[רש"י (ג) ולא נתן ה' לכם לב לדעת - להכיר את חסדי הקב"ה [ב] ולידבק בו:
עד היום הזה - שמעתי שאותו היום [ג] שנתן משה ספר התורה לבני לוי, כמו שכתוב (לקמן לא, ט) ויתנה אל הכוהנים בני לוי באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו:
משה רבינו! אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה ונתנה לנו, ומה אתה משליט את בני שבטך עליה?! [ד] ויאמרו: לנו יום מחר לא לכם נתנה, לנו נתנה.
ושמח משה על הדבר, ועל זאת אמר להם:
היום הזה נהיית לעם וגו' (לעיל כז, ט), היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום:]

אות ב
לא לדעת המסות הגדולות והאותות והמופתים כפי המובן מפשט הכתוב, כי לא יפול בם לומר ולא נתן ה' לכם לב לדעת וגומר.

אות ג
רצונו לומר איך יתכן זה דלא היה להם קודם לכן עינים ואזנים.

אות ד
פירוש על התורה.

[רש"י (ו) ותבאו אל המקום הזה - עתה אתם רואים עצמכם בגדולה וכבוד [ה] אל תבעטו במקום ואל ירום לבבכם, ושמרתם את דברי הברית הזאת.
דבר אחר:
ולא נתן ה' לכם לב לדעת, שאין אדם עומד על סוף דעתו של רבו וחכמת משנתו עד ארבעים שנה ולפיכך לא הקפיד עליכם המקום עד היום הזה, אבל מכאן ואילך יקפיד ולפיכך (פסוק ח) ושמרתם את דברי הברית הזאת וגו':]

אות ה
ויהיה פירושו דאל המקום על המקום הזה כלומר למעלה ולגדולה הזאת וכן לדבר אחר גם כן פירושו למעלה הזאת. שלפירוש הראשון שפירש לב לדעת להכיר חסדי המקום, שכל המעלות והגדולות והכבוד שלכם הם מן המקום, יהיה פירושו: מאחר שבאתם אל המדרגה הזאת להכיר שכל הצלחות שלך הן מן המקום ולא מידכם, ראוי שתשמרו את דברי הברית הזאת למען תצליחו בכל אשר תעשון. והלשון האחרון שפירש לב לדעת - להשיג חכמות רבו, יהיה פירושו: אחר שבאתם אל המדרגה הזאת להשיג חכמתו יתברך, מעתה הוא מדקדק עמכם בשמירת המצות. לכן ראוי הוא שתשמרו את דברי הברית הזאת שהן מצותיו יתברך, למען תשכילו ולא תכשלו בכל אשר תעשון. כתב הרא"ם אבל לא ידעתי איך יתוקן ההפסק של ויצא סיחון וגומר, בין ותבאו אל המקום הזה ובין ושמרתם וגומר, כיון שהם דבקים זה לזה. ונראה לי לפרש לפי פירוש ראשון שפירש: אתם רואים עצמכם בגדולה וכבוד, והכרתם חסדי ה' למכה מלכים גדולים לסיחון ולעוג מלכי האמורי כי לעולם חסדו, לכן אל תבעטו כו'. ולפי פירוש אחרון הכי פירושו: מאחר שהגעתם אל המדרגה הזאת שתוכלו להשיג חכמתו יתברך, שהוא התורה והמצות, ותוכלו גם כן להשיג שכל הצלחתכם הם על ידי קיום התורה והמצות, עד שהכיתם את שני מלכי האמורי. לכן מעתה הוא מן הראוי שתשמרו וגומר, כדי שתצליחו בכל אשר תעשו ואם לאו לא תצליחו, כי מעתה הוא מדקדק עמכם.


פרק כט (המשך)

[רש"י (ט) אתם נצבים - מלמד שכנסם [א] משה לפני הקב"ה ביום מותו [ב] להכניסם בברית:
ראשיכם שבטיכם – ראשיכם [ג] לשבטיכם:
זקניכם ושטריכם - החשוב חשוב קודם ואחר כך כל איש ישראל:]

אות א
ואם תאמר מנא ליה הא דלמא לא כינסם' אלא כל אחד ואחד עמד בחנייה שלו' והוא עמד באמצע! ועוד קשה, למה ליה לפרש להכניסם בברית, הרי כתיב בהדיא בקרא, ויש לומר דמה שפירש להכניסם בברית, מזה מוכח שכינסם דהרי אין כריתות ברית אלא דרך העברה כדלקמן, ואם כן מדכתיב בקרא שהכניסם בברית, ממילא עקרם ממקומם וכנסם יחד כדי להעבירם בברית.

אות ב
מדכתיב היום, משמע היום מלאו ימי ושנותי, ביום הזה אמות. (רא"ם). אי נמי, דאי לא תימא הכי, למה כינסם עכשיו יותר מכל ארבעים שנה? הניחא אם הוא יום מותו אתי שפיר, דאם לא עכשיו אימתי אבל אם לא היה ביום מותו, למה עכשיו יותר מכל ארבעים שנה.

אות ג
דאם לא כן, אלא ראשיכם ושבטיכם כל חד וחד בפני עצמו, קשה, ראשיכם למה לי? מדכתיב שבטיכם, גם הראשים בכלל. וגם שאר הפרטים למה לי? שהרי כלן בכלל שבטיכם הם. בשלמא כשפירושו ראשיכם לשבטיכם יש לומר, בתחלה נקט ראשיכם ואחר כך זקניכם ואחר כך שוטריכם ואחר כך כל ישראל, החשוב חשוב קודם. אבל אי הוה ראשיכם ושבטיכם תרי מילי, אם כן ראשיכם למה ליה? וכי תימא אם כן אמאי כתיב ראשיכם ולא כתיב ראשי שבטיכם? דיש לומר, ללמדנו דנשיא הדור הוא שקול ככל הדור.

[רש"י (י) מחטב עציך - מלמד שבאו כנענים להתגייר בימי משה [ד], כדרך שבאו גבעונים בימי יהושע. וזהו האמור בגבעונים (יהושע ט, ד) ויעשו גם המה בערמה, ונתנם משה חוטבי עצים ושואבי מים:]

אות ד
ואין הכונה לומר שרימו את משה כמו שרימו את יהושע, חס ושלום שרימו את מי שנאמר עליו בכל ביתי נאמן הוא. אלא שבאו אליו להשלים עמו, ולא קבלן ונתנן לחוטבי עצים ולשואבי מים, ופירוש גם המה וגו' שבאו, אבל לא שיכלו לרמות אותו.

[רש"י (יא) לעברך - להיותך עובר [ה] בברית.
ולא יתכן לפרשו כמו להעבירך, אלא כמו (לעיל ד, יד) לעשותכם [ו] אותם:
לעברך בברית - דרך העברה, כך היו כורתים ברית, עושין מחיצה מכאן ומחיצה מכאן ועוברים בינתיים, כמו שנאמר (ירמיה לד, יח) העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו:]

אות ה
רצונו לומר אתה בעצמך תהא עובר, ולא על ידי אחרים, וזהו שפירש ולא יתכן כו' פירוש על ידי אחרים, דאם כך איך יפול אחריו לשון בברית ה' אלהיך, כיון שפירש להעבירך. ועוד איך יפורש להעבירך והא הוה מודעה רבה לקבלת הברית לאמר אנוסים היינו.

אות ו
דפירוש לעשות אותם כלומר אתם מעצמכם ולא על ידי אחרים.

[רש"י (יב) למען הקים אותך היום לו לעם - כל כך הוא נכנס [ז] לטרוח למען קיים אותך לפניו לעם:
והוא יהיה לך לאלוהים - לפי שדבר לך ונשבע לאבותיך שלא להחליף את זרעם באומה אחרת, לכך הוא אוסר אתכם בשבועות הללו, שלא תקניטוהו אחר שהוא אינו יכול להבדל מכם. עד כאן פירשתי לפי פשוטו של פרשה.
ומדרש אגדה:
למה נסמכה פרשת אתם ניצבים לקללות?
לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים, חוץ ממ"ט שבתורת כוהנים, הוריקו פניהם, ואמרו: מי יוכל לעמוד באלו?
התחיל משה לפייסם אתם נצבים היום, הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלייה והרי אתם קיימים לפניו:
היום - כיום הזה שהוא קיים והוא מאפיל ומאיר, כך האיר לכם וכך עתיד להאיר לכם, והקללות והיסורין מקיימין אתכם ומציבין [ח] אתכם לפניו. ואף הפרשה שלמעלה מזו [ט] פיוסין הם:
אתם ראיתם - את כל אשר עשה.
דבר אחר:
אתם [י] נצבים - לפי שהיו ישראל יוצאין מפרנס לפרנס ממשה ליהושע, לפיכך עשה אותם מצבה כדי לזרזם וכן עשה יהושע וכן שמואל (שמואל א' יב, ז) התיצבו ואשפטה אתכם, כשיצאו מידו ונכנסו לידו של שאול:]

אות ז
קשה לרש"י, אם בא להודיענו בלמען זה אמה שכרת עמהם ברית, זה לא יתכן, הואיל וכתב אחריו למה כרת עמהם ברית, דכתיב פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט וגומר, ואם כן אמה קאי למען הזה, לכך פירש כ"כ הוא נכנס לטרוח כו' כלומר רצונו דקרא לתרץ בלמען וגו', שלא תקשה למה היה הקדוש ברוך הוא מטריח ואוסר אותם בשבועה? לא היה לו להזהירם אלא באזהרה בעלמא, ואם ישמעו טוב, ואם לא ישמעו יתן להם עונש כבכל שאר ציוויים. אלא לכך נכנס כל כך לטרוח וכו', לפי שכבר נשבע לאבותיך שלא להחליף כו' לכך הוכרח להכניסם כו'.

אות ח
פירוש שעל ידי הקללות אתם נזהרים מלעבור המצות לעולם. ועוד, שהם ממרקין העונות, ותהיו חיים וקיימים לעולם, וכן אמרו (פרק קמא דעבודה זרה (דף ד') ובמסכת ברכות (דף ה).

אות ט
בזה מוכח שדבר משה דברי פיוסים, שלא תקשי, איך שייך שדבר פיוסים, הרי כל הפרשה משמע תוכחה, וגם לעיל מיניה הכל תוכחה.

אות י
דלטעם ראשון קשה, דהא לפי מצב לשון הפרשה הוא תוכחה ולא פיוס, לכך פירש דבר אחר כו'. ולפי דבר אחר קשה, למה אמר אתם נצבים היום, יום דכתיב בקרא למה ליה?

[רש"י (יד) ואת אשר איננו פה - ואף עם דורות [כ] העתידים להיות:]

אות כ
ולא יתכן לפרש כמשמעו אף שאיננו פה שהלכו להם, דהרי כתיב אתם נצבים היום כלכם. ועוד יש לומר, איך שייך לכרות ברית עם מי שאינו פה? דלמא אם היה בא מן הדרך והיה פה לא היה מקבל הברית. אבל אי קאי על העתידים להיות, אתי שפיר, דאף אם הגופים לא היו שם, אבל הנשמות היו שם וקבלו הברית. ועוד יש לומר, כי ברא כרעיה דאבוה הוא, וכיון שהאבות קבלו, הבנים הבאים אחריהם גם כן בכלל הברית.

[רש"י (טו-יז) כי אתם ידעתם וגו' ותראו את שקוציהם - לפי שראיתם [ל] האומות עובדי עבודה זרה ושמא השיא לב אחד מכם אותו ללכת אחריהם פן יש בכם וגו' (פסוק יז) לפיכך אני צריך להשביעכם:
ותראו את שקוציהם - על שם שהם מאוסים כשקצים:
גלליהם - שמוסרחים ומאוסין כגלל:
עץ ואבן - אותן של עצים ושל אבנים ראיתם בגלוי [מ], לפי שאין הגויים יראים שמא יגנבו, אבל של כסף וזהב עימהם בחדרי משכיתם הם, לפי שהם יראים שמא יגנבו:
פן יש בכם – שמא [נ] יש בכם:
אשר לבבו [ס] פנה היום - מלקבל עליו הברית:
שרש פרה ראש ולענה - שרש מגדל עשב מר כגידין [ע], שהם מרים, כלומר מפרה ומרבה רשע בקרבכם:]

אות ל
דקשה לרש"י, מאי נתינת טעם הוא אמה שלפניו, אאת אשר איננו פה עמנו היום, לכך פירש שראיתם וכו' עד לפיכך אני צריך להשביעכם, כלומר, נתינת טעם אשלפני פניו, אלעברך בברית וגומר. ונתינת טעם הוא, למה היה הקדוש ברוך הוא חושד לישראל שיעבדו עבודת אלילים, וצריך להשביעם על זה? אלא לכך היה חושדן, שאמר להם: לפי שראיתם כו'. ויהיו שני פסוקים הללו, כי אתם ידעתם וגומר ותראו את שקוציהם וגומר, הם דבוקים עם פן יש בכם הבא אחריהם, ויחסר וי"ו מן מלת פן וגומר. לכן פירש ותראו וגו' אחר פן יש בכם.

אות מ
רצונו לומר, אמאי שינה הקרא בלשונו וכתב בעץ ובאבן תראו, ובכסף ובזהב לא כתב תראו.

אות נ
יש מקשים, והא כתיב לעיל בפרשת ואתחנן: פן תשכח את הדברים, ופן תשא עיניך וגו', ובפרשת עקב פן יפתה לבבכם, ולא פירש שם שהוא לשון שמא. ולפי מה שפירש הרא"ם, דהאי פן יש בכם הוא מדברי רש"י, ולא בא לפרש, אלא משום חבור הקרא נקט אותו רש"י, לאא קשיא ולא מידי. ואפילו בלאו הכי נמי יש לומר, דהא דפרש"י כאן פירוש של פן ולא לעיל, יש לומר דלעיל הוא לשון לא תעשה, כמו שאמרו כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה. אבל הכא על כרחך ליכא לפרש שהוא לא תעשה, כלומר שלא יעשה זאת דהא כתיב פן יש בכם, דפירושו שכבר ישנם. לכן פירש רש"י שהוא לשון שמא.

אות ס
זהו מלשון רש"י, ולא שרש"י מפרש עכשיו הא דכתיב בקרא שמא יש בכם אשר לבבו כו'. ותדע, דאם לא כן היה קשה, הרי רש"י בעצמו כבר פירש לעיל. ועוד, דבקרא משמע שקאי אעבודת אלילים, ואם כן איך פירש הוא שקאי אהעברת ברית? אלא הוא מלשון רש"י והא דנקט קרא דפן יש בכם שורש וגומר, ולא נקט פן יש בכם איש או אשה וגומר, דרצונו של רש"י לתרץ תרתי פן יש בכם למה ליה. ותירץ, שמה שכתב פעם אחרת פן יש בכם, הוא מפני שהראשון מדבר בעבודה זרה, והשני בקבלת הברית. כאלו אמר שמא יש בכם אשר לבבו פונה היום מעם ה' ללכת אחרי עבודת אלילים, או שמא יש בכם אשר לבבו פונה היום מלקבל עול הברית. ויהיה מלת היום קאי אתרווייהו, ששניהם יחד אינם חפצים לקבל הברית. (הרא"ם).

אות ע
כגידין, מין עשב מר הוא. וכן מרה כלענה במשלי לענה וראש באיכה, תרגם יונתן גידין.

[רש"י (יח) והתברך בלבבו - לשון ברכה, יחשוב בלבו ברכת שלום [פ] לעצמו לאמר, לא יבואוני קללות הללו, אך שלום יהיה לי:
והתברך - בינדיר"א שי"י בלע"ז [יברך את עצמו], כמו והתגלח והתפלל:
בשררות לבי אלך - במראית לבי, כמו (במדבר כד, יז) אשורנו ולא קרוב, כלומר מה שלבי רואה לעשות:
למען ספות הרוה - לפי שאוסיף לו פורענות [צ] על מה שעשה עד הנה בשוגג והייתי מעביר עליהם, וגורם עתה שאצרפם עם המזיד [ק] ואפרע ממנו הכל.
וכן תרגם אונקלוס:
בדיל לאוספא ליה חטאי שלותא על זדנותא.
שאוסיף לו אני השגגות על הזדונות:
הרוה - שוגג שהוא עושה כאדם שכור שלא מדעת:
הצמאה - שהוא עושה מדעת ובתאווה:]

אות פ
רצונו לומר, גם אם לא ישיג הקללות, מה ברכה יש בזה אם לא יהיה לו מעלה יתירה, כלומר רב טוב? לכך פירש ברכת שלום, כלומר, כשיש שלום זהו הברכה, כדכתיב: ה' יברך את עמו בשלום ואותה ברכה של שלום יחשוב בלבו.

אות צ
דקשה ליה כיון דכתיב: כי בשרירות לבי אלך, משמע שהוא מזיד, ואם כן, מאי למען ספות הרוה וגו'? ותירץ, למען אוסיף לו פורענות כו' וק"ל.

אות ק
תיקן בזה כמה ענינים: שפירש ספות מלשון הוספה, ולא מענין כלייה כמו פן תספה. ועוד שינה ואמר למען שאוסיף, מפני שספות מקור, ויסבול למען שיספה העובר ההוא. וגם הוסיף מלת לו כי לולא מלת לו לא יובן למי יוסיף, ובלי תוספת פורעניות יובן שיוסיף השגגות על הזדונות, פירוש שיחשבו זדונות לשגגות או ההיפוך. ופירושו של קרא הכי הוא. פעולותיו אלו שהולך אחרי שרירות לבו, הם סבה לו שאוסיף לו פורעניות השגגות עם פורעניות הזדונות. (רא"ם).

[רש"י (יט) יעשן אף ה' - על ידי כעס הגוף מתחמם והעשן יוצא מן האף, וכן (ש"ב כב, ט) עלה עשן באפו ואף על פי שאין זו לפני המקום, הכתוב משמיע את האוזן כדרך שהיא רגילה ויכולה לשמוע, כפי דרך הארץ:
וקנאתו - לשון חמה אנפרטמינ"ט [חמה].
אחיזת לבישת נקמה [ר], ואינו מעביר על המידה :]

אות ר
רצונו בזה ואיך שייך לומר אנקמה לשון קנאה. ועיין לעיל בריש פרשת פנחס, ושם מבואר היטב.

[רש"י (כה) לא ידעום - לא ידעו בהם [ש] גבורת אלהות:
ולא חלק להם - לא נתנם לחלקם.
ואונקלוס תרגם: ולא אוטיבא להון.
לא הטיבו להם שום טובה, ולשון לא חלק אותו אלוה שבחרו להם לא חלק להם שום נחלה ושום חלק:]

אות ש
והא דמהפך רש"י ופירש שלא על סדר הקרא, משום דבא להוכיח מה דכתיב בקרא לא ידעום, היינו לא ידעו בהם גבורות אלהות, מדכתיב לא חלק להם, שלא נתנם לחלקם, אם כן פשיטא הוא שלא ידעום, לא ידעום למה ליה? אלא על כרחך לא ידעו בהם גבורות אלהות והרא"ם פירש מפני שהיה לו לומר אשר לא חלק להם ולא ידעום, כדי לומר תחלה שאותן האלוהות שהשתחוו להם אינם מחמת שנתנם להם השם לחלקם, ואחר כך בא לומר: גם לא בחרו אותם הם מעצמם מחמת שהכירו בהם גבורות אלהות.

[רש"י (כח) הנסתרת לה' אלוהינו - ואם תאמרו מה בידינו לעשות [ת], אתה מעניש את הרבים על הרהורי היחיד, שנאמר (פסוק יז) פן יש בכם איש [א] וגו', ואחר כך (פסוק כא) וראו את מכות הארץ ההיא, והלא אין אדם יודע טמונותיו של חברו?
אין אני מעניש אתכם על הנסתרות, שהן לה' אלוהינו והוא יפרע מאותו יחיד, אבל הנגלות, לנו ולבנינו לבער הרע מקרבנו, ואם לא נעשה דין בהם ייענשו את הרבים.
נקוד על לנו ולבנינו, לדרוש, שאף על הנגלות לא ענש את הרבים עד שעברו את הירדן [ב] משקבלו עליהם את השבועה בהר גרזים ובהר עיבל ונעשו ערבים זה לזה.]

אות ת
רצונו לומר בזה, איך תולה הנסתרות בהאי פרשה.

אות א
דמשמע יחיד חטא. ואחר כך וראו את מכות הארץ ההיא, דמשמע דכל הארץ נענשו בשבילו.

אות ב
פירוש, דאי לאו הנקודה, הוה אמינא כך היא המדה לעולם, באה הנקודה לדרוש דהא דכתיב הנגלות לנו ולבנינו, לאו עד הנה נוהגת מדה זו, אלא מכאן ואילך, דכל נקודה בא למעט. ואם תאמר, לא הוה ליה לנקוד אלא לה' לבד, דמשמע שפיר מיניה דהן לה' אלהינו, ומשמע נמי מכח הנקודה דהן לנו ולא לה', והא כיצד? אלא לדרוש שאף על הנגלות כו'. ועוד קשה, למה נקודה העי"ן שבעד? יש לומר דלכך נקוד העי"ן שבעד כדי לנקוד אחת עשרה אותיות שבשם לאשמועינן שהנקודה ראויה להיות על השם למעט, אלא שאין דרך לנקוד את השם (מצאתי בשם מהרי"ץ). והרא"ם פירש, דהנקודה שבעד מורה שאין כאן מקום מלה זו, רק קאי אנסתרות לומר דמדה זו מעולם ועד העולם. ואף על גב דבלא נקודה שבעד ידענו דאנסתרות קאי ולא אנגלות, כדלעיל מכל מקום, אלמלא הנקודה שבעד, המלמדת שנכתב שלא במקומה, היה נראה כדמות טעות, מפני שכותב אותו גבי הנגלות. אבל עם הנקודה, כאלו כתב בפירוש שאין כאן מקומו אלא למעלה. ואם תאמר, גבי עכן למה נענשו? כבר תירצו בגמרא משום דהוו ידעי ביה אשתו ובניו.