[ז, א-יד]
וספר שכבר מעלו בני ישראל מעל בחרם וביאר שזה המעל היה שכבר לקח עכן מן החרם מזה החטא חרון אף על בני ישראל, עם שמתו מהם שלשים וששה איש, לפני יושבי העי. וכבר יספק מספק ויאמר: איך יתכן בזה בחק המשפט האלהי לענוש על חטא עכן בני ישראל. וכבר צותה התורה שלא ימותו האנשים כי אם איש על חטאו ימות וזה הספק בעינו יפול במה שזכרה התורה: פוקד עון אבות על בנים ועוד שכבר זכרו ירמיה ויחזקאל שכבר יגיע עת שלא יאמר עוד: אבות יאכלו בוסר ושיני בנים תקהינה וזה סותר למה שזכרה התורה מזה בחק השם יתברך?
ולא יתכן שנאמר שעד העת ההיא יהיה נוהג השם יתברך לענוש הבנים על חטא אבותם, ואחר כך ישנה מנהגו, כי זה מבואר הביטול. ובהיות הענין כן, יהיה העיון בזה מי יתן ואדע. ונאמר שכבר יותר זה הספק בשנאמר שהשם בלתי פוקד עון אבות על בנים בעצם, כי זה יהיה עוול, אבל אפשר מזולת עוול שימשך במקרה עונש מה לבנים בחטא האבות בו, כמו זה לא יהיה בו עוול כלל.

והמשל, אם חטא אדם למלכות, וענשהו בדין לאבוד ממונו, הנה יגיע מזה עונש לבניו, שיהיו עניים ולא יירשו דבר מנכסי אביהם שהיו עתידין לירשם. ובכמו זה אמר הנביא: אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו וזה, שלולי חטא היינו שרויים על אדמתינו אחרי הנקותינו מחטא, ימשך ממנו שנגלה מעל אדמתינו אלו היינו שם, ובזה האופן יקרה, שיהיה השם יתברך: פוקד עון אבות על בנים לא בעצמות וכבר יקרה באופן אחר שישיב עונש מה לבנים על חטא אבותם, וזה אמנם יהיה כשחטאו האבות והיו הבנים אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם. וזה שאם היו הם המתחילים בזאת התכונה הפחותה, היה מספיק במוסרם עונש יותר קטן ממה שיצטרך במוסרם כשהיו אבותיהם בזאת התכונה הפחותה, כי אז שבה להם קנין חזק, ולא יוסרו אלא בשישיגם עונש גדול על זה. ולזה יקרה ענשם יותר גדול מפני חטא האבות, ולזאת הסיבה תמצא גם כן שיעדה התורה, כאשר יעברו ישראל על המצות ייסרם השם יתברך שבע על חטאתיהם, וצותה עם זה לשופטים, שלא יכו הרשע כי אם כדי רשעתו במספר, אלא בענין בן סורר ומורה, שישפטו אותו למיתה בעבור שערם כי באחריתו יהיה נבל ויהיה סבת זה כי השם יתברך לא יביא כל אלו הייסורין על צד העונש, שאם היה הענין כן, היה זה העונש עול בחק השם יתברך - רצה לומר שיעניש החוטא יותר מן הראוי לפי מריו - אבל יביא אותם על צד התוכחה והשגחה, ואין זה עוול, אבל הוא חנינה והטבה.

המשל: שאם רצה אדם לפרש בים עם שיירה מה והיה סוף השיירה ההיא לטבוע בים, הנה אם יביא עליו השם יתברך ייסורים ימנעוהו מלכת עם השיירה ההיא, לא יהיה זה עונש, אבל הטבה וחנינה.
וכן אם נסתבך אדם בעבירות סבוך מה, והיה מפני זה מוכן להמשך אחריהן, אם ישלח לו השם יתברך ייסורין, יוסר בהם מהמשך אחר הרע שנשקע בו, הנה הוא מבואר כי יהיה לו הטבה וחנינה, ובכאן הותר זה הספק שיקרה במה שאמרה התורה: שבע על חטאתיכם. ובמה שאמר השם יתברך פוקד עון אבות על בנים, ואמנם מה שנשאר מן הספק הוא מה שנזכר מענין עכן שחטא ונענשו על חטאו רבים זולתו, והוא, שחטא, לא השיגהו עונש מהשם יתברך בענין ההוא, וכבר באו בתורה ספורים דומים לזה.
ונאמר בהיתר זה הספק, שהחיל והקבוץ המתאחד יתכן שיקרה בו זה בזולת עוול, וזה, שכאשר היה החיל בכללו באופן שיהיה מושגח מהשם יתברך השגחה שלימה, לא יתכן שתאונה אליו רעה. וכאשר חטא אחד מבני החיל, תשוב כחיל באופן שתסור ההשגחה האלהית ממנו מצד שהוא כלו מתאחד, ולזה יהיה משולח ונעזב למקרים. ולזאת הסיבה קרה שמתו אלו השלשים וששה איש, עם היותם בלתי חוטאים בזה, ולא מת עכן, כי לא יקרה רע מצד העדר ההשגחה האלהית תכף למי הוא ראוי שיבואהו רע.
ולפי שעכן לא שם עצמו במקום סכנה, לא מת מפני העדר ההשגחה ממנו, ואותם האנשים ששמו עצמם במקום סכנה, מתו מהם הראויים מות לפי מערכתם. ואולם שינזק קבוץ המתאחד בחטא האיש האחד הוא מבואר, וזה כי הקבוץ ההוא הוא כמו איש אחד, והאיש ממנו הוא כמו אבר מאיברי האיש ההוא, וכמו שכשיחלה אבר מה מאברי האדם, יזוק בו האדם ההוא בכללו, כן כשיחטא איש אחד מהקבוץ ההוא,, ינזק בו כלל הקבוץ ובכאן הותרו כל הספקות.

ולזה תמצא, שכאשר צוה השם יתברך ליהושע שיביא העונש הראוי על זה החטא, לא הסכים שיענש על יד יהושע זולת החוטא, וכבר יחזק מה שאמרנו שלא השיגם על זה מהעונש, כי אם סור ההשגחה האלהית מה שאמר: ולא אוסיף להיות עמכם אם לא תשמידו החרם מקרבכם, ויחס החטא לכל ישראל באמרו: חטא ישראל, מפני שזה הקבוץ היה מתאחד. והנה צוה השם יתברך שיחקרו מי היה החוטא בגורל, ויחס משפט הגורל לשם יתברך כאמרו: בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו, וידמה שהיתה הטלת זה הגורל לפני ה' כמו הענין בהטלת הגורל על חלוקת הארץ, כמו שנזכר בזה הספר.

והנה הסכמנו שיהיה זה הענין על פי הגורל, לפי שהוא דעת רז"ל ויראה שהוא האמת בעצמו, שאם היה זה על פי נביא, או שהיו נשאלים באורים ותומים, לא היו צריכין לזה, אבל יתבאר להם האיש בעצמו שעשה זה, והנה יפול ספק מה בענין הגורל, איך יתכן שנאמר בו: כי מה' כל משפטו והנה ענין משפטו הוא בקרי?
אלא שהיתר זה הספק לא יקשה עם מה שהשרשנו וביארנו בספר מלחמות ה’ (מאמר י), כי בענינים אשר בקרי סדור והגבלה, ואולם בזה המקום לא יהיה זה הספק רושם, כי כבר היתה הטלתו ע"י נביא לפני ה', כמו שזכרנו. ועם כל זה הנה ראוי שנשתדל בהיתרו מצד שאר הגורלות.

[ז, טו-כב]
והנה היתה מצות השם יתברך שהנלכד בחרם ישרף באש, כי הוא ברור אצל השם יתברך שלא יפול הגורל כי אם על החוטא, ועם כל זה מצינו, שהתחכם יהושע אל שיודה עכן זה קודם שפטו אותו בזה המשפט, ואי אפשר שנאמר שכבר עשה זה יהושע כדי שיוכל לשפטו בדין, ומפני שלא היו שם עדים רצה שתהיה שם הודאת פיו, וזה לשתי סבות:
האחת - שמה שהגיע ידיעתו בזה האופן מהשם יתברך, הוא ממה שלא אפשר שיפול בענינו ספק ולא מחלוקת.
והשנית - כי אין להודאת פיו מבוא בזה המשפט כלל, כמו שהושרש בפרשת משפטים, ולזה ידמה, שכבר היה זה הענין באופן שזכרוהו רבותינו ז"ל, רוצה לומר שכבר היה עכן ומשפחתו מוציאין לעז על הגורל, כשהיו אומרים שאם יפילו הגורל על שני אנשים צדיקים, הנה יפול בלי ספק על אחד מהם, עם היותו בלתי חוטא בזה, ולסלק זה התרעומת והמחלוקת שהיה אפשר שיתחדש מזה, התחכם יהושע להשתדל שיספר עכן זה, וכאשר הודה זה הענין, ספר שכבר שלח יהושע מלאכים וירוצו האהלה ויורה מה שזכר שכבר שלחם שם במרוצה, כי יהושע היה ירא שימהרו אנשי משפחתו להוציא משם זה לכסות קלון עכן.

[ז, כג]
ויצקום לפני ה' –
פירשו בו, ויעמידום מענין מצוקי ארץ ואפשר עוד שיהיה מענין יציקה והרצון בזה שלשון הזהב היה טמון תוך האדרת, והכסף היה תחתיה, והיו בו מאתים שקלים, וכשהביאו זה אל יהושע וישראל, הנה פשט אותם שם, כדי שיראה לעין שהיו שם אלה הדברים שהודה עכן.

[ז, כד]
ויקח את עכן –
הנה יספק מספק, למה נענשו בניו ובנותיו והם לא חטאו בזה?
וידמה, אם בשנאמר שכבר היו קטנים והיו בזה במכסת קנינו, שצוה השם שיאבדו, או שנאמר שלא הובאו שם בניו ובנותיו להמיתם, אבל לראות המשפט, כדי שיוסרו שכמו זה הפועל המגונה לא יעשו. וממה שיורה על זה, שכבר אמר אחר זה.

[ז, כה]
וירגמו אותו בני ישראל אבן ויקימו עליו גל אבנים גדול –
להורות שלא מת שם אדם זולתו, ומה שאמר: וישרפו אותם באש ויסקלו אותם באבנים שב אל הבעלי חיים, שהם שורו וחמורו וצאנו, יספר ששרפום באש אחר שסקלו אותם באבנים, ולא כלל יחד סקילת הבעלי חיים עם סקילת עכן, שהוא מבואר שלא יוכללו יחד בזה הענין האדם והבעלי חיים.