פסוק א
והארץ נכבשה. מעת השכינו את אהל מועד בשלה, שהיתה בנחלת בני יוסף, עזרם ה' וכבשו הארץ, מה שלא יכלו לכבוש מקודם, כמו שכתוב למעלה (יז יב):

פסוק ב
אשר לא חלקו. היות כי לא ידעו עדיין גבולות הארץ לחלקם בגורל
שבעה שבטים. כי לחמשה כבר חלקו, כי משה חלק לבני ראובן ולבני גד ולחצי מנשה (במדבר לב לג), ויהושע חלק לבני יהודה ולבני אפרים ולחצי מנשה:

פסוק ג
עד אנה וגו' אשר נתן וגו'. רצה לומר, הן ידעתי מחשבותיכם מה שאינכם שולחים לכתוב גבולות הארץ ולחלקה, כי תחשבו אם כל אחד יכיר חלקו פן יפרדו איש מאחיו ולא ילחם האחד בעבור חלק האחר, ולזה אמר עד מתי יהיה לכם רפיון ידים, הלא ה' הוא הנותן לכם את הארץ, ואם כן אף בשלא יעזור האחד לחבירו, תוכלו להם, כי ה' ילחם לכם:

פסוק ד
לפי נחלתם. לפי מספר החלקים המצטרך להנחיל:

פסוק ה
לשבעה חלקים. כי עוד לשבעה ינחילו, כי יהודה יעמוד לנחול גבולו מנגב ארץ ישראל, ובית יוסף יעמדו לנחול גבולם מצפון ממה שכבר נכבש, ונשארו עוד שבעה:

פסוק ו
ואתם. רצה לומר, השלוחים ההולכים במקום כולכם:

פסוק ז
כי אין חלק. יבאר עוד למה שבעה חלקים, ואמר כי אין חלק ללוים, וגד וראובן וחצי מנשה לקחו וגו', והלא ליהודה ולבית יוסף חלק הששי, ונשארו עוד שבעה
כהונת ה'. הראוי להם לקחת חלף עבודת כהונתם:

פסוק ח
האנשים. השלוחים
ויצו יהושע. רצה לומר, זרז אותם על זאת:

פסוק ט
לערים. לפי גודל הערים, עיר גדולה מול שתי עיירות קטנות:

פסוק י
כמחלקותם. כפי החלוקה המפורשת במקראות שלפנינו:

פסוק יא
למשפחותם. הנחלק לפי המשפחות:

פסוק יב
לפאת צפונה. מן המזרח כלפי המערב היה התחלת הגבול מן הירדן
מצפון. אם כן היתה יריחו לפנים מן הגבול, ומשל בנימין היתה
בהר. הוא הר בית אל המוזכר בגבול בני יוסף
ימה. לצד המערב
תוצאתיו. סוף הגבול בזה הרוחב, ומשם והלאה נכנס חוט המיצר לפנים ונתקצר נחלתו:

פסוק יג
נגבה. אם כן לא היתה לוז מנחלת בנימין, ומשל אפרים היתה
היא בית אל. כי יעקב קרא ללוז בית אל כמו שאמור בתורה (בראשית כח יט), ולא זה הוא בית אל שעמדה אצל העי, אשר היתה מנחלת בנימין
על ההר אשר מנגב לבית חרון תחתון. ולא היתה אם כן מנחלתו, ומשל אפרים היתה:

פסוק יד
ותאר הגבול. הגבול סיבב בפאת המערבי מן הצפון אל הדרום
מן ההר. הגבול נמשך מן ההר וגו' העומד בצפון והלך כלפי הדרום, וכלה הגבול בקרית בעל היא קרית יערים, שהיא במיצר הצפוני של יהודה:

פסוק טו
ופאת נגבה. גבול הדרומי מן המערב כלפי המזרח היה מתחיל מקצה קרית יערים
ימה. אל הים, ולא זהו ים הגדול העומד במערב, והים הזה היה מצפון יהודה ועם כי לא הוזכר למעלה, וכמו כן ימצא בהרבה מקומות שבאחד יזכיר ולא בשני, עם שהיה גבולם זה אצל זה:

פסוק טז
וירד הגבול. כי מעין מי נפתוח, שהיא עין עיטם (זבחים נד ב רש"י ד"ה סבור) היתה במקום הגבוה שבכל ארץ ישראל, לזה אמר וירד.
אשר בעמק רפאים. ההר עמד בעמק רפאים בצפונה
אל כתף. אשר עמדה בכתף היבוסי מנגב, אם כן היבוסי היא ירושלים עמדה בנחלת בנימין:

פסוק יז
ותאר מצפון. הגבול בא בפאת מערב וסיבב את עין רוגל מצפונו, והיתה אם כן משל יהודה
ויצא עין שמש. מן עין רוגל יצא לעין שמש.
אל גלילות. היא גלגל האמור בגבול יהודה הצפוני, ובשתי השמות נקראה, ואצל גלגל יצא הגבול כלפי הדרום, ונתרחב נחלת בנימין:

פסוק יח
ועבר. משם עבר מעבר המקום הנקרא מול הערבה בצד הצפוני, ולא היתה אם כן מנחלת בנימין
הערבתה. היא בית הערבה המוזכר בגבול יהודה, והגבול היה מצפונו:

פסוק יט
בית חגלה צפונה. וגם היא לא היתה מנחלת בנימין (ומה שהוזכר בנחלת בנימין בית חגלה, היא עיר אחרת ששמה כשמה)
לשון ים המלח וגו'. רצה לומר, במקום שהירדן נופל בים המלח, והוא קצה הדרומי מהירדן, וקצה הצפוני מהים
זה גבול נגב. ממערב כלפי המזרח:

פסוק כ
יגבול אתו. יהיה לו לגבול בפאת המזרחי
לגבולותיה. את הגבולות המגבילים סביב את הנחלק לכל בני משפחותם:

פסוק כא
למשפחותיהם. הנחלק למשפחותיהם:

פסוק כח
וצלע האלף. ה' עיירות במקרא זה, צלע א', האלף ב', ירושלים ג', גבעת ד', קרית ה':