(ד): וטעם אחיכם בני עשו -
שיחוס ישראל מן אברהם, וכל זרעו אחים, כי כולם הם נימולים, וזה טעם לא תתעב אדומי כי אחיך הוא (להלן כג ח). רק בני הפלגשים ישמעאל ומדין וכל בני קטורה אינם באחווה, מן הכתוב כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא יב):

(ו): אכל תשברו מאתם בכסף -
אם תתאוו לאכול מפירות ארצם לא תיקחו מהם רק בכסף מלא לרצונם, וזה טעם "מאתם". וגם מים לא תשתו מהם כלל רק בכסף לרצונם:

(ז): כי ה' אלוהיך ברכך -

לפיכך לא תכפרו את טובתו להראות כאלו אתם עניים, אלא תראו עצמכם עשירים, לשון רש"י.

ולא הבינותי מהו "בכל מעשה ידך", כי ברכותם ברכות שמים היו, והם לא יעשו בידיהם דבר שיתברך.

ואולי ירמוז "במעשה ידך" שנתברך עמם צאן ומקנה אשר הוציאו ממצרים, ויש להם עושר ומקנה וקנין משלל מצרים ומשלל עמלק, והכל נתברך בידם, כעניין מעשה ידיו ברכת ומקנהו פרץ בארץ (איוב א י). ועוד ידע - ה' לכתך את המדבר הגדול הזה - וספק שם כל צרכך במן והשלו ומי הבאר, שלא חסרת דבר - מן הצריך להולכי אורחות. והנה כן היה שקנו מבני עשו אוכל ומזון, כמו שאמר (להלן פסוקים כח כט): אכל בכסף תשברני ואכלתי ומים בכסף תיתן לי ושתיתי וגו' כאשר עשו לי בני עשו וגו':

(י): האמים לפנים וגו' -

אתה סבור שזו ארץ רפאים שנתתי לאברהם, לפי שהאימים שהם רפאים ישבו בה, אבל לא זו היא, כי אותם רפאים הורשתי מפני בני לוט והושבתים תחתם. רפאים, היו נחשבים אותן אמים כענקים הנקראים רפאים על שם שכל הרואה אותן ידיו מתרפות. אמים, על שם שאימתם מוטלת על הבריות, לשון רש"י.

וכן כתב (בפסוק כ):

ארץ רפאים תחשב אף היא, לפי שהרפאים ישבו בה לפנים, אבל לא זו היא שנתתי לאברהם:

ואני תמה בדברי הרב, למה יפרש לנו הכתוב בארץ עמון ומואב שאינה ארץ רפאים שנתן לאברהם, אם לומר שאינה ראויה לישראל ואינה מן הארץ אשר נשבע ה' לאבותיהם לתת להם, והלא הכתוב אינו אומר אלא כי לבני לוט נתתיה ירושה (פסוק יט), לומר שאף על פי שהייתה מנחלת אברהם הקב"ה נתנה לבני לוט בעבור אברהם, וכמו שכתב רש"י עצמו (בפסוק ה): שנתן שתים לבני לוט בשכר שהלך אתו למצרים ושתק על מה שאמר על אשתו אחותי היא?

ועוד שהרב בעצמו כתב בעשו, עשר עממים נתתי לו לאברהם, שבעה לכם, וקיני וקנזי וקדמוני הן עמון ומואב והר שעיר אחת מהן לעשו והשתים לבני לוט, ואם כן הרי ארץ עמון ומואב והר שעיר מנחלתו של אברהם היא על כל פנים, ולמה הקב"ה אומר למשה שלא יהא סבור שהיא ארץ הרפאים של אברהם, מה בין קיני וקנזי וקדמוני לרפאים?

ועוד כי רפאים ישבו בה לפנים (פסוק כ): לומר שהיא שלהם והם היושבים בה לפני כל אדם, כמו לפנים הארץ יסדת (תהלים קב כו)?

אבל פירוש הפסוקים הפך מדברי הרב, כי בעבור שאמר הקב"ה למשה אל תצר את מואב כי אני נתתי לבני לוט את ער ירושה, יספר הכתוב כי הארץ ראויה לזרע אברהם לולי שנתנה לבני לוט. ואמר כי הארץ ההיא ישבו בה מעולם עם גדול ורם כענקים, ולכך יקראו אותם המואבים אמים לגודל האימה אשר יטילו על רואיהם, והנה השם עשה נס לבני לוט לכבוד אברהם ויכלו להם וירשום מפניהם, ואין ראוי לגזול מהם הארץ אשר נתן ה' להם במעשה נס. יחשבו - לשון חשיבות ומעלה, כמו נבזה ולא חשבנוהו (ישעיה נג ג), אשר כסף לא יחשבו (שם יג יז), כי במה נחשב הוא (שם ב כב), וכן רבים, ובלשון חכמים אדם חשוב:
וזהו שסמך הכתוב לזה (פסוק יב): ובשעיר ישבו החורים לפנים, יאמר כי בעבור הטעם הזה שהזכיר במואב ימנעם גם כן מארץ שעיר. כי מלפנים הייתה אף היא מן החורים, והיא ממתנת אברהם, כי החורי הוא החוי והוא מבני כנען, שנאמר (בראשית לו ב): עשו לקח את נשיו מבנות כנען וגו' ואת אהליבמה בת ענה בת צבעון החיווי, וצבעון היה מבני שעיר החורי יושבי הארץ (שם פסוק כ), וכן יזכיר בכל מקום בנחלת ישראל החיווי עם הכנעני בשבעת הגויים, כי הוא נמנה הבן השישי בבני כנען (שם י יז). וכן תראה במלחמת אמרפל שהיה נלחם במלך סדום ועמורה ואדמה וצבויים וצער שהם מלכי כנען, והכו את רפאים בעשתרות קרניים והחורי בהררם שעיר (שם יד ה ו), כי החורי והרפאים למלכי כנען היו:

ויתכן שנקרא "חיווי" על שם שהיה נחש עלי דרך, ונקרא "חורי" על שם חור פתן (ישעיה יא ח). כי השמות ישמרו הטעם ויחליפו המלות, כמו זרח וצחר (בראשית מו י): מן וצמר צחר (יחזקאל כז יח), אתונות צחורות (שופטים ה י). וכן יעשו לשבח, יכנו יעקב שהוא לשון מרמה או לשון עקלקלות ויקראו אותו ישורון, מן תם וישר:
והנה אמר כי החורים שהם לאברהם ישבו בשעיר לפנים, ובני עשו שהם זרע לאברהם ירשו אותם וישבו תחתם במעשה נס, שהיו הם עם רב בארצם ועשו בא לגור שם ונתחזק עליהם, כאשר עשה ישראל ליתר הגויים של אברהם אשר נתן השם להם בכוחו הגדול. והנה הנחיל השם כל העמים ההם לזרעו של אברהם, אחד מהם לעשו, והשאר לישראל שהוא הבן הבכור, ואין ראוי לגזול מעשו את אשר הורישם האלוהים, כי השם יקצוף על הגוזל מהם נחלה שהנחילם הוא יתברך כאשר יקצוף על הגוזל מישראל הארץ אחרי שינחילנה להם, וכעניין שיאמר (ירמיה יב יד): על כל שכני הרעים הנוגעים בנחלה אשר הנחלתי את עמי וגו'. וזה טעם כאשר עשה ישראל - שהזכיר כאן, ועדיין לא נעשה:

וכן אמר עוד בבני עמון שהיא מארץ רפאים (פסוק כ), כי גם היא הייתה של רפאים בתחילה.

והעמונים יקראו להם זמזמים -
מלשון זממו אל תפק (תהלים קמ ט), אלא שנכפל, כלומר עם שלא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות.

תחשב -
שהיא בחשבון ארץ רפאים, כלומר שהיא מכללה, וכן מן השיחור אשר על פני מצרים ועד גבול עקרון צפונה לכנעני תחשב (יהושע יג ג), וכן בני רימון הבארותי מבני בנימין כי גם בארות תחשב על בנימין (ש"ב ד ב).

ואפשר שגם כן פירוש "יחשבו אף הם" הכתוב למעלה, יאמר האמים אשר ישבו בה לפנים גם הם יחשבו רפאים, שהיו מכללם והם כענקים ולכן יקראו אותם אמים, והוא הנכון:

והנה ארץ רפאים הייתה גדולה מאד, ולקחו מהם מואב ולקחו מהם בני עמון, ונשארה ממנה לרפאים עצמם, כי עוג היושב בעשתרות מהם כמו שאמר (בראשית יד ה): ויכו את רפאים בעשתרות קרניים, וביהושע (יז טו): ובראת לך שם בארץ הפריזי והרפאים. ולכן יאמר הכתוב בגבול מואב ועמון כי לרפאים יחשב, והמואבים והעמונים הם ששנו להם שמות אחרים אמים וזמזומים:

