[רש"י (א) גדולים ועצומים ממך - אתה עצום [פ], והם עצומים ממך:]

אות פ
דאם לא כן מאי ממך, בלרשת גוים גדולים ועצומים סגי.

[רש"י (ד) אל תאמר בלבבך - צדקתי ורשעת הגויים [צ] גרמו:]

אות צ
רצונו לומר, דברישא דקרא כתיב: אל תאמר בלבבך וגו' בצדקתי הביאני וברשעת הגוים וגומר, דמשמע דלא צדקתם ולא רשעת הגוים גרמו לרשת ואחר כך כתיב לא בצדקתך כי אם ברשעת הגוים האלה וגו'. לכך פירש דהכי פירושו רישא של קרא: אל תאמר בלבבך צדקתי ורשעת הגוים גרמו, רצונו לומר דשניהם גרמו, אלא רשעת הגוים לבד גרמה להתגרש, ונשאר המקום הפקר לכל וכל הקודם זכה בו, ואתם הקודמים זכיתם בו, ומה שכתוב מאהבת ה' אתכם ומשמרו את השבועה, ולא תפול אהבת ה' אלא על שומרי מצותיו, כבר פירש הרמב"ן ששם מדבר עם ישראל בכללן, וכאן מוכיח הדור שהיו ממרים את ה'.

[רש"י (ט) ואשב בהר - אין ישיבה [ק] אלא לשון עכבה:]

אות ק
פירוש ישיבה האמור פה אינו אלא לשון עכבה, דאם לא כן קשה, דהא כתיב: ואנכי עמדתי בהר.

[רש"י (יח) ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום - שנאמר (שמות לב, ל) ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה. באותה עלייה נתעכבתי ארבעים יום [ר]. נמצאו כלים בכ"ט באב. שהוא עלה בשמונה עשר בתמוז [ש], בו ביום נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל ואמר לו למשה (דברים י, א) פסל לך שני לוחות, עשה עוד ארבעים יום, נמצאו כלים ביום הכיפורים. בו ביום נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה [ת] ואמר לו למשה (במדבר יד, כ) סלחתי כדברך. לכך הוקבע למחילה ולסליחה.
ומנין שנתרצה ברצון שלם [א]?
שנאמר בארבעים של לוחות אחרונות (דברים י, י) ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים.
מה הראשונים ברצון אף אחרונים ברצון, אמור מעתה אמצעיים היו בכעס:]

אות ר
רצונו לפרש, אל תאמר באותה עלייה עלה לקבל לוחות אחרונות וירד ביום הכפורים. דהא כתיב בסמוך: בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך, ופירש רש"י: לסוף ארבעים נתרצה לי, דהיינו אותן ארבעים הכתובים כאן, משמע שעדיין לא עלה לקבל לוחות אחרונות. לכך מפרש, דאותן ארבעים היינו ארבעים אמצעים שעלה להתפלל, שנאמר ועתה אעלה וגו'.

אות ש
עיין לעיל בפרשת כי תשא מה שכתבתי באריכות, ושם מפורש.

אות ת
אבל הרצוי של ראש חודש אלול לא היה אלא לנתינת הלוחות, אבל לא לענין חטא העגל. והא דקאמר בתר הכי ומנין שנתינת הלוחות היה ברצון ולא על צד ההכרח? מפני שכבר קבלו עליהם עול תורה והמצות ונכנסו בברית, ואי אפשר להם בלא תורה ומצות וכו'. (הרא"ם). ובעל החזקוני פירש, שמה שפירש רש"י שאמר לו למשה סלחתי כדברך, אינו הכתוב שכתוב בפרשת שלח לך על המרגלים, אלא הוא לשונו של רש"י. דהא תיכף ליציאת מצרים בשבעה עשר בתמוז נעשה העגל, ושלוח המרגלים לא היה אלא עד עשרים ותשעה בסיון של שנה שניה. עד כאן לשונו. וכן נראה שהוא מדברי רש"י, דהא בפרשת כי תשא לא נקט רש"י הקרא דסלחתי כדברך, דכתב שם נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל בשמחה ובלב שלם, ואמר לו סלחתי, ומסר לו וכו'.

אות א
על כרחך כוונת רש"י על נתינת הלוחות דאלו ריצוי החטא לא היה עד יום הכפורים, ונתינת הלוחות מפורש בקרא, פסל לך וגו'. והוצרך לגזירה שוה, מפני שנוכל לומר שפסל לך היה בהכרח, לפי שישראל כבר קבלו עליהם עול תורה ונתגיירו ואי אפשר לחזור בם, אבל ביום הכיפורים נתרצה ברצון גמור. ומה שכתב אמור מעתה אמצעים וכו', אגב גררא אמר כן.

[רש"י (כ) ובאהרן התאנף ה' - לפי ששמע [ב] לכם:
להשמידו - זה כלוי בנים [ג]. וכן הוא אומר (עמוס ב, ט) ואשמיד פריו ממעל:
ואתפלל גם [ד] בעד אהרן - והועילה תפלתי לכפר מחצה [ה], ומתו שנים ונשארו השנים:]

אות ב
פירוש אבל לא לפי שחטא.

אות ג
דייק מדכתיב להשמידו, ולא כתיב להשמיד אותו כמו דכתיב להשמיד אתכם אלמא לא קאי על אהרן גופא, אלא ודאי דקאי אבנים.

אות ד
רצונו לומר, דגם לרבות הבנים.

אות ה
וזהו גרם וגם גרמה להם שנסתכלו והציצו במתן תורה ויאכלו וישתו, כדמשמע בפרשת משפטים ובפרשת שמיני עיין שם.