[טו, א]
נגבה -
בקצה תימן מדבר צין היה לצד דרום ולא כל דרום הגבול, אלא מקצה דרומו.

מן הלשון -
לשון הים.

ויונתן תרגם:

כיפא דמיתפני לדרומא,

ר"ל לשון סלע.

[טו, ג]
אל מנגב -
אל המקום שהיה מנגב למעלה עקרבים.

[טו, ד]
זה יהיה לכם גבול נגב -
היו לו לומר להם שהרי כל הפרשה ספור דברים הוא.
ויתכן פירושו: כי כן יהיה הגבול להם, כמו שנאמר בתורה: וזה יהיה לכם גבול נגב.

[טו, ו]
אבן בהן בן ראובן -
אדני המקום היה שמו, בוהן בן ראובן,

וכן תרגם יונתן:

בר ראובן.

ושם המקום: אבן, אולי הייתה שם אבן גדולה לסימן לגבול המקום.

[טו, ז]
אל הגלגל אשר נכח למעלה אדמים -
נקרא המקום גלגל ונקרא גלילות לענין ידוע אצלם.

ואדומים –
גם כן שם מקום נקרא כך, לעניין ידוע אצלם.

וכן תרגם יונתן:

למסקנא דאדמים.

אל עין רוגל -
תרגם יונתן:

לעין קצרא.

וקצרא בדברי רז"ל הוא כובס הבגדים.

ותרגם יונתן:

שדה כבוס חקל משטא קצריא.

ונקרא הכובס רוגל, לפי שמשפשף הבגדים ברגליו, בעת שמכבסם.

[טו, ח]
גי בן הנם -
תרגם יונתן:

חילת בר הינם.

והיה הגיא הזה סמוך לירושלם והוא המקום אשר טמא יאשיהו מפני הגלולים שהיו בו, ושם אדוני המקום מקדם בן הנום והנום, ומה שנאמר: ועלה הגבול, והמקום היה גי אינו אומר ועלה כנגד הגיא, אלא אל המקום שהיה בו הגיא, בכל אלה הגבולים הוא אומר: ועלה, כי ירושלם גבוה מכל הארצות.

עמק רפאים -
תרגם יונתן:

מישר גבריא.

והוא שנאמר עליו: כמלקט שבלים בעמק רפאים, והיה המקום ההוא מאז מקום הגבורים הענקים.

[טו, ט]
ותאר הגבול -
כל ותאר תרגם יונתן:

יסחור,

כמו: ובמחוגה יתארהו שהוא עניין סבוב.

מעין מי נפתוח -
הוא הנקרא בדברי רז"ל עין עיטם.

[טו, יב]
הימה הגדול וגבול -
וגבול יהודה למערב היה הים הגדול.

וגבול -
הים, כלומר הים הגדול וגבולו היה גבול יהודה לצד מערב.

וכן תרגם יונתן:

ותחומיה.

[טו, טו]
ושם דביר לפנים קרית ספר -
אמרו רז"ל:

כי בלשון פרסי קוראין דביר לספר.

[טו, יז]
עתניאל בן קנז אחי כלב -
אמרו רז"ל:

כי אחיו מאמו היה, כי כלב בן יפונה היה ועתניאל בן קנז, ומה שאמר על כלב הקנזי, ייחס אותו לבעל אמו.

ויתכן לפרש כי אחיו מאביו ומאמו היה והיה שם אביו כלב בן יפונה וקנז, כי הרבה נמצאים שתי שמות לאדם אחד.

והנכון אצלי עוד, כי קנז היה שם ראש המשפחה והתיחסו בני המשפחה אליו, ובאמרו הקנזי או בן קנז, הכל אחד כי רחוק הוא ליחס האדם לבעל אמו, כי אפילו למשפחת האם לא מצאנו שיתיחס האדם כי אם לבית אבותיו, ומה שאמר כל אלה בני מכיר אבי גלעד והיה שגוב ויאיר בני בת מכיר, בעבור הערים שהיו ליאיר בארץ הגלעד אמר כן:

[טו, יח]
ויהי בבואה -
באות בית השמוש ופירושו כבואה לבית בעלה.

ותסיתהו -
הסיתה בעלה לשאול מאת אביה שדה ולא רצה הוא לשאול וכשראתה כן, ותצנח מעל החמור כלומר הפילה עצמה מעל החמור שהיתה רוכבת עליו.

ותרגם יונתן:

ואתרכינת

וכן תרגום: ותפל מעל הגמל.

[טו, יט]
ברכה -
תרגם יונתן:

אחסנתא.

ויתכן לפרש: ברכה ממש שהיא תוספת טובה, כלומר שיוסיף לו על מה שנתן לה, כי ידמה שנתן לה ארץ צמאה ויבשה וזהו שאמרה: ארץ הנגב נתתני.

תרגום:

חרבו המים נגיבו מיא.

ושאלה שיתן לה עוד השדה, שהיו בו גלות המים להשקות ארץ הנגב שנתן לה.

