[רש"י (א) והיה כי תבוא וירשתה וישבת בה - מגיד שלא נתחייבו בבכורים עד שכבשו [א] את הארץ וחלקוה:]

אות א
ואם תאמר למה לא מפרש רש"י זה לעיל בפרשת שופטים גבי פרשת מלך? דהתם ג"כ כתיב וירשתה וישבת בה. ויש לומר דדעת רש"י לתרץ למה ליה למימר כאן וירשתה וישבת בה, דהא ממלך גמרינן, דילפינן ביאה ביאה מהדדי, מה התם אינן חייבים אלא אחר כיבוש וחילוק, אף הכא כן והאי ג"ש גמירי דהיא הלכה למשה מסיני, כמו שפרש"י בפרשת שלח גבי חלה, על בבואכם אל הארץ. משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה כו'. וכיון שפרט לך באחת מהן כו', רצונו לומר וכיון שפרט לך במלך שאינו אלא לאחר ירושה וישיבה, אף כלן כן. אלמא דגזירה שוה גמורה הוא ואם כן למה ליה לומר כאן, וירשתה וישבת בה, ומתרץ מגיד שלא נתחייבו בבכורים כו'. ואם כן, בענין אכילה מדבר, והוה אמינא דמיד חייבים בבכורים קודם שנהנין מהן, כדאמרינן כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאלו מעל, ולא הוה ילפינן גז"ש ממלך. לכן צריך לפרש ביה בהדיא: וירשתה וישבת בה. אבל לעיל בפרשת שופטים לא הוה ילפינן לה מביכורים, דהוה אמינא מיד כשנכנסים לארץ מחוייבים להעמיד מלך. דהא בשביל זה משימין עליהם מלך, כדי שיצא לפניהם למלחמה, ואין לך צורך יותר גדול משעת כיבוש וחילוק, דאז היה עיקר מלחמה ולכן צריך לפרש בה וירשתה וישבת בה, שאינה אלא לאחר כיבוש וחילוק, כדי שיתלו הכיבוש בהקדוש ברוך הוא ולא במלך בשר ודם.

[רש"י (ב) מראשית - ולא כל ראשית [ב], שאין כל הפירות חייבין בבכורים אלא שבעת המינין בלבד. נאמר כאן ארץ, ונאמר להלן (לעיל ח, ח) ארץ חיטה ושעורה וגו', מה להלן משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, אף כאן שבח ארץ ישראל שהן שבעה מינין זית שמן זית אגורי [ג] ששמנו אגור בתוכו ודבש הוא דבש תמרים:
מראשית - אדם יורד לתוך [ד] שדהו ורואה תאנה [ה] שבכרה כורך עליה גמי לסימן ואומר הרי זו בכורים:]

אות ב
כך היא הנוסחא ברוב ספרים שבידינו. והקשה ע"ז הרא"ם, למה ליה מראשית? תיפוק ליה מג"ש דארץ ארץ שאין חייבין בבכורים אלא ז' מינין בלבד. ועוד, מאי שנא הכא דדרשינן מראשית ולא כל ראשית, למעט שלא יהיו ראשית כל האילנות חייבים בביכורים אלא מקצתן בלבד, ומ"ש גבי חלה, דדרשינן מראשית ולא כל ראשית, למעט שלא יעשה כל עיסתו חלה? והאריך בזה. ועיין בנחלת יעקב באריכות.

אות ג
והא דבפרשת עקב פירש זית שמן - זית העושה שמן, כי יש זיתים שאין עושין שמן ולמה לא פירש התם כמו שפירש הכא? ויש לומר, דלעיל מיירי בשבח א"י, ועל זה פירש זיתים העושים שמן, כלומר: בשאר ארצות יש זיתים שאין עושים שמן, לאפוקי בארץ ישראל כל הזיתים שבה כולן עושין שמן. והכא מיירי קרא בביכורים, שאין מביאין ביכורים אלא מפירות א"י ומשבח פירות ארץ ישראל, כדילפינן מג"ש דארץ ארץ, והוי כאלו נכתבו נמי בהדיא הפירות בפרשת ביכורים. וזית דהכא מיירי בזיתים דא"י, שכולן עושין שמן, כדפרש"י בפרשת עקב. ואם כן, אתי שפיר מה שפירש זית שמן ששמנו אגור בתוכו כו', כי יש זיתים ששמנן זב מהן בעת הגשם, ואינם טובים כ"כ, לכן פירש זית אגורי כו'. ובזה יתורץ גם כן מה שמקשים דברי הרא"ם אהדדי.

