[רש"י (א) וזאת הברכה, לפני מותו - סמוך למיתתו [א] שאם לא עכשיו אימתי:]

אות א
פירוש שאם לא תפרש דהאי דכתיב לפני מותו דהוה סמוך למיתתו, לא הוה ידעינן אימתי. וזהו נמי דנקט רש"י אם לא עכשיו אימתי, כיון שהוא לפני מותו וסמוך למיתתו. אי נמי, הוכחתו מדכתיב לפני מותו, דפשיטא דלא ברכה לאחר מותו. אלא אי לא הוה כתיב לפני מותו, הוה אמינא זמן רב היה לפני מותו כשברך אותם. לכן כתיב לפני מותו ללמדנו דסמיך למיתתו היה. (ספרי והביאו הרא"ם).

[רש"י (ב) ויאמר ה' מסיני בא - פתח תחלה בשבחו של מקום [ב] ואחר כך פתח בצרכיהם של ישראל. ובשבח שפתח בו יש בו הזכרת זכות לישראל [ג] וכל זה דרך ריצוי הוא, כלומר כדאי הם אלו שתחול עליהם ברכה:
מסיני בא - יצא לקראתם [ד] כשבאו להתייצב בתחתית ההר כחתן היוצא להקביל פני כלה, שנאמר (שמות יט, יז) לקראת האלוהים, למדנו שיצא כנגדם:
וזרח משעיר למו - שפתח לבני עשו שיקבלו את התורה ולא רצו:
הופיע – להם [ה]:
מהר פארן - שהלך שם ופתח לבני ישמעאל שיקבלוה, ולא רצו:
ואתה – לישראל [ו] מרבבת קדש - ועמו מקצת רבבות מלאכי קדש [ז], ולא כולם ולא רובם, ולא כדרך בשר ודם שמראה כל כבוד עשרו ותפארתו ביום חופתו:
אש דת - שהייתה כתובה מאז לפניו באש שחורה על גב אש לבנה [ח], נתן להם בלוחות כתב יד ימינו.
דבר אחר:
אש דת [ט] - כתרגומו, שנתנה להם מתוך האש:]

אות ב
רצונו לומר, מה ענין שבחו של מקום גבי ברכות של שבטים, לכך פירש פתח תחלה וכו'.

אות ג
דאם לא כן למה לא פתח בשבח שברא העולם, או שאר שבחות של מקום, ולכך פירש ובשבח וכו'.

אות ד
רצונו לומר, למה כתיב מסיני, לסיני הוה ליה למימר. לכך פירש: יצא לקראתם וכו', פירוש: כבר היה בסיני, וכשבאו ישראל יצא לקראתם מסיני, שנאמר ויוצא משה את העם לקראת האלהים מן המחנה. ולשון לקראתם אינו נופל אלא כשבאים זה לקראת זה.

אות ה
רצונו לומר למה לא פירש למי הופיע. לכך פירש להם, דהיינו לישראל אבל גבי וזרח משעיר לא היה צריך לפרש, מדכתיב למו, דקאי אישראל דסמיך ליה לעיל מיניה.

אות ו
רצונו לומר, למה לא כתיב למי אתה, הוצרך לפרש: לישראל.

אות ז
רצונו לומר דמ"ם מרבבות הוא מ"ם מקצת ולא מ"ם ממנו, והוכחתו דלא מצינו מקום ששמו רבבות ע"כ צריך לומר מ"ם מקצת וק"ל. והרא"ם פירש דאם יהיה מ"ם ממנו שאז יהיה פירוש שהשם פירש מרבבות קודש ובא לבדו. וזולת מלת ועמו יהיה פירושו: ואתה מקצת רבבות קודש, ואין לו טעם בלא מלת ועמו. והוסיף מלאכי קודם מלת קודש, מפני שמלת קודש נופל על דבר, כמו: ואנשי קודש ופה הם המלאכים עכ"ל.

אות ח
כמנהג העולם לכתוב בדיו על הנייר. והקרא מסורס לפי פירוש זה, כאלו כתיב: מימינו למו דת אש. ויהיה פירוש דקרא הכי: מכתב יד ימינו נתן למו דת, דהיא התורה, כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה. (רא"ם).

אות ט
דלטעם ראשון קשה, דצריך לסרס המקרא, לכך פירש דבר אחר וכו'. ולפי דבר אחר לחוד קשה, הוה ליה למימר מאש דת, דאז היה פירושו מן אש כלומר מתוך אש לבן. לכן הוצרך גם לטעם ראשון.

[רש"י (ג) אף חבב עמים - גם חבה יתירה חבב את השבטים [י]. כל אחד ואחד קרוי עם, שהרי בנימין לבדו היה עתיד להיוולד כשאמר הקב"ה ליעקב (בראשית לה, יא) גוי וקהל גויים יהיה ממך:
כל קדשיו בידך - נפשות הצדיקים הגנוזות אתו, כענין שנאמר (שמואל א' כה, כט) והייתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלוהיך:
והם תכו לרגלך - והם ראוים לכך, שהרי תכו עצמן לתוך תחתית ההר [כ] לרגלך בסיני.
תכו לשון פועלו, הותווכו לתוך מרגלותיך:
ישא מדברתיך - נשאו עליהם עול תורתך:
מדברתיך - המ"ם בו קרוב ליסוד [ל], כמו:
(במדבר ז, פט) וישמע את הקול מדבר אליו.
(יחזקאל ב, ב) ואשמע את קול מדבר אלי, כמו מתדבר אלי.
אף זה מדברותיך [מ] מה שהיית מדבר להשמיעני לאמר להם.
טיי"ש פורפרלידורי"ש בלע"ז [דיבורך].
ואונקלוס תרגם: שהיו נוסעים על פי דבריך, והמ"ם בו שמוש משמשת לשון מן.
דבר אחר:
אף חבב עמים אף בשעת חבתם של אומות העולם [נ] שהראית להם פנים שוחקות ומסרת את ישראל בידם:
כל קדשיו בידך - כל צדיקיהם וטוביהם דבקו בך ולא משו מאחריך ואתה שומרם:
והם תכו לרגלך - והם מתמצעים ומתכנסים לתחת צלך:
ישא מדברתיך - מקבלים גזרותיך ודתותיך בשמחה. ואלה דבריהם:]

אות י
רצונו לומר אמה קאי אף, דאין מלת אף נופל אלא אם נזכר דבר קודם לכן כיוצא בו. לכן פירש אף - חיבה זו וכו', פירוש כבר הוזכר לעיל איך שחיבב ישראל במה שיצא לקראתם מסיני, וכיוצא בזה עוד חיבה יתירה וכו'.

אות כ
פירוש תכו כמו תוך, והוא מבנין פועל, כלומר שנכנסו לתוך מרגלותיו דהיינו תחתיתו של הר שהם כדמות רגליו. ואמר והם ראויים לכך, כדי לקשר הדיבור והם תכו לרגליך עם דבור של כל קדושיו בידך. כאלו אמר: ולמה זכו נפשותם להיות גנוזות תחת כסא וכו' יותר משאר בני אדם? מפני שהם תכו וגו'.

אות ל
רצונו לומר, המ"ם למה ליה, כיון שפירושו תורתך.

אות מ
דאין לפרש שהוא מ"ם השימוש כמו מן, דאם כן היה משמע שלא קבלו עליהם כל התורה, ובאמת הם קבלו כל תרי"ג מצות. וההפרש בין מתדבר ובין מדבר, יש לומר מפני שמלת מדבר משמעותו הוא שהקדוש ברוך הוא מדבר עם האדם, ואין זה דרך כבוד למעלה שידבר לנוכח האד, כמו בשר ודם שמדבר עם חבירו. אבל מתדבר פירושו, היה מדבר בינו לבין עצמו והוא שומע מאליו. וזהו שפירש רש"י מה שהיית מדבר וכו'. ויו"ד של ישא מדברותיך עתיד במקום עבר מפני שבעת שברך משה לישראל, כבר קבלו כל התורה ואמר עול תורתך, מפני דלגבי דבור אין נופל בו לשון משא, לכן הוסיף מלת עול דלגבי עול שייך לשון משא.

אות נ
ולפירוש זה, לא קאי מלת אף אלעיל מיניה. ופירוש זה נכון יותר, שלפי פירוש ראשון אינו מיושב שפיר איך תולה אף חובב וכו' בכאן. ולפירוש דבר אחר קשה איך שייך למכתב לגבי עובדי אלילים לשון חיבה, דאם הוא מראה להם פנים שוחקות משום שרוצה למסור ישראל בידם, אבל חיבה אין כאן, לכך צריך גם לפירוש ראשון.

[רש"י (ה) ויהי - הקב"ה:
בישרון מלך - תמיד עול [ס] מלכותו עליהם:
בהתאסף - בכל התאסף ראשי [ע] חשבון אסיפתם:
ראשי - כמו (שמות ל, יב) כי תשא את ראש ראויין אלו [פ] שאברכם.
דבר אחר:
בהתאסף בהתאספם יחד באגודה אחת ושלום ביניהם [צ] הוא מלכם, ולא כשיש מחלוקת ביניהם:]

אות ס
דקשה לרש"י, וכי אין לו מלוכה להקדוש ברוך הוא אלא על ישראל?! והרי מלכותו בכל משלה. לכך פירש עול מלכותו וכו', פירוש בודאי גם הוא מלך על עובדי אלילים, אבל אינן מקבלים עליהם עול מלכותו כמו ישראל, פירוש שהם כפופים לו תמיד לקיים כל המצות שגזר עליהם.

אות ע
כלומר ראויים הם לברכה. ומפרש ואיך בא מלת ראש לחשבון. לכך פירש ראשי כמו כי תשא את ראש, כלומר כ"מ שהם מתאספים לענין המנין הוא לכבודך, ומקבלין עול מלכותך עליהם.

אות פ
והוא דבוק אל הבא אחריו, כאלו אמר ובעבור זה יחי ראובן וגו'. ויהיה מאמר ויהי בישורון מלך דבוק למעלה שכשגוזרין עליהם גזרות רעות, הם מתחזקים ואומרים: תורה צוה לנו משה, נחזיקנה ולא נעזבנה, והקדוש ברוך הוא תמיד עול מלכותו עליהם.

אות צ
ויהיה מאמר ויהי בישורון דבוק עם בהתאסף וגו', וזה יותר נכון. אבל לפירוש דבר אחר קשה, למה נקט מלת ראשי, לכך פירש גם טעם ראשון. וק"ל.

[רש"י (ו) יחי ראובן – בעולם [ק] הזה:
ואל ימות – לעולם [ר] הבא, שלא יזכר לו מעשה בלהה:
ויהי מתיו מספר – נמנין [ש] במניין שאר אחיו, דוגמא היא זו כעניין שנאמר (בראשית לה, כב) וישכב את בלהה ויהיו בני יעקב שנים עשר, שלא יצא מן המניין:]

אות ק
פירוש, שלא ימות מיתת כרת.

אות ר
פירוש, צדיקים אפילו במיתתן קרויים חיים.

אות ש
(ד"ט) קשה לרש"י, דקללה הוא זה, לכך פירש: נמנין וכו'.

[רש"י (ז) וזאת ליהודה - סמך יהודה לראובן, מפני ששניהם הודו על קלקול שבידם, שנאמר (איוב טו, יח - יט) אשר חכמים יגידו וגו' להם לבדם וגו' ולא עבר [ת] זר בתוכם.
ועוד פירשו רבותינו:
שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היו עצמות יהודה מתגלגלים בארון מפני נדוי שקבל עליו, שנאמר (בראשית מד, לב) וחטאתי לאבי כל הימים.
אמר משה: מי גרם לראובן שיודה [א] יהודה וכו':
שמע ה' קול יהודה - תפלת דוד ושלמה ואסא מפני הכושים, ויהושפט מפני העמונים, וחזקיה מפני סנחריב:
ואל עמו תביאנו - לשלום מפני המלחמה:
ידיו רב לו - יריבו ריבו וינקמו נקמתו:
ועזר מצריו תהיה - על יהושפט התפלל על מלחמת רמות גלעד, (דה"ב יח, לא) ויזעק יהושפט וה' עזרו.
דבר אחר:
שמע ה' קול יהודה כאן רמז ברכה לשמעון מתוך ברכותיו של יהודה [ב], ואף כשחלקו ארץ ישראל נטל שמעון מתוך גורלו של יהודה שנאמר (יהושע יט, ט) מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון.
ומפני מה לא ייחד לו ברכה בפני עצמו?
שהיה בלבו עליו על מה שעשה בשטים, כן כתוב באגדת תהלים:]

אות ת
פירוש ואין זר לדמות להם. אי נמי, שסמך ברכת יהודה לראובן, ולא בירך לוי אחר ברכת ראובן.

אות א
ואם כן לפי זה, וזאת ליהודה הוא בלשון בתמיה. והא דפירש מי גרם לראובן וכו'. הכי פירושו מי גרם לראובן שיודה בפרהסיא? יהודה. אבל קודם לכן הודה בצנעה, כדפירש רש"י לעיל בפרשת וישב דראובן היה עוסק בשקו וכו' וזה היה קודם מעשה תמר ויהודה, שמע מינה דקודם לזה נמי הודה. אלא על כרחך צריך לומר, בצנעה היה עוסק בשקו וכו', ואחר שהודה יהודה היה עוסק בשקו אפילו בפרהסיא. וכן תירצו התוס' פרק החובל.

אות ב
כי לפירוש ראשון קשה, הוה ליה למימר קבל ה' קול יהודה, שאם ישמע אליו ולא יקבל תפלתו, מה תועלת יש בשמיעה? לכך פירש דבר אחר וכו'. ויהיה מלת שמע רמז לשם שמעון. ולפירוש דבר אחר קשה, למה רמז לברכת שמעון בברכת יהודה, ולמה לקח שמעון חלק בתוך נחלת יהודה, לכך פירש גם טעם ראשון.

[רש"י (ח) וללוי אמר - ועל לוי [ג] אמר:
תמיך ואוריך - כלפי שכינה הוא מדבר:
אשר נסיתו במסה - שלא נתלוננו עם שאר המלינים:
תריבהו וגו' – כתרגומו [ד].
דבר אחר:
תריבהו על מי מריבה נסתקפת לו לבוא בעלילה [ה], אם משה אמר (במדבר כ, י) שמעו נא המורים [ו], אהרן ומרים מה עשו:]

אות ג
מדאמר תמיך ואוריך, וזה בודאי כלפי שכינה אמר, וכמו שפירש רש"י, ואם כן על כרחך צריך לומר שלא עם לוי היה מדבר, אלא על לוי.

אות ד
תריבהו כתרגומו - בחנתוהי על מי מצותא ואשתכח מהימן. פירוש, על ידי המריבה שהריבות אותו על מי מריבה, בחנת לבו ונמצא נאמן. (הרא"ם).

אות ה
מה שכתב לבא בעלילה, הוא פירוש על נסתקפת, דהוא מלשון עלילה, כדפירש רש"י לעיל בפרשת מקץ בפסוק ולהתגולל עלינו עיין שם.

אות ו
כלומר, ונקנסה עליו מיתה בשביל זה ושלא יכנס לארץ, אהרן ומרים מה חטאו? ולמה נקנסה עליהם מיתה, ושלא יכנסו לארץ? וגם זה שבח לשבט לוי. והוצרך לטעם דבר אחר, כי לטעם ראשון קשה, דהא לא נמצא מהימן, דהא מכלל כעס בא לידי טעות, וכעס במקום שלא היה לו לכעוס. לכך פירש דבר אחר וכו'. ולפירוש של דבר אחר קשה, וכי אהרן ומרים היו שניהם שקולים כנגד כל שבט לוי, עד שאמר עליהם הקרא תריבהו וגומר? דמשמעותו של קרא הוא דקאי אכל שבט לוי. לכך פירש גם טעם ראשון, שכל השבט היו נאמנים, חוץ ממשה שחטא.

[רש"י (ט) האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו - כשחטאו בעגל ואמרתי (שמות לב, כו) מי לה' אלי, נאספו אלי כל בני לוי וציוויתים להרוג את אבי אמו והוא מישראל, או את אחיו מאמו, או את בן בתו, וכן עשו.
ואי אפשר לפרש אביו ממש ואחיו מאביו וכן בניו ממש, שהרי לווים הם ומשבט לוי לא חטא אחד מהם שנאמר כל בני לוי:
כי שמרו אמרתך - (שמות כ, ג) לא יהיה לך [ז] אלוהים אחרים:
ובריתך ינצרו - ברית מילה, שאותם שנולדו במדבר של ישראל לא מלו את בניהם [ח] והם היו מולין ומלין את בניהם:]

אות ז
(דבק טוב) פירוש מה שאמרת להם בעצמך שאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעו. דאם לא כן שומרי תורתך מיבעי ליה.

אות ח
רצונו לומר והרי כתיב ואראך מתבוססת בדמיך ודרשו רז"ל שני דמים דם פסח ודם מילה, שמע מיניה דכל ישראל היו נמולין במצרים ובמדבר, ואם כן מאי ובריתך ינצרו? לכך פירש, דקאי על הנולדים במדבר (נחלת יעקב). אבל היוצאים ממצרים אלו ואלו היו מולים, ופסוק מלא הוא (יהושע ה) כי מולים היו כל העם היוצאים וכל העם הילודים במדבר בדרך בצאתם ממצרים לא מלו, ולפיכך נקט הרב במדבר.

[רש"י (י) יורו משפטיך – ראויין [ט] אלו לכך:
וכליל – עולה [י]:]

אות ט
רצונו לומר, כאן שבירך שבט לוי כמו שאר שבטים, אמאי היה מספר בשבח שבט לוי קודם הברכה יותר מכל ברכות שאר שבטים לכך פירש ראוים הם וכו'. כלומר אי לא היה מספר בשבחם מקודם היו מריבים ישראל עם משה במה שברכם יורו משפטיך וגו', דהיינו הברכה המעולה מכל הברכות, והיו אומרים: לפי שהם בני שבטו, משום הכי ברכם בברכה טובה. לכך היה מספר שבחם מקודם לכן ואחר כך אמר ראוים אלו לברכה זו מרוב מעלתם.

אות י
ונקרא כן, מפני שהיא עולה כולה לגבוה.

[רש"י (יא) מחץ מתנים קמיו - מחץ קמיו מכת מתנים, כענין שנאמר (תהילים סט, כד) ומתניהם תמיד המעד, ועל המעוררין על הכהונה אמר כן.
דבר אחר [כ]:
ראה שעתידין חשמונאי ובניו להלחם עם היונים והתפלל עליהם לפי שהיו מועטים י"ב בני חשמונאי ואלעזר כנגד כמה רבבות, לכך נאמר ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה:
ומשנאיו מן יקומון - מחץ קמיו ומשנאיו [ל] מהיות להם תקומה:]

אות כ
דלפירוש ראשון קשה, למה בירך שבט לוי בברכה זו? דהא הם לא יצאו למלחמה כשאר שבטים, דהא בהיכל המלך הם יושבים. לכך פירש דבר אחר וכו'. ולדבר אחר קשה, למה אמר קמיו, דהא היו קמיו של כל ישראל, דהא עיקר גזירתם היה להעביר על המצות. לכך פירש גם לטעם ראשון.

אות ל
רצונו לומר, דמחץ נמי קאי אמשנאיו, דאם לא כן לא יתכן לפרש איך מחובר ומשנאיו אדלעיל.

[רש"י (יב) לבנימן אמר - לפי שברכת לוי בעבודת הקורבנות ושל בנימין בבנין בית המקדש בחלקו [מ] סמכן זה לזה וסמך יוסף אחריו, שאף הוא משכן שילה היה בנוי בחלקו, שנאמר (שם עח, סז) וימאס באהל יוסף וגו'. ולפי שבית עולמים [נ] חביב משילה לכך הקדים בנימין ליוסף:
חפף עליו - מכסה אותו ומגין עליו:
כל היום – לעולם [ס] משנבחרה ירושלים לא שרתה שכינה במקום אחר:
ובין כתפיו שכן - בגובה ארצו [ע] היה, בית המקדש בנוי אלא שנמוך עשרים ושלוש אמה מעין עיטם ושם היה דעתו של דוד לבנותו.
כדאיתא בשחיטת קדשים (זבחים נד ב) אמרי נחתי ביה פורתא משום דכתיב ובין כתפיו שכן אין לך נאה בשור יותר מכתפיו:]

אות מ
רצונו לומר, הרי הוא היה הצעיר ולמה הוקדם בברכתו?

אות נ
רצונו לומר, היה לו לכל הפחות להקדים יוסף, דהא משכן שילה היה גם כן בחלקו. לכך פירש לפי וכו'.

אות ס
(נחלת יעקב) לאפוקי, שלא תפרש לעוה"ב. והוקשה לו, והלא חרוב הוא ואין זה לעולם ומתרץ, משנבחרה ירושלים וכו' רצונו לומר הקדושה היא לשעתה ולעתיד לבוא, וגם לא שרתה שכינה אחר כך במקום אחר, מה שאין כן בגלגל ונוב ושילה.

אות ע
פירוש, בכתף שהוא גבוה מכל האיברים, וכי תימא אם כן הוה ליה לבנותו בראשו של הר, דהוא גבוה יותר, לכך פירש אלא שנמוך כו'. פירוש המקום שהיה בו בהמ"ק היה כ"ג אמות נמוך מעין עיטם, ולכן כתיב בין כתפיו ולא על ראשו. וכי תמא מנא ליה? ומפרש, דהרי שם היה דעתו של דוד לבנותו ומאי טעמא לא עביד הכי, אמרי כו', שמע מינה דלא ניחא ליה להקדוש ברוך הוא לבנותו בגובה ארצו בתכלית. וכתב מאי טעמא לא ניחא ליה לבנותו בגובה אלא בין כתפיו, לפי שאין לך נאה וכו' מצאתי בשם מהרי"ץ.

[רש"י (יג) מברכת ה' ארצו - שלא הייתה בנחלת השבטים ארץ מלאה כל טוב [פ] כארצו של יוסף:
ממגד - לשון עדנים ומתק:
ומתהום - שהתהום עולה ומלחלח אותה מלמטה [צ] אתה מוצא בכל השבטים [ק] ברכתו של משה מעין ברכתו של יעקב:]

אות פ
רצונו לומר, וכי שאר ארצות של שבטים אינן מבורכות?! לכך פירש: שלא היו וכו', כלומר שאר ארצות היו נמי מבורכות, אבל נחלת בני יוסף יותר מכולן.

אות צ
פירוש, עולה מלמטה.

אות ק
רצונו להוכיח בזה, מנא ליה שפירוש של ומתהום רובצת תחת הכי, דלמא שום דבר אחר רובץ תחת התהום, לכך פירש אתה מוצא כו' והתם גבי יעקב כתיב: ברכות שמים מעל וברכות תהום רובצת תחת, והתם בודאי פירושו התהום עולה מלמטה, דומיא דהטל בא מלמעלה. ואם כן אף הכא נמי כן.

[רש"י (יד) וממגד תבואת שמש - שהייתה ארצו פתוחה לחמה וממתקת הפירות:
גרש ירחים - יש פירות שהלבנה מבשלתן ואלו הן קשואין ודלועין.
דבר אחר:
גרש ירחים - שהארץ מגרשת ומוציאה מחדש [ר] לחדש:]

אות ר
דקשה לו היה לו לומר גרש ירח לשון יחיד,, מאי ירחים? ומפרש, הארץ מגרשת וכו', כלומר כל חדש וחדש חוזר ומוציא לכך כתיב ירחים לשון רבים.

[רש"י (טו) ומראש הררי קדם - ומבורכת מראשית בישול הפירות [ש] שהרריה מקדימין לבכר בישול פירותיהם.
דבר אחר:
מגיד שקדמה בריאתן [ת] לשאר הרים:
גבעות עולם - גבעות העושות פירות לעולם [א] ואינן פוסקות מעוצר הגשמים:]

אות ש
הוסיף מלת מבורכת, להודיע שמלת ומראש דבקה עם מבורכת דרישא דקרא. והא דהוצרך רש"י לפרש פה, שמלת ומראש דבוק עם מבורכת דרישא דקרא, יותר מקרא וממגד תבואות שמש וגו' דהוא נמי דבוק עם רישא דקרא, יש לומר דאם לא פירש הכא הוה אמינא דהאי קרא ומראש הררי קדם וגו' מילתא אחריתא הוא, ופירושו, שיתברך בברכת האבות שנקראו הרים, ובברכת האמהות שנקראו גבעות. לכך פירש ומראש הררי קדם קאי ארישא דקרא, דמיירי בברכת ארצו. והוכחתו דקאי ארישא דקרא, מדכתיב בתריה: וממגד ארץ ומלואה וגו', דמיירי בברכת ארצו, וכל המקראות דבוקים לרישא דקרא.

אות ת
והמעלה והשבח בזה, שהשגחת הקדוש ברוך הוא על ארצו יותר מעל שאר ארצות, כיון שהיא קדומה בבריאה, השגחת הש"י נמי קדומה עליה. והא דפירש דבר אחר, משום דלטעם ראשון קשה קדם דכתיב בקרא למה ליה, דהא הכל נכלל במלת ומראש. לכך פירש דבר אחר. ולדבר אחר לחוד קשה מאי ברכה היא זו, אף על פי שהוא שבח ומעלה כדפרישית, מכל מקום לאו ברכה היא, לכך הוצרך גם לטעם ראשון.

אות א
פירוש מכח עצירת גשמים אינן פוסקים מלעשות פירות. וכאלו אמר: וממתק הגבעות שהוא תמיד בלתי פוסק. דאם לא כן, מה ענין הגבעות לכאן.

[רש"י (טז) ורצון שכני סנה - כמו שוכן סנה ותהא ארצו מבורכת מרצונו ונחת רוחו של הקב"ה הנגלה עלי תחלה בסנה:
רצון - נחת רוח ופיוס וכן כל רצון שבמקרא:
תבואתה - ברכה זו [ב] לראש יוסף:
נזיר אחיו - שהופרש מאחיו במכירתו:]

אות ב
רצונו לומר במה שהוסיף מלת ברכה, דבלאו הכי לא היה נשמע מה תבא לראש יוסף. לכך הוסיף ברכה זו.

[רש"י (יז) בכור שורו - יש בכור שהוא לשון גדולה [ג]] ומלכות, שנאמר (תהילים פט, כח) אף אני בכור אתנהו, וכן (שמות ד, כה) בני בכורי ישראל:
בכור - מלך היוצא ממנו והוא יהושע:
שורו - שכחו קשה [ד] כשור לכבוש כמה מלכים:
הדר לו - נתון לו שנאמר (במדבר כז, כ) ונתתה מהודך עליו:
וקרני ראם קרניו - שור כוחו קשה ואין קרניו נאות [ה], אבל ראם קרניו נאות, ואין כוחו קשה, נתן ליהושע כוחו של שור ויופי קרני ראם:
אפסי ארץ - שלושים ואחד מלכים אפשר שכולם מארץ ישראל היו [ו] אלא אין לך כל מלך ושלטון שלא קנה לו פלטרין ואחוזה בארץ ישראל, שחשובה לכולם היא, שנאמר (ירמיה ג, יט) נחלת צבי צבאות [ז] גוים:
והם רבבות אפרים - אותם המנוגחים הם הרבבות שהרג יהושע, שבא מאפרים:
והם אלפי מנשה - הם האלפים שהרג גדעון במדין, שנאמר (שופטים ח, י) וזבח וצלמונע בקרקר וגו':]

אות ג
ואם כן אף בכור דהכא הוא מלשון גדולה, ופירושו: מלך היוצא וכו'.

אות ד
רצונו לתרץ לענין מה מדמהו לשור.

אות ה
רצונו לתרץ, אמאי לא מדמה אותו בקרניו גם כן לשור, למה מדמהו בקרניו לראם וכו'. ובזה יתורץ הא דפירשו רז"ל, ורש"י מביאם בפרשת בלק, ראם מלשון רום או שדים ולא ראם ממש דהתם בא לאשמועינן גבורתו ותקפו של הקדוש ברוך הוא וראם הוא חלוש בתכלית החולשה.

אות ו
פירוש לשון בתמיה הוא, והא א"י לא היתה אלא ד' מאות פרסה, איך היה אפשר של"א מלכים כולם ימלכו בא"י.

אות ז
והוא מלשון בצביונם וכו'.

[רש"י (יח) ולזבולן אמר - אלו חמישה שבטים שבירך באחרונה [ח] זבולן גד דן נפתלי ואשר כפל שמותיהם לחזקם ולהגבירם, לפי שהיו חלשים שבכל השבטים, הם הם שהוליך יוסף לפני פרעה, שנאמר (בראשית מז, ב) ומקצה אחיו לקח חמישה אנשים, לפי שנראים חלשים ולא ישים אותם לו שרי מלחמתו:
שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך – זבולן [ט] ויששכר עשו שותפות, זבולן לחוף ימים ישכון ויוצא לפרקמטיא בספינות ומשתכר, ונותן לתוך פיו של יששכר והם יושבים ועוסקים בתורה, לפיכך הקדים זבולן ליששכר שתורתו של יששכר על ידי זבולן הייתה:
שמח זבולן בצאתך - הצלח בצאתך לסחורה:
ויששכר - הצלח בישיבת אהליך לתורה לישב ולעבר שנים ולקבוע חדשים, כמו שנאמר (דה"א יב, לג) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים ראשיהם מאתים ראשי סנהדראות היו עוסקים בכך. ועל פי קביעות עתיהם ועיבוריהם:]

אות ח
רצונו לומר טעם כפל שמו של זבולון, מה שלא עשה עד הנה לשום שבט.

אות ט
רצונו לתרץ הקדמת זבולן לפני יששכר.

[רש"י (יט) עמים - של שבטי ישראל:
הר יקראו - להר המוריה יאספו [י] כל אסיפה על ידי קריאה היא ושם יזבחו ברגלים [כ] זבחי צדק:
כי שפע ימים יינקו - יששכר וזבולן ויהא להם פנאי [ל] לעסוק בתורה:
ושפני טמוני חול - כסויי טמוני חול טרית [מ] וחלזון וזכוכית לבנה היוצאים מן הים ומן החול ובחלקו של יששכר וזבולן היה, כמו שאמרו במסכת מגילה (ו א) זבולן עם חרף נפשו [נ] למות (שופטים ה יח) משום דנפתלי על מרומי שדה, שהיה מתרעם זבולן על חלקו לאחי נתת שדות וכרמים וכו':
ושפני - לשון כסוי, כמו שנאמר:
(מ"א ו, ט) ויספון את הבית.
(שם ז, ג) וספון בארז.
ותרגומו: ומטלל [ס] בכיורי ארזא.
דבר אחר:
עמים הר יקראו [ע] על ידי פרקמטיא של זבולן, תגרי אומות העולם באים אל ארצו, והוא עומד על הספר והם אומרים הואיל ונצטערנו עד כאן נלך עד ירושלים ונראה מה יראתה של אומה זו ומה מעשיה, והם רואים כל ישראל עובדים לאלוה אחד ואוכלים מאכל אחד לפי שהגויים אלוהו של זה לא כאלוהו של זה, ומאכלו של זה לא כמאכלו של זה, והם אומרים אין אומה כשרה כזו ומתגיירין שם, שנאמר שם יזבחו זבחי צדק:
כי שפע ימים יינקו - זבולן ויששכר הים נותן להם ממון בשפע:]

אות י
פירוש, לרגל. ואם תאמר אם כן הוה ליה למימר לשון אסיפה, ומאי יקראו? לכך פירש כל אסיפה וכו'. ואם כן אף אסיפה דהכא, אף על פי שלא על ידי קריאה היא אלא מעצמן הן נאספין, אפילו הכי כתב לשון קריאה. כתב הרא"ם ולבי מגמגם בזה, דהוה ליה לכתוב יקראו, הקו"ף בקמ"ץ והרי"ש בציר"י מבנין נפעל וכו' ולי נראה, דאסיפה דהכא בלא קריאה היא כדפרישית, אלא הם מעצמם יתאספו במצות השם עליהם שיעלו לרגל. ומפני דשאר אסיפות חוץ מזו הם על ידי קריאה, כתב הכא יקראו במקום יתאספו. ולעולם לאו נפעל הוא, לכן לא ננקד בניקוד הנפעל ודוק. עוד כתב הרא"ם: אך איני יודע מה ענין אסיפת השבטים אל הר המוריה בתוך ברכתן של יששכר וזבולן, ובאמת לא ידעתי למה אינו יודע, דהא רש"י בעצמו היה נזהר מקושיא זו, וכתב: וע"פ קביעות עתיהם ועיבוריהם עמים של שבטי ישראל הר יקראו להר המוריה וכו'. ואפשר דגירסא מוטעת היה ביד הרב משום הכי כתב מה שכתב. וק"ל נראה לי.

אות כ
רצונו בזה לחבר חיבור הקרא אהדדי ומשום הכי הוסיף וי"ו, לומר שברגלים יזבחו זבחי צדק, אף שבכל ימות השנה היו מקריבין שם קרבנות. אלא משום הכי הוסיף וי"ו, כדי לחבר חיבור הקרא.

אות ל
רצונו לומר דמה ברכה יש בזה.

אות מ
טרית מין דג הוא ושמו טונינו.

אות נ
התם קאי אזבולן שבקש לעצמו המות כאשר נפתלי על מרומי השדה. וע"ז מתמיה בגמרא: עם חרף נפשו, וכי בשביל זאת ביקש מות לעצמו בשביל שנפתלי על מרומי שדה?! ומתרץ היה מתרעם וכו' ולי לא נתת אלא ימים, והשיב לו הקדוש ב"ה לך נתתי ים שממנו תוציא טרית כו'.

אות ס
פירוש הוא מכסה הקורות בארזים.

אות ע
דלטעם ראשון קשה, למה נאמר שם יזבחו וגו', הא כל הקרבנות יזבחו שם. ועוד, מאי זבחי צדק? והא כל הזבחים זבחי צדק. לכך פירש דבר אחר וכו'. ולדבר אחר נמי קשה, דהוה ליה למימר בפירוש, דהא קודם הזביחה צריך גיור מעבודת אלילים שלו. לכן צריך גם לטעם ראשון.

[רש"י (כ) ברוך מרחיב גד - מלמד שהיה תחומו של גד מרחיב [פ] ועולה כלפי מזרח:
כלביא שכן - לפי שהיה סמוך לספר לפיכך נמשל כאריות שכל הסמוכים לספר [צ] צריכים להיות גיבורים:
וטרף זרוע אף קדקד - הרוגיהן היו נכרין, חותכים הראש עם הזרוע במכה אחת:]

אות פ
רצונו לומר, והלא תחומו היה עד הירדן לבד, אם כן מאי האי דכתיב ברוך מרחיב גד. לכך פירש, לצד מזרח היה מרחיב ולא לצד מערב, והירדן היה למערב.

אות צ
כתב הרא"ם לא הבינותי כוונת הרב בזה, מנא ליה דמשום דסמוך לספר היה נמשל לאריה, דילמא משום דגבור היה כאריה משום הכי נמשל לאריה, ושמא יש לומר, משום שנמשל גד לאריה, ולא יהודה שנמשל כן בברכתו של יעקב, משום הכי צריך לפרש שכל השוכן בספר צריך להיות גבור כארי. עכ"ל. ולי נראה דרש"י פירש הכא לפי מה שפירש לעיל , דהוכפל שמותם לחזקם ולהגבירם לפי שהיו חלשים. וע"פ פירוש זה פירש הכא לפי שהיה סמוך כו', דאין לומר משום היותו גבור כאריה, דהא מן החלשים היה וק"ל.

[רש"י (כא) וירא ראשית לו - ראה ליטול לו חלק בארץ סיחון ועוג, שהיא ראשית [ק] כבוש הארץ:
כי שם חלקת מחקק - כי ידע אשר שם בנחלתו חלקת [ר] שדה קבורת מחוקק והוא משה:
ספון - אותה חלקה ספונה וטמונה [ש] מכל בריה, שנאמר (לקמן לד, ו) ולא ידע איש את קבורתו:
ויתא - גד:
ראשי עם - הם היו הולכים לפני החלוץ בכבוש הארץ לפי שהיו גיבורים, וכן הוא אומר (דברים ג, יח) ואתם תעברו חלוצים לפני אחיכם וגו':
צדקת ה' עשה - שהאמינו דבריהם ושמרו הבטחתם לעבור את הירדן עד שכבשו וחלקו.
דבר אחר:
ויתא - משה ראשי עם.
צדקת ה' עשה - על [ת] משה אמור:]

אות ק
רצונו בזה במה שהוסיף מלת כיבוש, כדי שיהא מלת ראשית דבוק עם מלה שלאחריו, שאין לך ראשית שאינה דבוקה עם מלה שלאחריה. וכן פירש רש"י בהדיא בריש פרשת בראשית.

אות ר
הוכרח לפרש כן, כי מפשוטו של קרא משמע שכבר היה מחוקק שם קבור, וזה אינו אמת. לכך פירש, כי ידע בקבלה או בנבואה. עוד תיקן, דמקרא משמע שהיה למחוקק חלק בארץ, מדכתיב שם חלקת מחוקק ספון. לכן פירש חלקת שדה קבורת מחוקק. והוסיף מלת שדה, מפני שמלת חלקת מורה על חלק בדבר, משום הכי הוסיף מלת שדה.

אות ש
הוצרך לזה, שלא תאמר שהמחוקק טמון. רק מקום קבורתו, כלומר אותה חלקה שהוא קבור בה, כדכתיב: ולא ידע איש את קבורתו. יש מקשין והיאך אפשר לומר שקבורת משה היא בנחלת בני גד? והלא קבורת משה היא בהר נבו וגו'. כמ"ש לקמן ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו וגו' והר נבו היה בנחלת בני ראובן, כמו שכתוב בפרשת מטות: ובני ראובן בנו את חשבון וגו' ואת נבו. ונראה לי דמישור של נבו היה גדול, והעיר היתה עומדת במישור, וההר היה בחלקו של גד. ומפני שמתחלה היה ההר והעיר של אדם אחד, נקרא ההר על שם העיר. גם לא היה רחוק כ"כ מן העיר, והיה עומד במישור של עיר, משום הכי נקרא ההר על שם העיר וק"ל.

אות ת
דלטעם ראשון קשה, למה אמר בגד ויתא ראשי עם, דהא גם בני ראובן וחצי שבט מנשה הלכו לפני אחיהם. לכך פירש דבר אחר. ולדבר אחר קשה, למה מזכיר צדקתו של משה בברכת גד, לכך פירש טעם ראשון.

[רש"י (כב) דן גור אריה - אף הוא היה סמוך לספר לפיכך מושלו באריות:
יזנק מן הבשן - כתרגומו: שהיה הירדן יוצא מחלקו [א] ממערת פמייאס [ב] והיא לשם שהיא בחלקו של דן, שנאמר (יהושע יט, מז) ויקראו ללשם דן [ג] וזינוקו [ד] וקילוחו מן הבשן.
דבר אחר:
מה זינוק זה יוצא ממקום אחד ונחלק לשני מקומות [ה], כך שבטו של דן נטלו חלק בשני מקומות. תחלה נטלו בצפונית מערבית עקרון וסביבותיה, ולא ספקו להם ובאו ונלחמו עם לשם שהיא פמייאס והיא בצפונית מזרחית, שהרי הירדן יוצא ממערת פמייאס והוא במזרחה של ארץ ישראל ובא מהצפון לדרום וכלה בקצה ים המלח, שהוא במזרח יהודה, שנטל בדרומה של ארץ ישראל, כמו שמפורש בספר יהושע, והוא שנאמר (שם יט, מז) ויצא גבול בני דן מהם ויעלו בני דן וילחמו עם לשם וגו', יצא גבולם מכל אותו הרוח שהתחילו לנחול בו:]

אות א
פירוש, מחלקו של דן.

אות ב
מערת פמייאס זהו בלשון תלמוד, ובלשון מקרא נקרא לשם.

אות ג
כלומר לפי שהיה בחלקו.

אות ד
פירוש זינוקו של הנהר שהולך דרך אספמיא, שהיה בחלקו אותו נהר. יוצא מן הבשן פירוש שם מקום, ואינו מארצו של דן.

אות ה
דלטעם ראשון קשה, דפשוטו של קרא משמע דקאי אשבט דן עצמו ולא על הירדן, כי הירדן אין בו שום רמז בקרא. לכך פירש דבר אחר כו'. ולדבר אחר לחוד נמי קשה, למה כתיב יזנק מן הבשן, דהא לאו בבשן נטל חלקו. לכך פירש גם טעם ראשון.

[רש"י (כג) שבע רצון - שהייתה ארצו שבעה כל רצון יושביה:
ים ודרום ירשה - ים כנרת נפלה בחלקו ונטל מלא חבל חרס [ו] בדרומה לפרוש חרמים ומכמורות:
ירשה - לשון צווי [ז].
כמו (דברים א, כא) עלה רש, והטעם שלמעלה ברי"ש מוכיח, כמו ירש, ידע, לקח, שמע.
כשמוסיף בו ה"א יהיה הטעם למעלה שמעה, ידעה, סלחה, לקחה.
אף כאן ירשה לשון צווי.
ובמסורת הגדולה מצינו באלפא ביתא לשון צווי דטעמיהון מלעיל:]

אות ו
פירוש, נטל מלא חבל לפרוש שם חרמים ומכמורות. חרמים גם הוא לשון מכמורות, וכפל לשון הוא.

אות ז
(ד"ט) דקשה ליה, דמשמע שכבר ירש, וזה לא היה. לכן פירש לשון ציווי.

[רש"י (כד) ברוך מבנים אשר - ראיתי בספרי:
אין לך בכל השבטים שנתברך בבנים כאשר.
ואיני יודע כיצד:
יהי רצוי אחיו - שהיה מתרצה לאחיו בשמן אנפיק ינון [ח] ובקפלאות והם מרצין לו בתבואה.
דבר אחר:
יהי רצוי אחיו שהיו בנותיו נאות [ט] והוא שנאמר (דברי הימים א' ז, לא) הוא אבי ברזית, שהיו בנותיו נשואות לכוהנים גדולים [י] הנמשחים בשמן זית:
וטובל בשמן רגלו - שהייתה ארצו מושכת שמן כמעין. ומעשה שנצטרכו אנשי לודקיא לשמן מנו להם פולמוסטום [כ] אחד וכו', כדאיתא במנחות (פה ב):]

אות ח
(בפסחים דף מ"ב) תניא ר"י אומר אנפיקינון שמן זית שלא הביא שליש, ולמה סכין אותו? מפני שמשיר את השער ומעדן את הבשר.

אות ט
דלטעם ראשון קשה, למה היה הוא מרוצה לאחיו יותר מאחיו לו, דהא אחיו היו מרצין לו בתבואה. ולפירוש של דבר אחר קשה, הוה ליה לומר ברוך מבנות אשר, כיון שהיו בנותיו יפות. ולכל הפחות היה לו לכלול הבנות עם הבנים ולכתוב הכי: ברוך בבנים ובנות. לכך פירש גם טעם ראשון.

אות י
ואם תאמר אם כן בת זית הוה ליה למימר. ויש לומר דבני בנותיו הרי הן כבניו, דבני בנים הרי הם כבנים, ועליהן נאמר ברזית. בשם מהרי"ץ.

אות כ
פירוש שליח, והלך ומצא שמן הרבה בארצו.

[רש"י (כה) ברזל ונחשת מנעלך - עכשיו הוא מדבר נגד כל ישראל, שהיו גיבוריהם יושבים בערי הספר ונועלים אותה שלא יוכלו האויבים ליכנס בה כאלו היא סגורה במנעולים ובריחים של ברזל ונחושת.
דבר אחר [ל]:
ברזל ונחשת מנעלך ארצכם נעולה בהרים שחוצבין מהם ברזל ונחושת, וארצו של אשר הייתה מנעולה [מ] של ארץ ישראל:
וכימיך דבאך - וכימים שהם טובים לך, שהן ימי תחילתך ימי נעוריך כן יהיו ימי זקנתך, שהם דואבים זבים [נ] ומתמוטטים.
דבר אחר:
וכימיך דבאך [ס] וכימיך שהם טובים לך כמנין ימיך [ע], כל הימים אשר אתם עושים רצונו של מקום, יהיו דבאך שכל הארצות יהיו דובאות כסף וזהב לארץ ישראל, שתהא מבורכת בפירות. וכל הארצות מתפרנסות הימנה וממשייכות לה כספם וזהבם אישקורונ"ט [ישפעו].
הכסף והזהב כלה מהם, שהן מזיבות אותם לארצכם:]

אות ל
דלטעם ראשון קשה, איך יפול נחושת על מנעולים, דהא אין מנהג לעשות מנעולים אלא מברזל. וגם בריחים לא נזכרו בקרא. לכך פירש דבר אחר כו'. ולטעם של דבר אחר קשה, למה נקט זה גבי אשר דוקא, דהא גם שאר השבטים היו יושבים על הספר, והיו הרים סביב לחלקם. לכן צריך גם לטעם ראשון, וק"ל.

אות מ
רצונו בזה, אמאי הזכיר זה בברכת אשר יותר מכל השבטים, כיון שהיא ברכה הכוללת לכל השבטים.

אות נ
רצונו לתרץ, ואיך באים ימי זקנה לדבאך.

אות ס
דלטעם ראשון קשה, הוה ליה למימר וכנעוריך דבאך, לכן פירש דבר אחר וכו'. ולדבר אחר לחוד קשה, הוה ליה למימר וכמעשיך דבאך, לכן צריך גם לטעם ראשון.

אות ע
כלומר, כל זמן שימיך קרויין ימים, דהיינו כל הימים שאתה עושה רצונו של מקום, אז יהיו דבאך, שכל הארצות וכו'. אבל כשאין אתה עושה רצונו של מקום, אז ימיך אינם קרויים ימים, כדאמרינן: רשעים אף בחייהם קרויים מתים.

[רש"י (כו) אין כאל ישרון - דע לך ישורון שאין כאל בכל אלוהי העמים [פ] ולא כצורך צורם:
רכב שמים - הוא אותו אלוה שבעזרך ובגאותו [צ] הוא רוכב שחקים:]

אות פ
הא דנקט רש"י ולא כו' ללא צורך. יש לומר דקשה לרש"י, למה לא נקט אין כאלהי ישורון כמו שנאמר כי כל אלהי העמים אלילים, ולמה נקט קרא אין כאל? ועל זה פירש, ולא כו'. ואל לשון חוזק הוא, כמו שנאמר: ואת אילי הארץ לקח. לכן נאמר גם כן אין כאל, שהוא לשון חוזק.

אות צ
וחסר שי"ן כמו את הדרך ילכו בה. כי בזולת זה אין טעם למאמר ובגאותו שחקים, שפירשו ובגאותו שוכן שחקים, שמלת רוכב שבראש הפסוק קאי אף אשחקים דסיפא דקרא.

[רש"י (כז) מענה אלוהי קדם - למעון הם השחקים לאלוהי קדם [ק], שקדם לכל אלוהים ובירר לו שחקים לשבתו ומעונתו [ר], ומתחת מעונתו כל בעלי זרוע שוכנים:
זרעת עולם - סיחון ועוג ומלכי כנען, שהיו תקפו וגבורתו של עולם, לפיכך על כרחם יחרדו ויזועו וכחם חלש מפניו. לעולם אימת הגבוה על הנמוך, והוא שהכוח והגבורה שלו בעזרך:
ויגרש מפניך אויב - ואמר לך [ש] השמד אותם:
מענה - כל תיבה שצריכה למ"ד בתחילתה הטיל לה ה"א בסופה:]

אות ק
שהפסוק הזה דבוק עם הקודם לו, ופירושו: רוכב בגאותו שחקים, שהם מעונה אלהי קדם. ונקרא אלהי קדם במקום הזה, להודיע הסבה שבחר לו השחקים לישיבתו, מפני שהוא קדום לכל אלהים.

אות ר
פירוש, ומתחתיו שוכנים כל בעלי זרוע, כגון סיחון ועוג וכו' ומה שהוצרך להודיע שהם תחתיו, הוא כדי להודיע חולשתם. שאף על פי שהמה הגבורים מעולם, מכל מקום כיון שהם שוכנים תחתיו - יחרדו ממנו, כי לעולם אימת וכו'. ומאחר שבעל הכח בעזרך, הנה יגרש מפניך כל אויביך, ויאמר לך השמד אותם. (הרא"ם).

אות ש
הוסיף מלת לך אחר ויאמר, להודיע למי היתה האמירה. וגם הוסיף מלת אותם אחר מלת השמד, להודיענו שמלת השמד שב אל האויב האמור למעלה, וכאלו אמר: ויאמר לך השמד את האויב.

[רש"י (כח) בטח בדד - כל יחיד ויחיד [ת] איש תחת גפנו ותחת תאנתו מפוזרין ואין צריכים להתאסף ולישב יחד מפני האויב:
עין יעקב - כמו (במדבר יא, ז) ועינו כעין [א] הבדולח, כעין הברכה שברכם יעקב, לא כבדד שאמר ירמיה (ירמיה טו, יז) בדד ישבתי [ב], אלא כעין הבטחה שהבטיחם יעקב (בראשית מח, כא) והיה אלוהים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם:
יערפו - יטיפו:
אף שמיו יערפו טל - אף ברכתו של יצחק נוספת על ברכתו [ג] של יעקב (שם כז, כח) ויתן לך האלוהים מטל השמים וגו':]

אות ת
רצונו לומר, מלת בדד למה לי, כיון דכתיב בטח דהא רש"י פירש לעיל בפרשת האזינו ה' בדד ובטח וכו', ואם כן בדד נמי לשון בטח הוא. ומתרץ, בדד דהכא פירושו, כל אחד ואחד וכו'.

אות א
שפירושו: כדוגמת הבדולח וכתוארו, אף כאן:: כדוגמת ברכת יעקב.

אות ב
רצונו לומר, למה הוצרך הכתוב לומר שהברכה היא דוגמת ברכת יעקב, דמשמע ולא כדוגמת ברכה אחרת. לכך פירש לא כדוגמת ברכת ירמיה וכו'.

אות ג
פירוש, לא ברכתו של יעקב לבד יתקיים בכם, אלא אף ברכתו של יצחק. דרצונו לומר מאי אף. כלומר הברכה הזאת היא מעין ברכת יעקב, ואף מברכתו של יצחק שנאמר בה: ויתן לך האלהים מטל השמים, לכך מרמז ברכתו של יצחק בלשון יערפו טל.

[רש"י (כט) אשריך ישראל - לאחר שפרט להם הברכות אמר להם: מה לי לפרוט לכם?
כלל דבר, הכל שלכם:
אשריך ישראל מי כמוך - תשועתך בה' [ד] אשר הוא מגן עזרך (ואשר הוא) וחרב גאותך:
ויכחשו אויביך לך - כגון הגבעונים שאמרו (יהושע ט, ט) מארץ רחוקה באו עבדיך וגו':
ואתה על במותימו תדרוך - כענין שנאמר (שם י, כד) שימו את רגליכם על צווארי המלכים האלה.]

אות ד
אמר תשועתך במקום עם נושע. מפני שהוה ליה למימר עם נושע מה', לכן תיקן במלת תשועתך בה', ויהיה פירוש תשועתך תלוי בו. והוסיף מלת אשר, שבזולת אשר יהיה מגן עזרך בלתי מקושר לא לפניו ולא לאחריו.