[יט, א-ב]
וספר עוד כי בימים ההם שלא היה מלך בישראל שיוכיח החוטאים, היה איש לוי גר בירכתי אפרים ולקח לו לאשה פלגש מבית לחם יהודה וזנתה עליו פלגשו רוצה לומר שנטתה ממנו ושבה אל בית אביה לברוח ממנו, וזה היה הזנות הזה, כי הנטייה איך שתהיה תקרא זנות. אמר: זנות יין ותירוש יקח לב והוכרחנו לפרש הענין בזה האופן, שאם זנתה עליו לשכב עם זולת אישה, היתה אסורה לבעלה, ולא היה ראוי שישוב לבקש עוד, אבל ענין זנותה ביאר במה שאמר: ותלך מאתו אל בית אביה - שעמדה שם זמן ארוך, כמו שביאר שעמדה שם שנה וארבעה חדשים, וזה ממה שהורה שאין רצונה לשוב אליו עוד. והנה רבותינו ז"ל פירשו זה הזנות לענין קרוב למה שפירשנו.

[יט ג-ט]
וכשראה זה אישה הלך אחריה לדבר על לבה להשיבה כי ידמה שסרה ממנו על דבר הקטטות שהקניטה בביתו, ולזה הוצרך לפייסה, ובזה האופן הלך להשיבה, ויראהו אבי הנערה וישמח לבבו, וידמה שזה האיש הלוי היה נכבד מאד, ולזה השתדל לכבדו מאד אבי הנערה, והיה מראה מאד כי כבר קשה עליו פרידתו, עד שכבר עכבם שם עד היום החמישי, ורצה לעכבם עד היום הששי ולא יכול. וקם האיש הלוי ללכת עם פילגשו אע"פ שכבר רפה היום לערוב.

[יט, י-יב]
והנה באו עד נכח יבוס והיא ירושלם. והיום רד מאד רוצה לומר, שלא נשאר ממנו כי אם מעט כי השמש ירד מהאופק, ולפי שהיום מתחדש מן השמש יאמר שהיום ירד מאד כשירד השמש, ולא רצה האיש הלוי לסור שם כי היה שם היבוסי יושב בעת ההיא, ולזה אמר: לא נסור אל עיר נכרי אשר לא מבני ישראל הנה, וזה לאות כי לא כבשו עדין בני יהודה את ירושלם, ולא נכבשה ג"כ בימי יהושע, ואף ע"פ שכבר הכה יהושע את מלך ירושלם לא מצאנו שכבש העיר, עד שבא שבט יהודה אחריו ונלחמו בירושלם ולכדו אותה, כמו שנזכר בראש זה הספר. והנה היה זה הענין מהפילגש קודם שנלחמו שבט יהודה בירושלם ולזה גם כן יתבאר שאחרי מות יהושע היה אלו הספורים, כמו שזכרנו ואולם נכתב בזה המקום לסיבה שביארנו.

[יט, טו-כו]
והנה ספר שלנו בגבעת בנימן, והגיע מרוע תכונתם שלא היה שם איש מבני העיר מאסף אותם הביתה ללון, עד שבא איש אחד מהר אפרים - היה גר שם - והוא הביאו לביתו. והנה הגיע מרוע תכונת בני העיר שהיו רוצים לקחת האיש הלוי למשכב זכור, והחזיק האיש בפילגשו והוציאה להם החוץ, וידמה שכבר היתה יפה מאד, ולזה נתפייסו בזה בראותם אותה, כי כבר התיר להם האיש הזקן להוציא להם בתו הגדולה הבתולה ופילגש האיש הלוי, ולא נתפייסו בזה. והאנשים החוטאים האלה התעללו בה כל הלילה עד הבקר, ומרוב המשגל השיגה אותה החולשה הנפלאה עד שמתה פתח הבית אשר אדניה שם בשובה אליו.

[יט, כז-כט]
והנה האיש הלוי התפעל מזה הענין התפעלות רב, ושתק עד בואו אל ביתו ומשם שלח נתחיה לי"ב שבטים הנשארים, כי לא שלח לשבט בנימן כי מהם יצאה הרעה, ולזה נתח פילגשו לי"ב נתחים.