פסוק ב
לעזתים לאמר. לאנשי עזה נאמר.
ויסבו. סבבו בעיר לבקשו, כי לא ידעו לאיזה בית נכנס
בשער העיר. להרגו בבואו לצאת מן השער
ויתחרשו. שתקו, ועשו עצמם כאלו אינם יודעים ממנו, ולבל יהיה נשמר מהם, או כל הלילה חשבו מחשבות איך להמיתו
לאמר. ואמרו נמתין עד אור הבוקר בבואו לצאת דרך השער, ונהרגנו אז:

פסוק ג
ויאחז. כי מצאם נעולות
ויסעם. עקרם ממקומם עם הבריח המבריח לנעול הדלתות:

פסוק ה
פתי אותו וראי. רצה לומר, פתיהו שיאמר לך, ואל תאמיני בו עד שתראי בנסיון שהאמת אתו
במה. בעבור מה גדול כוחו כל כך, ובמה יותש כוחו לשנוכל לאסרו ולענות אותו ביסורים.
איש. כל איש ואיש מאתנו:

פסוק ו
ובמה תאסר. באיזה דבר תאסר לשיוכל מי לענותך לבל תוכל לנתק המאסר, ודבריה כאומר, הראה לי חיבה יתירה וגלה אלי מצפוני לבך:

פסוק ז
אשר לא חרבו. כפל הדבר לתוספת ביאור.
כאחד האדם. כשאר כל אדם:

פסוק ח
ותאסרהו בהם. לבחון אם אמת הדבר:

פסוק ט
והאורב יושב. שאם תראה שאמת הדבר, יקחוהו
ותאמר אליו. אחר שאסרה אותו, אמרה לו, אתה שמשון, פלשתים באו עליך, בכדי שיתחזק לנתק היתרים, ואם ינתקם, תאמר שלנסותו עשתה, ואם לא יוכל לנתקם, הרי האורב מוכן
בהריחו אש. רצה לומר, כשהוא קרוב אל האש ורק מריח את האש, והוא מלשון מליצה
ולא נודע כחו. לא היה נודע בזה תכלית גבול כחו, כי לדבר קל היה נחשב למול כחו, ובקלות נתקם:

פסוק י
עתה הגידה. אמיתת הדבר:

פסוק יג
עד הנה וגו'. רצה לומר, אם רצית להתל בי בדרך שחוק, הן עד הנה התלת בי ועשית את שלך, אבל עתה הגידה לי האמת ואל תוסיף התל בי
שבע מחלפות. שבעה תלתלי הראש, כי נזיר היה וגדל שער ראשו
עם המסכת. עם השתי המסודר לאריגה, ורצה לומר, כאשר תעשה כזאת, אז יותש כחי ובכל דבר אשר תאסרני, לא אוכל לנתקם מעתה:

פסוק יד
ותתקע ביתד. אחר שארגה המחלפות אשר חשבה שבזה יותש כחו, בקשה לנסות הדבר, ותקעה המחלפות כשהם ארוגים עם המסכת, לתחבם בחוזק רב סביב יתד הארג לראות אם יוכל לשמטם
וייקץ משנתו. כי מה שאסרתו בתחלה ביתרים ובעבותים, עשתה כשהיה נעור, אולם לארוג תלתלי הראש לא היה מניח אם היה נעור, שהרי הנזיר אסור אפילו לסרוק ראשו פן יתלוש השער (נזיר מב א), ולזה ארגה כשהוא ישן
ויסע. כשבא לשמוט שער ראשו, עקר היתד עם המסכת הכרוך בו, הנארג עם שער ראשו:

פסוק טו
ולבך אין אתי. רצה לומר, אהבתך מן השפה ולחוץ ולא בלב שלם:

פסוק טז
הציקה. צערה אותו בדברים כל יום ויום
ותאלצהו. אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוטה ט ב), שהיתה שומטת עצמה מתחתיו בשעת התשמיש
ותקצר נפשו למות. לא היתה דעתו רחבה עליו, עד כי היה קרוב למות:

פסוק יז
כל לבו. כל מצפון לבו
אם גלחתי. כאשר אתגלח, יסור כחי הרב:

פסוק יח
ותרא וגו'. כי ניכרין דברי אמת (סוטה ט ב), על כי ראתה אותו נוהג נזירות
עלו הפעם. רצה לומר, בואו והבו שכרי
הכסף. שהבטיחו לה בשכרה:

פסוק יט
לאיש. למי שדרכו לגלח
ותגלח. על ידי מצותה אשר צותה לגלח
ותחל לענותו. גילוח השער יקרא התחלת העינוי, כי בזה סר כחו ומוכן הוא להיות מעונה ביד פלשתים:

פסוק כ
ויאמר. חשב לומר, אצא גם עכשיו, כמו בפעמים הקודמים, ואתחזק לנעור מהשינה ולהראות גבורות, ולזה לא ברח מפניהם
כי ה' סר. בהגלח שער ראשו, סר ה' מעליו וסר כחו:

פסוק כא
ויהי טוחן. ברחים של יד, והיא מלאכה כבדה ובזויה:

פסוק כב
כאשר גלח. כמספר שבע המחלפות אשר גלח:

פסוק כג
לזבח וגו'. בחשבם שהעבודה זרה שלהם מסר את שמשון בידם
ולשמחה. גם בעבור השמחה נאספו לשמוח ברבת עם.
ויאמרו וגו'. בעת זבחם לעבודה זרה ובשמחתם, אמרו נתן וגו':

פסוק כד
ויראו אתו. ראוהו מרחוק, כשהוא בבית האסורים:

פסוק כה
כטוב לבם. באכילה ושתיה
וישחק לנו. רצה לומר, ישמח אותנו בספור גבורותיו וכדומה
ויצחק. שמח לפניהם כדרך המשמח:

פסוק כו
המחזיק בידו. על כי נקרו עיניו, היה מי מחזיק בידו והוליכו הדרך אשר ילך בה
הניחה אותי. הרף ידך ממני, בכדי שאוכל למשש בידי את העמודים וגו', בכדי שאשען עליהם:

פסוק כח
האלהים. רצה לומר, חזקני נא אתה אלהים
נקם אחת. עוד פעם אחת אנקום מפלשתים על מה שנקרו שתי עיני. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (במדבר רבה ט) שאמר, מה שנקרו עין אחת אנקום, והשנית תהיה שמורה לעולם הבא:

פסוק כט
וילפת. אחז העמודים וסמך ידו עליהם
אחד. עמוד אחד אחז בימינו וגו':

פסוק ל
תמות וגו'. אהיה נהרג עמהם, רצה לומר, כל כך אני חפץ במיתתם, עד שאהרג עצמי עמהם
ויט. הטה העמודים בידיו
רבים. מרובים במספר:

פסוק לא
והוא שפט. עם שאמר למעלה (טו כ), חזר וכתבו, לומר שמשך הזמן שישב במאסר עלה בחשבון העשרים: