פסוק א
לאמר. רצה לומר, שבני ישראל יאמרוהו:

פסוק ב
בפרע פרעות. רצה לומר, במה שנקם הקדוש ברוך הוא נקמותיו על ידי ישראל להיות נראה שבכח ידם נעשתה, והיא להם לכבוד
בהתנדב עם. רצה לומר, בעבור מה שנתן ה' בלב העם להתנדב ללכת למלחמה, עם כי ראו חולשתם וגבורת סיסרא
ברכו ה'. בעבור שתי אלה, ברכו ה':

פסוק ג
שמעו מלכים. את אשר אני דובר, למען תיראו להלחם עוד בישראל
אנכי לה'. רצה לומר, על אשר אנכי לה' ולחלקו להאמין בו, לזה אנכי אשירה על התשועה הבאה לי ממנו:

פסוק ד
בצאתך משעיר. כשיצאת לפני ישראל כשעברו את הר שעיר, כי אז התחילו להלחם בסיחון ועוג
בצעדך משדה אדום. כפל הדבר במלות שונות וכדרך השיר
ארץ רעשה. החריד והרעיש כל מלכי האדמה
גם שמים נטפו. שרי מעלה של הגוים אחזום חיל ורעדה, כאדם החרד והזיעה נוטף ממנו
נטפו מים. להחריד ולבלבל הגוים בקול המון הגשם:

פסוק ה
הרים נזלו. מגודל הרעדה, ונטפו זיעה
זה סיני. כמו זה הר סיני, שנאמר בו (שמות יט טז) ויחרד כל ההר, כמו כן חרדו כולם מפחד ה' הנלחם לישראל:

פסוק ו
בימי שמגר. אבל בימי השופט שמגר ובימי יעל אשר גם היא שפטה בימי שמגר, לא היתה תשועה שלימה ולא חרדו הגוים מפחד ה', ולזה חדלו הולכי אורח, מיראת הגוים
והלכי נתיבות. רצה לומר, האנשים אשר הוכרחו לילך בנתיבות, היו הולכים דרך מעוקל לבל ירגיש מי בהם:

פסוק ז
חדלו פרזון. כי פחדו לשבת בערי הפרזי, ורק בישראל חדלו, ולא בגוים, כי הם לא פחדו מישראל מלשבת בערי הפרזי, כי ידם היה על העליונה
עד שקמתי דבורה. רצה לומר, כן היה עד אשר קמתי אני דבורה, כי מעתה יהיה כמאז, כי התשועה הבאה על ידי שלימה היא, ויחרדו הגוים מה' ולא יחדלו ישראל מללכת אורח ומלשבת בערי הפרזי
אם. כאם המיסרת את בנה ליישר דרכו, כן אנכי לישראל:

פסוק ח
יבחר אלהים חדשים. כי כאשר יבחר ישראל אלהים חדשים, אז בא מלחמה בעריו בעבור העונש ולא כשמטיב דרכו, כי הלא בימי יהושע שנאמר (יהושע ד יג) כארבעים אלף וגו' עברו וגו' אל ערבות יריחו, וכי היה נראה באותן ארבעים אלף מגן ורומח, כי הלא בנס כבשו את יריחו ולא במלחמה ובמגן ורומח:

פסוק ט
לבי לחוקקי וגו'. רצה לומר, לא מן השפה ולחוץ, כי אם מעומק הלב אדבר לחוקקי ישראל המתנדבים להלחם, שהם יברכו לה' על מה שנתן בלבם להתנדב:

פסוק י
רכבי. הן השרים הרוכבים על אתונות לבנות לרוב הגדולה, הן החכמים יושבי המשפט, הן הסוחרים ההולכים בדרך, כולכם שיחו ודברו תהלות ה', השרים, על אשר ישארו בגדולתם, והחכמים, על אשר יוכלו מעתה להרחיב לבם בחכמה מבלי טרדות פחד הגוים, והסוחרים, על כי ילכו מעתה בדרך סלולה, לא ארחות עקלקלות:

