[רש"י (א) האזינו השמים - שאני מתרה בהם בישראל [א] ותהיו אתם עדים בדבר (לעיל ל, יט) שכך אמרתי להם [ב] שאתם תהיו עדים, וכן ותשמע הארץ.
ולמה העיד בהם שמים וארץ [ג]?
אמר משה: אני בשר ודם למחר אני מת [ד], אם יאמרו ישראל לא קבלנו עלינו הברית מי בא ומכחישם, לפיכך העיד בהם שמים וארץ, עדים שהן קיימים לעולם.
ועוד, שאם יזכו, יבואו העדים ויתנו שכרם:
הגפן תתן פריה.
והארץ תתן יבולה.
והשמים יתנו טלם.
ואם יתחייבו, תהיה בהם יד העדים תחילה:
(לעיל יא, יז), ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה.
ואחר כך ואבדתם מהרה על ידי האומות:]

אות א
משום דקשה לרש"י, מה לו למשה לצוות לשמים, וכי הוא מושל על השמים? ועוד קשה, למה לקח עדות על ישראל? הרי עדיין לא חטאו. לכך פירש שאני מתרה בהם בישראל, כדכתיב לעיל: העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ. וזהו לשון התראה הוא וכמו העד העיד בנו האיש וגו' כי עדיין לא דבר עם השמים והארץ כלום, ועכשיו דבר עמהם.

אות ב
דקשה לרש"י דלמא ישראל לא יקבלו שמים וארץ להיות עדים. לכך פירש: שאמרתי להם, רצונו לומר: כבר אמרתי להם.

אות ג
פירוש, אל תאמר: מדלא כתיב האזינו השמים והארץ ואדברה, ודאי שני ענינים הם. אלא רצונו לומר, וכן ותשמע הארץ שאני מתרה בהם בישראל, ותהיה עד בדבר. והא דכתיב גבי שמים: האזינו, וגבי הארץ ותשמע, משום דמשה רבינו עליו השלום היה קרוב לשמים שהיה קרוב למיתה,, והיתה עתה נשמתו דבקה למעלה. וכשאדם קרוב לחבירו שעומד קרוב אצלו, אומר לו האזין, לכך אמר האזינו אבל היה רחוק מן הארץ, לכך שייך בה לשון שמיעה. ומשום הכי לא כלל אותם כאחד, לומר: האזינו השמים והארץ ואדברה וגו'. והרא"ם פירש, דמשום הכי לא כלל אותן בדיבור אחד, מפני שהשמים הם יותר נכבדים מן הארץ. ולפי פירושו קשה, למה שינה הקרא בלשונו, דגבי שמים כתיב לשון האזנה, וגבי הארץ כתיב לשון שמיעה.

אות ד
ואם תאמר, והא בפרשת נצבים פירש שם טעם אחר בפסוק העידותי בכם... את השמים וגומר. ויש לומר, דלעיל גבי התראה שצריכים העדים להתרות באדם הרוצה לעבור עבירה שלא יעבור, ואם כן קשה לו, איך יעשו השמים והארץ התראה, הא אין יכולין לדבר דאין לפרש דמשה התרה בהם בישראל בפני השמים והארץ שלא יעברו, דהא באותו זמן לא רצו לעבור, והוי התראת ספק ולא שמיה התראה, ועל זה פרש"י הסתכלו וכו', והסתכלות בזה הוא כאלו דברו ההתראה בפה. והכא בשירה זו מדבר בעונשן של ישראל, שאם יעברו על מצות השם ויעבוד עבודת אלילים, וגבי העונש כתיב יד העדים תהיה בו בראשונה, לכך פירש כאן טעם אחר.

[רש"י (ב) יערף כמטר לקחי - זו היא העדות שתעידו [ה] שאני אומר בפניכם תורה נתתי לישראל שהיא חיים לעולם כמטר זה שהוא חיים לעולם, כאשר יערפו [ו] השמים טל ומטר:
יערף - לשון נטיפה.
וכן (לקמן לג, עח) יערפו טל.
(תהילים סה, יב) ירעפון דשן:
תזל כטל - שהכל שמחים [ז] בו, לפי שהמטר יש שהן עצבים, כגון הולכי דרכים ומי שהיה בורו מלא יין:
כשעירם - לשון (תהילים רמח, ח) רוח סערה [ח].
כתרגומו: כרוחי מטרא.
מה הרוחות הללו מחזיקים את העשבים ומגדלין אותם, אף דברי תורה מחזיקין את לומדיהן ומגדלין אותם:
וכרביבים - טיפי מטר. ונראה לי על שם שיורה כחץ נקרא רביב, כמה דאת אמר (בראשית כא, כ) רובה קשת:
דשא - אדברי"ץ [צמחיה] עטיפת הארץ [ט] מכוסה בירק:
עשב - קלח אחד קרוי עשב, וכל מין ומין לעצמו קרוי עשב:]

אות ה
דקשה לרש"י היאך תלוי זה הדבר בכאן, ומפרש דשפיר תלוי בכאן דזו היא העדות וכו'.

אות ו
יש לומר שרוצה לפרש היאך משמע זה מפסוק, שאמר להם לישראל כן שהתורה היא כמטר, ומפרש שהכי קאמר קרא, כאשר וכו'. ומנליה לרש"י לפרש דלקחי הוא התורה? משום דכתיב: כי לקח טוב נתתי לכם וגו', טעמא מאי, משום דלקחה מיד אל יד, שנאמר:: מימינו אש דת למו, רצונו לומר: משה רבינו עליו השלום לקחה מימינו של הקדוש ברוך הוא. ולמה נקרא תורה חיים? משום שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה.

אות ז
מה שאין כן במטר. ואחר כך מדמה אותה לרוח, דהוא נמי טוב יותר מן הטל, והוא מוסיף והולך.

אות ח
דסמ"ך ושי"ן מתחלפין.

אות ט
פירוש דשא כולל מיני עשבים רבים, שהוא לבישת הארץ וכיסויה ונקרא דשא. והעשב הוא כל מין ומין בפני עצמו קרוי עשב. ועיין בפרשת בראשית.

[רש"י (ג) כי שם ה' אקרא - הרי כי משמש בלשון כאשר [י], כמו (ויקרא כג, י) כי תבאו אל הארץ, כשאקרא ואזכיר שם ה' אתם הבו גודל לאלוהינו וברכו שמו. מכאן אמרו שעונין ברוך שם כבוד מלכותו [כ] אחר ברכה שבמקדש:]

אות י
דאי אפשר לפרש שהוא נתינת טעם אשלמעלה.

אות כ
ואם תאמר, דלמא עניית אמן? ותו, מנליה לפרש במקדש, דלמא במדינה נמי? ויש לומר הואיל דכתיב הבו גודל, ואמן לאו גדולה היא, אלא האמנת דברי המברך. וכתיב נמי כי שם ה' אקרא, משמע שם של ד' באותיותיו. ואסור להזכיר השם של ד' בגבולין, כי אם במקדש היו מזכירים השם באותיותיו.

[רש"י (ד) הצור תמים פעלו - אף על פי שהוא חזק [ל], כשמביא פורענות על עוברי רצונו, לא בשטף הוא מביא, כי אם בדין כי תמים פעלו:
אל אמונה - לשלם לצדיקים צדקתם לעולם הבא [מ].
ואף על פי שמאחר את תגמולם, סופו לאמן את דבריו:
ואין עול - אף לרשעים משלם שכר צדקתם [נ] בעולם הזה:
צדיק וישר הוא - הכל מצדיקים עליהם את דינו [ס], וכך ראוי וישר להם.
צדיק מפי הבריות.
וישר הוא [ע] וראוי להצדיקו:]

אות ל
דקשה לרש"י, למה קרא משה רבינו עליו השלום להקדוש ברוך הוא צור. ותו, מאי תמים דהזכיר הכא, וכי סלקא דעתך שפעולתו של הקדוש ברוך הוא אינה תמימה?! לכך פירש: אף על פי כו'.

אות מ
דקשה לרש"י, למה אמר הלשון של אמונה ומפרש, דקאי אמתן שכרן של צדיקים, שהוא לזמן ארוך בעולם הבא לכן שייך ביה לשון אמונה.

אות נ
רצונו לומר, דפסוק זה כפל לשון הוא, מדכתיב אל אמונה, ודאי אין עושה עול. אלא אף לרשעים, דהוה אמינא דלא משלם להם שכרן, אלא מנכה להן מצוה נגד עבירה, ועל העברות הנותרות הוא מענישש אותם, קא משמע לן. דאאין מנכה מצוה כנגד עבירה, אלא משלם להם שכר מצוות בעולם הזה אלא משלם להם שכר המצות בעולם הזה, כדכתיב ומשלם לשונאיו אל פניו וגו', כדי שיהא עונש של עבירות בעולם הבא מרובה.

אות ס
רצונו לומר, שרוצה לפרש מלת צדיק וכו' דלשון צדיק נאמר על מי שקונה בעצמו שלימות הרבה, וזה אין שייך בהקדוש ברוך הוא חלילה. ומתרץ, הכל מצדיקין כו'. והרא"ם פירש: הוצרך לפרש הכל מצדיקין כו', מפני שאי אפשר לומר שהכתוב מעיד על צדקתו יתברך, כי לא יעלה על דעת היפך זה וכל שכן אחר שנאמר עליו שהוא אל אמונה ואין עול. ומפני שיש לטעות ולומר שמלת צדיק וישר הם תוארים להקדוש ברוך הוא, משום הכי פירש דשניהם הוא תואר השם מפי הבריות וכו', רצונו לומר שהכל מצדיקין עליהם את דינו.

אות ע
רצונו לומר, שישר לבריות לעשות כן, וקאי וישר על הבריות אבל אין לומר שקאי וישר על הקדוש ברוך הוא, כיון דצדיק קאי אבריות ולא אהקדוש ברוך הוא, הוא הדין נמי מלת וישר קאי נמי אבריות ולא אהקדוש ברוך הוא. וק"ל.

[רש"י (ה) שחת לו וגו' - כתרגומו: חבילו להון [פ] ולא ליה:
בניו מומם - בניו היו [צ] והשחתה שהשחיתו היא מומם:
בניו מומם - מומם של בניו היה [ק] ולא מומו:
דור עקש - עקום ומעוקל, כמו (מיכה ג, ט) ואת כל הישרה יעקשו.
ובלשון משנה חולדה ששיניה עקומות ועקושות:
ופתלתל - אנטורטיליי"ש [פתלתל] כפתיל הזה שגודלין אותו ומקיפין אותו סביבות [ר] הגדיל.
פתלתל מן התיבות הכפולות. כמו:
(ויקרא יג, מט) ירקרק, אדמדם.
סחרחר (תהילים לח, יא).
סגלגל (מלכים א' ז, כג):]

אות פ
רצונו לומר, ולא ליה להקדוש ברוך הוא. והכי משמע הקרא: השחיתו, ולמי השחיתו? וקאמר לא ליה, כלומר לא להקדוש ברוך הוא. ויהיה לפי זה מלת לו דבקה עם מלת לא הבא אחריו, לא עם מלת שחת. ולפי לשון הכתוב הוה ליה לתרגם וליה לא, אלא שתרגם אותו אחר לשון הנהוג, והוצרך להוסיף מלת להון אחר מלת שחת, כי בזולת זה אין לו הבנה לקרא דלמי שחת, ולא יפול עליו מלת לו לא, כיון שאין אנו יודעים למי שחת (רא"ם).

אות צ
דקשה לרש"י, למה קורא אותן בניו, כיון שחטאו.

אות ק
דקשה לרש"י, למה כתיב מומם ולא כתיב מום סתם, ויהיה מלת בניו דבקה עם שחת, כאלו אמר: שחתו בניו, וזהו שתרגם חבילו להון, והוא עצמו מה שאמר למעלה שחת לו לא, אלא שכפל הענין במלות שונות, כמנהג השירות והנבואות. (רא"ם).

אות ר
כמו שעושין פתילה לנר של שמן, שמקיפין סביב הקש.

[רש"י (ו) הלה' תגמלו זאת - לשון תימה, וכי לפניו אתם [ש] מעציבין, שיש בידו ליפרע מכם ושהטיב לכם בכל הטובות:
עם נבל - ששכחו את העשוי להם:
ולא חכם - להבין את הנולדות שיש בידו להטיב ולהרע:
הלא הוא אביך קנך – שקנאך [ת] שקננך [א] בקן הסלעים ובארץ חזקה, שתקנך בכל מיני תקנה:
הוא עשך – אומה [ב] באומות:
ויכננך - אחרי כן בכל מיני בסיס [ג] וכן. מכם כוהנים מכם נביאים ומכם מלכים [ד] כרך שהכל תלוי בו:]

אות ש
רצונו לומר, אתם עושים מעשים מעציבים. ולמה אין ראוי לעשות? שיש בידו להפרע מכם ועוד שהיטיב לכם כל טובות. ואין להקשות, מנא ליה לרש"י שאלו שני הטעמים אמר להם. יש לומר, כדמפרש ואזיל, דכתיב עם נבל, ששכחו את העשוי להם דהיינו שהטיב להם. ולא חכם להבין את הנולדות, דהיינו שיש בידו להפרע מהם כמו שעשה לדור המבול ולדור המפלגה ולאנשי סדום. שמע מינה, דמלת הלה' וגומר כולל נמי שני טעמים.

אות ת
לשון קנין.

אות א
לשון קן. פירוש דקשה לרש"י מדכתיב קנך שהוא לשון קנין, איך שייך לומר אביך, דהא לגבי אביו אין נופל לשון קנין. לכך פירש שהוא לשון קננך. ותו קשה לרש"י דאם הוא לשון קן, היה לו לנקוד בחיר"ק תחת הקו"ף, וגם הוה ליה להדגיש הנו"ן, מלשון כנשר יעיר קנו לכך פירש שהוא מלשון תיקון. וא"ל מנא ליה שהוא לשון תיקון, דלמא הוא מלשון קנין ומלשון קן? אם כן, הוא ליה לנקוד קונך, בחולם מלשון קונה שמים וארץ ואין לפרש מלשון תקון ולשון קננך לחוד, ולא לשון קנין, אם כן חסר תי"ו של מלת תיקון. אלא על כרחך צריך לומר כל שלש לשונות.

אות ב
דקשה לרש"י מה שבח זה שעשה אותם, הא כל העולם עשה. לכך פירש אומה באומות, רצונו לומר, בחר בך מכל אומות העולם.

אות ג
בפת"ח. וכן הוא נמי לשון בסיס, אלא בסיס מלשון ארמית, וכן מלשון עברית.

אות ד
מה שאין כן בשאר אומות, דלוקחין מלך ממדינה אחרת.

[רש"י (ז) זכר ימות עולם - מה עשה בראשונים שהכעיסו לפניו:
בינו שנות דר ודר - דור אנוש שהציף עליהם מי אוקינוס ודור המבול ששטפם.
דבר אחר:
לא נתתם לבבכם על [ה] שעבר.
בינו שנות דור ודור - להכיר להבא שיש בידו להיטיב לכם ולהנחיל לכם ימות המשיח והעולם הבא:
שאל אביך - אלו הנביאים שנקראים אבות.
כמו שנאמר באליהו (מלכים ב' ב, יב) אבי אבי רכב ישראל:
זקניך – אלו [ו] החכמים:
ויאמרו לך - הראשונות:]

אות ה
רצונו לומר היה ראוי לכם לזכור ימות עולם וכיון דלא עשיתם כן, לכל הפחות בינו שנות דור ודור להבא כו'. והוצרך לפרש דבר אחר וכו', משום דלפירוש ראשון קשה כפל לשון דהא כבר נאמר זכור ימות עולם וגם דור אנוש ודור המבול בכללם. לכך פירש דבר אחר ולפי דבר אחר לחוד נמי קשה, כי אין שייך לומר לשון הבנה אדבר שאינו בעולם הזה אלא בעולם הבא, אשר עין לא ראתה בלתי אלהים לבדו. לכך פירש גם טעם ראשון.

אות ו
פירוש כי מלת זקן נוטריקון: זה שקנה חכמה.

[רש"י (ח) בהנחל עליון גויים - כשהנחיל הקדוש ברוך הוא למכעיסיו את חלק נחלתן [ז] הציפן ושטפם:
בהפרידו בני אדם - כשהפיץ דור הפלגה היה בידו להעבירם מן העולם ולא עשה כן, אלא יצב גבולות עמים קיימם ולא אבדם:
למספר בני ישראל - בשביל מספר בני ישראל שעתידים לצאת מבני שם [ח], ולמספר שבעים נפש של בני ישראל שירדו למצרים [ט], הציב גבולות עמים שבעים לשון:]

אות ז
רצונו לומר מה היה חלק נחלתן? הציפם ושטפם.

אות ח
דאם לא כן, למספר למה ליה? והכי משמע הקרא: בהפרידו בני אדם, דהיינו כשהפיץ דור הפלגה, יצב גבולות עמים, רצונו לומר שלא העבירם מן העולם, ולמה עשה כן? למספר בני ישראל, רצונו לומר בשביל ישראל שיצא מן שם.

אות ט
רצונו לומר, שרוצה לפרש עוד ענין אחד, והכי קאמר הפסוק: יצב גבולות עמים, רצונו לומר: עשה אומות הרבה. וכמה עשה? ומפרש למספר בני ישראל, רצונו לומר במספר של שבעים נפש שירדו למצרים עשה, דהיינו ע' אומות. ויהיה מאמר יצב גבולות עמים נדרש לפניו ולאחריו, כדפרישית. והוצרך רש"י לשני טעמים, דלטעם ראשון קשה, למה לי למלת גבולות, לא היה לו לכתוב רק יצב עמים למספר בני ישראל, גבולות למה לי? ולטעם אחרון קשה, כיון שהכעיסו לפניו, למה לא איבדם מן העולם, לכן צריך גם לטעם ראשון.

[רש"י (ט) כי חלק ה' עמו - למה כל זאת?
לפי שהיה חלקו [י] כבוש ביניהם ועתיד לצאת.
ומי הוא חלקו?
עמו.
ומי הוא עמו?
יעקב חבל נחלתו - והוא השלישי באבות [כ], המשולש בשלוש זכיות:
זכות אבי אביו
וזכות אביו
וזכותו.
הרי שלושה, כחבל הזה שהוא עשוי בשלשה גדילים והוא ובניו היו לו לנחלה [ל], ולא ישמעאל בן אברהם, ולא עשו בן של יצחק:]

אות י
משום דכל כי הוא נתינת טעם אלעיל מיניה, הכא נמי משמע שרוצה ליתן טעם אלעיל.

אות כ
רצונו לומר, לכך קרא ליעקב חבל נחלתו.

אות ל
דקשה לרש"י, למה לא כתיב אברהם או יצחק? ומתרץ, הוא ובניו היו לו לנחלה. אבל לאברהם היה ישמעאל דלאו נחלתו הוא, וליצחק היה עשו. ואף על פי שכבר נאמר למעלה, מה שלא אבדם הוא בעבור מספר בני ישראל שהם מבני שם. מכל מקום עדיין לא פירש שם מה ענינם של מספר בני ישראל, עד שינצלו אנשי דור הפלגה בעבורם ופירש כאן הטעם, מפני כי יעקב וגומר היה כבוש ביניהם, אף על פי שמאמר כי חלק וגו' לא יובן שהיה כבוש ביניהם, אך כיון שהוא נתינת טעם למה שכתוב למעלה: יצב גבולות עמים בעבור מספר ב"י שעתידים לצאת מהם, דהיינו שהיה כבוש ביניהם. (רא"ם).

[רש"י (י) ימצאהו בארץ מדבר - אותם מצא לו [מ] נאמנים בארץ המדבר, שקבלו עליהם תורתו ומלכותו ועולו מה שלא עשו ישמעאל ועשו, שנאמר (לקמן לג, ב) וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן:
ובתהו ילל ישימון - ארץ ציה ושממה מקום יללת תנינים ובנות יענה אף שם נמשכו אחר האמונה, ולא אמרו למשה האיך נצא למדברות מקום ציה ושממון, כענין שנאמר (ירמיה ב, ב) לכתך אחרי במדבר:
יסבבנהו - שם סבבם והקיפם בעננים וסבבם בדגלים לארבע רוחות וסבבן בתחתית ההר, שכפאו [נ] עליהם כגיגית:
יבוננהו - שם בתורה ובינה:
יצרנהו - מנחש שרף ועקרב ומן האומות:
כאישון עינו - הוא השחור שבעין [ס], שהמאור יוצא הימנו.
ואונקלוס תרגם:
ימצאהו - יספיקהו כל צרכו במדבר.
כמו (במדבר יא, כב) ומצא להם.
(יהושע יז, טז) לא ימצא לנו ההר.
יסבבנהו - אשרינון סחור סחור לשכינתיה [ע].
אוהל מועד באמצע וארבעה דגלים לארבע רוחות:]

אות מ
רצונו בזה, מאי טעמא לא רצה נמי עשו וישמעאל לנחלתו שהם מבני אברהם ויצחק, כמו בניו של יעקב.

אות נ
והטובה בזה, כדי שיהיו כמו אנוסים ולא יוכל לשלחם כל ימיו כדין אנוסה, וכן פירשתי בפרשת וישמע יתרו. ואין להקשות מנא ליה לשלשה אלו יש לומר דהי מינייהו מפקת. אי נמי, דהקרא מפרש שלשתן דקאמר יסובבנהו יבוננהו, שסיבב אותן בשעת נתינת התורה, דהיינו כפה עליהם הר כגיגית. יסובבנהו יצרנהו, מנחשים, דהיינו שהקיפן בענני כבוד, והרג כל הנחשים והעקרבים. יסובבנהו יצרנהו כאישון, מן האומות, דהיינו שסבבן בדגלים.

אות ס
(נחלת יעקב) ולמה נקרא אישון,, משום דנראה בו כדמות איש קטן, כמו שנראה דמות איש במראות הנשים, דאישון לשון איש. ועיין שם.

אות ע
פירוש, שהתרגום מתרגם כך על יסובננהו, ומפרש זה אוהל מועד וכו'.

[רש"י (יא) כנשר יעיר קנו - נהגם ברחמים ובחמלה [פ] כנשר הזה רחמני על בניו ואינו נכנס לקנו פתאום עד שהוא מקשקש ומטרף על בניו בכנפיו בין אילן לאילן בין שוכה [צ] לחברתה, כדי שיעורו בניו, ויהא בהם כח לקבלו:
יעיר קנו - יעורר בניו:
על גוזליו ירחף - אינו מכביד עצמו עליהם אלא מחופף, נוגע ואינו נוגע, אף הקב"ה (איוב לז, כג) שדי לא מצאנוהו שגיא כח [ק], כשבא ליתן תורה לא נגלה עליהם מרוח אחת אלא מארבע רוחות, שנאמר (לקמן לג, ב) ה' מסיני בא [ר] וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קודש, (חבקוק ג, ג) אלוה מתימן יבא זו רוח רביעית:
יפרוש כנפיו יקחהו - כשבא ליטלן ממקום למקום אינו נוטלן ברגליו כשאר עופות, לפי ששאר עופות יראים מן הנשר, שהוא מגביה לעוף ופורח עליהם, לפיכך נושאן ברגליו מפני הנשר, אבל הנשר אינו ירא אלא מן החץ לפיכך נושאן על כנפיו.
אומר: מוטב שיכנס החץ בי ולא יכנס בבני, אף הקב"ה (שמות יט, ד) ואשא אתכם על כנפי נשרים, כשנסעו מצרים אחריהם והשיגום על הים היו זורקים בהם חצים ואבני בליסטראות, מיד (שמות יד, יט - כ) ויסע מלאך האלוהים וגו' ויבא בין מחנה מצרים וגו':]

אות פ
מכאן והלאה חזר לספר הטובות שעשה להם מעת צאתם ממצרים, והם שכחו את הכל.

אות צ
פירוש שוכה - ענף עצים.

אות ק
רש"י אומר כן, והכי פירושו: שדי, דהיינו הקדוש ברוך הוא, לא מצאנוהו שגיא כח רצונו לומר: דאף על גב דהוא שגיא, דהיינו חזק לא נוהג בכח עם הבריות.

אות ר
מסיני בא, אינו מן מנין ארבעה רוחות אלא שיצא מסיני לקראת ישראל, ואלו הן ארבע רוחות: וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן, ואתה מרבבות קודש, אלוה מתימן יבוא, ויש מקשים והא רש"י פירש לעיל קרא וזרח משעיר למו וגו', על העובדי אלילים שלא רצו לקבל עליהם את התורה, וכן פירש רש"י לקמן בפרשת וזאת הברכה, וכאן פירש הקרא לארבע רוחות העולם. ויש לומר דתרווייהו איתנייהו ביה. דאי לארבע רוחות לחוד נכתב הקרא, אם כן קשה למה קרא שמות הרוחות בשמות אלו, מה שלא קרא ד' רוחות העולם בשמות אלו בכל התורה כולה. אלא על כרחך צריך לומר דקאי נמי על העובדי אלילים. ואלו לעובדי אלילים לחוד הוה אתי, למה לא הזכירן בשמותן בהדיא? אלא על כרחך תרווייהו איתנייהו ביה. ולעיל בפסוק ימצאהו שמספר בשבחן של ישראל מביא הטעם שדרשו על העובדי אלילים שלא רצו לקבל התורה ובפסוק כנשר יעיר קנו, שבא לספר בטובתו של מקום שהיטיב לישראל, מביא טעם השני.

[רש"י (יב) ה' בדד ינחנו – הה' בדד ובטח [ש] נהגם במדבר:
ואין עמו אל נכר - לא היה כח באחד מכל אלוהי הגוים להראות כוחו ולהלחם עימהם [ת].
ורבותינו דרשוהו [א] על העתיד, וכן תרגם אונקלוס.
ואני אומר דברי תוכחה הם [ב], להעיד השמים והארץ ותהא השירה להם לעד שסופן לבגוד ולא יזכרו הראשונות שעשה להם ולא הנולדות שהוא עתיד לעשות להם, לפיכך צריך ליישב הדבר [ג] לכאן ולכאן. וכל הענין מוסב על (פסוק ז) זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור, כן עשה להם וכן עתיד לעשות, כל זה היה להם לזכור:]

אות ש
והכי קאמר הפסוק: וה' נהג את ישראל בדד ובטח. אבל אין לומר וה' היה בדד, דזה פשיטא אלא מלת בדד שב אל העם, כלומר שלא היו צריכין לשום אומה ללכת עמהם מרוב בטחונם. ויהיה מלת ינחנו עתיד תחת עבר.

אות ת
רצונו לומר, זהו פירוש בטח. כלומר, שלא פחדו שמא יקום שום אחד מכל אלהי הגוים להראות כחו להלחם עמהם, משום דלא היה כו'.

אות א
רצונו לומר קרא דה' בדד.

אות ב
רצונו בזה דאין שייך לפרשו על העתיד כיון שעכשיו מדבר דברי תוכחות עמהם, אם כן איך יתכן שיתנבא בכאן באמצע התוכחה על העתיד? לכך פירש ואני אומר כו' כלומר אף שהוא דבור על העתיד, מכל מקום גם הם דברי תוכחה, כל הענינים וכו'.

אות ג
רצונו לומר כך הקרא של ה' בדד ינחנו הוא משמע להבא ולעבר.

[רש"י (יג) ירכבהו על במותי ארץ - כל המקרא [ד] כתרגומו:
ירכבהו וגו' - על שם שארץ ישראל גבוה מכל הארצות:
ויאכל תנובת שדי – אלה [ה] פירות ארץ ישראל שקלים לנוב ולהתבשל מכל פירות הארצות:
וינקהו דבש מסלע - מעשה באחד [ו] שאמר לבנו בסיכני [ז] הבא לי קציעות מן החביות.
הלך ומצא הדבש צף על פיה [ח].
אמר לו: זו של דבש הוא.
אמר לו: השקע ידך לתוכה ואתה מעלה קציעות מתוכה:
ושמן מחלמיש צור - אלו זיתים של [ט] גוש חלב:
במותי ארץ - לשון גבוה:
שדי - לשון שדה:
חלמיש צור - תקפו וחזקו של סלע. כשאינו דבוק לתיבה שלאחריו נקוד חלמיש [י], (תהילים קיד, ח) וכשהוא דבוק נקוד חלמיש:]

אות ד
פירוש שיתן להם ארץ ישראל. וכי תימא, אם כן הוה ליה למימר וינחילנו וגו', מאי ירכיבהו וכו' וכדמפרש ואזיל.

אות ה
קשה לרש"י, וכי במקום אחר לא יאכלו?! לכך פירש אלו פירות כו'.

אות ו
דקשה לרש"י, והיאך בא זה שהיו יונקים דבש מן הסלע.

אות ז
בסיכני, שם מקום.

אות ח
וקציעות הם קשים כמו סלע, ואפילו הכי היה דבש עליהם, ואם כן היו יונקים דבש מן הסלע.

אות ט
גוש חלב שם מקום.

אות י
דקשה לרש"י, למה נקוד חלמיש בשו"א תחת הלמ"ד, הוה ליה למינקד חלמיש בקמץ, כמו חלמיש למעינו מים. לכך מפרש כשאינו דבוק כו'. אבל כאן דבוק.

[רש"י (יד) חמאת בקר וחלב צאן - זה היה בימי שלמה, שנאמר (מלכים א' ה, ג) עשרה בקר בריאים ועשרים בקר רעי ומאה צאן:
עם חלב כרים - זה היה בימי עשרת השבטים, שנאמר (עמוס ו, ד) ואוכלים כרים מצאן:
חלב כליות חיטה - זה היה בימי שלמה, שנאמר (מלכים א' ה, ב) ויהי לחם שלמה וגו':
ודם ענב תשתה חמר - בימי עשרת השבטים, (עמוס ו, ו) השותים במזרקי יין:
חמאת בקר - הוא שומן הנקלט מעל גבי החלב:
וחלב צאן - חלב של צאן, וכשהוא דבוק [כ] נקוד חלב כמו (שמות כג, יט) בחלב אמו:
כרים - כבשים:
ואילים – כמשמעו [ל]:
בני בשן - שמנים היו:
כליות חיטה - חטים שמנים כחלב כליות וגסין [מ] ככוליא:
ודם ענב - היה שותה יין טוב [נ] וטעם יין חשוב:
חמר - יין בלשון ארמי:
חמר - אין זה שם דבר, אלא לשון משובח בטעם אינו"ש בלע"ז [יין טוב].
ועוד יש לפרש שני מקראות הללו אחר תרגום של אונקלוס:
אשרינון על תוקפי ארעא וגו':]

אות כ
דקשה לרש"י, למה נקוד וחלב בשו"א תחת החי"ת וציר"י תחת הלמ"ד, הוה ליה למכתב וחלב, כולו בקמ"ץ.

אות ל
נראה דהצעת רש"י כך הוא: כרים – כבשים, והשתא אתי שפיר דאילים הוי פירושו כמשמעו. דבלא זה הוה אמינא דאילים הם כבשים, ולמה נקראו אילים? שמחזיקים ומעשרים את בעליהן, ואילים מלשון ואת אילי הארץ לקח, שהוא לשון חוזק. אבל השתא שפירש כרים – כבשים, אין אנו צריכים לדחוק ולפרש דאילים מלשון חוזק, אלא אילים פירושו כמשמעו.

אות מ
דאם לא כן למה מדמה לחלב כליות לא לשאר חלב?

אות נ
רצונו לומר, שכך הפירוש של פסוק ודם ענב - היה שותה וכו'.

[רש"י (טו) עבית - לשון עובי:
כשית - כמו כסית, לשון (איוב טו, כז) כי כסה פניו בחלבו, כאדם ששמן מבפנים וכסליו נכפלים מבחוץ, וכן הוא אומר (שם) ויעש פימה עלי כסל:
כשית - יש לשון קל [ס] בלשון כסוי, כמו (משלי יב, טז) וכוסה קלון ערום ואם כתב כשית דגוש היה נשמע כסית את אחרים [ע], כמו (איוב טו, כז) כי כסה פניו:
וינבל צור ישעתו - גנהו וביזהו, כמו שנאמר (יחזקאל ח, טז) אחוריהם אל היכל ה' וגו', אין לך נבול גדול מזה:]

אות ס
רצונו בזה, כיון שהוא מלשון כסוי, הוה ליה להדגיש השי"ן. כמו שמצינו בכל מקום שלשון כסוי מודגש.

אות ע
אבל עכשיו הוא משמע שאתה מכסה את עצמך.

[רש"י (טז) יקנאהו - הבעירו חמתו [פ] וקנאתו:
בתועבות - במעשים תעובים, כגון (ויקרא יח, כב) משכב זכור וכשפים (ויקרא יח, יב), שנאמר בהם תועבה:]

אות פ
פירוש שכל לשון קנאה הוא המתחרה לנקום נקמת דבר.

[רש"י (יז) לא אלה - כתרגומו: דלית בהון צרוך [צ], אלו היה בהם צרוך [ק] לא הייתה קנאה [ר] כפולה כמו עכשיו:
חדשים מקרוב באו - אפילו האומות לא היו רגילים בהם. גוי שהיה רואה אותם, היה אומר זה צלם יהודי:
לא שערום אבתיכם - לא יראו מהם [ש] לא עמידה שערתם מפניהם. דרך שערות האדם לעמוד מחמת יראה, כך נדרש בספרי.
ויש לפרש עוד שערום לשון (ישעיה יג, כא) ושעירים ירקדו שם, שעירים הם [ת] שדים. לא עשו אבותיכם שעירים הללו:]

אות צ
צרוך פירוש כח ויכולת. והוצרכו לפרש כן, מדכתיב אחריו אלהים לא ידעום. ואם היה פירוש לא אלוה כמשמעו, איך קראו אחר זה אלהים. (הרא"ם).

אות ק
רצונו לומר שלא תקשי מדכתיב לא אלהים, משמע אבל אם היה בו צרוך, כגון כוכבים ומזלות, לא היו מקניטים לו. ואיך יתכן זה? הרי כתיב ופן תשא עיניך וגו' לירח או לכל צבא השמים.

אות ר
ואם תאמר, והא לעיל בפרשת כי תשא פירש רש"י: למה יחרה אפך, כלום מתקנא אלא גבור בגבור וכו', ואם כן למה תהא קנאה כפולה. ויש לומר לעיל גבי תפלה לפייס השם יתברך, אמר משה למה יחרה אפך, כלום מתקנא וכו' אבל לענין עונש, כשבא הקדוש ברוך הוא לענוש על עבודת אלילים העובדים אותם, אז העונש יותר גדול במי דלית ביה צרוך.

אות ש
ויהיה כנוי שערום כמו: בני יצאוני - יצאו ממני, פן תשבענו - תשבע ממנו.

אות ת
ויהיה גם כן פה כנוי שערום מהם. רק פירוש מהם, פירושו ממין השעירים, שהם השדים הנזכרים למעלה. ופירוש שערום - עשו שעירים, כמו מאלמים - עשו אלומים. (רא"ם).

[רש"י (יח) תשי - תשכח.
ורבותינו דרשו:
כשבא להיטיב לכם אתם מכעיסין לפניו ומתישים כחו [א] מלהיטיב לכם:
אל מחוללך - מוציאך מרחם.
לשון (תהילים כט, ט) יחולל אילות.
(שם מח, ז) חיל כיולדה:]

אות א
והוא מלשון תשש כחו כנקבה. ולפירוש ראשון, יהיה מלת תשי מגזירת נשיתי טובה.

[רש"י (כ) מה אחריתם - מה תעלה בהם [ב] בסופם:
כי דור תהפוכות המה - מהפכין רצוני [ג] לכעס:
לא אמון בם - אין גדולי נכרים [ד] בהם, כי הוריתים דרך טובה וסרו ממנה:
אמן - לשון (אסתר ב, ז) ויהי אומן נורריטור"ה בלע"ז [חינוך].
דבר אחר:
אמון לשון אמונה [ה], כתרגומו.
אמרו בסיני (שמות כד, ז) נעשה ונשמע, ובשעה קלה בטלו הבטחתם ועשו העגל:]

אות ב
כי המבוקש הוא אינו, רק לדעת מה יהא עליהם באחרונה, לא מה יהא אחריתם כי אחריתם היא המיתה, ובלאו הסתרת פנים כל הילודים למות, אלא מה יהא עליהם פורעניות בשביל הסתרת פנים.

אות ג
לא שהם מתהפכין כפי המובן. והוכחתו, מדכתיב כי וגו',, וכל כי הוא נתינת טעם אשלמעלה. וק"ל.

אות ד
ופירוש אמן, מלשון ויהי אומן את הדסה. והוסיף מלת נכרים, כי בזולת התוספת יהא המובן ממנו שאין גדולי בם, כלומר שלא גדלתים, לכן הוסיף מלת נכרים.

אות ה
דלטעם ראשון היה קשה, למה לא נאמר אומן בוי"ו, לכך פירש דבר אחר וכו' ולדבר אחר קשה, הוה ליה למימר אמון.

[רש"י (כב) קדחה - בערה:
ותיקד - בכם עד [ו] היסוד:
ותאכל ארץ ויבלה - רצכם ויבולה:
ותלהט - ירושלים המיוסדת [ז] על ההרים, שנאמר (שם קכה, ב) ירושלים הרים סביב לה:]

אות ו
הוסיף מלת בכם וכן מלת ארצכם, דבלאו הכי לא היינו יודעים את מי תוקד או לאיזה ארץ.

אות ז
דאם לא כן, מוסדי הרים למה ליה, הרי כבר כתיב שתאכל הארץ בכלל. אלא רצונו לומר, ירושלים, שהיא מיוסדת על ההרים, ויחדה בפני עצמה לחשיבותה.

[רש"י (כג) אספה עלימו רעות - אחביר רעה על רעה.
לשון (ישעיה כט, א) ספו שנה על שנה,
(לעיל כט, יח) ספות הרוה.
(ירמיה ז, כא) עולותיכם ספו על זבחיכם.
דבר אחר:
אספה – אכלה [ח], כמו (בראשית יט, טו) פן תספה:
חצי אכלה בם - כל חצי אשלים בהם.
וקללה זו לפי הפורענות לברכה היא, חצי כלים והם אינם כלים:]

אות ח
כלומר, כל רעות אכלה בם, שלא תשאר שום רעה מהרעות, אלא כולם יכלו עליהם. ע"ד חצי אכלה בם, שכל חצי אזרוק בם והוצרך לדבר אחר, כי לטעם ראשון קשה, הוה ליה לכתוב אספו מלשון ספו שנה על שנה, ולא אספה בהוה אמינא מלשון תספה. ולדבר אחר לחוד נמי קשה, דהא כתיב אחריו חצי אכלה בם, דהא החצים נמי בכלל רעות הם. ויש מקשים, לעיל בפרשת אתם נצבים פירש רש"י: ספות הרוה, לפי שאוסיף לו כו'. וכאן פירש ספות הרוה מלשון חיבור. ויש לומר, דכל הוספה שהוא מוסיף על דבר אחר, ממילא הוא מתחבר אליו. ולפי זה יהיה הוספה וחיבור פירוש א' וענין א' להם. ופירש לעיל לשון הוספה לפי ענינו, דלא שייך לומר אחביר דהא אין לו עונש על השוגג, ואיך יאמר אחביר פורעניות לפורעניות, משום הכי פירש לשון הוספה. וכאן שלא הזכיר שום שוגג אלא המזיד, פירש לפי ענינו לשון חיבור. ועוד נראה לי לישב, דיש לומר דפשוטו של אספה בכל מקום לשון הוספה הוא. אך כאן א"א לפרש לשון הוספה, דהוי משמע דהקדוש ברוך הוא יוסיף עליהם פורעניות יותר ממה שחטאו. וזה אינו, דאין הקדוש ברוך הוא נפרע אלא כפי שהרשיע האדם לפניו. לכן הוצרך לפרש כאן שהוא לשון חיבור, ולכן הביא רש"י כל הני קראי ופירש אותם מלשון חיבור, כדי שלא תקשה בתחלת המחשבה על פירש שפירש מלת אספה מלשון חיבור מכל הני מקראות שהביא, ודוק. וכעין זה פירשתי לעיל גבי וירק את חניכיו עיין שם.

[רש"י (כד) מזי רעב - אנקלוס תרגם:
נפיחי כפן, ואין לי עד מוכיח עליו.
ומשמו של רבי משה הדרשן:
מטולושא שמעתי שעירי רעב, אדם כחוש מגדל שער על בשרו:
מזי - לשון ארמי שער מזיא, דהוה [ט] מהפך במזיא:
ולחמי רשף - השדים נלחמו בהם, שנאמר (איוב ה, ז) ובני רשף יגביהו עוף, והם שדים:
וקטב מרירי - וכריתות שד ששמו מרירי. קטב כריתה, כמו (הושע יג, יד) אהי קטבך שאול:
ושן בהמות - מעשה היה [י] והיו הרחלים נושכין וממיתין:
חמת זוחלי עפר - ארס נחשים המהלכים על גחונם על העפר, כמים הזוחלים על הארץ.
זחילה לשון מרוצת המים על העפר, וכן כל מרוצת דבר המשפשף על העפר והולך:]

אות ט
זה לשון הגמרא, רצונו בזה, שיש לו ראיה לפירושו של ר' משה הדרשן.

אות י
רצונו בזה, דהוה ליה למימר ושן חיות, כיון שחיות הן עומדים לנשוך ולא בהמות.

[רש"י (כה) מחוץ תשכל חרב - מחוץ לעיר תשכלם חרב גייסות:
ומחדרים אימה - כשבורח ונמלט מן החרב חדרי לבבו נקופים עליו מחמת אימה [כ] והוא מת והולך בה.
דבר אחר:
ומחדרים אימה - שבבית תהיה אימת דבר [ל], כמו שנאמר (ירמיה ט, כ) כי עלה מות בחלונינו, וכן תרגם אונקלוס.
דבר אחר:
מחוץ תשכל חרב - על מה שעשו בחוצות, שנאמר (ירמיה יא, יג) ומספר חוצות ירושלים שמתם מזבחות לבושת:
ומחדרים אימה - על מה שעשו בחדרי חדרים, שנאמר (יחזקאל ח, יב) אשר זקני בית ישראל עושים בחטף איש בחדרי משכיתו:]

אות כ
(מהר"ן) דאי כמשמעו בחדרי הבית, הוה ליה למימר ומחדרים פחד, שלשון פחד נופל על דבר הקרוב, ואימה על דבר הרחוק, כדכתב רש"י בפרשת בשלח בפסוק תפול עליהם.

אות ל
כי לפירוש ראשון קשה, היכן מצינו בקרא שחדרי לב נקראים בשם חדרים סתם. לכך פירש דבר אחר וכו', ויהיה פירוש חדרים כמשמעו. ולדבר אחר קשה, למה אמר בחדרים אימה, דהא בעיר היה נמי דבר, הוה ליה למימר ומבפנים אימה, היפך ממלת מחוץ. לכן אמר עוד דבר אחר, על עבירות שעשו בחוץ כלומר בגלוי ועל שעשו בחדרי חדרים, שלא יראה אותן שום אדם. ולפירוש זה של הדבר אחר קשה, אם כן יהיה מקרא קצר, שלא נקט קרא לשון עשייה, אם כן הוה ליה לינקד המ"ם של מחדרים בחיר"ק, דהוה פירושו כמו מן עבירות שעשו בפנים, לכן צריך לדבר אחר. ולשני פירושים אלו קשה, למה נקט קרא אימה, הוה ליה לומר מחדרים דבר, לכן צריך גם לטעם ראשון.

[רש"י (כו) אמרתי אפאיהם - אמרתי בלבי אפאה אותם.
ויש לפרש:
אפאיהם אשיתם פאה להשליכם מעלי הפקר.
ודוגמתו מצינו בעזרא (נחמיה ט כב) ותתן להם ממלכות ועממים ותחלקם לפאה, להפקר.
וכן חברו מנחם.
ויש פותרים אותו כתרגומו [מ]: אחול רוגזי עליהן.
ולא יתכן, שאם כן היה לו לכתוב אאפאיהם אחת לשמוש ואחת ליסוד, כמו:
(ישעיה מה, ה) אאזרך.
(איוב טז, ה) אאמיצכם במו פי, והאלף [נ] התיכונה אינה ראויה בו כלל.
ואונקלוס תרגם אחר לשון הברייתא [ס] השנויה בספרי החולקת תיבה זו לשלש תיבות:
אמרתי אף אי הם,
אמרתי באפי אתנם כאילו אינם, שיאמרו רואיהם עליהם איה הם:]

אות מ
פירוש, יש פותרים כפי הנגלה שיהיה אפאיהם מלשון אף, ויהיה האלף ראשונה לשון המדבר, כאלו אמר אשים אפי עליהם או בהם. וזה לא יתכן וכו'.

אות נ
ועוד סתירה אחרת.

אות ס
כונתו של אונקלוס במה שפירוש יחול רוגזי עליהון לשון הברייתא וכו', שהמכוון מזה הוא שיחול רוגזי עליהון, שיהיו כאלו אינם. ואין פירושו כמשמעו, כמו שמבינים אותו היש פותרים.

[רש"י (כז) לולי כעס אויב אגור - אם לא שכעס האויב כנוס עליהם להשחית [ע] ואם יוכל להם וישחיתם [פ] יתלה הגדולה בו ובאלוהיו ולא יתלה הגדולה בי, וזהו שנאמר פן ינכרו צרימו, ינכרו הדבר לתלות גבורתי בנכרי, שאין הגדולה שלו:
פן יאמרו ידנו רמה וגו' - כי אותו גוי אובד עצות המה:]

אות ע
פירוש שמלה הזאת מורכבת מן לו שפירושו אם, ומן לא, אעפ"י שהמלה כתובה ביו"ד, לפי שהמלה נקראת בציר"י והציר"י מביא אל"ף. והוסיף שתי מלות עליהם להשחית, מפני שבזולת עליהם לא היינו יודעים על מי הכעס, ועוד מה הוא ענין הכעס.

אות פ
הוסיף כל זה, שבזולת זה לא יתכן לומר ידינו רמה וגו' כיון שלא השחיתם מה רמה ידם?

[רש"י (כח) ואין בהם תבונה - שאילו היו חכמים [צ] ישכילו זאת, איכה ירדוף וגו':]

אות צ
הוסיף שי"ן על מלת לו מפני שמאמר לו וגומר, אינו התחלת הדיבור רק הוא ראיה על מאמר כי גוי אובד עצות המה, שאלו היו חכמים וכו'.

[רש"י (כט) יבינו לאחריתם - יתנו לב להתבונן לסוף פורענותם [ק] של ישראל:]

אות ק
פירוש, ולא לאחרית של עצמם ואיכה ירדוף וגומר הוכחה לזה, שקאי עליו סוף פורעניות ישראל. כי איכה ירדוף אלף הוא פירוש מלת זאת ומלת אחריתם.

[רש"י (ל) איכה ירדף אחד – ממנו [ר] אלף מישראל:
אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם - מכרם ומסרם בידנו. דילבר"ר בלע"ז [להסגיר]:]

אות ר
לא אחד מישראל אלף ממנו, דהא קללה תחשב כאן. יש מקשים, והא מדה טובה מרובה ממדת פורעניות. והנה במדה טובה כתיב: ורדפו מכם חמשה מאה, ובפורעניות ירדוף אחד מהם אלף מישראל. ויש לתרץ, הפורעניות שנאמר בשירה זו יוצא משורת הדין, והוא שנאמר במגילת איכה ותרד פלאים. שהיתה ירידתם בדרך פלא שלא כדין המדות.

[רש"י (לא) כי לא כצורנו צורם - כל זה היה להם לאויבים להבין שהשם הסגירם ולא להם ולאלוהיהם הניצחון, שהרי עד הנה לא יכלו כלום אלוהיהם כנגד צורנו, כי לא כסלענו סלעם.
כל צור שבמקרא [ש] לשון סלע:
ואיבינו פלילים - ועכשיו אויבינו שופטים אותנו, הרי שצורנו מכרנו להם:]

אות ש
רצונו לומר והיאך נזכר סלע במקרא?!

[רש"י (לב) כי מגפן סדום גפנם - מוסב למעלה.
אמרתי בלבי אפאיהם ואשבית זכרם, לפי שמעשיהם מעשה סדום ועמורה:
שדמות - שדה תבואה, כמו (חבקוק ג, יז) ושדמות לא עשה אוכל, (מלכים ב' כג, ד) בשדמות קדרון:
ענבי רוש - עשב מר:
אשכלת מררת למו - משקה מר ראוי להם, לפי מעשיהם פורענותם [ת].
וכן תרגם אונקלוס:
ותושלמת עובדיהון כמררותהון:]

אות ת
כאלו אמר בעבור שמגפן סדום גפנם, לכן אשכלות מרורות ראוי להם.

[רש"י (לג) חמת תנינים יינם - כתרגומו: הא כמרת תניניא כס פורענותהון.
הנה כמרירות נחשים כוס משתה פורענותם:
וראש פתנים – כוסם [א], שהוא אכזר לנשוך.
אויב אכזרי [ב] יבא ויפרע מהם:]

אות א
כוסס פירושו של פתנים.

אות ב
רצונו לומר והכי פירושו של קרא אויב אכזרי וכו'.

[רש"י (לד) הלא הוא כמוס עמדי - כתרגומו כסבורים הם ששכחתי מעשיהם, כולם גנוזים ושמורים לפני:
הלא הוא – פרי [ג] גפנם ותבואת שדמותם כמוס עמדי:]

אות ג
רצונו לומר, האי דכתיב הלא הוא וגו' לשון יחיד הלא הם וגו' הוה ליה למימר, לפי מה שיהיה פירוש של כמוס וגו' כסבורים הם ששכחתי מעשיהם כו', דהיינו לשון רבים. לכך פירש הלא הוא - פרי גפנם. כלומר, הא דכתיב לעיל גפנם וגו' פירוש פרי גפנם, ועל זה קאי הלא הוא וגו'. ואתי שפיר, דפרי נמי לשון יחיד הוא. ולכן נמי אמר הוא לשון זכר ולא היא, ואף על פי שתבואה לשון נקבה, כיון דפרי הוא לשון זכר.

[רש"י (לה) לי נקם ושלם - עמי נכון [ד] ומזומן פורענות [ה] נקם וישלם להם כמעשיהם הנקם ישלם להם גמולם.
ויש מפרשים:
ושלם - שם דבר, כמו ושלום [ו], והיא מגזרת והדבר אין בהם [ז] (ירמיה ה, יג), כמו והדבור. ואימתי אשלם להם:
לעת תמוט רגלם – כשתתום [ח] זכות אבותם שהן סמוכין עליו:
כי קרוב יום אידם - משארצה להביא עליהם יום אידם קרוב ומזומן [ט] לפני להביא על ידי שלוחים הרבה:
וחש עתדות למו - מהר יבואו העתידות להם:
וחש - כמו (ישעיה ה, יט) ימהר יחישה.
עד כאן העיד עליהם משה דברי תוכחה להיות השירה הזאת לעד כשתבא עליהם הפורענות. ידעו שאני הודעתים מראש.
מכאן ואילך העיד עליהם דברי תנחומין שיבואו עליהם ככלות הפורענות ככל אשר אמר למעלה (לעיל ל, א - ג) והיה כי יבואו עליך וגו' כל הדברים האלה הברכה והקללה וגו' ושב ה' אלוהיך את שבותך וגו':]

אות ד
רצונו לומר, איך נופל לשון לי על הקדוש ברוך הוא. דלי משמע שיבא אליו מזולתו. וזה לא יתכן לומר גבי הקדוש ברוך הוא, דמאין יבא לו? הרי כבר הכל ביד הקדוש ברוך הוא הוא. לכך פירש לי כמו עמי.

אות ה
ורצונו בזה, שלא תקשי וכי יש ממשות בנקמה, דכתיב לי נקם ושילם, דהיינו פירוש עמי, דמשמע שיש ממשות בה.

אות ו
ופירושו לי הנקם והשלם, שאנקם מהם ואשלם להם כפעלם.

אות ז
רצונו בזה להביא ראיה, אף שלא כתיב בוי"ו שהוא שם דבר, אפילו הכי יכול להיות פירושו כמ"ש שם והדבר.

אות ח
פירוש, האי לעת תמוט רגלם, על ושלם לחודיה קאי ולא על נקם, כי פורעניות הנקמה לעולם הוא נכון ומזומן עמו.

אות ט
רצונו לומר, מה דכתיב כי קרוב וגו'? הרי עכשיו כשהוכיחן משה עדיין לא חטאו, וגם הוא בעצמו תולה בזכות אבות ועדיין זכות אבות במקומה עומדת, מאי כי קרוב וגו'?

[רש"י (לו) כי ידין ה' עמו - כשישפוט אותן ביסורין [י] הללו האמורים עליהם, כמו (איוב לו, לא) כי בם ידין יוסר עמים.
כי זה אינו משמש בלשון דהא, לתת טעם לדברים של מעלה, אלא לשון תחילת דבור, כמו (ויקרא כה, ב) כי תבואו אל הארץ, כשיבואו עליהם משפטים הללו ויתנחם הקב"ה על עבדיו [כ] לשוב ולרחם עליהם:
יתנחם - לשון הפך המחשבה להיטיב או להרע:
כי יראה כי אזלת יד - כשיראה כי יד [ל] האויב הולכת וחוזקת מאד עליהם ואפס בהם עצור ועזוב:
עצור - נושע על ידי עוצר ומושל שיעצור בהם:
עזוב - על ידי עוזב.
עוצר הוא המושל העוצר בעם שלא ילכו מפוזרים בצאתם לצבא על האויב.
בלשון בלע"ז מיינטינדו"ר [שליט].
עצור הוא הנושע במעצור המושל. עזוב מחוזק, כמו (נחמיה ג, ח) ויעזבו את ירושלים עד החומה, (ירמיה מט, כה) איך לא עזבה עיר תהלה. עצור מיינטינו"ד [נשלט].
עזוב אינפורצדו"ר [מבוצר]:]

אות י
אבל אין לפרש כמשמעו, כשידין אותם אם לזכות אם לחובה. דאם כן מאי שוב על עבדיו יתנחם, דפירושו ירחם על עבדיו? דלמא דינם יצא לזכות ואז לא יצטרכו לרחמים.

אות כ
הוצרך להפוך, משום שאחר היסורים היא הנחמה, ואחר כך להודיע שהיא על עבדיו, ומפני שחזר הכתוב ואמר ועל עבדיו, ולא הספיק לו במלת עמו הקודם לו, יחוייב גם כן שיכפול השם. וכאלו אמר: כי ידין ה' עמו, ויתנחם הקב"ה על עבדיו.

אות ל
תיקן בזה כמה ענינים. שפירש כי יראה כשיראה, כי מלת כי דהכא כמו כי תבואו וגו' שפירושו כשתבאו. ואזלת רוצה לומר הולכת, ומלת יד שב אל האויב, ואף שלא נזכר פה. והוסיף מלת עליהם, להודיע על מי אזלת היד. ואפס רוצה לומר תם, מלשון אפס כסף. ועצור רוצה לומר מכונס על ידי המושל. ועזוב רוצה לומר מחוזק. והוסיף מלת בהם אחר מלת ואפס, מפני שמלת תם לא יפול רק בהם, כלומר תם בהם היות עצורים ועזובים. והוסיף מלת הקדוש ברוך הוא אחר מלת ואמר, להודיע שהאומר אי אלהימו הוא הקדוש ברוך הוא. ואמר מלת עליהם, להודיע על מי נאמר אלהימו, שהוא על עבדיו הנזכרים לעיל. ויהיה וי"ו ואמר כוי"ו ושמר ה' אלהיך, שפירושו ישמור. ויהיה פירוש המקראות כך: שכאשר ייסר השם את עמו בכל אותן היסורים, ויחזור ויתנחם עליהם, כשיראה שיד האויב הולכת ומתחזקת עליהם, ותם בהם עצור ועזוב, להיות בלתי שוטר ומושל, יאמר הקדוש ברוך הוא אליהם: איה עבודת אלילים שלכם שהייתם בוטחים בהם? יקומו ויעזרוכם. לכן ראוי לכם,, שתבינו מכל הרעות שהבאתי עליכם, ולא היה לכם שום מושיע מכל העבודות אלילים שבטחתם בהם, ולא היה בהם כח למחות בידי, מפני שאני הוא שבידי להשפיל ולהרים ואין מידי מציל. ואחר כך התחיל להזכיר הנקמות שינקום מהאויבים.

[רש"י (לט) ראו עתה - הבינו מן הפורענות שהבאתי עליכם ואין לכם מושיע ומן התשועה שאושיעכם ואין מוחה בידי:
אני אני הוא - אני להשפיל [מ] ואני להרים:
ואין אלוהים עמדי - עומד כנגדי למחות:
עמדי - דוגמתי וכמוני:
ואין מידי מציל - הפושעים בי:]

אות מ
רצונו לומר אני אני ב' פעמים למה ליה.

[רש"י (מ) כי אשא אל שמים ידי - כי בחרון אפי אשא ידי אל עצמי [נ] בשבועה:
ואמרתי חי אנכי - לשון שבועה הוא אני נשבע חי אנכי:]

אות נ
רצונו לומר, והרי כתיב השמים כסאי וגו' ואם כן הוא עצמו יושב בשמים, ואין שייך לומר שישא ידו לאשר הוא שם. לכך פירש, הא דכתיב אל השמים פירושו לעצמי, רוצה לומר אל עצמי. ומה שפירש כי בחרון אפי וכו' רצונו לומר, הרי אין המנהג לישבע אלא כשמבטיח את חבירו אז נשבע לו המבטיח לאמן את דברו. אם כן הכא הוא, אמאי נשבע, כיון שלא הבטיח שום הבטחה. לכך פירש כי בחרון אפו כו'. כלומר, מכל מקום מרוב חרון אפו על האויב להנקם ממנו ושלא יתנחם, מזה הוצרך לישבע שינקם ממנו. כתב הרא"ם: אבל מלת כי של כי אשא אל שמים ידי, לא ידעתי פירושה, כי אינה סובלת שום אחד מד' לשונות של כי, שהם אי דלמא אלא דהא. ונראה דהכי פירושו: כיון שאין המנהג שנשבעין אלא אם כן שמבטיח לאדם ליתן או לעשות שום דבר, כמו שמצינו בבועז חי ה' שכבי וגו', והוא נשבע לקיים דברו וההבטחה שהבטיח אותם או הדבר שדבר לעשות להן, יהיה פירושו הכי: כיון שהמנהג הוא לישבע על אשר הוא רוצה לעשות. גם אנכי, בשביל החרון אף שבדעתי לחרות בעובדי אלילים, אשא אל שמים ידי לישבע אשר שנותי ברק חרבי וכו'. ויהיה פירוש כי דהכא כמו דהא. ויהיה פירוש של אם שנותי כמו עד אם דברתי שפירושו אשר. ופירוש הקרא כך: כיון שהמנהג הוא לישבע על ההבטחה שמבטיח אדם לחבירו, גם אנכי כן אעשה, ואשא אל עצמי ידי, ואמרתי חי אנכי שהיא השבועה. ויהיה פירוש אל שמים, רוצה לומר אל עצמו הנקרא שמים, שהוא כסאו כאלו אמר בחיי עצמותי, לא שהוא מודיע שהוא חי וקים לעולם. וגם אינו רוצה לומר שתפס השמים בידו ונשבע בנקיטת חפץ. מפני שהחפץ שנוטל הנשבע בידו אינו אלא כדי שיוסיף כוונה ויראה בשבועתו, ואין זה נופל בהשם יתברך. ואל תשיבני מכי יד על כס יה, ופירש רש"י שם שידו של הקדוש ברוך הוא הורמה לישבע בכסאו, דהתם לא כתיב לשון שמורה על שבועה כמ"ש פה. (מהרא"ם).

[רש"י (מא) אם שנותי ברק חרבי - אם אשנן את להב [ס] חרבי, כמו (יחזקאל כא, טו) למען היות לה ברק שפלנדו"ר [ברק]:
ותאחז במשפט ידי - להניח מידת רחמים באויבי [ע] שהרעו לכם, (זכריה א, טו) אשר אני קצפתי מעט [פ] והמה עזרו לרעה.
דבר אחר:
ותאחז ידי את מידת [צ] המשפט להחזיק בה ולנקום נקם:
אשיב נקם וגו' - למדו רבותינו באגדה מתוך לשון המקרא שאמר:
ותאחז במשפט ידי, לא כמידת בשר ודם מידת הקב"ה, מידת בשר ודם זורק חץ ואינו יכול להשיבו, והקב"ה זורק חציו ויש בידו להשיבם, כאלו אוחזן בידו, שהרי ברק הוא חצו, ונאמר כאן ברק חרבי ותאחז במשפט ידי, והמשפט הזה לשון פורענות [ק] הוא בלע"ז יושטיצי"א [עונש]:]

אות ס
רצונו לומר בזה, איך יתכן שישנן הברק כיון שאין בו ממשות, דברק הוא המראה של הלהב. לכך פירש את להב כו', כלומר אם אחדד הברזל של חרבי. שהשינון בכל מקום הוא לשון חידוד, ולהב החרב הוא הברזל כמו להבת חניתו. ונקרא כן, מפני שהחרב בהתלהטו דומה ללהב וברק. כמו לברק שפירושו להיות לה לברק.

אות ע
פירוש, ותאחז ידי במדת משפט, להחזיק בה כדי להנקם. ולהניח הרחמים, שלא להשתמש בה עם אויבי שהרעו לכם. ובאויבי שהרעו לכם דבוק עם ותאחז במשפט, לא עם להניח מדת הרחמים. ויהיה פירוש המקראות כך: נשאתי אל שמים ידי, ונשבעתי חי אנכי, שאשנן את חרבי לעשות לה ברק כמנהג יוצא למלחמה, ושתאחז במשפט ידי להשיב נקם לצרי להנקם מהם מפני שהרעו לכם, שאני קצפתי עליכם מעט והמה עזרו לרעה.

אות פ
רצונו בזה, שלא תאמר מה חטאו עובדי אלילים בזה, שהרי אתה מסרתם בידם כדי שיתיסרו מידם.

אות צ
לטעם ראשון קשה, מדת הרחמים מאן דכר שמיה. ולפירוש דבר אחר קשה, הוה ליה לכתוב ותאחז ידי במשפט, לכך פירש גם טעם ראשון. (הרא"ם). ומפי מורי מהר"ל שמעתי דהאי דבר אחר טעות סופר הוא והכל פירוש אחד הוא.

אות ק
ויהיה מלת ותאחז דבוק עם ברק חרבי. שהברק הוא חצו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר: ויצא כברק חצו, והוא הפורעניות. אבל אי הוה פירושו כמשמעו, לא היה נשמע מיניה מידי שהרי גם מלך בו"ד כשיושב במשפט יכול להטות המשפט לאיזה צד שירצה. ועכשיו שפירש פורענות, שפיר משמע מיניה לא כמדת בו"ד וכו'. ומקרא מסורס הוא לפי האגדה, והכי קאמר: ותאחז ידי ברק חרבי במשפט.

[רש"י (מב) אשכיר חצי מדם – האויב [ר]:
וחרבי תאכל בשר - בשרם:
מדם חלל ושביה - זאת תהיה להם מעון דם חללי [ש] ישראל ושביה ששבו מהם:
מראש פרעות אויב - מפשע תחילת פרצות האויב [ת], כי כשהקב"ה נפרע מן האומות פוקד עליהם עוונם ועונות אבותיהם מראשית פרצה שפרצו בישראל:]

אות ר
ויהיה מלת מדם כמו מן דם האויב, ולא יהיה מ"ם מדם מ"ם הסיבה, כמ"ם מדם חלל וגו' ולשון אשכיר, מלשון ושכורת ולא מיין.

אות ש
פירוש ויהיה מ"ם של מלת מדם מ"ם הסיבה. והרא"ם פירש, זאת הפורעניות שאמרתי אשכיר חצי וגו', הוא מפני עון החלל לא בעבור חללי דם שהרגו מישראל, ויהיה מדם כמו הפוך, והוי כמו מחללי דם, מפני שהעון שעשו הוא בעבור הדם, ומה שכתב למעלה אשכיר חצי מדם אין פירושו של מדם חלל, רק הוא פירוש מדם שבראש הפסוק. והוא דרך משל, שהשכרות של חצי הוא רק מרוב שתיית דם האויב.

אות ת
מפני שהוא דבוק עם מדם חלל ושביה, שפירושו מפשע חללי דם ומפשע השביה, אם כן צריך גם כן לפרש מפשע ראש פרעות אויב, ופרעות לשון פרצות. ומפני שתחלת הפרצה היתה בישראל מימי אבותיהם של אלו, למדו מכאן שהקדוש ברוך הוא נפרע מן העובדי אלילים נפרע מן וכו'. ומפני שתחלת פרצות האויב אינו מובן שפרצו בישראל, הוצרך לחזור ולפרש: מראש פרצה שפרצו בישראל. (רא"ם).

[רש"י (מג) הרנינו גויים עמו - לאותו הזמן ישבחו האומות את ישראל ראו מה שבחה של אומה זו שדבקו בהקב"ה בכל התלאות שעברו עליהם ולא עזבוהו, יודעים היו בטובו ובשבחו:
כי דם עבדיו יקום - שפיכות דמיהם כמשמעו:
ונקם ישיב לצריו - על הגזל [א] ועל החמס, כענין שנאמר (יואל ד, יט) מצרים לשמה תהיה ואדום למדבר שממה תהיה מחמס בני יהודה, ואומר (עובדיה א, י) מחמס אחיך יעקב וגו':
וכפר אדמתו עמו - ויפייס אדמתו ועמו [ב] על הצרות שעברו עליהם ושעשה להם האויב:
וכפר - לשון רצוי ופיוס, כמו (בראשית לב, כ) אכפרה פניו אנחיניה לרוגזיה:
וכפר אדמתו -
ומה היא אדמתו?
עמו. כשעמו מתנחמים ארצו מתנחמת.
וכן הוא אומר (תהילים פה, ב) רצית ה' ארצך.
במה רצית ארצך?
שבת שבות יעקב.
בפנים אחרים היא נדרשת בספרי, ונחלקו בה ר' יהודה ור' נחמיה:
ר' יהודה דורש כולה כנגד ישראל.
ור' נחמיה דורש כולה כנגד האומות.
רבי יהודה דורשה כלפי ישראל, אמרתי אפאיהם, כמו שפירשתי עד ולא ה' פעל כל זאת. כי גוי אובד עצות המה אבדו תורתי שהיא להם עצה נכונה. ואין בהם תבונה להתבונן איכה ירדוף אחד מן האומות אלף מהם אם לא כי צורם מכרם, כי לא כצורנו צורם, הכל כמו שפירשתי [ג] עד תכליתו.
ור' נחמיה דורשה כלפי האומות כי גוי אבד עצות המה, כמו שפירשתי תחלה עד ואויבינו פלילים. ]

אות א
לא על שפיכת דמים שכבר נאמר כי דם עבדיו יקום.

אות ב
פירוש, אדמתו דהיינו עמו.

אות ג
משמע דאין הפרש בין פירושו ובין פרש"י, אלא בקרא כי גוי אובד עצות המה, שרש"י פירש על העובדי אלילים, ורבי יודא דורשו על ישראל. אף על פי שהם מתחלפים בפירוש כי מגפן סדום גפנם, שרש"י פירש שמעשיהם מעשה סדום ועמורה, ורבי יודא דורש וכי מגפנם של סדום אתם או ממטע של עמורה? והלא אתם ממטע קדוש, מכל מקום שניהם שוים שהוא כלפי ישראל, אבל גבי אי אלהימו, שרש"י פירש ואמר הקב"ה לישראל איה וכו', ורבי יודא דורש שיאמרו ישראל לעובדי אלילים, יש לומר, שמה שכתב רש"י שדברי רבי יודא הם כפירושו ממש עד תכליתו חוץ מגוי אובד עצות המה, אינו אלא על פירוש ואמר. שרש"י ורבי יודא סוברים שאין ואמר דברי העובדי אלילים, כדעת רבי נחמיה שפירש ואמר האויב שהוא טיטוס וכיוצא בו, אבל לא על אלהימו, דאם כן מאי רבי יודא דורשו כלפי ישראל דקאמר, הא כלפי העובדי אלילים דורשו. אבל על כל פנים אין דברי רש"י ור' יודא שוים לגמרי, שהרי רש"י פירש ואמר ישראל. (רא"ם).

[רש"י (לו) כי ידין ה' עמו - בלשון זה [ד] משמש כי ידין בלשון דהא [ה], ואין ידין לשון יסורין, אלא כמו כי יריב את ריבם מיד עושקיהם, כי יראה כי אזלת יד וגו'. ]

אות ד
פירוש נתינת טעם הוא אלמעלה.

אות ה
פירוש לפירושו, דר' נחמיה שפירש קרא דכי ידין וגו' - כי יריב את ריבם, ויהיה פירוש כי מלשון דהא ופירושו למה אמר לי נקם ושלם לעובדי אלילים, מפני שיריב ריבם של ישראל מיד עושקיהם.

[רש"י (לט) ראו עתה כי אני וגו' - אז יגלה הקב"ה ישועתו [ו] ויאמר ראו עתה כי אני אני הוא מאתי באת עליהם הרעה [ז] ומאתי תבא עליהם הטובה [ח].
ואין מידי מציל - מי שיציל אתכם מן הרעה אשר אביא עליכם. ]

אות ו
דלפירוש רש"י יהיה פירושו: ראו שבידי להמית ולהחיות, ולא כאותן עבודת אלילים שעבדתם. אבל פירוש רבי נחמיה, שפירש אי אלהימו קאי ארשע שיאמר לישראל אי אלהימו וגו', איך יאמר: ראו עתה והבינו שבידי להמית ולהחיות? ולכן הוסיף אז יגלה ישועתו, שפירושו: תהפך מחשבות האויב, ממה שהיתה טרם הגלות ישועתו.

אות ז
פירוש, לעובדי אלילים.

אות ח
פירוש, לישראל.

[רש"י (מ) כי אשא אל שמים ידי - כמו כי נשאתי [ט], תמיד אני משרה מקום שכינתי בשמים.
כתרגומו אפילו חלש למעלה וגבור למטה, אימת העליון על התחתון, וכל שכן שגיבור למעלה וחלש מלמטה:
ידי - מקום שכינתי, כמו (במדבר ב, יז) איש על ידו, והיה בידי להיפרע מכם, אבל אמרתי שחי אנכי לעולם, איני ממהר לפרוע, לפי שיש לי שהות בדבר, כי אני חי לעולם, ובדורות אחרונים אני נפרע מהם והיכולת בידי להיפרע מן המתים ומן החיים.
מלך בשר ודם שהוא הולך למות ממהר נקמתו להיפרע בחייו, כי שמא ימות הוא או אויבו ונמצא שלא ראה נקמתו ממנו, אבל אני חי לעולם ואם ימותו הם ואיני נפרע בחייהם, אפרע במותם. ]

אות ט
כלומר, כבר נשואה היא ידי בשמים, פירוש שתמיד אני משרה שכינתי וכו'. אבל א"א לפרש מלשון שבועה, כיון שכבר כתיב פורעניות: חמת תנינים יינם וגו', ראו עתה וגו', ואם כן אמאי ישבע עכשיו. אבל לפי פשוטו שפירש רש"י לעיל דקאי אישראל, אתי שפיר שנשבע שינקום מהם, וכן לרבי יודא, אבל לר' נחמיה שמפרש כל הפרשה כלפי עובדי אלילים, א"א לפרש מלשון שבועה.

[רש"י (מד) הוא והושע בן נון - שבת של דיוזגי [י] הייתה, נטלה רשות מזה ונתנה לזה, העמיד לו משה מתורגמן ליהושע, שיהא דורש בחייו, כדי שלא יאמרו ישראל בחיי רבך לא היה לך להרים ראש.
ולמה קוראו כאן הושע?
לומר שלא זחה דעתו עליו [כ], שאף על פי שנתנה לו גדולה, השפיל עצמו כאשר מתחילתו:]

אות י
פירוש ב' מלות הן וכפל לשון הוא. ופירוש של דיו וזוג הוא שנים, זוג הוא מתרגום בבלי, ודיו הוא לשון יוני. ורצונו לתרץ בזה, דקשה לו, אם משה דבר באזני העם שהוא היה מלכם ונשיא שלהם, אבל יהושע מה ענינו בדבר הזה, הרי הוא לא היה נשיא עליהם אלא אחר מיתת משה. לזה קאמר שבת של דיוזגי וכו'.

אות כ
כלומר שהתורה מעידה עליו שלא זחה דעתו עליו, ולכך קוראו הושע ולא יהושע. ומלת זחה פירש גבה לב וגס הרוח.

[רש"י (מו) שימו לבבכם - צריך אדם שיהיו עיניו ולבו ואוזניו מכוונים לדברי תורה.
וכן הוא אומר (יחזקאל מ, ד) בן אדם ראה בעיניך ובאזניך שמע ושים לבך וגו'.
הרי דברים קל וחומר, ומה תבנית הבית שהוא נראה לעיניים ונמדד בקנה צריך אדם שיהיו עיניו ואוזניו ולבו מכוונים להבין, דברי תורה שהן כהררין התלויין בשערה [ל] על אחת כמה וכמה!]

אות ל
פירוש כי הרבה דברים יש בתורה שהן דקין כחוט השערה, ונרמזין בכל אחד הרבה דברים כהרים.

[רש"י (מז) כי לא דבר רק הוא מכם - לא לחנם אתם יגעים בה, כי הרבה שכר תלוי בה [מ], כי הוא חייכם.
דבר אחר:
אין לך דבר ריקן בתורה שאם תדרשנו שאין בו מתן שכר [נ], תדע לך שכן אמרו (בראשית לו, כב) ואחות לוטן תמנע [ס], (שם לו, יב) ותמנע הייתה פילגש וגו' לפי שאמרה איני כדאי להיות לו לאשה הלוואי ואהיה פילגשו.
וכל כך למה?
להודיע שבחו של אברהם שהיו שלטונים ומלכים מתאווים להידבק בזרעו:]

אות מ
פירוש, ומהו השכר? ומפרש, כי הוא חייכם וגו'.

אות נ
הוצרך לפירוש דבר אחר, כי לפירוש ראשון קשה, לא הוה ליה למימר רק שימו לבבכם וגומר את כל דברי התורה הזאת כי הוא חייכם וגו', ולמה ליה למימר כי לא דבר רק הוא מכם? לכך פירש דבר אחר וכו' ושני עניינים הם, והכי פירושו: אין לך דבר ריקם בתורה, פירוש שיהא נכתב שלא לצורך, ועוד, שאם תדרשנו וכו', והכי פירושו אין לך דבר ריקם בתורה פירוש שיהא נכתב שלא לצורך ועוד שאם תדרשנו וכו' והכי פירושו אין לך דבר שבתורה שאם תדרשנו וכו'. ולכן כתיב מכם, לרמוז על מתן שכר שהוא עצמותו של אדם ותכלית הצלחתו. ולפי דבר אחר קשה, למה ליה למימר כי הוא חייכם? הא כבר נתן הטעם לשימה הזאת. אי נמי הוה ליה להפוך, דהוה ליה לכתוב אחר דברי התורה הזאת, כי הוא חייכם, ואחר כך כי לא דבר רק וגו'. לכך פירש גם טעם ראשון.

אות ס
פירוש, מזה מביא ראיה שאין לך דבר בתורה שיהא נכתב בחנם שלא לצורך. אבל אקיבול שכר אם תדרשנו אינו מביא ראיה מזה.

[רש"י (מח) וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה - בשלשה מקומות נאמר [ע] בעצם היום הזה:
נאמר בנח (שם ז, יג) בעצם היום הזה בא נח וגו', במראית אורו של יום, לפי שהיו בני דורו אומרים בכך וכך אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו ליכנס בתיבה, ולא עוד, אלא אנו נוטלין כשילין וקרדומות ומבקעין את התיבה.
אמר הקב"ה: הריני מכניסו בחצי היום, וכל מי שיש בידו כוח למחות יבא וימחה.
במצרים נאמר (שמות יב, נא) בעצם היום הזה הוציא ה', לפי שהיו מצרים אומרים בכך וכך אם אנו מרגישין בהם אין אנו מניחים אותם לצאת, ולא עוד אלא אנו נוטלין סייפות וכלי זיין והורגין בהם.
אמר הקב"ה הריני מוציאן בחצי היום וכל מי שיש בו כוח למחות יבא וימחה.
אף כאן במיתתו של משה נאמר בעצם היום הזה, לפי שהיו ישראל אומרים בכך וכך אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו.
אדם שהוציאנו ממצרים.
וקרע לנו את הים.
והוריד לנו את המן.
והגיז לנו את השליו.
והעלה לנו את הבאר.
ונתן לנו את התורה.
אין אנו מניחין אותו.
אמר הקב"ה: הריני מכניסו בחצי היום וכו':]

אות ע
ואם תאמר, ולמה אינו מונה בעצם היום הזה דנאמר גבי אברהם, דכתיב בעצם היום הזה נימול אברהם, ופרש"י: ביום ולא בלילה, ולא נתיירא וכו'. ויש לומר דהא דכתיב גבי אברהם בעצם היום הזה, איכא למימר כמו שפרש"י, דאתא לאשמועינן דביום שנצטווה נימול, לכן לא נקט רש"י אלא ג' מקומות.

[רש"י (נ) כאשר מת אהרן אחיך - באותה מיתה שראית וחמדת [פ]] אותה, שהפשיט משה את אהרן בגד ראשון והלבישו לאלעזר וכן שני וכן שלישי וראה בנו בכבודו.
אמר לו משה: אהרן אחי, עלה למטה, ועלה.
פשוט ידיך, ופשט.
פשוט רגליך, ופשט.
עצום עיניך, ועצם.
קמוץ פיך, וקמץ והלך לו.
אמר משה: אשרי מי שמת במיתה זו:]

אות פ
דאם לא כן, כאשר מת אהרן אחיך למה ליה והלא לא הוא לבדו מת.

[רש"י (נא) על אשר מעלתם בי – גרמתם [צ] למעול בי:
על אשר לא קדשתם אותי - גרמתם לי שלא אתקדש אמרתי לכם (במדבר כ, ח) ודברתם אל הסלע והם הכוהו והוצרכו להכותו פעמים ואילו דברו עמו ונתן מימיו בלא הכאה היה מתקדש שם שמים, שהיו ישראל אומרים ומה הסלע הזה שאינו לשכר ולא לפורענות אם זכה אין לו מתן שכר ואם חטא אינו לוקה כך מקיים מצוות בוראו אנו לא כל שכן:]

אות צ
הכי גרסינן: על אשר מעלתם בי - גרמתם למעול בי. וכן הוא בספרים מדוייקים. ופירושו: אתם גרמתם למה שיהיו ממרים את פי ה' וכו'. לא שמשה ואהרן מעלו, אלא שגרמו לישראל למעול בהקדוש ברוך הוא.

[רש"י (נב) כי מנגד – מרחוק [ק]:
תראה וגו' - כי אם [ר] לא תיראנה עכשיו לא תיראנה עוד בחייך:
ושמה לא תבוא - וידעתי כי חביבה היא לך על כן אני אומר לך עלה וראה.]

אות ק
לאפוקי שלא תפרש כמו נגד ההר, שפירושו למזרחו של הר, דאם כן, מאי נפקא מינה למשה אם יראה הארץ מצד מזרח או משאר רוחות?

אות ר
רצונו לומר ושמה לא תבא למה ליה? דבוודאי אם לא רשאי כ"א לראות מרחוק, בודאי לא יבא לכך פירש כי אם כו', כלומר: אדלעיל קאי אמה דכתיב עלה אל הר העברים וגומר, ולמה? כי שמה לא תבא, ואם כן אם לא תראנה עכשיו, אימתי? ואם תאמר איני חושש לזה. לכן פירש וידעתי וכו'.