אות ד
רצונו לומר מלת ראשית למה ליה? לא הוה ליה למימר אלא ולקחת מפרי וגומר.

אות ה
לאו דוקא תאנה, אלא הוא הדין שאר מינין, והא דנקט תאנה לפי שממהר להתבשל יותר מכל שאר פירות.

[רש"י (ג) אשר יהיה בימים ההם - אין לך אלא כוהן שבימיך, כמו שהוא:
ואמרת אליו – שאינך [ו] כפוי טובה:
הגדתי היום - פעם אחת בשנה [ז] ולא שתי פעמים:]

אות ו
דאם לא כן, למאי צריך לומר הכי? וכי קודם לכן לא ידע הקדוש ברוך הוא כל זאת, שבא אל הארץ? כפוי הוא מלשון הכפישני באפר.

אות ז
פירוש אם היו לו פירות יותר ממין אחד, ומין אחד ממהר להתבכר יותר מהשני, והוא הביא המין המתבכר לירושלים וקורא, ואחר כך, כשנתבכר המין השני, מביאו ג"כ א"צ לקרוא פעם שנית. והוכחתו, מדכתיב היום דמשמע מיעוטא, דאם לא כן היום למה ליה?.

[רש"י (ד) ולקח הכהן הטנא מידך - להניף אותו. כוהן מניח [ח] ידו תחת יד הבעלים ומניף:]

אות ח
פירשתי בפרשת צו ובפרשת תצוה ובפרשת אמור. והוכחתו, מדהוה ליה למימר: ולקח הכהן הטנא והניחו לפני מזבח ה' וגומר, מידך למה ליה? אלא מידך מופנה לג"ש, נאמר כאן יד ונאמר בבעלים דשלמים יד, מה להלן תנופה, כדמפרש שם, אף יד דהכא לענין תנופה, והתנופה דהכא פרש"י בפרק לולב וערבה, שהבעלים אוחזים בשפת הטנא, וכהן מניח ידו תחת שוליו של טנא. ואף ע"פ דגבי שלמים הכהן מניח ידו תחת יד בעלים ממש, משום דגבי שלמים ליכא שפה ושולים, משום הכי ידו של כהן תחת יד הבעלים ממש.

[רש"י (ה) וענית – לשון [[ט] הרמת קול:
ארמי אבד אבי - מזכיר חסדי המקום [י] ארמי אובד אבי, לבן בקש לעקור את הכל, כשרדף אחר יעקב. ובשביל שחשב [כ] לעשות, חשב לו המקום כאלו עשה, שאומות העולם [ל] חושב להם הקב"ה מחשבה [רעה] כמעשה:
וירד מצרימה - ועוד אחרים [מ] באו עלינו לכלותנו, שאחרי זאת ירד יעקב למצרים:
במתי מעט - בשבעים נפש:]

אות ט
אבל אינה מלשון ענייה ותשובה שאין תשובה זולת קורא או שואל, והכא מי קראו או שאלו מה?

אות י
כלומר, כיון שמזכיר חסדיו של הקדוש ברוך הוא שנתן להם את הארץ הזאת, מזכיר נמי שאר חסדים שעשה עם אבותינו. דאם לא כן, מה ענינו דארמי אובד אבי גבי ביכורים.

אות כ
רצונו לומר בזה והלא לא האבידו, ואם כן מה זה דכתיב אובד, דמשמע שהאבידו ויהיה אובד פועל יוצא, כאלו אמר מאבד, אף שאינו לפי הדקדוק. לכן צריך לפרש לפי מדרש רז"ל.

אות ל
רצונו בזה, והלא אין הקדוש ברוך הוא מצרף מחשבה למעשה, חוץ מעבודה זרה לכן פירש שהעובדי אלילים כו' רצונו לומר אפילו בלא ע"ז ודוקא בישראל הוא כן.

אות מ
רצונו לומר, דמשמע מכח זה שהארמי אובד אבי - וירד מצרימה, וזה אינו לכן פירש ועוד אחרים כו', וענין בפני עצמו הוא.

[רש"י (ט) אל המקום הזה - זה בית המקדש:
ויתן לנו את הארץ – כמשמעו [נ]:]

אות נ
ואם כן בעל כורחך צריך לומר הא דכתיב אל המקום, היינו בית המקדש. אבל אם פירוש דויתן לנו את הארץ לאו כמשמעו, היינו יכולים לפרש אל המקום היינו ארץ ישראל.