(כג): והעוים הישבים בחצרים עד עזה -
יאמר כי העוים היושבים בערי חצרים אשר אין להם חומה סביב, עד עזה שהוא גבול הכנעני כמו שנאמר (בראשית י יט): ויהי גבול הכנעני מצידן באכה גררה עד עזה, הכפתורים שיצאו מכפתור השמידום והם יושבים תחתם. והנה הכפתורים שהם מבני מצרים (שם פסוקים יג יד): ואינם ממתנת אברהם, ארצם היא של ישראל, מפני שהכפתורים לכדו אותה מבני כנען. והכתוב שאמר על ארץ פלשתים (שם כו ג): כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, מן הטעם הזה היה, כי הארץ ההיא הייתה מתחלה לבני כנען. ומפני זה הורישו ישראל בימי יהושע חמשת סרני פלשתים העזתי האשדודי האשקלוני הגתי והעקרוני והעוים (יהושע יג ג), שהיו כולם יושבי גבול הכנעני בעזה ובאשקלון ובאשדוד ועקרון, ועל שם מקומם הם נקראים, כי השמידו העוים שהיו מבני כנען היושבים בגבול הכנעני מצידון בואכה גררה עד עזה וישבו תחתם, וצידון גם היא לפלשתים, כמו שכתוב (יואל ד ד): וגם מה אתם לי צור וצידון וכל גלילות פלשת:

ועל דעתי העוים הם החוים, כי המנהג בכתוב שיחליפו השמות כאשר אמרנו (לעיל פסוק י): בהיותם מורים על עניין אחד, והנחש יעוות עצמו בדרך.

ובבראשית רבה (כו ז):

אמר ר' אלעזר ברבי שמעון שהיו בקיאין בעפרות כנחש, בגלילא צוחין לחויא עויא. ונהגו בו חכמים לקרותו עכנא ולקרותו חכינא.

ואמרו (רות רבה ה ו):

ויעתר לו וישמע תחנתו (דהי"ב לג יג), אמר רבי לוי בערביא צוחין לחתירה עתירה.

ואמרו (איכה רבה ב ב):

איכה יעיב באפו ה', אמר רבי חמא בר' חנינא איך חייב ה' ברוגזו, אית אתרא דצוחין לחיבא איבא. חוקים עוקים, ומורגל הוא בלשון. ומה עויא אומר בדבר זה, על רבי חייא.

וכן נהגו רבותינו לומר על "היסח הדעת" שהוא במקום "היסע הדעת", ובירושלמי לעולם "הסיעו", ובמשנה, והסיע עצמו מלאכול. וכן אמרו המפרשים בעושו ובאו כל הגויים (יואל ד יא), שהוא חושו.

ובמכילתא (בא ז):

ר' יאשיה אומר על תקרי ופסחתי אלא ופסעתי, שהמקום ב"ה מדלג על בתי בני ישראל, עשאו מלשון פסיעות בחלוף חי"ת בעי"ן.

ועתה השלים להודיענו כל ארץ החוי שאבדה מהם, כי ממנה לעשו והיא אסורה לנו, וממנה לכפתורים ונקח אותה מהם:

ובבראשית רבה (שם) מצאתי:

כי העוים הם רפאים, אמרו בפסוק הנפילים היו בארץ (בראשית ו ד), רפאים הם העוים, רפאים שכל מי שרואה אותם לבו רפה כשעוה, עוים שהיו בקיאין בעפרות כנחש וכו'.

ועוד אמרו שם (ב"ר מד כג):

במתנתו של אברהם, רבי דוסתאי בשם רבי שמואל לפי שאינו מזכיר כאן חוי לפיכך הוא מביא רפאים תחתיהם.

וכאשר עיינתי בזה מצאתי כי הדבר אמת ויציב ונכון וקיים. כי השבעה גויים שירשו ישראל שהזכירם משה רבנו להם כמו שאמר (להלן ז א): ונשל גויים רבים מפניך החתי והגרגשי והאמורי והכנעני והפרזי והחוי והיבוסי שבעה גויים רבים ועצומים, והששה מאלו נזכרים במתנתו של אברהם והחוי לא נזכר שם, ועל כל פנים הוא הרפאים או מן קיני קנזי וקדמוני.

ורבותינו (ב"ר שם):

כלם אומרים כי קיני קנזי וקדמוני לא נחלו ישראל ועתיד להנחילם להם, ובהם נאמר ואם ירחיב ה' אלוהיך את גבולך ונתן לך את כל הארץ אשר דבר לתת לאבותיך (להלן יט ח), וכן לא הוזכר בשום מקום שנחלום בימי יהושע, אם כן הרפאים שנתן לאברהם הוא החוי שהוא הבן הששי לכנען (בראשית י יז). ואביו קרא לו חוי, ובימי אברהם כנו לו רפאים:

ועל דעתי הוא שם מכונה מן החוי, על שם חור פתן ומאורת צפעוני (ישעיה יא ח), כי הטמונים בעפר יקרא הלשון רפאים, כמו הרפאים יחוללו מתחת מים ושוכניהם (איוב כו ה), וארץ רפאים תפיל (ישעיה כו יט). והנה בני החוי הזה רבו למעלה, וכאשר נפוצו משפחות הכנעני נחלה המשפחה הזאת ארצות גדולות, ומהם שתקרא ארץ רפאים ומהם חורים ומהם עוים, ובכללם כלם חוי וכולם רפאים, כאשר בעמנו אפרים יהודה וישראל ובכללם כולם ישראל. והשמות האלה כולם מתוארים מן החוי, כי כאשר היה שמו חוי כנו לו מן חויא רפאים, שהנחש שוכן בחורי עפר, והחורי והעוי על שם הנחש כמו כן, כאשר פירשתי (לעיל פסוק י). והקב"ה נתן לאברהם הרפאים בכללם, ומשה יזכיר לישראל החוי השם הראשון שקרא לו אביו, כי ארץ רפאים בימי משה כבר נחלקה וממנה אסורה לישראל:

והנה הכתוב בא להזכיר בכאן ענין כל ארץ החוי שהם הרפאים וכל הנעשה ממנה. אמר תחלה, כי האמים גם הם מן הרפאים וירש אותם מואב, וחזר ואמר כי החורי אשר הם גן מן רפאים ירש אותם עשו, וחזר עוד ואמר כי ארץ בני עמון אף היא ארץ רפאים ואסר כל זה לישראל. ועוד ספר, כי גם כפתורים היוצאים מכפתור לקחו מארצם והיא מותרת לישראל, והזכיר יהושע ארץ הפרזי והרפאים (יהושע יז טו):

אבל רש"י כתב:

עוים מפלשתים הם, שעמהם נחשבים בספר יהושע (יג ג): העזתי והאשדודי האשקלוני הגתי והעקרוני והעוים, ומפני השבועה שנשבע אברהם לאבימלך לא יכלו ישראל ללכת בארצם, ולהוציאם מארצם הבאתי עליהם כפתורים והשמידום וישבו תחתם, ועכשיו אתם מותרים לקחת מידם.

ולא נתכוונו אצלי דברים הללו, כי הכתוב לא ימנה העוים מפלשתים, אבל ימנה חמשת סרני פלשתים ויזכירם ואחרי כן יזכיר העוים בעם אחר, יאמר כי מן השיחור אשר על פני מצרים ועד גבול עקרון צפונה הכל תחשב מארץ כנען, חמשת סרני פלשתים אשר ימנה וגם העוים שהם גוי אחר.
ולדברי הרב הנה הותרו העוים שירשו אותם כפתורים, ושאר סרני פלשתים מי התירם, ולמה יכבשו את כלם, כי יהושע הוא המכבש את הפלשתים והעוים.

ועוד למה תהיה ארץ פלשתים לאברהם כלל, ולמה הוצרך אבימלך לבריתו בזה ופלשתים מבני מצרים היו וכן הכפתורים, ואינם מעשר עממין?
אבל הדבר בהפך, כי הכפתורים והפלשתים השמידו מן הכנענים, כי אבימלך מלך גרר היה, והעזתי יושב בעזה, וצידון עיר פלשתים, ואלה מגבול הכנעני הם שנאמר ויהי גבול הכנעני מצידון באכה גררה עד עזה:

והנראה בעיני, כי פלשתים וכפתורים יחשבו עם אחד, וכן אמר הכתוב (ירמיה מז ד): כי שודד ה' את פלשתים שארית אי כפתור, וזה טעם "כפתורים היוצאים מכפתור", כי יצאו מכפתור עם מעט לגור באשר ימצאו והשמידו את העוים היושבים עד עזה שהם מזרע כנען, וישבו תחתם בעזה ואשקלון ואשדוד וגת ועקרון והכל מגבולות כנען, וחלקו אותה לחמשה סרניהם, ושם הגלילות ההם פלשת ונקראו גם הם פלשתים, ונשאר לעוים יתר ארצם כאשר הזכיר יהושע. וזהו שאמר (שם): פלשתים שארית אי כפתור, כי פלשתים הם, וזה טעם אשר יצאו משם פלשתים ואת כפתורים (בראשית י יד), כמו שפירשתי שם:

ומה שאמר הכתוב (עמוס ט ז): הלא את ישראל העליתי מארץ מצרים ופלשתיים מכפתור וארם מקיר, יספר מלחמות ה', כי הוא אשר העלה את ישראל מארץ מצרים באותות ובמופתים ובמלחמה, והעלה פלשתים מכפתור ארצם כי הוציאם משם לתת להם בנס גדול את העוים והשמידום וישבו תחתם, ועזבו כפתור לאחיהם. או שהיה העניין כאשר הזכרתי, כי העוים בני כנען יושבי הארץ בראשונה היה שמם פלשתים כי שם הארץ פלשת, והכפתורים היוצאים מכפתור כאשר השמידום הגלו מהם לכפתור ארצם אשר היא מכלל ארץ מצרים ליד אחיהם, וה' גאלם משם וחזרו למקומם לא ידענו באי זה דור מן הדורות:

והנה פלשתים יושבי ארץ כנען הם, ולכך אמר הכתוב (צפניה ב ה): דבר ה' עליכם כנען ארץ פלשתים והאבדתיך מאין יושב. וכן ישראל לא הורישו פלשתים עד שעבר זמן השבועה, שמתו שלשה דורות מן הפלשתים באותה הארץ של אבימלך.

וכן אמרו במדרש (מכילתא ריש בשלח):

כי קרוב הוא, קרובה השבועה שנשבע אברהם לאבימלך, עדיין נכדו קיים.

זהו הראוי והנכון בענין הזה:
אבל בגמרא בפרק ואלו טרפות (חולין ס ב): אמרו כדברי רש"י במחלוקת.

ורב אמר התם עוים מתימן באו, ותניא כותיה. ותימן זרע אדום, כדכתיב (ירמיה מט ז): לאדום כה אמר ה' צבאות האין עוד חכמה בתימן,

וזה אפשר הוא, ויאמר הכתוב כי העוים שהם מבני עשו קצת ארצם טהרה ביד הכפתורים כעמון ומואב שטהרו בסיחון. ומה שכתבתי הוא הטוב והישר:

(כד): ראה נתתי בידך את סיחן -
הדבור הזה הוא האמור למטה (פסוק לא): ראה החלותי תת לפניך, וקודם לכן שלח לו מלאכים ממדבר קדמות. כי אחרי שיצוונו השם החל רש והתגר בו מלחמה לא ישלח לו דברי שלום אעברה בארצך, כי אם ישמע אליו יהיה עובר על דברי השם, ואם ידע שלא ישמע יהיה שליחותו לריק. ולא תחשוב לומר כי היא המצווה שנצטווינו (להלן כ י): כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום, כי שם כתוב (בפסוק יא): והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך, וכאן אם שמע להם לא היו נוגעים בו כלל. אבל פירוש "ואשלח מלאכים", כבר שלחתי מלאכים, אבל הקדים דברי השם, לבאר כי הקשה ה' אלוהיך את רוחו (בפסוק ל), לומר כי הכל סבה מאת השם כי כן אמר לי:

(כה): וטעם אחל תת פחדך -
כנגד ישראל שייראום כל העמים, ואנשי כנען בלב נמס יצאו לקראתם, אבל הקשה השם את רוחם לאמר טוב מותנו בחרבם מלהיות להם עבדים. כי מה טעם לומר במשה אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים תחת כל השמים, והוא לא ילחם רק בשני המלכים האלה, אבל היא הבטחה לישראל וליהושע, כאשר אמר לו (להלן ג כא): עינך הרואות וגו'. וזה טעם החל רש לרשת את ארצו (פסוק לא):

(לד): ונחרם את כל עיר מתים והנשים והטף -
שהיו מן האמורי, ונצטוו בכך שנאמר (להלן כ טז): רק מערי העמים האלה אשר ה' אלוהיך נותן לך נחלה לא תחיה כל נשמה, ואף על פי כן פתח להם בשלום שכך היא המצווה כאשר אפרש בעה"י (להלן כ י). אבל לעוג מלך הבשן לא קרא לשלום, שהוא יצא אליו למלחמה קודם שבאו לעיר שלו כלל, וכבר פירשתי העניין בסדר זאת חוקת (במדבר כא כא)