רמבן, דברים פרק א
הקדמת רמב"ן לדברים
הספר הזה ענינו ידוע שהוא
משנה תורה, יבאר
בו משה רבנו לדור הנכנס בארץ רוב מצות התורה הצריכות לישראל, ולא יזכיר בו דבר בתורת כהנים, ולא במעשה הקרבנות, ולא בטהרת כהנים, ובמעשי ה' שכבר ביאר אותם להם.
והכהנים זריזים הם, לא יצטרכו לאזהרה אחר אזהרה, אבל בישראל יחזיר המצות הנוהגות בהם, פעם להוסיף בהם ביאור ופעם שלא יחזיר אותם, רק להזהיר את ישראל ברוב אזהרות, כמו שיבאו בספר הזה בעניני עבודת גלולים אזהרות מרובות זו אחר זו בתוכחות וקול פחדים, אשר יפחיד אותם בכל ענשי העבירות.
ועוד יוסיף בספר הזה כמה מצות שלא נזכרו כלל, כגון:
היבום, ודין המוציא שם רע, והגרושין באשה, ועדים זוממין וזולתו. וכבר נאמרו לו כולן בסיני או באוהל מועד בשנה הראשונה קודם המרגלים, כי בערבות מואב לא נתחדשו לו אלא דברי הברית כאשר נתפרש בו. ועל כן לא נאמר בספר הזה:
וידבר ה' אל משה לאמר צו את בני ישראל, או
דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מצוה פלונית.
אבל לא נכתבו המצות בספרים הראשונים שידבר עם יוצאי מצרים, כי אולי לא נהגו באותן המצות רק בארץ, אע"פ שהן חובת הגוף. כאשר בא בענין הנסכים, או מפני שאינן תדירות, לא הזכיר רק בבנים נוחלי הארץ.
וטרם שיתחיל בביאור התורה התחיל להוכיחם ולהזכיר להם עונותיהם, כמה ימרוהו במדבר וכמה שהתנהג עמהם הקב"ה במדת רחמים, וזה להודיע חסדיו עמהם.
ועוד, שיוכחו בדבריו שלא יחזירו לקלקולם פן יספו בכל חטאתם, ולחזק לבם בהודיעו אותם כי במדת רחמים יתנהג עמהם לעולם. שלא יאמר אדם: לא נוכל לרשת את הארץ כי אין אדם אשר לא יחטא, ומיד תהיה מדת הדין מתוחה כנגדנו ונאבד, ולכן הודיעם משה רבנו כי הקב"ה רחמן מלא רחמים, כי הסליחה והמחילה ממנו יתברך, סיוע ועזר לבני אדם בעבודתו. וכענין שאמר הכתוב:
כי עמך הסליחה למען תורא.
רמב"ן לדברים פרק א
(א): אמר אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל -
על המצות אשר יזכיר בכל הספר מתחילת עשרת הדברות בפרשת ואתחנן, כמו שאמר (פסוק ה): הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר, כי על התורה ידבר. ויחסר מפסוק ה' אלוהינו דבר אלינו (פסוק ו): מלת אמירה, וכמוהו כי נשני אלוהים את כל עמלי, כי הפרני אלוהים (בראשית מא נא נב), כי אמר. ושיעור הכתובים האלה, אלה המצות אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן, בארבעים שנה לצאתם ממצרים באחד לחדש העשתי עשר, ככל אשר ציוה ה' אותו אליהם, והיה זה אחרי הכותו את סיחון ועוג. בארץ מואב שם הואיל משה לבאר להם התורה הזאת לאמר, ויאמר ה' אלוהינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת וגו'.
והטעם, כי כאשר הואיל משה לבאר להם המצות, אמר להם בתחילת דבריו, ה' אלוהינו דבר אלינו בחורב אחרי שנתן לנו עשרת הדברים שנכבוש הארץ מיד ונעבור את הירדן, וחטאתיכם גרמו לכם זה וזה. ונמשכו דברי הפתיחה הזאת, עד שהשלים בהם בפסוק ושמרת את חוקיו ואת מצוותיו אשר אנכי מצווך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך כל הימים (להלן ד מ). אז קרא משה אל כל ישראל אשר היו לפניו ואמר (להלן ה א): שמע ישראל את החוקים ואת המשפטים אשר אנכי דובר באוזניכם היום, והתחיל בביאור התורה עשרת הדברות שישמעו אותם בביאור מפי המקבל אותם מפיו של הקב"ה, ואחרי כן הודיעם יחוד השם שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד (להלן ו ד), וכל המצות שבספר הזה. ולכך יפרש בכאן
"אשר דבר משה אל כל ישראל" ושם
"ויקרא משה אל כל ישראל", כי ביאור התורה ותשלום המצות צריך להיות במעמד כל ישראל כאשר היה במתן התורה.
ומפני שהאריך בדברי הפתיחה הזאת, חזר הכתוב למקום שפסק בתחילת ביאור התורה ואמר (להלן ד מד מה): וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, אלה העדות החוקים והמשפטים אשר דבר משה אל בני ישראל בצאתם ממצרים. והזכיר (להלן ד מו): כי היה בעבר הירדן בגיא בארץ סיחון, והיא ארץ מואב הנזכר בכאן, כי ישראל לא נכנסו לארץ מואב רק באותו החלק שטיהר אליהם בסיחון כמו שנתבאר בספר של מעלה (במדבר כא יג):
והנה הזכיר בכאן שני דברים. אמר שדבר משה אל בני ישראל ככל אשר ציוה ה' אותו אליהם, וזה רמז אל המצות שיאמר להם בספר הזה שלא נזכרו עד הנה בתורה. ואמר שהם ככל אשר ציוה אותו השם לא הוסיף ולא גרע על מה שנצטווה, והזכיר זה בעבור שלא אמר בהם
"וידבר ה' אל משה", ולכן כלל אותם עתה שהם כולם ככל אשר נצטווה מפי הקב"ה.
ואמר עוד כי הואיל משה באר את התורה, וזה רמז במצות שנאמרו כבר שיחזור אותם לבאר אותם ולחדש בהם דברים.
וטעם "הואיל משה", שרצה לבאר להם את התורה, והזכיר כן להודיע כי מעצמו ראה לעשות כן ולא צוהו השם בזה, מלשון הואל נא ולין (שופטים יט ו), ולו הואלנו ונשב (יהושע ז ז), וכן רבים:
(ב): וטעם אחד עשר יום מחרב -
יודיענו הכתוב שיעור המדבר. כי מחורב שיצאו משם עד קדש ברנע מהלך אחד עשר יום בלבד, כי קרוב הוא בדרך הר שעיר, וקדש ברנע הוא סוף המדבר בגבול הר האמורי שהוא נחלת ישראל, ושם ארץ סיחון ועוג אשר שם באר התורה בגיא מול בית פעור. ואחרי כן אמר שהם הלכו דרך הר האמורי כל המדבר הגדול והנורא. ואחרי כן יספר כי בקדש ברנע שהוא בתחום נחלתם בקשו מרגלים, ונשתבש דרכם והלכו דרך ים סוף לאחור ולא לפנים עד מלאת ארבעים שנה. ובעבור שלא היו ישראל עתה במדבר כי כבר נכנסו בארץ מואב הנזכרת, דרש אונקלוס כי
"במדבר בערבה" רמוזים הם לתוכחות.
ועוד כי מדוע יזכיר כל אלה המקומות, ויתן סימנים ומצרים יותר מן המוכר שדה. ושיעור הכתוב לדעתו, אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן, דבר במדבר בערבה ובמול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרות ודי זהב ואחד עשר יום מחורב, כי הזכיר להם כל מה שעשו במקומות האלה, ואחר כן אמר הכתוב כי שם בעבר הירדן הנזכר הואיל לבאר התורה אחר הוכיחו אותם, ויען ויאמר ה' אלוהינו דבר אלינו בחורב לאמר. כך הוא נדרש בספרי (דברים א): על דעת רבי יהודה, אבל רבי יוסי בן דורמסקית עשה אותן מקומות שנקראו כן:
(ד): אשר יושב בחשבון -
שלא הייתה שלו, אבל לכדה ממלך מואב ובנאה להיות לו בית מלכות. וכן אשר יושב בעשתרות באדרעי - שהייתה ארץ רפאים והוא מלך האמורי (להלן ג ח), כאשר אפרש בעה"י. ומפני שאמר אשר יושב בעשתרות באדרעי, יורה כי עשתרות שם מקום אשר בו אדרעי:
ולשון ספרי (דברים ד):
בעשתרות, שהיה קשה כעשתרות. באדרעי, זה מקום מלכות.
וכתב רש"י:
עשתרות לשון צוקין וקושי, ועשתרות זהו עשתרות קרניים שהיו בה רפאים שנאמר (בראשית יד ה): ויכו את רפאים בעשתרות קרניים, באדרעי, שם מלכות, וכן כתוב עשתרות צאנך (להלן ז יג), כתרגומו, ורבותינו אמרו (חולין פד ב): למה נקרא שמן עשתרות שמעשרות את בעליהן ומחזקות אותן כעשתרות הללו שהם סלעים חזקים. והרב מרכיב בו שתי לשונות.
ולא ידענו מאיזה מקום הוציא שיהיה עשתרות שם צוקין וסלעים:
אבל יתכן שנאמר שהוא שם עדרי הצאן מלשון עושר כדברי חכמים, ועשתרות קרניים היו הרים גבוהים שעליהם מצודות סלעים ידמה אותם הכתוב לקרני הבהמות, כמו שידמה אותם לשנים כעניין שנאמר (איוב לט כח): על שן סלע ומצודה, וכן על קרנות המזבח (שמות כט יב), וכן בקרן בן שמן (ישעיה ה א): אמר התרגום בטור רם בארעא שמינא, ושם יעלו עשתרות הצאן התיישים והעזים והיעלים וכיוצא בהן ולכך יקרא עשתרות קרניים, וכן לבעל ולעשתרות (שופטים ב יג): הע"ז העשויה כצורת הצאן (או): להגין עליהם כפי סכלותם, ובשפלות ההר בנו עיר ושמה אדרעי, והוא שנאמר (להלן ג א): ויצא עוג מלך הבשן הוא וכל עמו למלחמה אדרעי כי אסף את כל ילו אל העיר אשר שם ארמון המלך וכסא המלכות:
וענין ספרי (שם): מדרשם אמרו, אשר יושב בעשתרות באדרעי, אלו לא היה עוג קשה ושרוי בעשתרות קשה היה, שהמדינה קשה וכו'. ולפיכך ידרשו בעשתרות שהיה קשה כעשתרות, כלומר שהיה מקום מושבו כמו עשתרות קרניים העיר החזקה שהיה הוא ומשפחתו משם, כי עתה איננו יושב בעשתרות כי בארץ אמורי הוא יושב, ומקום מלכות כלומר המדינה שהיה יושב בה אדרעי, כי שם ארץ מלכותו הבשן:
(ו): ה' אלוהינו דבר אלינו בחרב לאמר -
על דעתי חורב שם מקום קרוב להר סיני ששם ישבו ישראל בשנה ההיא, כי המדבר היה גדול ושם ההר אשר חמד אלוהים ושמו סיני ועל כן נקרא כל המדבר מדבר סיני כאלו הוא מדבר הר סיני, ואמר הכתוב (שמות יט ב): ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר, שחנו במדבר במקום הנקרא חורב והוא נגד ההר. ואפשר שגם ההר גם המדבר יקראו סיני, כי שם אילני הסנה רבים, ושם סמוך להר מקום או עיר מושב ששמו חורב ושם עמדו.
