[רש"י (ד) שגר אלפיך - ולדות בקרך שהבהמה משגרת ממעיה:
ועשתרות צאנך - כתרגומו.
ורבותינו אמרו:
למה נקרא שמם עשתרות [ח]?
שמעשירות את בעליהן ומחזיקות אותם כעשתרות הללו שהן סלעים חזקים:]

אות ח
ע"ל בפרשת עקב ושם פירשתי.

[רש"י (ה) ברוך טנאך - פירותיך.
דבר אחר:
טנאך דבר לח שאתה מסנן [ט] בסלים:
ומשארתך - דבר יבש [י] שנשאר בכלי ואינו זב:]

אות ט
פירוש כגון יין ותירוש.

אות י
כגון כל מיני פירות. ונקרא משארתך, בעבור שהם נשארים בסל, ולפי פירוש ראשון דפירש פירותיך, אם כן לא יהיה פירוש של משארתך כלום, וצריך לומר שהוא כמשמעו, כמו משארותם צרורות בשמלותם, וכאלו אמר ברוכים פירותיך ועיסתך. ולפירוש ראשון קשה, למה לא נאמר פירותיך כמשמעו, ולמה נאמר טנאך, לכן פירש ד"א טנאך דבר שמסנן כו' ולפי דבר אחר קשה, דהא ברכת הענבים נכללים בברכת הפירות, ולמה קבע לו ברכה לעצמו. ואין לומר דנתן ברכה ליין בפני עצמו שאף שלא תהיה ברכה מרובה בענבים אפילו הכי יהיה הרבה יין זה אינו כיון שהברכה מרובה בפירות גם הענבים בכלל, ומסתמא יהיה ריבוי יין לכן צריך גם לטעם ראשון.

[רש"י (ו) ברוך אתה בבאך וברוך אתה בצאתך - שתהא יציאתך מן העולם [כ] בלא חטא כביאתך לעולם:]

אות כ
פירוש מה ביאתך לעולם בלא חטא, אף יציאתך מן העולם בלא חטא.. והוכחתו מדכתיב ברישא בבואך ואחר כך בצאתך, ודרך העולם לצאת תחלה מן הבית ואחר כך לבא. ועוד למה בירך ביאתו ויציאתו, לא הליכתו ושאר תנועותיו לכן פירש הכתוב על ביאתו בלא חטא. ושיעור הכתוב כך הוא: ברוך היית בבואך שלא היה בך חטא, וככה תהיה ברוך בצאתך שלא יהיה בך חטא. ואם תאמר, מה נעשה גבי קללה, דהתם נמי כתיב ארור אתה בבואך ברישא, דהתם ליכא למימר כביאתך לעולם בחטא כו', וכמו שהקשה הרא"ם ז"ל. אבל בשם מהרר"א מפראג מצאתי כתוב דלא קשיא מידי, דהכי פירושו: ארור אתה בבואך כמו בצאתך, דבצאתך בודאי היתה בך חטא, אף בבואך תהיה ארור, כלומר מלא חטא, ואין לתמוה, קטן הנולד במה חטא. ויש לומר, דהקדוש ברוך הוא פוקד עון אבות על בנים, ועוד נאמרו בזה דברים רבים. ונראה לי לפרש על דרך שאמרו בפרק התינוקות למה הולד דומה במעי אמו? לפנקס מקופל כו' ומלמדין אותו כל התורה כולה כו'. ועל זה נאמר ארור אתה בבאך, שמשכחין ממך כל התורה. וארור אתה בצאתך, שתשכח גם כן התורה שתלמוד בזה העולם, ותחלת דינו של אדם הוא: עסקת בתורה? עוד יש לומר, דביאתו של אדם לזה העולם הוא בבכיה, כי כן דרך התינוק כשבא לאויר העולם שהוא בוכה, כך יציאתו מן העולם יהיה ג"כ בבכיה. וזהו סימן רע לו, כדאמרינן מת מתוך שחוק סימן יפה לו, מתוך בכיה סימן רע לו כו' וק"ל.

[רש"י (ז) ובשבעה דרכים ינוסו לפניך - כן דרך הנבהלים לברוח מתפזרין [ל] לכל צד:]

אות ל
הרא"ם פירש, כי דרך הלשון לשום שבעה במקום ריבוי כמו עד עקרה ילדה שבעה כו'.