ופירוש נתתני –
נתת לי.
ויש לפרש עוד: ברכה - כמו ברכה בצרי.

ויונתן תרגם:

ארץ הנגב ארי לארע דרומה יהבתני.

ופירש גלות מים –
מעיינות, כמו גל נעול.
או פירוש: בריכות מים המכונסין.

ויונתן תרגם:

בית שקיא.

[טו, כא]
ויהיו הערים מקצה למטה בני יהודה -
פירוש: כמו הפוך ויהי מקצה הערים למטה בני יהודה אל גבול אדום בנגבה ולפיכך נקדו בצרי, לפי שהוא סמוך.

ובאמרו מקצה –
הוא שאמרו רז"ל:

לא מנה יהושע אלא הערים העומדות על הגבולים.

[טו, לב]
כל ערים עשרים ותשע -
ובפרטם תמצא ל"ח והתשע היתרים היו לבני שמעון וספרם בנחלת בני יהודה בפרט, לפי שהיו בנחלת בני יהודה, כמו שאמר: ויהי נחלתם בתוך נחלת בני יהודה ושם כתיב: אלה הערים היתרים לשמעון באר שבע וחצר שועל בלה והיא בעלה, שכתוב הנה ועצם ואלתולד ובתול זהו וכסיל שכתוב הנה וחרמה וצקלג ועין רמון והנה הם עשר בזה המנין, והם מנויות בנחלת בני שמעון ואין לנו נותרות אלא תשע, אלא נאמר כי בלה אינו בעלה ובתול אינו כסיל, אף על פי שהוא נראה כן.

ועוד: יש ערים ספורות למטה שמעון בנחלת יהודה והם גם כן ספורות בנחלת בני שמעון והם עתר ועשן כמו שכתוב וצקלג שזכר הנה לבני יהודה וזוכר אותה גם כן לבני שמעון, ואנו רואים כי מיום שישב בה דוד הייתה למלכי יהודה, נאמר כי לקחוה בני ישראל בעת כבוש הארץ ונפלה לחלק שמעון ואחר כך לקחה מלך גת מהם עד שישב דוד בה, על כן הייתה למלכי יהודה מהיום ההוא והלאה.

[טו, לה]
שכה ועזקה -
ועוד זוכר למטה שוכה וכן אשנה זוכר אותה בב' מקומות נקראים בשם אחד והיה לאחד מהם שם לווי, להבדיל ביניהם ולא נזכר בכתוב.

[טו, לו]
ערים ארבע עשרה -
ובפרטן תמצא חמש עשרה ואפשר כי הגדרה וגדרתים עיר אחת.

[טו, מז]
והים הגדול וגבול -
כתיב: הגבול, כלומר כי הים היה גבולם וקרי הגדול.

[טו, סג]
לא יכלו בני יהודה להורישם -
כתיב יוכלו, כי אף בזמן העתיד לא יוכלו עד שיבא דוד.
וקרי יכלו, כי לא יכלו אז להורישם בעת כבוש הארץ.

ואמרו רז"ל:

יכולין היו אלא שלא היו רשאים מפני השבועה שנשבע אברהם לאבימלך והיבוסי הזה לא היה היבוסי משבעה גויים, אלא אדם אחד שהיה שמו יבוס והיה מפלשתים מזרע אבימלך, ונקרא המקום על שמו יבוס ואנשי המשפחה ההיא יושבי ירושלם, היה שמם יבוסי מתיחסים אל יבוס.
וכן ארונה היבוסי שהיה מלך המקום ההוא ומבצר המקום הזה, הוא ציון שהיא בירושלם ועד דוד לא היה נכבש המקום הזה.

ולדעת רז"ל:

לא כבשוהו מפני השבועה ודוד הסיר העורים והפסחים שהיו צלמי נחושת והיה כתוב בהם דבר השבועה ואחר כך כבש המגדל ההוא ואחר כך קנה דוד את עיר היבוסי לישראל בממכר זהב בכתב לאחוזת עולם, שנאמר: ויתן דוד לארונה במקום וגו'.

ועוד אמרו:

כי השבועה הייתה לי ולניני ולנכדי וכשכבשו בני יהודה את ירושלם היה נכד אבימלך חי עדיין ולא יכלו לכבוש המצודה עדיין מפני השבועה ובימי דוד לא היה עוד הנכד חי. ועוד נכתב כזה עוד בספר שמואל.

ולפי הפשט: היה המבצר חזק ולא היה כח לבני יהודה להורישם, אולי הייתה סבה מאת ה' שלא תלכד המצודה ההיא עד מלוך דוד מלך ישראל כדי שתקרא על שמו, לפי שהיה ראש ממלכת ישראל.
ומה שאמר עד היום הזה יהושע כתב כן, כי הוא כתב ספרו לפי הקבלה ובימיו לא הורישם מירושלם ואף בימי דוד מצאנו שהיו שם.