והכתוב שאמר (שם ג א): ויבא אל הר האלוהים חרבה, שבא אל חורב אשר שם הר האלוהים, והסנה היה בהר ומשה היה בחורב המקום אשר לפניו קרוב לו אשר עמד שם מחנה ישראל שנה, ולפיכך אמר (שם פסוק ג): אסורה נא ואראה, שיסור מחורב עד ההר. ופעמים יקרא הכתוב ההר כן, כמו שאמר (שם לג ו): ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב, כלומר מן ההר אשר בחורב בתחומו או לפניו, או ששם כל הארץ חורב וההר בתוכה, וכן זכרו תורת משה עבדי אשר ציוויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים (מלאכי ג כב): ירמוז לכל אשר נצטווה בהר ובאהל מועד אשר שם בחורב:
וראיתי בילמדנו מדרשם, לא ידעת, בסיני, גם לא שמעת, בחורב, גם מאז לא פתחה אזנך (ישעיה מח ח), בערבות מואב, רמז כי חורב מקום אשר שם אהל מועד. רק ר"א אמר (שמות ג א ב): כי חורב הוא הר סיני, כי מפני החורב והיובש יהיה שם הסנה, ויקרא בשני שמות ושניהם שווים בטעם:
(ז): פנו וסעו לכם -
הזכיר להם הארץ והדרך שילכו בה למסעיהם:
(ח): ואחרי כן אמר ראה נתתי לפניכם את הארץ - אשר נשבעתי לאבותיכם, באו ורשו את הארץ -
מצווה, לא יעוד והבטחה, כאשר פירשתי (במדבר לג נג):
וטעם אשר נשבע ה' -
כמו ואל משה אמר עלה אל ה' (שמות כד א), ושם פירשתי:
(ט): ואמר אלכם בעת ההיא לאמר -
קודם שאמר לנו ה' בחורב רב לכם שבת בהר הזה, על דעת האומרים קודם מתן תורה בא יתרו.
וטעם "בעת ההיא" -
בשבתנו בחורב, אבל הזכיר זה בכאן לומר, הנה קבלנו את התורה והיו עליכם שופטים ושוטרים לשפוט ולהנהיג אתכם, והנה היינו מוכנים ומזומנים לבא בארץ, ונסע מחורב לדגלינו עם שופטינו וזקנינו, ותקרבון אלי כולכם עם חכמיכם וראשיכם ובקשתם מרגלים, ונתקלקל העניין:
(יב): וטעם טרחכם ומשאכם וריבכם -
על דרך הפשט רמז משה רבנו להם שלשת הדברים שאמר ליתרו שהיה הוא עושה לעם כמו שפירשתי שם (שמות יח טו). והזכירן לישראל ברמז.
אמר "טרחכם" כנגד והודעתי את חוקי האלוהים ואת תורותיו (שם שם טז), כי טורח גדול היה ללמד ליוצאי מצרים החוקים והתורות ופירושם וביאורם וסודם.
והזכיר "משאכם" כנגד לדרוש אלוהים (שם פסוק טו), שהוא ענין תפלה שמתפלל עליהם, והוא מלשון ונשאת תפלה (מ"ב יט ד), ואל תשא בעדם רנה ותפלה (ירמיה ז טז).
"וריבכם",
כפשוטו עניני המשפטים.
ואמר
"הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים" על הדיינין בלבד, אבל אמר סתם
"ואשימם בראשיכם" דרך ענוה:
ולשון רש"י מספרי (דברים יב):
טרחכם, מלמד שהיו טרחנין, היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין אומר יש לי עדים להביא יש לי ראיות להביא מוסיף אני עליכם דיינין. והדין הזה לא ידעתי אותו, שיהא בעל הדין יכול להוסיף דיינין יותר על שלשה בדיני ממונות, וכל שכן לאחר שטען בפניהם וראה שחברו נוצח בדין, שאלו קבל עליו קרוב או פסול יכול לחזור בו עד לאחר גמר דין, אבל הכשרין לדון אינו יכול לחזור בו.
ושמא נלמוד מכאן, שיכול אדם לומר שני דיינין אני בורר לי ותברור אתה שנים אחרים והם יבררו עוד אחד, ויהא הדין נגמר בחמשה או ביותר, כמו שאמרו, אינו דומה דין הנגמר בה' לדין הנגמר בי'. ואע"פ שג' כופין לדון בפניהם, בשאינו רוצה לקבל עליו לדון, אבל רוצה לברור יותר בורר, דהוה ליה כאומר נלך למקום הועד ששומעין לו במקום שאין שם טורח. שבכך נצטווינו, שנאמר (להלן טז כ): צדק צדק תרדוף, הלך אחר ב"ד יפה (סנהדרין לב ב), וריבוי חכמים ב"ד יפה הוא. והנה במדבר היו החכמים מצוין עימהם, ויכולים לומר נלך לפני שרי האלפים:
(יג): וידעים לשבטיכם -
שהיו ניכרים לכם, שאם בא לפני מעוטף בטליתו איני יודע מי הוא ומאי זה שבט הוא, אבל אתם מכירים אותו שגדלתם אותו, לשון רש"י מספרי (דברים יג).
ואם כן, יהיה
"לשבטיכם" קשור עם
"וידועים".
אבל על דרך הפשט טעמו, הבו לכם לשבטיכם אנשים חכמים.
ועל דעתי, טעם
"וידועים" שהם ידועים לשופטים, כלומר שמעלתם ידועה ונכרת למנותם בה שופטים. וכלל מעלות השופטים במלת
"וידועים", כי השופטים צריכין להיות אנשי חיל יראי אלוהים אנשי אמת שונאי בצע כאשר אמר יתרו, ואלה היו ידועים לשופטים מתחלה כי היו הכל אומרים ראוי זה להיות שופט:
(יז): וטעם כי המשפט לאלוהים הוא -
כטעם כי לא לאדם תשפטו כי לה' ועמכם בדבר משפט (דהי"ב יט ו). לומר כי לאלוהים לעשות משפט בין יצוריו, כי על כן בראם להיות ביניהם יושר וצדק, ולהציל גזול מיד עושקו (ונתן): [נתן] אתכם במקומו, ואם תגורו ותעשו חמס הנה חטאתם לה' כי מעלתם בשליחותו:
(יח): ואצווה אתכם בעת ההוא את כל הדברים אשר תעשון -
אלו עשרה דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות, לשון רש"י מספרי (דברים יח).
ואם כן, עם השופטים הנזכרים ידבר, ויקצר בעשרה הדברים שכולם נדרשים מן הכתובים.
ועל דרך הפשט, הם החוקים והתורות הדרך אשר ילכו בה והמעשה אשר יעשון, כי הכל יצווה ויזהיר וילמד לישראל מפיו:
והטעם להזכיר זה כאן, כי בידוע שזה העניין עצת יתרו והוא אמר למשה (שמות יח יט): היה אתה לעם מול האלוהים שיתפלל עליהם בעת צרתם, ואמר לו (שם כ): והזהרת אתהם את החוקים ואת התורות וגו', שילמדם הוא התורה, אך במשפט נתן לו עצה שימנה שופטים לסייעו, וכבר פרשתיו שם (בפסוק כ). ולכן ספר בכאן, כי כאשר מינה שרי האלפים והמאות לא מינה אותם רק על המשפט, אבל הוא בעצמו ילמדם כל הדברים אשר יעשון על פי התורה, כי שמע לעצת חותנו ויעש כל אשר אמר. ולא הזכיר משה עצתו בכאן, ולא אמר דבר בשם יתרו אשר אמר.
ונראה בעיני שלא רצה להזכירו במעמד כל ישראל, לענוותו. או שלא יהיה לכבוד לו שיזכיר לדור הזה כי אשה כושית לקח (במדבר יב א).
ויתכן שהטעם, מפני שנמלך בשכינה ועל פי הגבורה נעשה העניין ההוא:
(כב): את הדרך אשר נעלה בה -
אין דרך שאין בה עקמימות.
ואת הערים אשר נבא אליהן - תחלה לכבוש, לשון רש"י.
וכן בספרי (דברים כב), אין לך דרך שאין בה עקמימות, אין לך דרך שאין בה כמנות, אין לך דרך שאין בה פרשות.
ואת הערים אשר נבא אליהן, לידע באי זה דרך אנו באין. כלומר מאין נכנס בארץ שנכבוש אותן הערים תחלה. והוא מה שפירשתי בסדר שלח לך (במדבר יג ב), שלא בקשו ישראל מרגלים אלא להורות בפניהם הדרך:
(כג): ואקח מכם שנים עשר אנשים -
לא שבח אותם בנשיאותם והיותם ראשי בני ישראל, כי אחרי שהרשיעו לא יספר בשבח הרשעים:
(כה): ויאמרו טובה הארץ אשר ה' אלוהינו נתן לנו -
מי הם שאמרו טובתה יהושע וכלב, לשון רש"י מספרי (דברים כה).
ואני תמה, אם כן מה הטענה הזאת עליהם, וראוי שיאמינו לעשרה יותר מן השנים. אולי טען עליהם, כיון שהקב"ה הודיע אתכם שהיא ארץ טובה וגדולי השלוחים והצדיקים שבהם אף הם מעידין כן, היה לכם להאמין, כי האחרים מפני מורך לב אמרו מה שאמרו:
והנכון מה שפירשתי שם (במדבר יג לב), שכולם הודו לפני משה ואהרן וכל העדה ואמרו (שם יג כז): באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה, והנה כלם בהסכמה אחת בטובת הארץ, אבל בחוזק העמים ההם המסו את לבבם. ואחרי כן בראותם כי יהושע וכלב יחזקו את לבם למלחמה, באו שאר המרגלים אל בני ישראל שלא בפני משה והוציאו דיבה על הארץ שהיא ארץ אוכלת יושביה, וזהו ותרגנו באהליכם (פסוק כז). וגם העם לא יזכירו בפני משה הדיבה הזאת, כי יכחישם שלא אמרו כן בתחילה, והודו שהיא טובה וגם זבת חלב ודבש, אבל אמרו למשה (בפסוק כח): אנה אנחנו עולים אחינו המסו את לבבנו לאמר עם גדול ורם ממנו. ועל כן יאמר להם משה עתה, אמת הוא כדבריכם שהעם ההוא גדול ורם, אבל ה' ילחם לכם ככל אשר עשה עמכם ממצרים ועד הנה.
וזה טעם ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלוהיכם -
שאין העכבה אלא ממיעוט אמנה. הנה כל הפרשה כפשוטה ומשמעה:
(לז): גם בי התאנף ה' בגללכם -
יאמר הנה חטאתיכם אשר עשיתם בעת ההיא במרגלים מנעו מכם הארץ הטובה, ועוד הוספתם לחטוא בפעם אחרת עד שמנעתם גם אותי מלעבור. כי רצה להזכיר יחד עונש כל הנמנעים מעבור אל הארץ, כי הכל בגרמת עונותיהם. וכדי שיזכיר כאן עניין יהושע כי הוא יעבור מפני שמלא אחרי ה' כחברו, ויזכה עוד שינחיל הארץ לדור השני בעבור שנענש משה ונגזר עליו שלא יעבור. והנה הזכיר כל המעשה ההוא זולתי מגפת המרגלים עצמם. וגם לא הזכיר הדיבה, כי לא ידבר בגנאי היחידים, אבל יוכיח את הרבים שכולם חטאו וכולם נענשו:
וטעם בגללכם -
כי רבו בני ישראל את ה' וגו' (במדבר כ יג), ואירע כל זה בעבור מריבתכם. או ירמוז, שהיה הכעס על משה ועל אהרן כאשר הכו הסלע פעמים לפני העם ולא עשו כאשר נצטוו, והעם הרהרו בדבר, והוא מה שאמר (להלן לב נא): על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל, שלא היה העונש אלא מפני שהיה הדבר בתוך בני ישראל שלא נתקדש הכבוד לעיניהם.
וכך אמר בספרי (האזינו נ):
על אשר מעלתם בי (שם), אתם גרמתם למעול, על אשר לא קדשתם אותי, אתם גרמתם שלא לקדש אותי, כאשר מריתם פי (במדבר כז יד), אתם גרמתם למרות את פי. עשו כל הלשונות יוצאים אל ישראל, וכבר פירשתי הענין (שם כ ח):
(מא): וטעם אנחנו -
בעצמנו נעלה ונלחמנו, לא נניח הדבר לבנינו אחרינו כאשר אמרת:
(מה): ותשבו ותבכו לפני ה' -
לא הזכיר שם הכתוב הבכי הזה, שאין צורך להזכירו. אבל משה הזכיר זה עתה, לשבח כי נחמו על חטאתם. ולהגיד להם שהיה העון ההוא גדול מנשוא, כי באה עליו השבועה הגדולה, וגזר דין שיש עמו שבועה אינו נקרע (ר"ה יח א)