[רש"י (י) והנחתו - מגיד שנוטלו אחר הנחת הכהן [ס] ואוחזו בידו כשהוא קורא, וחוזר ומניף:]

אות ס
דאם לא כן והנחתו למה לי, הרי כבר כתיב והניחו. והא דפירש חוזר ומניף הוכחתו מהכא, דגמרינן והנחתו מוהניחו לפני ה', מה והניחו דרישא קודם הנחה היה מניף אף וכו'.

[רש"י (יא) ושמחת בכל הטוב - מכאן אמרו אין קורין מקרא בכורים אלא בזמן שמחה [ע] מעצרת ועד החג, שאדם מלקט תבואתו ופירותיו ויינו ושמנו, אבל מהחג ואילך מביא ואינו קורא:
אתה והלוי - אף הלוי חייב בבכורים אם נטעו בתוך [פ] עריהם:
והגר אשר בקרבך - (שם מכות יט) מביא ואינו קורא [צ], שאינו יכול לומר לאבותינו:]

אות ע
(דבק טוב) דאם לא כן, מה שמחה שייך כאן, שכתב ושמחת וגו'? והלא אינן נאכלים לזרים, דאיתקשו לתרומה. לכן פירש: מכאן אמרו כו'. ולכן נמי גבי הלוי והגר, א"ל כמו בפרשת ראה שאתה מחוייב לשמח אותם עמך, כיון דאסורים להם. לכן פירש שגם הם מחוייבים בבכורים.

אות פ
פירוש במ"ח עריהם.

אות צ
דקשה לרש"י, והא הגר חייב בכל המצות האמורות בתורה ופשיטא דחייב בביכורים, ולא היה לו לכתוב אלא אתה והלוי. ומשני מביא ואינו קורא, ולהכי חילק.

[רש"י (יב) כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית - כשתגמור להפריש מעשרות של שנה השלישית [ק], קבע זמן הביעור והוידוי בערב הפסח של שנה הרביעית, שנאמר (דברים יד, כח) מקצה שלוש שנים תוציא וגו' [ר]. נאמר כאן מקץ [ש], ונאמר להלן (שם לא י) מקץ שבע שנים, לענין הקהל מה להלן רגל אף כאן רגל.
אי מה להלן חג הסוכות אף כאן חג הסוכות?
תלמוד לומר: כי תכלה לעשר, מעשרות של שנה השלישית רגל שהמעשרות כלין בו, וזהו פסח, שהרבה אילנות יש שנלקטין אחר הסוכות, נמצאו מעשרות של שלישית כלין בפסח של רביעית, וכל מי ששהה מעשרותיו הצריכו הכתוב לבערו מן הבית:
שנת המעשר - שנה שאין נוהג בה אלא מעשר אחד [ת] משני מעשרות שנהגו בשתי שנים שלפניה, ששנה ראשונה של שמיטה נוהג בה מעשר ראשון, כמו שנאמר (במדבר יח כו) כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר, ומעשר שני, שנאמר (דברים יד כג) ואכלת לפני ה' אלוהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך, הרי שני מעשרות, ובא ולמדך כאן בשנה השלישית שאין נוהג מאותן שני מעשרות אלא האחד.
ואיזה?
זה מעשר ראשון. ותחת מעשר שני תן מעשר עני שנאמר כאן ונתת ללוי. את אשר לו הרי מעשר ראשון. לגר ליתום ולאלמנה זה מעשר עני:
ואכלו בשעריך ושבעו - תן להם [א] כדי שבען, מכאן אמרו אין פוחתין לעני בגורן פחות מחצי קב [ב] חטים וכו':]

אות ק
פירוש, לא כשתגמור להפריש המעשר של שנה שניה, כפי המובן מן בשנה השלישית, דמשמע שאתה עומד בשנה שלישית ומפריש מעשר של שנה שניה, דאם לא כן, הוה ליה למימר: כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואות השנה השלישית. לפיכך הוצרך לפרש, שפירוש בשנה השלישית שבשנה השלישת וחסר שי"ן כמו את הדרך ילכו בה שילכו בה. ושנה השלישית הוא שנה שלישית של שמטה.

אות ר
רצונו בזה להוכיח, שיקבע זמן הביעור והוידוי בערב פסח, ופסוק זה כתיב בפרשת ראה גבי מעשר.

אות ש
לאו דוקא כאן בפרשה זו. אלא רצונו לומר: נאמר על מעשר של שנה שלישית מקץ, והוי כמו שכתוב כאן, מאחר שמדבר כאן גם כן במעשר של שנה שלישית.

אות ת
דקשה, למה קרא שנה השלישית שנת המעשר? וכי שאר שנים שנה א' וב' אינן שנים של מעשר? ומתרץ, שנה שאין נוהג כו'.

אות א
קשה לרש"י, וכי אם אינו רוצה לאכול, מה לעשות? לכן פירש תן לו כו' עשה מה שעליך יש לעשות.

אות ב
שהוא שנים עשר ביצים, אבל שעורים צריך ליתן לו קב. ודוקא בגורן צריך ליתן לו חצי קב חטים, אבל בעיר א"צ ליתן לו חצי קב. שבעיר יכול לילך ג"כ לאחרים, מה שאין כן בגרנות, שהגרנות רחוקים זה מזה.

[רש"י (יג) ואמרת לפני ה' אלוהיך - התודה [ג] שנתת מעשרותיך:
בערתי הקדש מן הבית - זה מעשר שני ונטע רבעי [ד], ולמדך שאם שהה מעשרותיו של שתי שנים [ה] ולא העלם לירושלים, שצריך להעלותם עכשיו:
וגם נתתיו ללוי - זה מעשר ראשון. וגם לרבות תרומה [ו] ובכורים:
ולגר ליתום ולאלמנה - זה מעשר עני:
ככל מצותך - נתתים כסדרן ולא הקדמתי תרומה לבכורים, ולא מעשר לתרומה ולא שני לראשון, שהתרומה קרויה ראשית [ז], שהיא ראשונה משנעשה דגן, וכתיב (שמות כב כח) מלאתך ודמעך לא תאחר, לא תשנה את הסדר:
לא עברתי ממצותיך - לא הפרשתי ממין על שאינו מינו [ח] ומן החדש על הישן:
ולא שכחתי - מלברך על הפרשת [ט] מעשרות:]

אות ג
כלומר, התודה אל לבך. דאם לא כן ה"ל לומר ואמרת לה' אלהיך, מאי לפני? כמו דכתיב לעיל גבי הבאת בכורים? (גור אריה) דאי כמשמעו מה צורך לומר להקדוש ב"ה? הא כבר ידוע לפניו.

אות ד
כדפרש"י לעיל בפרשת קדושים, שמעשר שני ונטע רבעי הם נקראים קודש.

אות ה
רצונו לומר, והרי אין מעשר שני נוהג בשנה שלישית, אם כן לא הוה ליה להתודות אלא על מעשר עני, שהוא נוהג בשנה השלישית, ונמשכת עד פסח של שנה רביעית כדלעיל. לכן פירש ולמדך כו'.

אות ו
כתב תרומות לשון רבים, לכלול גם תרומת מעשר. כי היכי דבמתניתין שלהי מעשר שני כלל ביכורים בכלל תרומה, כדפירש שם הר"ש כדכתיב ותרומת ידך, וארז"ל: אלו בכורים. ורש"י הזכירם בפיורש דלאו כל אינשי שמעתא גמירי.

אות ז
רצונו בזה, היכן הקפידה התורה בזה על הסדר.

אות ח
פירוש חיטין על שעורין.

אות ט
כתב הרא"ם פירוש מלברכך מלשבחך בעת הפרשת מעשרות, ולא מלברך ברכת הפרשת מעשרות, שהוא נוסח הברכות שתקנו אנשי כנסת הגדולה, שברכות על המצות אינו אלא מדרבנן.

[רש"י (יד) לא אכלתי באני ממנו - מכאן שאסור [י] לאונן:
ולא בערתי ממנו בטמא - בין שאני טמא והוא טהור [כ], בין שאני טהור והוא טמא. והיכן הוזהר [ל] על כך (לעיל יב יז) לא תוכל לאכול בשעריך, זו אכילת טומאה, כמו שנאמר בפסולי המקודשים (לעיל טו כב) בשעריך תאכלנו הטמא והטהור וגו', אבל זה לא תוכל לאכול דרך אכילת שעריך האמור במקום אחר:
ולא נתתי ממנו למת - לעשות לו [מ] ארון ותכריכין:
שמעתי בקול ה' אלוהי – הביאותיו [נ] לבית הבחירה:
עשיתי ככל אשר צויתני - שמחתי ושימחתי [ס] בו:]

אות י
(קיצור מזרחי) דאם לא כן מאי נפקא מינה אם אכל אם לא אכל? ואף על פי שהוידוי הוא בכל המעשרות והתרומות, כמו שדרשו רז"ל מקרא דוגם נתתיו וגומר, כדלעיל מכל מקום מלת ממנו משמע מעשר אחד, ואין זה אלא מעשר שני שנקרא קודש וע"ש.

אות כ
רצונו לומר התרומה בין שהוא טמא ואני טהור.

אות ל
ואם תאמר, ונימא נמי מכאן הוזהר, כמ"ש לעיל מכאן שאסור לאונן ויש לומר בודאי איסור למדין מכאן, לכן פירש והיכן הוזהר על כך, רצונו לומר כדי שיעבור עליו בלאו וילקה. אבל גבי אונן שאכל אינו אלא איסור בעלמא ולא מלקות. והא דכתיב לא אכלתי באוני, אינו אלא סיפור דברים אבל אינו אזהרה, כי אזהרה לא שייך אלא מפי הקדוש ברוך הוא. לכן פירש אזהרה מנין כו'.

אות מ
רבותא קא משמע לן, אפילו ארון ותכריכין שהוא של מצוה, וכל שכן של חול ועיין בקיצור מזרחי.

אות נ
דאם לא כן, מה תלמוד לומר שמעתי בקול ה', הרי כבר התודה שקיים כל מה שצוה עליו, ושנשמר מכל מה שהוזהר עליו. ומזה הטעם עצמו דרשו גבי עשיתי ככל אשר צויתני - שמחתי ושימחתי בו. רא"ם.

אות ס
רצונו לומר אחרים.

[רש"י (טו) השקיפה ממעון קדשך - עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה מה שעליך [ע] לעשות, שאמרת (ויקרא כו, ד) אם בחקתי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם:
אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבתינו - לתת לנו וקיימת [פ] ארץ זבת חלב ודבש:]

אות ע
דאם לא כן, מה מקום לתפלה זו לכאן, אלא מכיון שעשינו כו' ראוי לך לעשות מה שהבטחתנו. אבל עכ"פ תפלה הוא, ולא כמ"ש הרא"ם ודבק טוב.

אות פ
רצונו לומר במה שמוסיף מלת לתת לנו כו', שבשבועה לא הוזכר ארץ זבת חלב ודבש, ואם כן איך כתיב הכא כאשר נשבעת וגומר? לכן פירש לתת לנו, כלומר, כאשר נשבעת לתת לאבותינו,, וקיימת ההבטחה שהבטחת ליוצאי מצרים לתת להם ארץ זבת חלב ודבש, יותר ממה שנשבעת לאבותינו.

[רש"י (טז) היום הזה ה' אלוהיך מצוך - בכל יום יהיו בעיניך חדשים, כאלו בו ביום נצטווית עליהם:
ושמרת ועשית אותם - בת קול מברכתו [צ] הבאת בכורים היום, תשנה לשנה הבאה:]

אות צ
דקשה לרש"י בודאי להכי נסמכה פרשה זו דהכא לפרשת ביכורים, שיהא נמי הא דכתיב ושמרת קאי אפרשת ביכורים. ואיך נופל אפרשת ביכורים ושמרת ועשית אותם וגו', כיון שבפרשת ביכורים כתיב שכבר עשה המעשה, שכבר הביא הביכורים, כדמשמע מהשקיפה ממעון קדשך וגו'. לכן פירש בת קול מברכתו כו'. (הרא"ם.) ולי נראה דקשה לרש"י דאם הקרא כפשוטו, למה ליה דכתיב היום הזה וגו'? הא כבר הזהיר על זה בפרשת והיה אם שמוע ובפרשת ואהבת אלא על כורחך צריך לומר דכל הענין קאי על הבאת ביכורים, ואם כן, האי דכתיב ושמרת ועשית על מה קאי, ואיך נתקשר ודבוק עם את ה' האמרת כו'? אלא על כורחך ברכה שבת קול מברכת אותו כו'.

[רש"י (יז) האמרת - והאמירך (פסוק יח) אין להם עד מוכיח במקרא ולי נראה שהוא לשון הפרשה והבדלה הבדלת [ק] לך מאלוהי הנכר להיות לך לאלוהים, והוא הפרישך אליו [ר] מעמי הארץ להיות לו לעם סגולה ומצאתי להם עד והוא לשון [ש] תפארת כמו יתאמרו כל פועלי און (תהילים צ"ד, ד):]

אות ק
זהו פירוש של האמרת היום וגו'.

אות ר
זהו פירוש של וה' האמירך וגומר.

אות ש
האמרת שבחת כמו יתאמרו כל פועלי און ישתבחו שדרכן צלחה (רש"י חגיגה ד"ג).