פסוק א
והנה זכר שאחר זה שבה ההשגחה האלהית על ישראל, וצוה השם יתברך שיעשו מלחמה בתחבולות עם אנשי העי, לפי שכבר היה אפשר להחרימם בזה האופן בזולת עשיית מופת אחר, כי הם יסכימו לצאת מהעיר לרדוף אחרי בני ישראל, לפי שבפעם הראשונה נצחום, והנה השם יתברך לא יעשה מופת ללא צורך.

[ח, יג]
וילך יהושע בלילה ההוא בתוך העמק –
אחשוב זה, שמחשבתו והשתדלתו לא היתה בלילה ההוא כי אם בהישרת העם בדבר המלחמה הזאת, וכדי שיבטח לבם יותר ולא ירך לבבם על מה שהיו נגפים בראשונה, עלה יהושע וזקני ישראל לפני העם, ולזה היה יהושע והזקנים במקום היותר מסוכן, וזכר עם זה לזאת הסיבה בעינה, לפי מה שאחשוב, שכבר לן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק, כי העמק, הוא המקום היותר שפל, והוא היותר מסוכן שבמקומות בדבר המלחמה, והנה לקח יהושע מהשלשים אלף שבחר חמשה אלפים איש, היה אורב בין ישראל ובין העי מים לעיר, והנה הם היו במקום קרוב למקום יהושע, עד שיתכן בהם שיראו כשיטה יהושע את ידו בכידון, והוא הרומח אשר בו הנס, והיו הנשארים קרובים להם באופן שנתקבצו כולם בעת ההיא ויבואו אל העיר וילכדוה.

[ח, יד]
והנה זכר וכבר יצאו אנשי העיר לקראת ישראל למלחמה למועד לפני הערבה אמר למועד להורות שבכמו העת שהיום שיצאו לקראתם בפעם הראשונה יצאו עתה, כי זה ממה שיחזק לב אנשי ישבי העי, ויחשבו שכמו שנצחו אז ינצחו עתה. ואמר: לפני הערבה כי מהקום ההוא יתכן שלא היו יכולים לראות האורב אשר מאחרי העיר ובזאת התחבולה הנכונה נצחום בקלות כי בראותם עשן העיר עולה השמימה אשר שם טפם ונשיהם לא נשאר להם כח ולא רצון האומד והשיעור להלחם עם ישראל באופן ראוי וזה מבואר מאד.

[ח, כט]
והנה נתלה מלך העי ולא הלינו נבלתו על העץ כמו שהזהירה התורה גם בהרוגי בית דין, שלא לעפש האויר, והקימו עליו גל של אבנים בפתח שער העיר, כדי שיתפרסם זה לשאר מלכי הגויים וייראו מהלחם עם ישראל.

ואולם התועלות הנמשכות מזה הספור הם י"ד.
התועלת הראשון הוא במצוות- והוא מה שזכר מענין המילה, ומזה המקום למדנו, שמי שאיחר עשיית מצוה מה ראוי שיקיימנה תכף שימצא מקום שיוכל לקיימה, ולזה תמצא שתכף שמצאו ישראל מקום אפשר שיחנו בו עד שתחיה מכתם, צוו בעשיית המילה. ואולם אחר עבור אֵבֶל משה נתברר להם כי תוך שלשה ימים יסעו לעבור הירדן, כמו שנזכר במה שקדם, ומזה המקום יתברר שמי שלא מל בשמיני לאיזה סיבה שתהיה, הנה אין ראוי לו שימתין עליה אחרי מצאו מקום לעשייתה.

התועלת השני הוא במידות- והוא שראוי כשיביאנו הענין לעשות פעולה מצערת הנה ראוי שיעשה אותה באופן אשר יגיע בו לו צער יותר מעט מצער ולזה באה המצוה ליהושע שיעשה חרבות צורים וימול בהם בני ישראל.

התועלת השלישי הוא במצות - והוא כשימשך מעשיית המילה סכנה לתינוק, ראוי שתמנע ממנו ולזה ספר שכבר נמנעו מלימול במדבר בסבת לכתם במדבר ארבעים שנה ועל פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו ולזה לא היו יודעים מתי יבא להם הצווי ליסע, כי בהעלות הענן יצטרכו ללכת כי על פי ה' יסעו ולזה יתכן שאם היו מלים אולי יבא להם הצווי ליסע קודם חיות מכת המילה ותהיה בזה סכנה לתינוק ולמולים. ולזאת הסיבה זכר גם בזה המקום שכבר ישבו בני ישראל תחתם עד חיותם.

התועלת הרביעי והוא בענין תועלת המצוה - הוא ללמדנו שיש למצות המילה רושם בהתמדת ההשגחה בישראל עד שהיו נכנסים לירושת הארץ ולזה זכר שהקדים מצות המילה קודם שישתדלו בענין המלחמה ולזה גם כן אמר: היום גלותי את חרפת מצרים לפי הביאור האחרון שזכרנו בו, וכבר הארכנו המאמר איך יגיע זה התועלת מזאת המצוה בביאורנו לדברי התורה.

התועלת החמישי הוא במצות - והוא להוסיף ביאור על מה שמה שנאמר בתורה בהנפת העומר שהוא ממחרת השבת שלא רצה בו שבת בראשית כמו שהיו אומרים הצדוקים.

התועלת השישי הוא בעיון - והוא שהשם יתברך לא יעשה מופת ללא צורך, ולזה אמר שתכף שיוכלו לאכול מעבור הארץ שבת המן.

התועלת השביעי הוא בעיון - והוא שהנביא ראוי שיכין עצמו לנבואה שיצטרך אליה בשישים מחשבתו שם, ולזה זכר שכבר היה יהושע ביריחו כשהגיע לו הנבואה ההיא, רצה לומר שכבר שוטטה מחשבתו שם כי הוא לא היה עדין ביריחו.

התועלת השמיני והוא בעיון - להודיע כי בהתערב ענין ההשגות הדמיונות יקרה במקצת דברים המגיעים במראה הנבואה שיהיו לפי הדמיונות אשר שוטטה מחשבתו בהם, וזה מבוא גדול לעמוד על הרבה מהדברים בא הספור בהם בעניני הנבואות, ולזה זכר בזה המקום, כי יהושע היה מדמה תחלה בזה האיש שיהיה מאנשי המלחמה אשר לו, או אשר כנגדו.

התועלת התשיעי הוא להיישיר ישראל - בשיאמינו בשם יתברך וייראו ממנו כי זה כלו מגיע אותם אל הצלחתם הנפשיית, עם שבזה יתיישרו בזאת ההצלחה אשר השתדלותם בה עתה.

התועלת העשירי הוא במידות - והוא שאין ראוי שיקפח שכר כל בריה, אך ראוי שישולם גמול על כל מעשה טוב, ולזה תמצא שצוה יהושע להחיות רחב וכל אשר אתה בבית, ונתן הסיבה בזה כי החבאתה את המלאכים אשר שלח, ולא נתן הסיבה בזה שבועת המרגלים לה, כי לא נקשרו ישראל בזה מפני שבועתם לה, כי לא היה להם רשות על זה מישראל, ולא היו ראשי העם שיקשרו העם בשבועתם.
וכן סיפר בסוף הענין כי רחב וכל אשר אתה בבית החיה יהושע ותשב בקרב ישראל כי החביאה המלאכים אשר שלח ואחר שכבר היתה הסכמתו להחיות רחב וכל אשר אתה בבית, בעבור הטוב שגמלה למרגלים, הנה הסכים יהושע שיעשה זה על ידי המרגלים כדי שיקיימו שבועתם לה.

התועלת האחד עשר הוא במידות - והוא שהוא ראוי לכל כלל מתאחד שישמרו קצת האנשים לקצת מחטוא לשם יתברך, כי כבר ינזקו הכלל בחטא היחיד, הלא תראה כי עכן מעל בחרם ועל כל העדה היה קצף, ולזאת הסיבה צותה התורה: הוכח תוכיח את עמיתך.

התועלת השנים עשר הוא במידות - והוא שאין ראוי למושל שיעשה בכחו מה שאיפשר שתפול בו טענה שלא יעשה בצדק, ואף על פי שצווה בזה מפי הגבורה, אך ראוי שיתחכם להסיר הטענה ההיא באופן שלא תתחדש בזה מריבה וקטטה, כי אולי יגיע מזה הפסד רב, ובזה יקיים מה שבאתהו המצוה עליו מאת השם. ולזה תמצא שכבר התחכם יהושע שיודה עכן חטאו, לסלק מעליו הטענה והמחלוקת ואף על פי שכבר היה איפשר לו להשלים מצות השם יתברך בזולת הודאת פיו, כי לא היה יכולת לאחד מישראל למרות את פי הנביא, כמו שאמרו אליו כל איש אשר ימרה את פיך וגו' ולזאת הסיבה צוה יהושע גם כן למלאכיו שירוצו לאהל עכן, כדי שימצאו מה שהודה, ויתפרסם זה לישראל ולזאת הסיבה הציקום ופזרום לפני ה', כדי שיתפרסם לכולם, שכבר היה מבואר במה שהביאו מלאכי יהושע אותם הדברים שהודה עכן.

התועלת השלושה עשר והוא במידות - והוא שראוי לכל משתדל בעשיית פועל מה, שלא יקצר מהמצאת הסבות המביאות התכלית אשר יכוין, ומלהשבית כל הסבות המונעות התכלית ההוא, ולזאת הסיבה תמצא שסודר ענין יהושע במלחמה עם יושבי העי בכל אלו התחבולות הנפלאות, וזה שכבר היו ישראל הנראים למלך העי בעמק, ולזה יבטחו יושבי העי לצאת עליהם במלחמה, כי הם היו בחולשה בתכלית לפי המקום ההוא שהיו בו, רצה לומר מפני היותם בעמק, עם שכבר חזק לבם עוד, מפני היות זה בכמו המועד והמקום שהיו ישראל נגפים לפני יושבי העי בפעם הראשונה, וחזק לבם גם כן לרדוף כלם אחריהם באופן שהניחו העיר פתוחה, כי הם ראו אותם כלם נסים דרך המדבר, והם לא ידעו שיהיה קצת החיל מאחריהם, ובזה נשלם להם בקלות הכנס האורב בעיר והצתת העיר באש, והוא הקל מאד בענין החרמתם, כי בראותם עשן העיר נבהלו מפני מות טפם ונשיהם ואבוד קניניהם, וסגר זה להם דלתי ההשתדלות בענין מלחמתם, שיתנהגו בה באופן ראוי, ולזה מתו כלם בקלות, ולזאת הסיבה בעינה תלו מלך העי, והקימו עליו גל אבנים גדול לירא הנשארים.

התועלת הארבעה עשר והוא בדעות - הוא שהשם יתברך לא ישנה טבע המציאות ומנהגו לעשות מופת, אם לא יביאו לזה הכרח מה. ולזה תמצא, כי מפני שהיה אפשר החרמת יושבי העי בקלות, בכמו אלו התחבולות מצד מה שקרה במלחמה הראשונה, שהיו ישראל נגפים לפניהם, הנה לא הסכים השם יתברך שיעשה זה בדרך מופת.

חלק שלישי
[ח, ל]
אז יבנה יהושע מזבח לה' - עד והארץ שקטה ממלחמה (יא, כג), זכר שכבר בנה יהושע מזבח לה' אלהי ישראל בהר עיבל.

[ח, לא-לה]
כאשר צוה משה וגו', אבנים שלמות אשר לא הניף עליהן ברזל –
כמו שצותה התורה, וזה ממה שיורה שמה שאמר בתורה: ואם מזבח אבנים תעשה לי היא מצוה, לא רשות, עם שכבר באה המצוה בבניית המזבח בהר עיבל, וזכר שכתב שם על אבני המזבח פתשגן תורת משה אשר כתבה לפני בני ישראל והנה כבר נתבאר בתורה שכבר שדו אותם בשיד כדי שיכתבו שם כתב מבואר. ואחשוב שמה שכתב שם הוא זאת הברכה והקללה אשר קראו בזה המקום, ככתוב בתורה משה, וזהו מה שאמר שכבר קרא שם את כל דברי התורה הברכה והקללה וזה לאות שמה שכתב שם לא היה בו זולת זה, ואם אי אפשר אלא שנודה שכתב שם כל התורה, הנה אין זה זר מאד, כל שכן אם היה המזבח גדול וגבוה.

ובכלל הנה אם היה בגודל מזבח בית שני, לפי מה שספרו ממנו רבותינו ז"ל, היה מכיל זה בכתיבה בינונית, והנה זה הוא הנראה בעיני רצה לומר שמה שנכתב שם כלל התורה, ואי אפשר שנאמר שיהיה משנה תורת משה רמז לעשרת הדברות, עד שנאמר שלא כתב שם כי אם עשרת הדברים, וזה שהוא זכר שכבר כתבם משה לפני בני ישראל, ומה שכתב שם משה לפני בני ישראל היה כלל התורה, לא עשר הדברים לבד, וקצת המפרשים אמרו, שכבר כתב שם רמזים קצרים מהמצות, כמו הענין באזהרות אשר נהגנו לקראם בחג השבועות, שיש בהם רמזים קצרים מתרי"ג מצות, וזה רחוק בעיני, שכבר נזכר בתורה: וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב וזה מורה שמה שנכתב בתורה היה מבואר באופן שלם, והנה זכר שעשו שם כמו שצוה משה מענין הברכה והקללה, לא נפל דבר ממה שנזכר מזה בפרשת כי תבא.