פסוק א
למשפחותם. מה שחלקו למשפחותם, כי יתכן שחלקו לכל משפחה ומשפחה חלק לבד, ולא היו מעורבבים אלה באלה.
אל גבול אדום. לנחול אצל גבול אדום שעמדה בדרומה של ארץ ישראל.
מדבר צין נגבה. רצה לומר, מדבר צין היתה מיצר הדרומי של יהודה, וחוזר ומפרש מקצה תימן, ורצה לומר, לא שהיתה מדבר צין כל אורך מיצר הדרומי, אלא מקצה תימן היתה, וממנה היה מתחיל מיצר הדרומי:

פסוק ב
גבול נגב. מיצר הדרומי ממזרח כלפי המערב
מקצה ים המלח. אשר עמד במזרחו של ארץ ישראל, ומשם התחיל מדבר צין
מן הלשון. של הים ההוא:

פסוק ג
ויצא. הגבול ההוא יצא כלפי חוץ להתרחב יותר, ובא אל המקום שהיתה מנגב למעלה עקרבים, אם כן, היתה מעלה עקרבים לפנים מן הגבול וליהודה תחשב (כל מקום שנאמר ויצא, רצה לומר, חוט המיצר יצא כלפי חוץ ונתרחב הנחלה ההיא וברוחב ההיא הלכה משם והלאה. וכל מקום שנאמר ונסב או ותאר, רצה לומר, חוט המיצר סיבב רק המקום ההוא ואחרי זה חזר חוט המיצר לרוחב הראשון, או כשכלה הפאה האחת ומסבב לפאה אחרת. וכל מקום שנאמר תוצאות, או רצה לומר שם כלה הגבול לגמרי, או רצה לומר, שם כלה ויצא רוחב הראשון, כי משם והלאה נתקצר הנחלה, וכאשר יראה בצורה)
ועבר צנה. משם עבר הגבול לצין, כי הה"א בסופה עומדת במקום למ"ד בתחלה (כל מקום שנאמר ועבר, רצה לומר, במקום ישר ושוה. וכל מקום שנאמר ועלה, רצה לומר שעלה במעלה הר. וכל מקום שנאמר 'וירד', רצה לומר, שירד במורד הר)
מנגב לקדש ברנע. והיתה אם כן מנחלת בני יהודה:

פסוק ד
תוצאות הגבול. סוף הגבול כלה אל הים הגדול, נמצא החזיק גבול יהודה כל אורך ארץ ישראל מן המזרח למערב
זה יהיה לכם. רצה לומר, זה הגבול יהיה לכל ישראל גבול הנגב מן המזרח למערב, כאמור:

פסוק ה
וגבול קדמה. מדרום כלפי הצפון
ים המלח. כל אורך הים היה הגבול, וברוחב כל נחלתו
עד קצה הירדן. קצהו הדרומי הנופל בים (אולם משם הלך הירדן בפאת הדרומי כלפי המערב ונפל בים הגדול, כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (בכורות נה א), ובזה ניחא מה שכתוב (בראשית יג יא) ויסע לוט מקדם, כי פנה למערב, לככר הירדן שכלפי המערב, וניחא מה שכתוב (בראשית נ י) ויבאו כו' אשר בעבר הירדן, ורצה לומר, בעבר הירדן שכלפי המערב, כי לא היה צורך להם ללכת בדרך עבר הירדן המזרחי).
וגבול לפאת צפונה. מן המזרח כלפי המערב
מלשון הים. הפונה צפונה, והוא מקצה הירדן הפונה לדרום:

פסוק ו
בית חגלה. רצה לומר, מצפונה, כמוזכר בגבולי בנימין
מצפון וגו'. אם כן, בית הערבה היתה לפנים מן המיצר וליהודה תחשב (ואף כי בית הערבה נמנית היא בנחלת בנימין, צריך לומר שנים היו בשם אחד, והיה לאחת שם לווי להבדיל ביניהן, ולא הוזכר במקרא, וכמו כן צריך לומר בכל מקום שנזכר פעמים ושלש שם מקום אחד, הן בנחלת שבט אחד הן בנחלת שני שבטים):

פסוק ז
מעמק עכור. כי מאבן בהן בן ראובן בא הגבול לעמק עכור, עם שלא נזכר ומעצמו יובן
וצפונה פונה. כשבא הגבול מול הגלגל היה חוט המיצר מרחיב ויוצא לצד צפון אל הגלגל, אשר היא נוכח מעלה אדומים, אשר המעלה ההיא עומדת בדרום הנחל, והגבול הלך מהגלגל נכחו אל מעלה אדומים, והנחל היה מן החוט המיצר ולחוץ שלא בגבול יהודה
ועבר הגבול. ממעלה אדומים
והיו תוצאותיו וגו'. בצפון עין רוגל היה סוף הגבול בזה הרוחב, ומשם והלאה נכנס חוט המיצר לפנים ונתקצר הנחלה:

פסוק ח
ועלה הגבול. מעין רוגל נכנס הגבול לפנים, לצד הדרום, ועלה במעלה ההר לגי בן הנם, אשר עמדה מצד ירושלים בדרומה (וירושלים עצמה היתה מנחלת בנימן אבל רצועה היתה יוצאת מנחלת יהודה ובאה בירושלים, (זבחים נד ב).) ואמר לשון ועלה, כי ירושלים היתה גבוהה מכל ארץ ישראל, זולת עין עיטם
היא ירושלים. על היבוסי יאמר
ועלה הגבול אל ראש ההר. עודנו עולה עד מעין מי נפתוח, והוא עין עיטם הנזכר בדברי רבותינו זכרונם לברכה (זבחים נד ב)
ימה. ההר היה במערבה של גי בן הנם ובקצה הצפוני של עמק רפאים, נמצא העמק היה מגבול יהודה:

פסוק ט
ויצא אל ערי הר עפרון. רצה לומר, בעבר הצפוני, והיו משל יהודה:

פסוק י
ימה. כלפי המערב
מצפונה. נמצא הר יערים היא כסלון, לפנים מן הגבול, ומשל יהודה היתה:

פסוק יא
צפונה. והיה עקרון לפנים מן הגבול
תוצאות. סוף הגבול כלה אל הים הגדול:

פסוק יב
וגבול ים. גבול המערבי, מן הצפון אל הדרום
הימה הגדול. הים הגדול היה לגבול
וגבול. רצה לומר, איי הים יחשבו גם הם לגבול יהודה, ונחלתו היו
סביב למשפחותם. רצה לומר, המסבב נחלת כל משפחותם:

פסוק יג
אל פי ה'. רצה לומר, לא מעצמו נתנו יהושע לכלב, כי אם על פי ה'.
אבי הענק. רצה לומר, ארבע היה אבי הענק, רצה לומר הגדול שבענקים:

פסוק יח
בבואה. בבית בעלה
ותסיתהו. הסיתה את בעלה ופתתה אותו לתת לה רשות שתשאל היא שדה מאביה
ותצנח מעל החמור. הפילה עצמה מעל החמור לנפול בארץ
מה לך. מה נחסר לך אשר תרצי לשאול עליו:

פסוק יט
כי ארץ הנגב נתתני. חלקת השדה אשר נתת לי מאז, היא ארץ נגובה, מבלי מעיני מים
ונתתה לי. לזה אשאל אשר תתן לי חלקת שדה ובה מעין מים
את גלות. נתן לה שדה עם מעין ממעל ועם מעין מתחת:

פסוק כ
למשפחותם. הנחלק לכל משפחה לבד:

פסוק כא
מקצה. העומדים מקצה נחלת יהודה אצל גבול אדום, בדרומה של יהודה:

פסוק כה
וחצור וגו'. ארבע עיירות במקרא זה, חצור א', חדתה ב', קריות ג', חצרון היא חצור ד', ולא זהו חצור האמור בתחלת המקרא, ולא זהו האמור במקרא שלפני פניו (פסוק כג):

פסוק לב
עשרים ותשע. ובפרטן תמצא ל"ח, וזהו לפי שתשעה מהן לא נשארו לבני יהודה, כי בני שמעון לקחום מחבל יהודה ונזכרות הנה בנחלת בני שמעון, והם, באר שבע, ומולדה, חצר שועל, ועצם, ואלתולד, וחרמה, וצקלג, ועין, ורמון
וחצריהן. ומלבד חצריהן:

פסוק לו
והגדרה וגדרתים. היא עיר אחת ונקראה בשתי השמות:

פסוק לז
צנן וגו'. גם אלו עמדו בשפלה, אולם במחוז אחרת, ולזה מנה אלו לעצמן ואלו לעצמן, וכמו כן נאמר בכל מקום שמנה אלו לבד ואלו לבד:

פסוק מא
וגדרות בית דגון. הן שתי עיירות, האחת גדרות, והשנית בית דגון:

פסוק מו
מעקרון וימה וגו'. מעקרון לצד המערב היה ליהודה כל הערים אשר אצל מקום אשדוד, וגם חצרי הערים ההם:

פסוק מז
עד נחל מצרים. שהיה בדרומה של יהודה
והים הגדול. רצה לומר, ועד הים הגדול, שהיה במערבו
וגבול. גם גבול הים הם האיים אשר בים, אף הם לנחלת יהודה יחשבו:

פסוק נה
וזיף. אין זה זיף האמור למעלה (פסוק כד):

פסוק סג
היבוסי. שם האומה
לא יכלו בני יהודה להורישם. כי גם להם חלק מה בירושלים עם בני בנימין, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (זבחים נג ב) רצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה וגו':