[רש"י (ב) לא תחנם - [ט]לא תתן להם חן. אסור לו לאדם לומר כמה נאה גוי זה.
דבר אחר:
אל תתן להם חנייה בארץ:]

אות ט
לפי טעם זה קשה, הוה ליה למימר בנו"ן, כיון שהוא לשון חן. אי נמי הוה ליה למימר תחונם מלא וי"ו. לכן פירש דבר אחר לא תתן להם חנייה. כלומר, אף אם לא תכרות אתו ברית, ותאמר בלבבך יהיה לי למס עובד, לכן אמר ולא תתן להם שום חנייה בעולם בארץ. ולטעם אחרון קשה, לא הוה ליה למימר אלא לא תחנם, שאינו רשאי ליתן לו חנייה וכל שכן שאין להכרית עמו ברית. לכן צריך גם לטעם ראשון.

[רש"י (ד) כי יסיר את בנך מאחרי - בנו של גוי כשישא את בתך יסיר את בנך אשר תלד לו בתך מאחרי.
למדנו שבן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך [י], אבל בן בנך הבא מן הגויה אינו קרוי בנך אלא בנה, שהרי לא נאמר על בתו לא תיקח כי תסיר את בנך מאחרי, אלא כי יסיר את בנך וגו':]

אות י
רצונו לומר מה דכתיב כי יסיר את בנך, דמשמע דנתינת טעם הוא אדלעיל מיניה, ואמה הוא נתינת טעם? ואין לומר דנתינת טעם ארישא דקרא, דכתיב בתך לא תתן לבנו, דאם כן הוה ליה למימר כי יסיר את בתך וגו'. ואין לומר דקאי אסיפא דקרא, כדמשמע פשוטו של קרא, ובתו לא תקח לבנך, ולכך כתיב כי יסיר את בנך, זה אינו, דהא כתיב כי יסיר, ואי קאי אסיפא הוה ליה למימר כי תסיר לשון נקבה. אלא בנו של כותי וכו', כלומר ויסורנו הכותי מאחרי. אבל בן בנך הבא מן הכותית אינו קרוי בנך, ומשום הכי לא הקפידה התורה עליו מפני שכבר מוסר הוא.

[רש"י (ח) כי מאהבת ה' - הרי כי משמש בלשון אלא.
לא מרובכם חשק ה' בכם, אלא מאהבת ה' אתכם:
ומשמרו את השבועה - מחמת שמרו [כ] את השבועה:]

אות כ
שהמ"ם הזה אין שימושו במקום מן כמנהגו ברוב המקומות, רק הוא מ"ם הסיבה.

[רש"י (ט) לאלף דור - ולהלן הוא אומר (דברים ה, י) לאלפים, כאן שהוא סמוך אצל לשומרי מצוותיו, העושין מיראה, הוא אומר לאלף [ל], ולהלן שהוא סמוך אצל לאוהביו, העושין מאהבה, ששכרם יותר גדול, הוא אומר לאלפים:
לאוהביו - אלו העושין מאהבה:
ולשומרי מצותיו - אלו העושין מיראה:]

אות ל
כלומר העושין מיראה לאלף דור, והעושים מאהבה אלפים דור, ואף על פי דהכא נמי כתיב לאוהביו, לפני שומרי מצותיו יש לומר לאוהביו מוסב אדלעיל מיניה, אשומר הברית והחסד, ולשומרי מצותיו. קאי אמה דכתיב אחריו. וכן לעיל נמי, דכתיב לאלפים וכתיב נמי לשומרי מצותיו. אף התם יש לומר לאוהבי מוסב אדלעיל מיניה, דהיינו מה שכתב לפניו לאלפים. ולשומרי מצותיו קאי אמה שכתוב אחריו לאלף דור כמו הכא.

[רש"י (י) ומשלם לשנאיו אל פניו - בחייו משלם לו גמולו הטוב [מ] כדי להאבידו מן העולם הבא:]

אות מ
דאם לא כן קשיא רישא לסיפא דברישא משמע דאף לשונאיו משלם גמולם הטוב, ובסיפא כתיב להאבידו.

[רש"י (יא) היום לעשותם - ולמחר לעולם [נ] הבא ליטול שכרם:]

אות נ
פירוש שמלת היום דבוק עם לעשותם, לא עם מצוך דלעיל מיניה, כי לא היה הציווי היום.

פרשת עקב

[רש"י (יב) והיה עקב תשמעון - אם המצוות הקלות שאדם דש [א] בעקביו תשמעון:
ושמר ה' וגו' - ישמור לך [ב] הבטחתו:]

אות א
רצונו לומר, מה דכתיב עקב שהוא לשון יען משמע דודאי הוא שישמעו אל המצות. כמו באברהם דכתיב: עקב אשר שמע בקולי וגו', קאי אדבר שהוא ודאי, דהא אברהם שמע בקולו ורצה לשחוט את בנו, אם כן כאן נמי משמע שודאי הוא שישמעו, והא אמרינן הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים? ועל זה פירש, דלשון עקב היינו המצות הקלות וכו', כלומר שאינם חשובים בעיני אדם לקבל עליהם מתן שכר גדול. לכך נקט רש"י נמי אם המצות קלות, רצונו לומר דלאו ודאי הוא. ומפני שפירוש משפטים פה הן המצות בכלל, לא דיני ממונות ביחוד, כי לא הוזכרו פה, ואיך יאמר האלה לכן החליף המשפטים במצות. (רא"ם) אי נמי, דקשה לרש"י, דהוה ליה למימר והיה אם תשמעון את המשפטים, כמו שכתוב בפרשת כי תבא: והיה אם שמוע תשמע, והיה אם לא תשמע. אלא להכי כתיב עקב, רצונו לומר המצות הקלות וכו'.

אות ב
רצונו לומר מה דכתיב ושמר וגו', משמע לשמור השבועה וכו', מהיכא תיתי שלא יקיים השבועה? לכן פירש, ישמור הבטחת הברית. ופירוש ישמור במקום ושמר להורות שאין הוי"ו וי"ו החיבור אלא וי"ו ההיפוך, שמהפך העבר לעתיד.

[רש"י (יג) שגר אלפיך - ולדי בקרך, שהנקבה משגרת [ג] ממעיה:
ועשתרות צאנך - מנחם פירש [ד]:
אבירי בשן (תהילים כב, יג), מבחר הצאן.
כמו (בראשית יד, ה) עשתרות קרניים [ה], לשון חוזק.
ואונקלוס תרגם:
ועדרי ענך.
ורבותינו אמרו:
למה נקרא שמם [ו] עשתרות?
שמעשירות את בעליהן:]

אות ג
פירוש, נקראו הולדות שגר מלשון משגרת, והבקרים אלפים מלשון אלופינו מסובלים.

אות ד
רצונו לומר בשן שם מקום הוא, והיו שם אבירי צאן, כלומר שהיו בריאים וחזקים לכן קרא הצאן לשון עשתרות, שהוא לשון תוקף וחוזק.

אות ה
אף על פי דלא כתיב הכא קרנים, כיון שמצינו בקרא דלשון עשתרות חוזק הוא, מפרשינן הכי בכל מקום דכתיב עשתרות אף על פי שלא כתיב קרנים.

אות ו
פירוש, דרבותינו לא נחלקו על פירושו של מנחם, דהם גם כן סברו דעשתרות לשון חוזק הוא דאם לא כן היו דברי רבותינו סתרי אהדדי, דהא בפרשת כי תבא פירש רש"י עשתרות צאנך. כתרגומו. ורבותינו אמרו, למה נקראו שמם עשתרות, שמעשרות את בעליהן ומחזיקין אותם, כעשתרות הללו שהם סלעים חזקים. שמע מינה, דרבותינו גם כן סברי דעשתרות לשון חוזק הוא, כמו מנחם. אלא בזה פליגי אפירושו של מנחם, דמנחם פירש עשתרות על הצאן, ורבותינו פירשו על הבעלים, וכן פירש הרא"ם לקמן.

[רש"י (יז) כי תאמר בלבבך - על כורחך לשון דילמא הוא, שמא תאמר בלבבך מפני שהם רבים לא אוכל להורישם, אל תאמר כן, לא תירא מהם.
ולא יתכן לפרשו באחת משאר לשונות של כי [ז], שיפול עליו שוב לא תירא מהם:]

אות ז
רצונו לומר דודאי לא תוכל לפרשו בלשון דהא או אלא. משום דלשון דהא או אלא אינן נופלים על תחלת הענין, ולא לשון או דהוא לשון אם. משום שאין שייך לומר: אם תאמר כך אל תאמר כך, שאם מוכרח לומר כך אם כן אין שייך לומר אל תאמר כך, ועוד, דמשמע מיניה אם תאמר בלבבך וגו' לא תירא מהם הא אם לא תאמר תירא מהם, ואין זה נכון. כן כתב רש"י בשילהי גיטין (דף צ').

[רש"י (יט) המסות - ניסיונות:
והאותות - כגון (שמות ד ג) ויהי לנחש, (שמות ד ט) והיו לדם ביבשת:
והמופתים - המכות המופלאות:
והיד החזקה – זה [ח] הדבר:
והזרוע הנטויה – זה [ט] החרב של מכת בכורות:]

אות ח
דכתיב: הנה יד ה' הויה במקנך וגו'.

אות ט
כדכתיב וחרבות שלופה בידו נטויה על ירושלים. יש מפרשים כמשמעו, החרב שהכה הקדוש ברוך הוא בו הבכורים. ויש מפרשים (בכל בו והר"ד אבודרהם) שהבכורים הכו באבותיהם. דהבכורים היו יודעים שהם ילקו בשביל ישראל, והלכו ואמרו לאבותיהם שישלחו את ישראל ממצרים, ולא שמעו להם והלכו והרגו מהם כמה אלפים, וזהו שנאמר למכה מצרים בבכוריהם.

[רש"י (כב) פן תרבה עליך חית השדה - והלא אם עושין רצונו של מקום אין מתיראין מן החיה, שנאמר (איוב ה, כג) וחית השדה השלמה לך, אלא גלוי היה לפניו שעתידין [י] לחטוא:]

אות י
לעיל בפרשה משפטים פירשתי, למה לא פירש רש"י לעיל טעם זה.