פסוק א
ואהוד מת. רצה לומר, מיום שמת אהוד, ואף בימי שמגר עשו הרע, ולזה לא היתה תשועתו גדולה:

פסוק ב
אשר מלך בחצור. טרם לכד יהושע את חצור, ומה שכתוב ביהושע (יא י) הכה בחרב, על חצור הוא חוזר ולא על מלכה, כי אחר שלכדו שלחו לנפשו, ומלך בחרושת הגוים, והוא מקום מה, נמצא בה כל מלאכת חרש ואומן:

פסוק ג
כי תשע וגו'. ולזה לא ערבה לבם לגשת למלחמה, וצעקו בתפלה לה'
והוא לחץ וגו' בחזקה. דחק את ישראל בחוזק רב:

פסוק ד
אשת לפידות. רצה לומר, אשת חיל, זריזה במעשיה כלפיד אש, והוא ענין מליצה, וכאשר יאמרו הבריות
היא שפטה. בעבור שהיתה נביאה וזריזה במעשיה, בא לה המעלה הזאת להיות שופטת את ישראל:

פסוק ה
תחת תמר. לבל תתיחד עם האנשים הבאים אליה למשפט, קבעה ישיבתה תחת אילן תמר, שאין שם מקום ייחוד (מגילה יד א)
דבורה בין הרמה וגו'. רצה לומר, ותמיד היתה דבורה בין הרמה וגו'
ויעלו אליה. אל המקום ההוא:

פסוק ו
הלא צוה ה'. באמת צוה ה', כי בנבואה נאמר לה, ועם שלא נזכר
לך ומשכת. משוך לבות בני ישראל לפתותם לבא עמך בהר תבור להלחם בסיסרא, כי מאד פחדו מחילו הרב:

פסוק ז
ומשכתי וגו'. רצה לומר, אתן בלבו ללכת אל נחל קישון:

פסוק ח
אם תלכי עמי. אל המלחמה:

פסוק ט
אפס וגו'. כי הנה הפאר הניתן לשר הצבא הוא בעבור אחד משני דרכים, או בהראות אומץ לבבו ללכת למלחמה מבלי פחד, או בהתגבר הוא או אחד מאנשיו להמית הגדול מאנשי בני מלחמתו. ולזה אמרה, הלא סיסרא יומת על ידי אשה, והיא יעל אשת חבר הקיני, כאשר יאמר בענין. אם כן, ידעו הכל שמיד ה' היתה זאת, כי לא בכח תגבר אשה, ואם כן, אם גם תפחד ללכת למלחמה בלעדי, אם כן, שוב לא תהיה לך על הדרך שאתה הולך התפארות הראוי לך בהיותך שר הצבא, כי לא יהיה במה לפארך:

פסוק י
ויעל. העלה להר תבור עשרת וגו', עם הלוכו אחריו, כמו לעם אשר ברגלי (לקמן ח ה):

פסוק יא
נפרד מקין. פירש את עצמו משאר בני קין שישבו במדבר יהודה, כמו שנאמר בתחילת הספר (לעיל א טז)
מבני חבב. על קין הוא חוזר
ויט אהלו. ועל שבא לומר שנס סיסרא אל אהל יעל אשת חבר הקיני, לכך הקדים לומר שחבר נפרד מקין ונטה אהלו פה:

פסוק יב
כי עלה וגו'. ובזה הבין שרוצה להלחם, ולכך עלה להתגבר בהר:

פסוק יד
קום. רצה לומר, אל תתעכב לעמוד פה להתגבר בהר
כי זה היום. רצה לומר, הגזרה גזורה שהיום תנצחי את סיסרא ולא תוכל עוד להתעכב בהר
הלא ה'. לא תירא לרדת לעמק, כי הלא ה' וגו':

פסוק טו
לפי חרב. להיות נהרגים בחדוד החרב.
ברגליו. לבל יכיר אותו מי מבני ישראל ויתפשו אותו.:

פסוק טז
עד אחד. אפילו אחד:

פסוק יז
אל אהל. לצד האהל
כי שלום. ולזה חשב להמלט שמה:

פסוק יח
סורה. ראתה שהיה כמסתפק אם לילך לאהלה אם לנוס עוד להלן, ואמרה לו, סור ממקום מהלכך ובוא אלי ואל תירא:

פסוק יט
נאד החלב. השקתו חלב כי מביא תרדמה
ותכסהו. כי בעת השקתו נגלה כסויו, וחזרה לכסותו:

פסוק כא
יתד האהל. היתד העשוי לתקוע בארץ עם שפולי האהל.
בלאט. לבל יעור משנתו
ותצנח בארץ. הכתה במקבת על היתד עד שחלף רקתו ונתחב בארץ
והוא נרדם. רצה לומר, על שהיה נרדם משתיית החלב ועיף על כי נס ברגליו, ולזה מת מיד:

פסוק כב
רדף את סיסרא. לפי מחשבת דעתו, לבקשו באשר הוא שם:

פסוק כד
ותלך וגו'. רצה לומר, בכל פעם יותר: