ילקוט שמעוני, יהושע פרק טז


כיון שראו בנות צלפחד שהארץ נתחלקה לזכרים ולא לנקבות, נתקבצו כולן זו על זו ליטול עצה. אמרו: לא רחמי בשר ודם כרחמי המקום, רחמי ב"ו רחמיו על הזכרים יותר מהנקבות, אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, רחמיו על הזכרים על הנקבות ועל הכל, שנאמר: נותן לחם לכל בשר נותן לבהמה לבהמה, ואומר: טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו.

ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר בן גלעד מגיד הכתוב שכשם שצלפחד היה בכור כך היו כולם בכורים.
ללמדך, שהיו זכאות בם זכאי.
וכל מי שמעשיו סתומים ומעשי אבותיו סתומים והכתוב מיחסו לשבח, הרי זה צדיק בן צדיק.
וכל מי שמעשיו סתומים ומעשי אבותיו סתומים והכתוב מיחסו לגנאי, הרי זה רשע בן רשע.

בן מנשה בן יוסף
כשם שיוסף חבב את ארץ ישראל כך יצאו ממנו וחבבו את ארץ ישראל.

מחלה נעה חגלה
אי כל הקודם במקרא קודם במעשה?
תלמוד לומר: ותהיינה מחלה תרצה מגיד ששקולות זו בזו.

רבי נתן אומר:
יפה כח נשים מכח אנשים.
אנשים אמרו: נתנה ראש ונשובה מצרימה.
ונשים אמרו: תן לנו אחוזה:

תנא דבי רבי ישמעאל:
בנות צלפחד כולם שקולות היו, דכתיב: ותהיין, הויה אחת לכלן.

תנא:
בנות צלפחד חכמניות היו דרשניות היו צדקניות היו.

חכמניות היו, שלפי שעה דברו.
דאמר ר' שמואל בר ר' יצחק:
אותו היום היה משה רבנו יושב ודורש בפרשת יבמין.
אמרו ליה: אם כבן אנו נירש כבן ואם לאו תתייבם אמנו, מיד ויקרב משה.

דרשניות היו, שהיו אומרות: אלו היה לו בן לא דברנו.
צדקניות היו, שלא נשאו אלא להגון להן.

תניא ר' אליעזר בן יעקב אומר:
אפילו קטנה שבהן לא נשאת פחותה מארבעים שנה.

איני, והאמר ר' חסדא:

נשאת פחותה מבת עשרים יולדת עד ששים.
בת עשרים יולדת עד ארבעים.

בת ארבעים שוב אינה יולדת?

אלא מתוך שצדקניות היו נעשה להם נס כיוכבד, שילדה בת מאה ושלשים שנה.
סימן כח
רבי יהודה אומר:
כשבאו המלאכים לאברהם רץ להביא בן בקר, ורץ בן בקר למערת המכפלה, ונכנס אחריו, וראה אדם וחוה שוכבים על מטותיהם ונרות דולקים עליהם, וריח טוב כריח ניחוח, לפיכך חמדה לאחוזת קבר.
אמר לבני יבוס לקנות מהם בממכר זהב ובמכתב עולם.

וכי יבוסים היו והלא חתיים היו?
אלא על שם העיר נקראו, ולא קבלו עליהם, אמרו: יודעים אנו שעתיד הקב"ה ליתן לזרעך את כל הארצות האלה, כרות עמנו ברית שאין זרעך יורש מעיר יבוסי וכרת עימהם ברית, ואחר כך קנה מהם מערת המכפלה.

מה עשו אנשי יבוס?

עשו צלמי נחושת וכתבו עליהם ברית השבועה והעמידו אותם ברחוב העיר, וכשבאו ישראל לארץ רצו ליכנס לעיר ולא היו יכולים מפני הברית, שנאמר: ואת היבוסי יושב ירושלים וגו'. והמלך דוד רצה ליכנס ולא הניחוהו, שנאמר: (ויאמרו אנשי יבוס) [ויאמר לדוד לאמר] לא תבא הנה.

אותה שבועה ראה דוד וחזר לאחוריו, שנאמר: וישב דוד במצודה ויקרא לה עיר דוד.
אמרו אין אנו מניחין אותך ליכנס, עד שתסיר את הצלמים הללו שכתוב עליהם שבועת אברהם, שנאמר: כי אם הסירך העורים והפסחים, וכמו שנאמר: עור ופסח לא יבא (בית ה') [אל הבית].

חס ושלום, עיוורים ופסחים באו למקדש אלא אלו הצלמים, שנאמר: עיניים להם ולא יראו, שנואי נפש דוד שהיה דוד שונא עובדי ע"ז.
אמר דוד: כל מי שיעלה בראשונה (יד) ויסיר את הצלמים הללו יהיה לראש, ועלה יואב בן צרויה והיה ראש. ואח"כ קנה את עיר היבוסי בממכר עולם, שנאמר: ויתן דוד לארנן וגו'.


הפרק הבא    הפרק הקודם