מצודות דוד, שופטים פרק כ
פסוק א
ויצאו. מעריהם
כאיש אחד. רצה לומר, בהסכמה אחת.
למדן. מן דן והוא לשם אשר עמדה במקצוע מזרחית צפונית, עד באר שבע שעמדה במקצוע מערבית דרומית
אל ה' המצפה. השראת השכינה היתה שם בעת התקבצם שמה:
פסוק ב
ויתיצבו פנות וגו'. רצה לומר, כל העם הבא, התיצבו כל שבט משבטי ישראל בפנה בפני עצמו, ולא עמדו מעורבבים.
בקהל וגו'. רצה לומר, המספר בקהל וגו', היו ארבע מאות אלף וגו':
פסוק ג
וישמעו וגו'. רצה לומר, עם כי שמעו שנאספו בני ישראל, לא חששו להם ולא הרגישו בדבר, ולזה דברו בני ישראל ושאלו זה לזה איך היה הדבר, ונתיעצו מה לעשות; או יאמר מבני בנימין שמעו כי עלו המצפה, וגם שמעו ששאלו איכה נהיתה, ותשובת האיש הלוי ועצת העם ואסיפתם את הכל שמעו, ולאחר כל זאת הוסיפו עוד לשלוח להם, ועם כל זה לא אבו לשמוע:
פסוק ד
איש האשה. הבעל של האשה הנרצחת:
פסוק ה
אותי דמו להרוג. ברור היה אצלו אם לא היה מניחם לעשות בו הנבלה הזאת טרם נתפייסו בפילגשו, היו הורגים אותו
ותמת. מרוב בעילות האונס:
פסוק ו
ואשלחה. לעורר לב לנקום נקם
כי עשו. על בני הגבעה יאמר
בישראל. רצה לומר, בפרהסיא:
פסוק ז
הנה כלכם בני ישראל. רצה לומר, הלא כולכם עם קדוש, ורע עליכם המעשה, לזאת הבו לכם דבר עצה כי הדבר נוגע לכם בכלל:
פסוק ח
ויקם. נשארו קמים על עמדם
לא נלך. עד יוגמר הדבר:
פסוק ט
ועתה וגו'. גם זה מדברי כל העם
עליה. יעלו עליה בגורל, מי ילחם בהם ומי יקח צדה:
פסוק י
למאה לכל שבטי. מכל השבטים נקח עשר למאה, שהם יקחו צדה לתשעת החלקים היוצאים למלחמה
לעשות לבואם. לעשות בבואם לגבע, כפי הנבלה אשר עשה, רצה לומר, לשלם כגמול ידם:
פסוק יא
אל העיר. אל גבע
כאיש אחד חברים. רצה לומר, היו חברים בהסכמה אחת כאיש אחד:
פסוק יב
וישלחו. טרם התחילו להלחם, שלחו בכל שבטי בנימן, רצה לומר, משפחות בנימין, כי כמו שהשבט קרוי משפחה, כמו כן תקרא משפחה גדולה בשם שבט
מה הרעה. רצה לומר, מה מאוד גדולה הרעה הזאת:
פסוק יג
ונבערה רעה. נסיר עושה רעה מבין ישראל:
פסוק יד
מן הערים. אשר בנחלת בנימן:
פסוק טו
מהערים. אשר באו מהערים
התפקדו. בפני עצמן:
פסוק טז
מכל העם הזה. של בני בנימן
כל זה. כל אלו היו קולעים באבן אל חוט השער, ולא החסיר האבן מלפול עליו עם רוב דקותו:
פסוק יח
בית אל. רצה לומר, לבית האלהים אשר בשילה
באלהים. באורים ותומים
מי יעלה. מי מאשר עמנו יעלה למלחמה בראש, אבל לא שאלו אם יצליחו:
פסוק כא
ארצה. הפילו חללים לארץ, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין קא ב) שנענשו על שלא מיחו בפסל מיכה:
פסוק כב
ויתחזק. חזקו את לבבם:
פסוק כג
ויעלו. טרם נגשו למלחמה עלו שילה:
פסוק כה
כל אלה. כל החללים האלה:
פסוק כו
וכל העם. כפל הדבר לתוספת ביאור
ויעלו עולות ושלמים. עולות, לרצות עצמן לה', ושלמים, לעשות שלום בינם לאביהם שבשמים:
פסוק כז
ושם ארון וגו'. ולפי שבפעמים הראשונים לא בחנו ולא הצליחו, לא זכר לא הארון ולא הכהן השואל:
פסוק כח
עומד לפניו. עומד לפני הארון ושאל באורים ותומים (שבועות לה ב)
לאמר. מוסב על מלת וישאלו שבמקרא שלפניו:
פסוק ל
כפעם בפעם. בזה האופן שערכו בפעמים הראשונים:
פסוק לא
הנתקו מן העיר. נעתקו מן העיר בצאתם לקראת העם
במסילות וגו' בשדה. רצה לומר, הכום בשדה במקום שמתפרשות המסלות אשר אחת מהן עולה בית אל וגו', בהשדה ההוא הכו שלשים איש, ובאה הכ"ף לאמתת הדבר, וכן (יהושע ג ד), כאלפים אמה במדה:
פסוק לב
ויאמרו וגו'. רצה לומר, ובני בנימן חשבו שהמה נגפים ואינם יכולים לעמוד בפניהם
ובני ישראל. רצה לומר, אבל האמת היה שבכוונה נסו להעתיקם לגמרי מן העיר אל המסלות, בכדי שיוכל האורב לבוא בתוך העיר:
פסוק לג
קמו ממקומו. לאחר שהעתיקום מן העיר, קמו ממקומו, והפכו פניהם מול בני בנימן, וערכו עמהם מלחמה בבעל תמר
ואורב. רצה לומר, וגם האורב כבר נמשך ממקומו 'ממערה גבע', כי לא הפכו פניהם עד אחר שראו משאת העשן מן העיר שהעלה האורב, כמו שכתוב בענין:
פסוק לד
ויבאו. האורב שהיו עשרת אלפים, כבר באו מנגד לגבעה
והמלחמה כבדה. רצה לומר, עם כל זה לחמו שתי המערכות בחוזק ובגבורה
והם. רצה לומר, כי בני בנימן לא ידעו עדיין אשר הרעה נוגעת אליהם וקרובה לבא, כי לא ראו משאת העשן בעת שראוהו ישראל, ולא נמס עדיין לבבם, ולחמו גם הם בגבורה:
פסוק לה
ויגף ה'. רצה לומר, אבל סוף הדבר היה שנגף ה' את בנימן לפני ישראל, ובין הכל השחיתו מהם עשרים וחמשה אלף ומאה איש:
פסוק לו
ויראו וגו'. חזר עתה לספר כל פרטי הדברים, ואמר מתחלה חשבו בני בנימן אשר ישראל נגפו לפניהם, וישראל נתנו לבנימן מקום לטעות, כי בכוונה נסו בכדי שירדפו אחריהם וינתקו מן העיר, כי בטחו על האורב שהם ילכדו העיר אחרי הנתקם:
פסוק לז
והאורב החישו. בעודם רודפים, מהרו בני האורב ופשטו על העיר ונמשכו לתוכה והכו אותה:
פסוק לח
והמועד היה. רצה לומר, מאז בעת שלחו את האורב היה להם סימן עם האורב לדעת זמן בואם אל העיר
הרב להעלותם. רצה לומר, סימן ידיעת הזמן היה, שהם יעלו הרבה עליית עשן מן העיר, על ידי שרפת דברים המרבים עשן:
פסוק לט
ויהפך. רצה לומר, ובעת אשר נהפך איש ישראל לנוס, ובני בנימן התחילו להכותם בחשבם שנגוף הוא כאשר בראשונה:
פסוק מ
והמשאת. בעת נסו ישראל, ובנימין רדפם, אז התחילה המשאת לעלות, ובני ישראל ראוהו מיד, כמו שכתוב למעלה (פסוק לח)
ויפן. וכאשר פנה בנימן אחריו וראה גם הוא אשר עשן העיר עולה השמים:
פסוק מא
ואיש ישראל. רצה לומר, גם ראה אשר איש ישראל נהפך אליו להלחם בו אחר שנס מתחלה, ומזה השכיל לדעת שהם הבעירו את העיר באש, ובערמה נסו מתחלה, ולזה נבהל מאד כי ראה אשר נגעה עליו הרעה וקרובה לבוא:
פסוק מב
אל דרך המדבר. כי לא יכלו לחזור אל הגבעה, מפני האורב.
והמלחמה. עדת המלחמה מישראל השיגוהו ברדפם אחריהם
ואשר מהערים. רצה לומר, ומי אשר בא מערי בנימן אל דרך המדבר להציל את מי מהם, היו ישראל משחיתים גם אותו בתוך אלו הנלחמים:
פסוק מג
כתרו. סבבו אותו ככתר הזה המסבבת את הראש, כמו (תהלים כב יג), אבירי בשן כתרוני
הרדיפוהו. קראו אלו לאלו, רדפוהו
מנוחה הדריכוהו. במקום מנוחתו ונחלתו, קראו אלו לאלו, רמסוהו
עד נכח הגבעה. רצה לומר, רדפום ורמסום עד מול הגבעה ממזרחה:
פסוק מה
ויפנו. פנו מהדרך, ונסו לתוך המדבר אל סלע הרמון
ויעללהו. בהמסלות הרגו מהנשארים, כעוללות הנלקטים אחר הבציר
וידביקו. השיגוהו וקרבו אליו עד בואם לגדעום, והכו עוד אלפים איש:
פסוק מו
עשרים וחמשה אלף. ולמעלה אמר (פסוק לה), עוד מאה איש, ולא חש עתה להזכיר רק האלפים
ביום ההוא. כי בהמלחמות הראשונות, עם שנגפו ישראל, מכל מקום גם מבני בנימן נפלו אז אלף איש, וזה שכתוב למטה (פסוק מז) שלא נשארו מהם רק שש מאות איש, כי בני בנימן היו עשרים וששה אלף מלבד בני הגבעה שבעה מאות, ובמלחמה האחרונה נפלו עשרים וחמשה אלף ומאה, ובמלחמות הראשונות נפלו אלף, הרי נשאר שש מאות:
פסוק מז
ויפנו. רצה לומר, הנשארים מהם אשר נמלטו אל סלע הרמון היו שש מאות, והמותר הרגו ישראל ברדפם אחריהם במסלות ועד גדעום, כמו שכתוב למעלה:
פסוק מח
שבו. חזרו והלכו לערי בנימן והכום לפי חרב
מעיר מתם. מכל עיר הכו, האנשים עד בהמה, כל הנמצא בה מן החיות ועופות
הנמצאות. אשר מצאו לאחר זה שלא הרסו מאז בבואם להכות בהם, חזרו ושרפו בעת מצאם: