(ה): אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההוא להגיד לכם את דבר ה' -
כי הוא היה עולה להר ושומע דברי השם ויורד ואומר להם עד שדבר השם עימהם פנים בפנים, וזה רמז אל כל מה שנזכר בפרשת בחדש השלישי, מתחילת כה תאמר לבית יעקב עד ויאמר אליו ה' לך רד (שמות יט ג - כד).

ור"א אמר:

כי זה אחר מעמד הר סיני.

והטעם הוא דבר עמכם פנים בפנים, ומאותו היום הייתי אני עומד בין השם וביניכם. ואינו נכון.
והנכון בעיני, כי ירמוז למה שפירשנו שם (כ ז): כי ישראל לא הבינו מפי הגבורה אלא אנכי ולא יהיה לך ושאר הדברות משה הוא המגיד להם מה שיאמר השם, וזהו להגיד לכם את דבר ה', לפרש לכם כל דבור ודבור:

וטעם בין ה' וביניכם -
כי בעת הדברות היה הוא קרוב אל מקום השכינה יותר מהם, כי הם הרחיקו לעצמם כאשר פירשתי שם (כ טו), וזהו כי יראתם.

ולא עליתם בהר -
שלא קרבתם אליו כאשר היה לכם רשות, על כן הייתי אני עומד ביניכם ובין מקום הכבוד באמצע כי רחוק היה ביניכם וביניו, ומשם הייתי אני מגיד הדברות:

לאמר -

מוסב על דבר ה' עמכם בהר מתוך האש לאמר, לשון רש"י.

ואמר ר"א:

אל תשית לבך בעבור היות מלת לאמר רחוקה, כי כן רבים, והמדבר לא הפסיק פסוקים ולא פרשיות.

ונכון יותר שנדביק, להגיד לכם את דבר ה' לאמר, כלשון והגדת לבנך ביום ההוא לאמר (שם יג ח).
ולדעתי אין צורך כלל, אבל טעמו כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר לאמר לא נעלה כי יראנו מפני האש, יזכיר כי הם הגידו לו כן בפירוש ולא ממחשבתו יאמר כן:

(ו): ועתה יתחיל במשנה תורה, יאמר להם עשרת הדברות. ולא שנה ולא באר כלום באנכי ה' ולא יהיה לך, כי מפי הגבורה שמעום. וכן בדבור השלישי, מפני שכבר אמר (שם כ ז): את שם ה' אלוהיך, כמו שפירשתי בסדר קדשים תהיו (ויקרא יט יב):

(יא): והתחיל לבאר להם שמור במקום זכור, על דרך הפשט.
ועל דעת רבותינו (שבועות כ ב): בדבור אחד נאמרו, וביאר להם זה, כי הם כולם יודעים זכור והוא יודיעם כי שמור נאמר עמו.
וכן על דרך האמת בדבור אחד נאמרו, כי היה הקול בזכור ושמור, כי התורה ברית עולם ערוכה בכל ושמורה, והוא השומע זכור והם שמור, והמשכיל ידע זה ממה שרמזנו שם (שמות כ ח):

ובאר כאשר צוך ה' אלוהיך -

קודם מתן תורה במרה שם שם לו חק ומשפט, לשון רש"י.

ואם כן, גם מצות כבוד אב ואם יהיה במרה, והרב לא הזכיר שם אלא שבת פרה אדומה ודינין.

והנראה בעיני על דרך האמת בזה גם בכל משנה תורה, כי משה ידבר כמפי הגבורה, כמו שאמר (להלן יא יג יד): והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את ה' אלוהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם ונתתי מטר ארצכם בעתו, ואין משה הנותן מטר על פני הארץ, ולא הנותן עשב בשדה, אבל הדבור בתורה בזכור, ובמשנה תורה בשמור, ולכן יאמר משה בכל מקום במשנה תורה "ה' אלוהיך", ובתורה יזכיר שם המיוחד בלבד, זולתי בעשרת הדברות כמו שאמר (שמות כ א): וידבר אלוהים וגו', והבן זה:

(יג): והוסיף לאמר כאן ושורך וחמורך -
לבאר שיאסר גם בעבודת האדמה שהם חיי האדם, וכעניין שאמר (שם לד כא): בחריש ובקציר תשבות.

אמר כאן למען ינוח עבדך ואמתך כמוך וזכרת כי עבד היית וגו' -
לבאר כי בו יצווה במנוחת העבד כמוך בעבור שהיית עבד והניח לך השם, וגם אתה תניח לעבדך, והנה טעמו כשינוח עבדך ואמתך כמוך תזכור כי עבד היית וגו':

(יד): וטעם על כן ציוך לעשות את יום השבת -

ציוה שתעשה כן ביום השבת, כך פירש ר"א.

ואינו נכון, ואנו אומרים בקדוש היום "כי יום זה תחלה למקראי קדש זכר ליציאת מצרים" כאשר נאמר בו "זכר למעשה בראשית".

והרב אמר בספר המורה (ב לא):

כי המאמר הראשון הוא כבוד היום והידורו וכאשר אמר (שמות כ יא): על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו, ועל כן הזכיר טעם "כי ששת ימים עשה ה'", אבל בכאן יזהיר אותנו לשמור השבת, בעבור היותנו עבדים במצרים עובדים כל היום על כורחנו ולא הייתה לנו מנוחה, והוא יצוונו עתה לשבות ולנוח, כדי שנזכיר חסדי השם עלינו בהוציאו אותנו מעבדות למנוחה:
והנה בשבת בכללה שני טעמים, להאמין בחידוש העולם כי יש אלוה בורא, ולזכור עוד החסד הגדול שעשה עמנו שאנחנו עבדיו אשר קנה אותנו לו לעבדים.

גם זה אינו מחוור אצלי, כי בהיותנו שובתים ולא נעשה מלאכה ביום השביעי אין לנו בזה זיכרון ליציאת מצרים, ואין לרואה אותנו בטלים ממלאכה ידיעה בזה. רק היא כשאר כל המצות. אבל יהיה בו זכר למעשה בראשית שנשבות ביום ששבת השם וינפש.

והראוי יותר לומר כי בעבור היות יציאת מצרים מורה על אלוה קדמון מחדש חפץ ויכול כאשר פירשתי בדבור הראשון (שם שם ב), על כן אמר בכאן אם יעלה בלבך ספק על השבת המורה על החידוש והחפץ והיכולת תזכור מה שראו עיניך ביציאת מצרים שהיא לך לראיה ולזכר. הנה השבת זכר ליציאת מצרים, ויציאת מצרים זכר לשבת כי יזכרו בו ויאמרו השם הוא מחדש בכל אותות ומופתים ועושה בכל כרצונו, כי הוא אשר ברא הכל במעשה בראשית, וזה טעם על כן ציוך ה' אלוהיך לעשות את יום השבת. והנה לא פירש כאן טעם השביתה כי ששת ימים עשה ה' וגו', שכבר הוזכר זה פעמים רבות בתורה, אבל אמר בקצרה "ויום השביעי שבת לה' אלוהיך" שהוא יתברך שבת בו וינפש, ובאר להם כי מיציאת מצרים ידעו שהוא אמר והיה העולם ושבת ממנו.

ועל דרך האמת נוכל עוד להוסיף בזה כי הדבור הזה בשמור ליראה את השם הנכבד והנורא, ועל כן יצוונו שנזכור את היד החזקה והזרוע הנטויה שראינו ביציאת מצרים, וממנו לנו היראה כמו שאמר (שם יד לא): וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה', ועל כן ציוך ה' אלוהיך לעשות את יום השבת, שתהא כנסת ישראל בת זוגו לשבת כנרמז בדברי רבותינו (ב"ר יא ט), והמשכיל יבין:

(טו): והוסיף ביאור בדבור כבד "כאשר צוך ה' אלוהיך" -
מפי הגבורה כאשר פירשתי (לעיל פסוק יב), ולפיכך הוסיף ולמען ייטב לך, כמו שנאמר (תהלים פה יג): גם ה' יתן הטוב וארצנו תיתן יבולה:

(טז): וביאור ולא תענה ברעך עד שווא -
לאסור להעיד על חברו אפילו דבר שאינו כלום ולא יתחייב בו כלום בבית דין, כגון שיעיד אמר פלוני ליתן לזה מנה ולא קנה מידו, כי "שוא" דבר בטל:

(יז): והוסיף ביאור בדבור לא תחמוד -
שהקדים האשה, בעבור כי יצר לב האדם רע מנעוריו באשה יותר מן הכל.

וביאר כי יכנס בכלל חמדה אפילו התאווה, כי אם יתאווה לגזול מחברו דבר מכל אשר לו, ולא יוכל לעשות כן כי חברו תקיף ממנו, או שיש במקומו אימת מלכות, עובר בלאו הזה. והוסיף בכאן "שדהו", לדרוש מה שאמרו במכילתא (יתרו ח): אי מה הפרט מפורש בנכסים המטלטלים שאין להן אחריות אף אין לי אלא נכסים המטלטלים שאין להן אחריות, וכשהוא אומר במשנה תורה שדהו, על כורחך מה הפרט מפורש בדבר שהוא קונה ומקנה אף כל דבר שהוא קונה ומקנה:

(יח): מתוך האש הענן והערפל -
ביאור "למתוך האש" כי ענן וערפל סביביו:

קול גדול ולא יסף -

מתרגמינן ולא פסק, לפי שמדת בשר ודם אינן יכולין לדבר דבריהם בנשימה אחת, ומדת הקב"ה אינו כן, לא היה פוסק ומשלא היה פוסק לא היה מוסיף לפי שקולו חזק וקיים לעולם. ד"א לא יסף, לא הוסיף להראות באותו פומבי, לשון רש"י.

והכתוב אמר (שמות יט יט): ויהי קול השופר הולך וחזק מאד, ואמרו (מכילתא יתרו ד): למה רך בתחילה לשכך את האוזן במה שיכולה לשמוע. ואולי בקול השופר היה כן, אבל קול השם בעשרת הדברות היה שווה:

והנכון כי האומר לא פסק, עשה יסף מן ונאספה שמחה וגיל (ירמיה מח לג), תוסף רוחם יגועון (תהלים קד כט), שענינם לדעתו המנע הדבר, יאמר כי לא נמנע גדלו ותקפו עד שהשלים כל הדברות, וכן אמר ויתנבאו ולא יספו (במדבר יא כה). ועל דרך הפשט ולא יסף, שלא יסף להיות עוד גדול כמוהו.
ועל דרך האמת יאמר כי כל הדברים האלה שמעו קול גדול, ולא יסף להשמיע אל כל קהלכם אלא קול אחד, כי אותו קול בלבד השיגו הם. וכבר פירשתי ענין זה שם (שמות יט כ): וכל הפרשה:

(כב): אשר שמע קול אלוהים חיים מדבר מתוך האש -
אמר ר"א:

כי טעם "חיים" להבדיל בין אלוהים ובין הצבא, כי לא יתנועע הוא מעצמו.

ויתכן לפרש שהזכיר כן לומר שהשומע קול אלוהים שעמו מקור החיים תדבק נפשו ביסודה ולא תחיה עוד חיי בשרים. ויהושע אמר (יהושע ג י יא): בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם הנה ארון הברית אדון כל הארץ. אם כן, וישבע בחי העולם (דניאל יב ז), שבועה בשמו הגדול:

(כג): ואת תדבר אלינו -

התשתם כחי כנקבה, שנצטערתי עליכם ורפיתם את ידי כאשר ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה, וכי לא היה יפה ללמוד מפי הגבורה ולא ממני, לשון רש"י מדברי אגדה.

ואם כן יאמר שדאג להם, אבל השם הודיעו כי מיראתו עשו וטוב להם.
והענין כאשר פירשתי שם (שמות כ טו), כי היו חושבים שירצה להשמיעם כל התורה, והרצון היה לפניו להשמיעם עשרת הדברות בלבד כאשר בקשו.

ודע, כי עתה בקשו ממשה שלא ישמעו קול השם הנכבד לא ביום הזה ולא בדור מן הדורות לעולם, דלאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא, ואינם חפצים במעמד כזה, אבל יאמינו בנביאים ויעשו כל רצון השם על פיהם. וכן יאמר להם משה (להלן יח טו טז): נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלוהיך אליו תשמעון ככל אשר שאלת מעם ה' אלוהיך בחורב וגו' וכל הפרשה ההיא, אם כן השאלה הזאת לדורות הייתה:

(כה): מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי -
בעבור היות רשות האדם בידו להצדיק ולהרשיע, והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, יאמר הכתוב כן, והוא כלשון בני אדם.
ועל דרך האמת הוא כמו ויאמר לאדם הן יראת אדני היא חכמה וסור מרע בינה (איוב כח כח). וכך אמרו בשכרן של מצות (מנחות כט ב), ראה שחותכין בשרו של ר' עקיבא במקולין, אמר לו ריבונו של עולם זו תורה וזה שכרה, השיב לו הקב"ה שתוק כך עלה במחשבה לפני.
ותבין זה ממה שאמר (פסוק כח): ואתה פה עמוד עמדי:

(כז): ועשו בארץ -
פרשתיו (ויקרא יח כה):

(כח - כט): ושמרתם לעשות כאשר צוה ה' אלוהיכם אתכם -
זו אזהרה על עשרת הדברות שציוה אותם השם מפיו. ואחרי כן יזהיר בשאר המצות שאמרו הם לשמוע ממשה ולעשות, ולכך אמר (להלן ו א): וזאת המצווה החוקים והמשפטים אשר ציוה ה' אלוהיכם ללמד אתכם, כי השם הודה לדבריכם וציוה אותי ללמד אתכם שאר כל התורה, למען תחיון - שימלא מספר ימיכם.

וטוב לכם -
בכל הטובה אשר יעד לכם בפרשת אם בחקותי וזולתה.

והארכתם ימים בארץ -
שתנחילו אותה לזרעכם לעולם