[רש"י (כב) בשחפת - שבשרו נשחף ונפוח:
ובקדחת - לשון כי אש קדחה באפי (דברים לב, כב) והיא אש של חולים מלויי"ד בלע"ז (פיעבערהימצע) שהיא חמה מאד:
ובדלקת - חמה יותר מקדחת ומיני חלאים הם:
ובחרחר - חולי המחממו תוך הגוף וצמא תמיד למים ובלע"ז אישרדימינ"ט (התיבשות).
לשון ועצמי חרה מני חרב (איוב ל, ל).
נחר מפוח מאש (ירמי' ו, כט):
ובחרב - יביא עליך [מ] גייסות:
שדפון וירקון - מכות תבואה [נ] שבשדות:
שדפון - רוח קדים אשלי"דה בלע"ז (זאננפערבראננט):
ירקון - יובש ופני התבואה מכסיפין ונהפכין לירקון קמ"א בלע"ז (געלב):
עד אבדך - תרגום: עד דתיביד [ס]. כלומר עד אבוד אותך שתכלה מאליך:]

אות מ
קשה לרש"י, דהא עד כאן מנה מיני חלאים וחרב מה חולי הוא? ומתרץ, דקללה בפני עצמה הוא שיביא עליך גייסות. אי נמי דקשה לרש"י היאך החרב מכה מעצמו.

אות נ
גם כן קשה לו כמו כן ומפרש דמכות תבואה הן ועד כאן מנה מכות של גוף וכאן מונה מכות תבואה.

אות ס
דלפי פשוטו משמע דירדפך הקדוש ברוך הוא, עד שתאבד ממנו וימצאך אחר. וזה אינו, דאם יאבד מהקדוש ברוך הוא, מי ימצאנו ויצילו מידו? ולכן מביא התרגום עד דתיבד שהוא לשון כליון מן העולם. וקשה לרש"י, ואם כן הכנוי למה ליה, לא ה"ל לומר אלא עד אבוד. ועל זה פירש, כלומר עד אבוד אותך. פירוש, דאי לא נאמר ך' הכנוי הוה אמינא מלת אבד הוא מקור, כמו אבד תאבדון ופירושו עד שתאבד אתה דבר מה ויהיה כפרת חטאתך. לכן הוסיף ך' הכנוי כדי שישוב מלת אבד עליו, כלומר עד אבוד אותך. ומכל מקום פירש כתרגומו שתכלה מאליך, ודוק היטב. ובזה יתורץ מה שכתב רא"ם: ולא ידעתי איך יתיישב מה שכתב תחלה עד דתיבד, וסיים בו עד אבוד אותך דמשמע שזה פירושו עד דתיבד, וכתב אחר זה שתכלה מאליך וזה אינו אלא לפי המתרגם עכ"ל.

[רש"י (כג) והיו שמיך אשר על ראשך נחושת - קללות הללו משה מפי עצמו אמרן [ע] ושבהר סיני מפי הקב"ה אמרן כמשמען ושם נאמר:
(ויקרא כו, יד) ואם לא תשמעו לי [פ].
ואם תלכו עמי קרי. (ויקרא כו, כא).
וכן הוא אומר (פסוק טו) בקול ה' אלוהיך.
(פסוק כא) ידבק ה' בך.
יככה ה' (פסוק כב).
הקיל משה בקללותיו לאמרן בלשון יחיד וגם כן בקללה זו הקל שבראשונות הוא אומר את שמיכם כברזל את ארצכם כנחושה, (ויקרא כא, יט) שלא יהיו השמים מזיעין כדרך שאין הברזל מזיע, ומתוך כך יהא חורב בעולם והארץ תהא מזיעה כדרך שהנחשת מזיע, והיא מרקבת פירותיה.
וכאן הוא אומר שמיך נחושת וארצך ברזל, שיהיו שמים מזיעין אף על פי שלא יריקו מטר מכל מקום לא יהיה חורב של אבדון בעולם, והארץ לא תהא מזיעה כדרך שאין הברזל מזיע, ואין הפירות מרקיבין.
ומכל מקום קללה היא [צ], בין שהיא כנחשת בין שהיא כברזל, לא תוציא פירות, וכן השמים לא יריקו מטר:]

אות ע
הכי פירושו: משה ביקש מהקדוש ברוך הוא שיתן לו רשות לקללם הכי, ונתן לו הקדוש ברוך הוא רשות, ואם כן הכל אתי שפיר הא דאמרינן אפילו אות אחת לא חידש מעצמו, רצונו לומר בלי רשות הקדוש ברוך הוא. והא דפירש מפי עצמו אמרן, רצונו לומר שהוא היה מבקש מהקדוש ברוך הוא. והתוס' כתבו פרק בני העיר: משה מפי עצמו אמרן וברוח הקודש, עיין שם.