פסוק יא
מקול מחצצים. רצה לומר, תמורת מה שהיה נשמע קול מורים חצים אשר יורו בין ההולכים לשאוב מים, תמורת הקול הזה ישמע עתה שם קול מספרים צדקות ה', והם הצדקות שעשה להערים הפרזים שבישראל אשר היו שוממים, כי אז בהיות התשועה חזרו וירדו עם ה' לעריהם הפרזים:

פסוק יב
עורי עורי. רצה לומר, התחזקי לדבר בשיר, וכפלה אמריה כדרך השיר ולרוב הזרוז
ושבה שביך. רצה לומר, בהתחזק השיר תתגבר התשועה:

פסוק יג
אז. כאשר יתחזק השיר ותתגבר התשועה, אז הנשאר מישראל למשול באדירי עם, הם הגוים החזקים
ה' ירד לי. ה' יתן לי ממשלה בגבורי הגוים, וכפל הדבר במלות שונות:

פסוק יד
מני אפרים. מן שבט אפרים ושרשם, והוא יהושע נשיאם.
בעמלק. מאז נלחם הוא בעמלק והחלישם, כמו שכתוב (שמות יז יג) ויחלש יהושע את עמלק
אחריך. כאלו תדבר לאפרים ותאמר, אחר מלחמת יהושע אשר יצא ממך, יבוא שאול הבא מבנימין וילחם בעמלק ברוב עם אשר יבאו עמו ממך אתה ישראל, וכמו שכתוב (שמואל א טו ד) ויפקדם וגו' מאתים אלף.
ירדו מחקקים. השרים מבני מכיר בן מנשה ירדו בהמלחמה ההיא עם סיסרא, ומזבולון ירדו כולם, ואף הסופרים, עם שאינם מלומדי מלחמה:

פסוק טו
ושרי ביששכר. רצה לומר, עם כי השרים ביששכר ישבו בכל עת עם דבורה ללמד בישראל חק ומשפט, וכמו שכתוב (דברי הימים א יב לג) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים וגו', ולא נסו אם כן מעולם ללכת במלחמה, ויששכר עם כל זה עשה כן כמו ברק, וירד למלחמה כמוהו
בעמק שלח ברגליו. כי למעלה נאמר (ד יד) שאמרה דבורה לברק לרדת מן ההר אל העמק לקראת המלחמה, ושמע ברק אליה וירדו, לזה אמרה גם בזה עשה יששכר כברק, כי בעמק אשר שולח לרדת בה בדבר ה' על ידי דבורה, בה ירד ברגליו של ברק, רצה לומר, עם הלוכו ואחריו, ולא פחד לרדת אל העמק (ומלת שלח חוזר על יששכר, כי דבר ה' שעל ידי דבורה היה לכל העם, ומפני הכבוד ייחדה הדבר לברק, שהיה שר הצבא)
בפלגות ראובן. רצה לומר, אם כל השבטים האלו לא פחדו מלרדת למלחמה אם בעבר ואם בהווה ואם בעתיד, לזאת בפלגות ראובן, רצה לומר, במה שראובן נחלק ונפרד מן המלחמה ההיא, גדולים המה חקקי לב, רצה לומר, הנה ראוי לחשוב רבות מחשבות לב להבין הדבר מה זה היה לו שנחלק מן המלחמה:

פסוק טז
למה ישבת בין המשפתים. רצה לומר, ואם תשיב לומר שאתה מורך לב לרדת לקראת נשק, אם כן מתחלה למה ישבת באחוזת עבר הירדן בין גבול ארץ ישראל ובין גבול הגוים, הלא מקום סכנה הוא לשבת על הספר, ומדוע בחרת בזה הגבול לשבת בה
לשמע וגו'. רצה לומר, מה ששאלת הארץ ההיא באמרך ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה (במדבר לב ד), וכי שאלתך היה לשבת בית לשמוע שריקות העדרים והמקנה, וכי לא עלתה על דעתך שבעל כרחך תרד במלחמה בהיותך יושב על הספר
לפלגות. לזאת, למה שנפרד ראובן מן המלחמה, ראוי לחקור עליו רבות חקרי לב, להשכיל אמתת הדבר:

פסוק יז
גלעד וגו'. רצה לומר, אם נחשב שלזה לא בא ראובן למלחמה, על כי נחלתו היא בעבר הירדן רחוקה ממקום המלחמה, הלא גם גלעד שוכן בעבר הירדן ועם כל זה בא למלחמה, כמו שכתוב למעלה (פסוק יד) מני מכיר וגו', והוא גלעד
ודן וגו'. רצה לומר, אף על דן יש להתרעם מאד, כי למה יקבץ כל אשר לו לשומם בספינות ולברוח, הלא נחלתו קרובה למקום המלחמה, ומדוע אם כן ברח ולא בא למלחמה
אשר וגו'. רצה לומר, עם שגם אשר לא בא הנה, לא במעל עשה, רק על כי נחלתו היא בחוף הים על הספר ועריו המה פרוצים ופרוזים מבלי חומה, ולזה, בעל כרחו שכן אצל עריו הפרוצים, לבל יבאו בהם הגוים הסמוכים להספר:

פסוק יח
זבלון וגו'. רצה לומר, אולם זבולון עשה הטוב, כי הוא עם אשר חרף ובזה נפשו ללכת למלחמה ולא יקרה נפשו בעיניו לחשוש פן ימות במלחמה
ונפתלי וגו'. רצה לומר, וגם נפתלי כמוהו לא חש למות על מרומי שדה במקום המלחמה (עם כי ה' צוה לקחת למלחמה בני זבולון ובני נפתלי, כמו שכתוב למעלה ולא צוה להביא למלחמה מיתר השבטים, מכל מקום התרעמה דבורה על ראובן ועל דן על שלא באו מעצמם, כדרך שבאו משאר השבטים):

פסוק יט
באו מלכים. רצה לומר, שבטי ישראל הנה לא באו בעזרת אחיהם, ומלכי ארצות אחרות באו לעזרת סיסרא ונלחמו בעבורו
אז. בעת הלחם סיסרא נלחמו בעבורו מלכי כנען ברב עם, כי בתענך נלחמו, וקצה המחנה הגיע עד מי מגדו.
בצע. בחנם באו בעזרתו ולא לקחו בשכרם בצע כסף, ואמרה כמתרעמת, הלא הגוים באו בחנם בעזרת סיסרא, ומדוע לא בא ראובן ודן בעזרת אחיהם:

פסוק כ
מן שמים נלחמו. רצה לומר, אולם גם בלתם נפל סיסרא, וכאלו מן השמים נלחמו עמו, וכאלו הכוכבים סרו ממסלותם ומדרך מהלכם וירדו ונלחמו עם סיסרא. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (פסחים קיח ב) שהכוכבים הרתיחו השריונות ונכנסו בנחל קישון להתקרר, ושטפם מי הנחל:

פסוק כא
נחל קישון גרפם. כי המלחמה היתה בשפת הנחל, ובנס גברו מי הנחל ושטפם
נחל קדומים וגו'. רצה לומר, הנה מי הנחל אשר היה מקודם ומאז בנחל קישון, הלא מעטים היו, עד אשר דרכתי אני בה בעוז מבלי נזק, ועתה על פי הנס איך רבו למעלה עד אשר שטפו הגוים:

פסוק כב
אז הלמו וגו'. רצה לומר, כי בראותם הנחל שוטף, נסו לנפשם על הסוסים, ואז הוכו ונשברו עקבי הסוס מן הדהרות ודליגות שעשו עמהם אנשיו הגבורים רוכבי הסוסים, או מלת 'אביריו' חוזר על הסוסים, ורצה לומר, מן הדהרות שעשו סוסיו החזקים:

פסוק כג
אורו מרוז. קללו אתם את המקום מרוז
אמר וגו'. המלאך אמר לקללו, ובנבואה אמרה
ארו וגו'. רצה לומר, קללו, לומר ארור יושבי מרוז על שלא באו לעזרת עם ה', עם כי היו סמוכים למקום המלחמה
לעזרת ה' בגבורים. כפלה הדבר לפרש באיזה עזרה, ואמרה לעזרת עם ה' הנלחם בגבורים, והם אנשי סיסרא:

פסוק כד
תברך וגו'. לפי שאמרה לקלל יושבי מרוז, אמרה, אבל יעל תבורך מפי הנשים, על כי היא עזרה לישראל
מנשים באהל. רצה לומר, מפי נשים צדקניות וצנועות היושבות באהל, מפי הנשים האלה תבורך ותתקיים הברכה, עם שלא אמרה מלאך ה' כקללת מרוז:

פסוק כה
מים שאל. רצה לומר, הבינו חכמתה של יעל, כי סיסרא בקש מים, והיא נתנה לו חלב, כמו שכתוב למעלה (ד ט), ותפתח את נאד החלב ותשקהו, וזהו בכדי להביא עליו תרדמה
בספל אדירים. ולמען יהא לבו בטוח בה ולא ירגיש בדבר, הקריבה לפניו חמאה בספל חשוב הראוי להאכיל בו אדירים וחשובים, למען יחשב אשר נפשו יקרה בעיניה, ולאדון יחשב לה:

פסוק כו
ידה וגו'. אבל בקשה נפשה והושיטה ידה השמאלי לקחת יתד האהל, וימינה הושיטה לקחת המקבת הקרוי הלמות עמלים, על שם שהאנשים עמלים במלאכה ומכים בו לעשות מלאכתן
והלמה סיסרא. הכתה ושברה את סיסרא והסירה ראשו, ונגעה אותו בהכאה ופציעה, ועם היתד חלפה רקתו מעבר אל עבר:

פסוק כז
בין רגליה כרע. לפניה כרע על כרעיו, ומיד נפל לארץ ונשאר שוכב ולא הוסיף לקום, ורצה לומר, במהירות רב הומת, וכפלה הדבר לחזוק, וכדרך השיר
באשר כרע. במקום שכרע, שם נפל סיסרא הנאבד והנבוז, כי לא היה יכול להתחזק עוד אחר הכריעה, וזהו ממליצת השיר, כי באמת לא כרע ולא נפל:

פסוק כח
בעד החלון. חזרה לספר בשירתה אשר אם סיסרא נשקפה בעד החלון לראות אם בא מרכבת בנה, ובראותה כי איננו תילל במר נפש, ומשקפת תמיד בעד האשנב ואומרת, מדוע בשש רכבו לבוא מדוע אחרו וגו', וכפלה הדבר כדרך המיילל מכאב לב:

פסוק כט
חכמות שרותיה. החכמות אשר בשרותיה כל אחת תשיב לנחמה, ואף היא כאחת מהן תשיב אמריה לעצמה:

פסוק ל
הלא ימצאו. רצה לומר, וזאת דברי נחמתן, כי תאמרנה, הלא הון רב ימצאו בישראל, ושמה יחלקו ביניהם את השלל, ולזה הם מאחרים לבוא
רחם וגו'. אף כל אחד יקח בשלל, עלמה או שתי עלמות
שלל צבעים. השלל מבגדים צבועים החשובים ביותר יהיו נתונים לסיסרא על היותו שר הצבא. וחוזרת ומפרשת שזהו השלל מבגדים צבועים המרוקם אשר יתדמו בשני עבריהם, אבל צבע רקמתים שאינם מתדמים בשני עבריהם החשוב עוד יותר ויותר, יחולק לכל בעלי השלל לכרוך בו הצואר לנוי, כי מתחלה עשויים הם לכך ואינם ראויים לתשמיש אחר, ולזה יחולק לכולם, ואם כן בעבור כל זה המה מתאחרים לבוא:

פסוק לא
כן יאבדו. אמרה דבורה, הנה תנחומין של הבל היו, והלואי כן יאבדו כל אויביך, אתה ה', כאשר נאבד סיסרא
ואהביו. אבל אוהבי ה' יהיו כצאת השמש בבוקר שהולך ומאיר בכל פעם יותר עד שהוא בגבורתו, שהוא חצי היום, כן יהיו אוהבי ה' הולכים וחזקים עד אשר יהיו בגבהי המעלה
ותשקט וגו'. אין זה מדברי השירה אלא המה דברי כותב הספר
ארבעים שנה. עד כלות ארבעים שנה מזמן התחלת השעבוד: