[כ, א-ז]
והנה נקהלו כל שבטי ישראל זולת שבט בנימן על זה אל ה' המצפה כי שם היו נקהלים לכל הדברים הנפלאים, לסיבה שזכרנו במה שקדם, ושם הודיעם האיש הלוי איך היה הדבר הזה, ואמר: אותי דמו להרוג לדעתו שהוא יתיר עצמו להריגה ולא יתגאל בזה החטא הגדול המגונה תכלית הגנות, רוצה לומר משכב זכור.

[כ, ח-י]
והנה התפעלו מאד ישראל מזה הענין, ורצו לבער הרע מקרבם כמשפטי התורה, ולמען יוכלו להתעכב שם עד בערם הרע, שלחו עשירית המחנה לקחת צידה לעם.

[כ, יב-טז]
והנה שלחו תחלה בכל גבול בנימין ובכל משפחותיו, שיתנו האנשים האלה החטאים האלה ביד בני ישראל להמיתם, ולבער הרע מקרב ישראל ולא אבו בני בנימן לשמוע בקול אחיהם, והורה זה כי יד כלם היתה במעל הזה. וכראותם שרצון ישראל להלחם בם, יצאו בני בנימן למלחמה עם בני ישראל והיה מספרם כ"ו אלף איש שולף חרב ושבע מאות איש בחור, היה כל אחד מהם אטר יד ימינו והיו בקיאים ביריית אבנים בכף הקלע, עד שכבר היו קולעים אל השער האחד, עם רוב דקותם ולא יחטיאו - שלא יכזבו, וזה היה דבר נפלא מאד.

[כ, יז-כח]
ואיש ישראל התפקדו לבד מבנימן ד' מאות אלף איש שולף חרב -
ועלו בית אל ששם היה ארון האלהים, להשאל באורים ותומים לפנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, שהיה כהן גדול אז.
וידמה שקראו שם שילה בית אל להקבע בו בית האלהים, כי שם נקבע ימים רבים. והנה היה שם מנוחה, כמו שאמרו חז"ל מנוחה זה שילה, נחלה זה בית עולמים. והנה ידענו כי אחר שסר ארון ה' מהגלגל, בא לשילה ונקבע שם עד מות עלי. או יהיה הרצון בבית אל - בית האלהים.
והנה אי אפשר שנאמר ג"כ שעלו לעיר בית אל, כי היא היתה בגבול בנימן, כמו שנזכר בספר יהושע.
ושאלו מי יעלה בתחלה למלחמה עם בני בנימן?
ואמר כי יהודה יעלה בתחלה ולא השלימו שאלתם כי כבר היה ראוי להם לשאול אם ינצחו או ינוצחו, ואם יאמר להם שינוצחו יחדלו לעלות עליהם למלחמה, ולזה קרה להם מה שקרה, מפני שלא שאלו כהוגן לא בפעם הראשונה ולא בפעם השנית.
ואולם בפעם השלישית שאלו כהוגן ואמרו "האוסיף עוד לצאת למלחמה עם בני בנימן אחי אם אחדל"?
וזה היה זה ע"ד שאלת העצם אם יקרה רע מזה יחדלו, כי הדבר הוא בבחירתם, לא על הודעת העתידות, כמו שהיה הענין בשתי השאלות הראשונות ששאלו באלהים, והיתה אז התשובה שלימה ואמר: עלו כי מחר אתננו בידך.

[כ, כט-לד]
והנה עשו בני ישראל בחכמה לשום אורבים אל הגבעה כמו שעשו כשכבשו את העי, והראו ישראל את עצמם נגפים ונסו להם לפני בנימן כדי לנתקם מן העיר והאורב שהיה בעמק - והוא אשר קרא מערה כי שם ישפכו כל המימות אשר שם והלחיות - ולא ראו אותו בני בנימן לפשוט אז אל הגבעה ולהכות העיר לפי חרב.
והנה היו האורבים י' אלפים איש מהיותר גבורים שבישראל, ואחר שנסו ישראל והרחיקו בני בנימן מן העיר, קמו וערכו מלחמה עם בני בנימן במקום שהיה שמו בעל תמר וזה הענין הוציא אורב ישראל ממקומו לפשוט אל הגבעה ולהכות העיר לפי חרב, כי היה סימן ביניהם ובין האורב שכאשר יגיעום בבעל תמר יקום האורב ממקומו לפשוט אל הגבעה.

[כ, לה-מח]
והנה בזה האופן ספר בכללות שהשחיתו בני ישראל בבנימן כ"ה אלף ומאה איש ואחר זכר הפרטים, וזכר איך היתה התחבולה בענין האורב למועד שהגבילו איש ישראל למהר לפשוט אל הגבעה ולהכות העיר לפי חרב ואחר זה להעלות העשן מן העיר להבהיל את בנימן בראותו כי עלה כליל העיר השמימה.
והנה לא זכר בפרטים כי אם האלפים, וידמה שיהיו שם יותר על האלפים בכל הרג והרג מספר מה, כשהקבץ כלו יהיו מאה איש, וספר שנשארו בבנימן שש מאות איש ונסו אל סלע הרמון וכבר נזכר תחלה שמספר בני בנימן עשרים וששה אלף שולף חרב ושבע מאות, וידמה שהאלף הנשארים מתו במלחמות הראשונות.