[י, א]
להושיע את ישראל -
שגם אבימלך הושיע את ישראל ואף על פי שלא נזכר, כיון שאמר אחרי אבימלך, נראה שגם הוא הושיע ישראל מיד אויביהם ואילו לא כן, לא היה אומר אחרי ולא היה נמנה עם שופטי ישראל ולא נאמר עליו: וישר על ישראל.

תולע בן פואה בן דודו איש יששכר -
כך שמו וכן במקצת נסחאות.

כתרגומו:

בר דודו.

ובמקצת הנוסחאות:

בר אח אבוהי,

ואם כן הוא ירצה לומר בן דוד אבימלך.

[י, ד]
ושלשים עירים להם -
כמו ערים ונראית בו עי"ן הפעל לזווגו עם עיירים שזכר, שהוא ענין אחר והוא דרך צחות, ספור זה להודיע סבת היותו שופט, כי גדול היה ונכבד בעושר ובבנים וכבוד, וכל אחד מבניו היה נכבד רוכב על עיר אתון, והעיר הוא החמור הנער, כמו: אסרי לגפן עירה ועל עיר בן אתונות, אולי הם הנבחרים בארצות ההם לרכוב ואפשר גם כן כי עולי ימים מהסוסים יקראו גם כן עירים, כי מצאנו בזולתי החמור ועיר פרא ואפשר לפי שהפרא הוא חמור הבר.

חות יאיר -
אם הם הנזכרים בתורה ויאיר זה הוא יאיר בן מנשה.
הדבר תימה, כי אם כן חיה יאיר יותר משלש מאות שנה, ונוכל לומר כי זה יאיר הגלעדי אינו יאיר בן מנשה והערים האלה א"כ אינן חוות יאיר הכתובות בתורה.

[י, ו]
ולא עבדוהו -
פירשו רז"ל:

ולא עבדוהו אפילו בשותפות.

[י, ח]
בשנה ההיא -
פירשו המפרשים:

כמו מהשנה ההיא, כי מה טעם בשנה ההיא שמנה עשרה שנה?!

ויתכן לפרש כי בשנה ההיא לחצום ורעצום ושמנה עשר שנה רעצום כמו בשנה ההיא וחסר וי"ו השמוש מן שמנה, כמו: שמש ירח והדומים להם.

[י, ט]
ותצר לישראל -
שרשו יצר וכן ויצר לו, יצרו צעדי אונו.
ויצר וצור בענין אחד.

[י, יא]
ויאמר ה' אל בני ישראל -
על ידי נביא.

[י, טז]
ותקצר נפשו בעמל ישראל -
לא תרגם יונתן: לרחק התארים מהבורא יתברך כמו שכתבנו ולא מצא דרך לפרשו והניחו מלתרגם.

והחכם הגדול רבי משה בר מימון ז"ל פירש:

נפשו רצונו ופירש ותקצר נפשו וחדל רצונו מלהגדיל עמל ישראל כי בתחילה כשעשו הרע בעיניו היה חפצו בעמלם ובצרתם וכשקרה להם מה שקרה צרות רבות ורעות ונכנעו ושבו אל ה' ויעבדוהו, רחם עליהם וחדל רצונו מלהגדיל עוד עמלם.

ובי"ת בעמל כמו מ"ם, כמו: והנותר בבשר ובלחם, כגר וכאזרח הארץ והדומים להם.

ולפי דעתי: כי בעמל כמשמעו.
ופירוש ותקצר נפשו –
כמו: המו מעי לו.
וכן ויתעצב אל לבו והכל הוא דרך משל, ודברה תורה כלשון בני אדם.

[י, יז]
ויחנו בגלעד -
היא העיר שלכדו בני מכיר בן מנשה ועתה נאספו בני עמון וחנו בגלעד, שחשבו ללכדה וכשראו בני ישראל זה, נאספו וחנו במצפה להלחם בבני עמון וכיון שנאספו בני ישראל, חדלו להם בני עמון ושבו להם לארצם, ויפתח כששלח מלאכים אל ארץ בני עמון שלח וכן כשהלך להלחם אל ארץ בני עמון הלך, כמו שאמר: וממצפה גלעד עבר בני עמון, כי לא מצאם בארץ הגלעד כי כבר הלכו להם.