אות פ
ואם משה אמרן, לא שייך למימר תשמעו לי וגו'.

אות צ
רצונו בזה שלא תקשי: הרי הוא רוצה לקללם, ומאי קללה בזה והיו שמיך אשר על ראשך נחשת?

[רש"י (כד) מטר ארצך אבק ועפר - זיקא דבתר מטרא [ק], מטר יורד ולא כל צרכו ואין בו כדי להרביץ [ר] את העפר, והרוח באה ומעלה את האבק ומכסה את עשב הזרעים שהן לחים מן המים ונדבק בהם ונעשה טיט ומתייבש ומרקיבין:]

אות ק
זהו לשון גמרא, ורצונו של רש"י לתרץ, איך שייך לומר שהמטר יהיה אבק ועפר, שני הפכים הם, ושני הפכים בנושא אחד א"א. לכן פירש זיקא דבתר כו'.

אות ר
להרביץ הוא מלשון רובץ תחת משאו.

[רש"י (כז) בשחין מצרים - רע היה מאד [ש], לח מבחוץ ויבש מבפנים, כדאיתא בבכורות (מא א):
גרב - שחין לח:
חרס - שחין יבש [ת] כחרס:]

אות ש
דאם לא כן למה אמר בשחין מצרים, הוה ליה למימר סתם שחין.

אות ת
פירוש מדכתיב ובחרס הוי גרב לח ועיין לעיל בפרשת אמור.

[רש"י (כט) עשוק - בכל מעשיך יהי [א] ערעור:]

אות א
דאין לומר כמו לא תעשוק את רעך שפירושו כובש שכר שכיר, שאינו מענין הפרשה וגזלה כבר אמור. לכן פירש מענין ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו.

[רש"י (ל) ישגלנה - לשון שגל, פלגש [ב], והכתוב כנהו לשבח [ג] ישכבנה ותיקון סופרים [ד] הוא זה:
תחללנו - בשנה הרביעית לאכול פריו:]

אות ב
פירוש, אשה פלגש. כלומר אשה תארס ואיש אחר יקחנה לו לפלגש.

אות ג
פירוש, הוה ליה למימר ישכבנה, אלא שכינוי זה ישגלנה לשבח, כלומר שלא ישכב אותה בדרך זנות אלא שיקח אותה לפילגש.

אות ד
כבר פירשתיו בפרשת וירא.

[רש"י (לח) יחסלנו - יכלנו, ועל שם כך נקרא [ה] חסיל, שמכלה את הכל:]

אות ה
פירוש במקום אחר קרא לארבה חסיל ולמה? אלא על שם שהוא מכלה הכל.

[רש"י (מ) כי ישל - ישיר פירותיו [ו].
לשון (לעיל יט, ה) ונשל הברזל:]

אות ו
ולא הספיק לומר לשון נשירה מפני שהוא פועל יוצא לאחר, וחסר הפעול שהם הפירות, ולכן אמר ישיר פירותיו, כמו ונשל הברזל שהוא גם כן פועל יוצא, ופירושו שנשל הברזל חתיכה מן העץ המתבקע והיא הלכה והרגתו. רא"ם.

[רש"י (מב) יירש הצלצל - יעשנו הארבה רש מן הפרי:
יירש - יעני:
צלצל - מין ארבה [ז].
ואי אפשר לפרש יירש לשון ירושה, שאם כן היה לו לכתוב ירש [ח], ולא לשון הורשה וגירושין, שאם כן היה לכתוב יוריש:]

אות ז
להכי נקרא צלצל שהוא מלשון צלצל ותרועה כלומר, באין הרבה ביחד ובאין בקול ובמהומה.

אות ח
בחיר"ק תחת היו"ד ראשונה והשניה נחה.

[רש"י (מז) מרב כל - בעוד שהיה לך [ט] כל טוב:]

אות ט
עשה מ"ם מרוב כמו בי"ת כמו מ"ם מסיני בא. כאלו אמר ברוב כל שפירושו בעוד רוב כל, כלומר בעוד שהיה לך כל טוב.

