננך והפשירך לשון מים פושרין.

אות ט
רצונו לומר הראה אותך קר בפני אחרים.

אות י
כלומר שהטיח דברים כלפי מעלה לומר: מצוה שצוית לעמך ישראל, מה הועילה להם?

אות כ
דנחשלים הוא מלשון חלש, דהרבה תיבות מצינו שנתחלפו כמו כשב כבש, וכן אפילות פרש"י בפרשת וארא בסופו: פלאי פלאות וכן שמלה שלמה.

אות ל
שנפלטו מן הענן, נחתך מילתן מעמלק.

אות מ
שלא תפרש שהוא תואר לישראל שלא היו ישראל יראי אלהים, דומיה דעיף ויגע לכן פירש עמלק כו'. ודרשו כך מדנקוד קמ"ץ תחת היו"ד, אם כן הוא פועל עבר כמו כי זקן יצחק ואלו היה תואר ה"ל לנקוד בשו"א תחת היו"ד.

[רש"י (יט) תמחה את זכר עמלק - מאיש ועד אשה [נ] מעולל ועד יונק משור ועד שה (שמואל א' טו ג). שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה, לומר בהמה זו משל עמלק הייתה.]

אות נ
כלומר שלא תשאר אחריו זכר שתהא זכרו עליו, לומר זה של עמלק היתה. דאם לא כן תכה מבעיא ליה.