פסוק א
נשבע במצפה. מאז נקהלו אל המצפה עד לא נלחמו
לא יתן בתו. על כי החזיקו ידי עוברי עבירה:

פסוק ב
ויבא העם. אחר כל המעשים האלה
בית אל. אל בית האלהים אשר בשילה:

פסוק ג
למה ה' וגו'. למה באה על ידינו תקלה כזאת להחסיר מישראל שבט אחד, וכאלו שאלו להורותם מה לעשות להעמיד השבט:

פסוק ד
ויבנו שם מזבח. נוסף על המזבח שעמד במשכן
ויעלו עלות ושלמים. לרצות עצמן לה' ולעשות שלום בינם לאביהם שבשמים, לתת בלבם עצה נכונה:

פסוק ה
בקהל וגו'. רצה לומר, מי הוא אשר לא עלה מכל שבטי ישראל באסיפת הקהל אל ה', כי השכינה שורה במקום אשר יאספו ישראל שמה (סנהדרין לט ב)
כי השבועה וגו'. ולזה שאלו לעשות ולקיים. רצה לומר, בעבור שנחמו בני ישראל וגו':

פסוק ז
מה נעשה להם. וחוזר ומפרש, לנותרים שלא נהרגו, מה נעשה להמציא להם נשים, ואנחנו הלא נשבענו בה' וגו', ומאין ימצאו נשים:

פסוק ח
ויאמרו. רצה לומר, וזה היה הסבה שהתעוררו ואמרו מי אחד וגו', בכדי לקיים את השבועה להמיתם ולתת מבנותם לבני בנימן לנשים
והנה לא בא איש. רצה לומר, לא ראו מביאת איש וגו':

פסוק ט
ויתפקד העם. חזרו להשגיח בדבר ולחפש אחר מי מהם ולא מצאו:

פסוק יא
וזה הדבר. רצה לומר, רק זה הדבר תעשו, להחרים כל זכר וכל אשה וגו', אבל לא הבתולות:

פסוק יב
וימצאו וגו' בתולה. הושיבום על פי חבית של יין, בעולה ריחה נודף ולא בתולה, כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות ס ב)
למשכב זכר. לשכב עמה משכב זכר, ואמר לתוספת ביאור:

פסוק יג
וידברו. מה שאמר בסוף המקרא שקראו להם שלום, ולא יהרגום עוד מעתה:

פסוק יד
וישב בנימן. אל העדה
הנשים אשר חיו. רצה לומר, הבתולות אשר החיו מבין הבעולות
ולא מצאו. לא ספקו להם כפי הצורך, כי הבתולות היו ארבע מאות, ובני בנימין נשארו שש מאות (לעיל כ מז):

פסוק טו
נחם לבנימן. נתחרטו על מה שעשו לבנימן
כי עשה ה'. על ידם עשה ה' פרץ בשבטי ישראל, להיות כמעט חסרים שבט אחד:

פסוק טז
לנותרים. אלו שני המאות הנותרים משש המאות, מה נעשה להמציא להם נשים
כי נשמדה. כי מבני בנימן נשמדה כל אשה, ומהיכן ישאו נשים:

פסוק יז
ויאמרו. השיבו כל העדה ואמרו, הלא ירושת הפליטה מיבש גלעד, הם הבתולות שהחיו, הלא לבנימן נתנום ולא יהיה אם כן עוד נמחה השבט, כי הם יולידו בנים ובנות:

פסוק יח
ואנחנו. רצה לומר, ואם בעבור חמלת שני המאות איש עצמן, מה נעשה עוד, הלא לא נוכל לתת להם מבנותינו כי כלנו נשבענו וגו':

פסוק יט
ויאמרו. חזרו זקני העדה ואמרו הנה חג ה בשלו', ובמקום ההוא ימצאו נשים, וכאשר אמרו לבני בנימן (לעיל כ כב)
חג ה'. יום שמרבים בו קרבנות לה'
מימים ימימה. קבוע בכל שנה ושנה
אשר מצפונה וגו'. נתן סימן על המקום (גיטין ז ב) ואמר, שהיא בצפונה של בית אל, ובמזרחה של המסלה העולה מבית אל לשכם ובדרומה של לבונה:

פסוק כ
ויצוו. אל העם לא אמרו באיזה אופן ימצאו, כי פן יודע לאנשי שילה ויהיו נשמרים, אבל לבני בנימן אמרו האופן, וציוום לארוב בכרמי שילה:

פסוק כא
וראיתם. ומן המארב תשקיפו מי היוצא, וכאשר יצאו בנות שילה לחול במחולות, כי כן היה דרכם ביום ההוא
ויצאתם. אז תצאו מן המארב, וכל איש יחטוף אחת להיות אשתו ותלכו לדרככם:

פסוק כב
אבותם. של הנערות הנחטפות
לריב אלינו. לעשות עמנו מריבה לעזור להם להוציא הנשים מתחת ידכם במשפט
ואמרנו. ונאמר להם חננו וחמלו למעננו את בני בנימן מלקחת מהם את הנשים
כי לא לקחנו וגו' במלחמה. רצה לומר, כי במלחמות יבש גלעד לא לקחנו מהם כל כך נערות עד שיהא בהן די ליתן לכל איש מבני בנימן את אשתו, ומהיכן אם כן ימצאו נשים
כי לא אתם וגו'. רצה לומר, ואם בעבור איסור השבועה, הלא אין כאן חשש איסור שבועה, כי לא אתם נתתם להם מרצונכם כדרך עת נשואין שיהיה עליכם אשם, כי הלא בחזקה לקחו:

פסוק כג
למספרם. לפי מספרם אחת לכל איש
מן המחללות. מן הנשים המחוללות אשר לקחו בחזקה
ויבנו את הערים. כי בני ישראל הרסו ושרפו אותם:

פסוק כד
בעת ההיא. אחר שמצאו נשים לבני בנימן
איש לנחלתו. ולא החזיק מי מהם בנחלת בנימן, כי שש מאות איש אשר נשארו ירשו כל נחלת בנימן:

פסוק כה
בימים ההם אין מלך. רצה לומר עם כי לא היה בימים ההם מלך בישראל וכל אחד עשה הישר בעיניו, מכל מקום לא שלחו יד בנחלת בנימן, כי בעבור אשר נשארו מעט מהרבה מאוד חמלו עליהם והניחו להנשארים את כל הנחלה.