[רש"י (מט) כאשר ידאה הנשר – פתאום [י] ודרך מצלחת ויקלו סוסיו:
לא תשמע לשונו - לא תכיר לשונו.
וכן (בראשית מא, טו) תשמע חלום לפתור אותו.
וכן (שם מב, כג) כי שומע יוסף אינטינדר"י בלע"ז [להבין]:]

אות י
קשה לרש"י, וכי לא יכול לבוא הנשר מקרוב?! לכן פירש פתאום כו'. כלומר, כאשר ידאה הנשר זהו ענין בפני עצמו, ולא קאי אגוי מרחוק וגו' דסמיך ליה אלא קאי ארישא דקרא: ישא ה' עליך גוי פתאום כאשר ידאה כו'.

[רש"י (נב) עד רדת חמתיך - לשון רידוי [כ] וכבוש:]

אות כ
ויחסר בי"ת מן חומותיך שהיה לו לכתוב עד רדת בחומותיך כמו ןןירדו בדגת הים. דהרי אין לשון ירידה נופל אלא מדבר הגבוה לנמוך והחומות כבר הם עומדים בנמוך על הארץ ומשום הכי פירש אותו הרב מלשון רדוי וכבוש ואף שרדת ממשקל שבת יש לומר דסבירא ליה שהוא ממלות הזרים שבאים הרבה בתורה ואף שכתוב והורד המשכן יורידו המשכן שגם המשכן היה עומד על הארץ שאני מלת רדת שהוא פועל עומד בעצמו לאפוקי יורידו והורד פעל יוצא לשני.

[רש"י (נג) ואכלת פרי בטנך בשר בניך וגו' במצור - מחמת שיהיו צרין על העיר [ל] ויהיה שם מצוק עקת רעבון:]

אות ל
פירוש אין המצור מורה על הרעבון שבעבורו יאכלו בשר בניהם. רק המצור מחייב שיהיה שם מצוק, שהוא עקת רעבון שבעבורו יאכלו בשר בניהם. וי"ו של ובמצוק נוסף כוי"ו של ואיה וענה.

[רש"י (נד) הרך בך והענג - הוא הרך הוא הענוג, לשון פינוק.
ומהתענג ומרך מוכיח עליהם ששניהם אחד, אף על פי שהוא מפונק ודעתו קצה בדבר מאוס, ימתק לו לרעבונו בשר בניו ובנותיו עד כי תרע עינו [מ] בבניו הנותרים מתת לאחד מהם מבשר בניו אחיהם אשר יאכל.
דבר אחר:
הרך בך הרחמני ורך הלבב, מרוב רעבנותם, יתאכזרו ולא יתנו מבשר בניהם השחוטים לבניהם הנותרים:]

אות מ
פירוש עינו יהיה צר מליתן להם. ולמי תרע עינו? באותן הנזכרים בקרא באחיו ובאשת חיקו. אבל לא שתהיה עינו רעה בעצמו, כלומר שתהא עינו רעה כי באחיו הבא אחריו ימאן זה הפירוש.

[רש"י (ס) אשר יגרת מפניהם - מפני המכות כשהיו ישראל רואים מכות משונות הבאות על מצרים היו יראים מהם שלא יבואו גם עליהם, תדע שכן כתיב (שמות טו כו) אם שמוע וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, אין מיראין [נ] את האדם אלא בדבר שהוא יגור ממנו:]

אות נ
אבל מהכא, דכתיב אשר יגורת מפניהם, אין להוכיח מידי, דיכולים למימר, אשר יגורת מפניהם קאי אמצרים, והכי פירושו: כל מדוה מצרים, ואיזה מצרים אשר יגורת מפניהם. לכך הוכרח להוכיח מאם שמוע וגו'.

[רש"י (סא) יעלם – לשון [ס] עלייה:]

אות ס
והמ"ם בו מ"ם השימוש וכינוי לרבים. ואיננו מלשון העלמה כמו אל תעלם אזנך, ויהיה פירושו כמו והפלא ה' את מכותך, כלומר שיהיו מופלאות ונעלמות מעיני כל חי. שאם כן היה העי"ן נקוד בשו"א כמו אל תעלם אזנך והעלם אזנך והעלם יעלימו ועוד היה ראוי להיות יעלימם ה' עליך, מאחר שהוא שב אל המכות. (רא"ם). וקשה, דהא בכל הספרים נקוד יעלם בשו"א, כמו והעלם יעלימו שהוא נמי נקוד בשו"א. ועל כן צריך לומר, דרש"י אינו מחלק בין נקוד שו"א, או חט"ף שו"א ועיקר הוכחתו הוא דהיה לו לכתוב יעלימם. אי נמי הוכחתו, דאם הוא מלשון העלמה, איך נופל לשון עליך? וק"ל.

[רש"י (סב) ונשארתם במתי מעט תחת וגו' - מועטין חלף [ע] מרובין:]

אות ע
פירוש, אין כוונת הכתוב בזה שישארו מתי מעט שלא יוכלו לעמוד כנגד אויביהם, אם כן מה טעם ככוכבי השמים לרוב, מה לי אם היו מרובין מתחלתן או מועטין? אבל כונתו שילכו ויתמעטו כפרי החג וגם אין לומר שבמקום שהיו רבים בהפלאה יהיו עכשיו מועטים בהפלאה, דאם כן מועטים חלוף המרובים מיבעי ליה, דמשמע חלוף מרובים הראשונים, לא חלוף מרובים דמשמע איזה שיהיו (רא"ם).

[רש"י (סג) כן ישיש ה' - את אויביכם [פ] עליכם להאביד וגו':
ונסחתם - לשון עקירה.
וכן (משלי טו, כה) בית גאים יסח ה':]

אות פ
רצונו לומר במה שהוסיף מלת אויביכם, שהשמחה מוסב על האויבים. כלומר הקדוש ברוך הוא ישיש האויבים עליכם. דאם לא כן, הוה ליה למימר ישוש, דהוה משמע הוא בעצמו ישוש. ועוד, הרי אין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן של רשעים.

[רש"י (סד) ועבדת שם אלוהים אחרים - כתרגומו:
לא עבודת אלוהות ממש [צ], אלא מעלים מס וגולגליות לכומרי עבודה זרה:]

אות צ
דאין שייך לומר שהקדוש ברוך הוא יבשרם שיעבדו עבודת אלילים.

[רש"י (סו) חייך תלואים לך - על הספק, כל ספק קרוי תלוי, שמא אמות היום בחרב הבאה עלינו.
ורבותינו דרשו:
זה הלוקח תבואה מן השוק:
ולא תאמין בחייך - זה הסומך [ק] על הפלטר:]

אות ק
וזה גרוע יותר מהלוקח תבואה מן השוק. דהלוקח תבואה מן השוק יכול ליקח בפעם אחת הרבה, שיש סיפוק לזמן רב, מה שאין כן בסומך על הפלטר. והקללה הוא דשמא פעם אחת לא ימצא ליקח, וימות ברעב.

[רש"י (סז) בבקר תאמר מי יתן ערב - ויהיה הערב של [ר] אמש.
ובערב תאמר מי יתן בקר - של שחרית, שהצרות מתחזקות [ש] תמיד וכל שעה מרובה קללתה משלפניה:]

אות ר
דקשה לרש"י, דהא הסברא הפוכה היא, דהא אמרינן בבבא בתרא (דף ט"ו): אידלא יומא אידלא קצירא, שמע מינה שהחולי תכבד בערב יותר מבבקר, ועל זה פירש: ויהיה ערב של אמש.

אות ש
רצונו בזה להוכיח שפירושו כך, ואין פירושו מי יתן ערב שעתיד עדיין להיות.

[רש"י (סח) באניות – בספינות [ת] בשביה:
והתמכרתם שם לאיביך - אתם מבקשים להיות נמכרים להם לעבדים ולשפחות:
ואין קנה - כי יגזרו עליך הרג וכליון:
והתמכרתם - בלע"ז איפורוונדרי"ץ וו"ש [ותמכרו עצמכם].
ולא יתכן לפרש והתמכרתם לשון ונמכרתם על ידי מוכרים אחרים [א], מפני שנאמר אחריו ואין קונה:]

אות ת
הוסיף מלת בשביה, בעבור שבזולת זה אין זו קללה אם ישובו עם הספינות למצרים (רא"ם). והיה זה קללה יותר משאם הוליכם ברגלים, משום דזה היה מכה קשה, שהיו מעצמם נטבעים בים.

אות א
כלומר ונמכרתם מבנין נפעל, כמו כי נמכרנו אני ועמי ומדכתיב והתמכרתם מבנין התפעל, יורה שפירושו: והתמכרתם שתבקשו להמכר ולא תוכלו, מפני שאין קונה.